פוסטים בכללי

  • מיקסטייפ מהפכה

    החלטתי לעשות מיקסטייפ מהפכה (להורדה). מוזיקה שתכניס לאנשים זעקה לגרונות ותזרים דם לורידים לנפנף אגרופים באוויר. החשודים המידיים כמו "Blowin' In The Wind" ו-"Children Of The Revolution" נשארו בחוץ. החלטתי ללכת על בחירות קצת פחות שיגרתיות.

    תוך כדי העשייה, שמתי לב שכבר לא עושים מוזיקה מחאתית בימינו. לא רק בארץ, אלא בעולם. אם בניינטיז המודעות המוזיקלית-פוליטית היתה גבוהה, בנוטיז ההדוניזם, העיסוק העצמי, והציניות חזרו לאופנה המלודית. אתם יכולים לחשוב על הרכב פוליטי חדש מהשנה האחרונה? 5 השנים האחרונות? 10 השנים האחרונות?

    בכל מקרה, להלן התוצאות. שימו לב שקישרתי את כותרות השירים לליריקה שלהן, מאוד ממליץ לקרוא בזמן ההאזנה.

    British Sea Power - Who's In Control

    שיר פוליטי מהשנה האחרונה? יאפ, לכל כלל וכו'. שיר רוק גדול עם ריפים וליריקה אנטי קפיטליסטית ("Oh, were you not told, do you not know / Everything around you is being sold") מהאלבום המעולה שיצא להם בתחילת השנה. גולת הכותרת היא ההוק "Sometimes I wish / Protesting was sexy on a Saturday night", משאלתו של הסולן Yan. ובכן יאן, בוא לארץ, להפגין בתל אביב בשבת בלילה זה סקסי לגמרי.

    Public Enemy - Fight The Power

    לפני ששלושת המילים הכי חשובות בהיפ הופ היו בלינג בלינג בלינג, לפני שראפרים שרו על כמה כסף וזונות יש להם, היה מסר. ואם יש הרכב היפ הופ אחד שהביא אותו בצורה הכי חריפה, זה פאבליק אנמי. Flava Flav נהפך מאז לסוג של בדיחה מהלכת, אבל פעם כשהוא היה לצידו של Chuck D הם ירקו את הליריקה הפוליטית הכי מושחזת על כדור הארץ: "Elvis was a hero to most / But he never meant ---- to me you see"

    Twisted Sister - We're Not Gonna Take It

    כשה-PMRC ניסו לצנזר מוזיקה בשנות ה-80 וסולן להקת Twisted Sister, מר Dee snider, הוזמן להגן על הליריקה שלו מול הסנאט האמריקאי, הם חטפו הפתעה. הרוקר הזרוק הזה יודע לדבר. הוא כתב נאום מושחז שדחה את כל הטיעונים נגד הליריקה שלו ועזר לחזית המוזיקאים נגד הבולשיט של ה-PMRC. גם אם השיר הזה צ'יזי ואייטיז, הוא סוחף לגמרי, והכי חשוב, מי ששר אותו באמת מתכוון לזה: "We're not gonna take it / No, we ain't gonna take it / We're not gonna take it anymore"

    The Sex Pistols - God Save The Queen

    אנגליה של שנות השבעים היה מקום מייאש למעמד הפועלים, וג'וני רוטן, הסולן האדיר של אקדחי המין, צווח על זה בקולי קולות. השנאה שלו בשיר הזה כוונה ללב הממסד, למונרכיה הבריטית, ליצור זקן מעולם ישן של ממלכות שלא ברור מה הוא עדיין עושה שם. חייבים להבין שבזמנו היה אסור להגיד דברים כאלה באנגליה, והסינגל ששוחרר ביובל הכסף של המלכה גרם לחתיכת שערוריה. השיר מסתיים ביאוש מוחלט בקריאות "No future", שורה שנכתבה לפני 35 שנה באנגליה אבל חקוקה בליבו של כל מי שהקים אוהל בעירו בשבועיים האחרונים. רק תחליפו את England ב-Israel בשורה הבאה ותזדהו: "There is no future in England's dreaming"

    The Jam - Town Called Malice

    Paul Weller, סולן הג'אם, כתב את השיר (malice=רשע או זדוניות) על ילדותו האפורה בעיר Woking. השילוב של הבחנות חדות על החיים בפריפריה האנגלית לבין מוזיקת נשמה מתקתקה בסגנון Motown, זה מה שהופך את השיר ליצירת פופ מדהימה. מה הקשר בין זה למה שהולך אצלינו היום? אפשר להבין כבר משורת הפתיחה: "Better stop dreaming of the quiet life / Cos it's the one we'll never know".

    Manic Street Preachers - Natwest - Barcleys - Midlands - Lloyd

    רוב האנשים בארץ חושבים שהמניקס היא להקת איצטדיונים בכיינית ולא יודעים שהם התחילו בתור להקה מופרעת ורועשת עם וואחד מודעות פוליטית ודגל אדום ברקע. לא בכדי הם אחת מהלהקות המערביות היחידות שהוזמנו להופיע בקובה. כותרת השיר הזה מורכבת משמות הבנקים הכי גדולים באנגליה ומכוונת כמובן נגדם בפורמט של המנון רוק. אלא אם כן יש לכם פרשנות אחרת לפזמון: "NatWest, NatWest-Barclays-Midlands-Lloyds / Blackhorse apocalypse / Death sanitised through credit".

    The Faint - Agenda Suicide

    עוד יוצא מן הכלל, סינת' פופ פר אקסלנס מריבייביל האייטיז + קליפ מדהים. השיר מדבר כמובן על האשליה של עבודה למחיה כשבעצם אנו חיים למען העבודה ובסופו של דבר מעבידים עצמינו למוות. הליריקה מתחברת למחאה הנוכחית באופן מצמרר: "All we want are just pretty little homes / Our work makes pretty little homes / Agenda suicide, the drones work hard before they die / and give up on pretty little homes".

    The Clash - Career Opportunities

    בחזרה לאנגליה של שנות השבעים ולתסכול מעמד הפועלים. ג'וני רוטן אומר שאין תקווה, Joe Strummer מהקלאש אומר שאין עבודה. תלמדו קולנוע, תעשו מוזיקה, אבל בסוף תגיעו לביטוח לאומי וינסו לסדר לכם כל מיני עבודות עלובות. קריירה לא תראו מזה: "Career opportunities are the ones that never knock / Every job they offer you is to keep you out the dock"

    The Brian Jonestown Massacre - Take It From The Man

    ספין אוף ניינטיזי לשיר מחאה עלאק סיקסטיזי עם גיטרות אקוסטיות ותופי מרים. השילטון דופק אותנו ואורב לנו בכל פינה. ומה אומרים על כך בריאן ג'ונסטאון? "And i know it's coming down / So i'm headed out of town". ככה היינו מתנהגים בדרך כלל, בורחים מהצרות. מעניין מה יקרה עכשיו שהפסקנו לברוח.

    Midnight Peacocks - Ganja To The Chairman

    אז שמענו על המון בעיות, אבל מה עם פתרונות? למידנייט פיקוקס תשובת הסירקוס קור. יורדים הרבה פעמים על המאהלים, או לפחות זה שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שהם מלאים בסטלנים והיפים. אני לא מת על סטלנים והיפים באופן כללי, אבל אולי לא יזיק אם השלטון ובעלי ההון יהיו קצת יותר סטלנים: "Ganja to the chairman, give some weed to the fat / Ganja to the soldiers, the weed will beat the hate"

    Rage Against The Machine - Township Rebellion

    אם הייתם צריכים לזרוק שם של להקה פוליטית, בטח הייתם פולטים מיד את שמה של רייג'. מחלקת הגיטרה-באס-תופים שלהם נשמעת כמו יחידת קומנדו שעושה רעשי יריות ופיצוצים בעוד שגנרל Zack De La Rocha, סולנה של רייג', משדר לנו את שידורי המהפכה הליריים שלו הישר למוח. אי אפשר לערוך סאונדטרק למהפכה בלעדיהם, בטח כשהם מספקים סיסמאות הפגנה מוחצות כמו: "Why stand on a silent platform / Fight the war, fuck the norm".

    Oceansize - Charm Offensive

    אחרי שקיבלנו הכרזה למרד עירוני מרייג', הגיע הזמן שכולם יכנסו לעמדה. מיני סאגת הרוק הזו של אושנסייז נכתבה בהשראת תקופת ג'ורג' וו. בוש ג'וניור, תקופה מתוחה עם תחושה אפלה של מלחמה שהולכת ומתקרבת אלינו מעבר לאופק. יש שחושבים שהשיר הזה הוא אנטי-דתי, יכול להיות, אבל אני תופס אותו בתור אנטי-ממסדי. במקרה של המחאה שלנו הציבור הוא זה שאחראי למתקפה של שארם, אך השורות האפיות שסוגרות את השיר לגמרי רלוונטיות: "They've sold us out again and thrown us in the fire / They say we're all the same / Well, yeah, but we're not liars"

  • מבצע קידום הופעות ללא עישון

    הפוסט נגד עישון בהופעות עשה רעש, וטוב שכך. התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות כדי לקדם הופעות ללא עישון, ועלה לי רעיון.

    מוזיקאים ויח"צנים - שימו לב - אני מכריז על מבצע קידום הופעות ללא עישון בחודש הקרוב. כל הרכב שיתחייב לקיים הופעה ללא עישון יזכה לפוסט קידום להופעה. לא משנה אם כתבתי עליכם, אם אני אוהב את המוזיקה, אם אתם ידועים או לא. תקבלו פוסט קידום להופעה אם תמלאו את התנאים הבאים:

    1. תתאמו מראש עם המועדון שאסור לעשן לפני, תוך כדי, ואחרי ההופעה בכל רחבי המועדון.
    2. תדביקו לפני ההופעה שלטים גדולים בכניסה שלבקשת האמן העישון אסור, תודה.
    3. אם מעשנים בקהל תוך כדי ההופעה, תבקשו מהבמה לכבות את הסיגריות.
    4. הלהקה מבטיחה לא לעשן על הבמה, במועדון, או אפילו בחדר האמנים, אלא רק בחוץ.

    מתאים לכם? צרו קשר, תאשרו שקראתם את התנאים להופעות ללא עישון ושאתם מסכימים להם, תוסיפו את כל המידע הרלוונטי להופעה, והפוסט בדרך. אני סומך עליכם שתהיו כנים ולא תנצלו את המבצע לרעה. מה שגם כולם מסתובבים בהופעות עם פלאפון + מצלמה בכיס, לא תרצו להתפס עם המכנסיים למטה.

    הערה חשובה - נכון, יש חוק שבכל מקרה אוסר על עישון בהופעות. לצערי לא מקיימים אותו ואין מספיק פיקוח. המקל הזה קצת רעוע, אני רוצה לראות מה יקרה אם ניתן את הגזר.

  • הגרלת כרטיסים להופעה של ירונה כספי

    בעולם מתוקן ירונה כספי היתה עכשיו סופרסטארית. היא מנגנת מעולה, יש לה שירים מרגשים, ואפילו ייחוס שאנו הישראלים כל כך אוהבים (היא היתה תלמידתו של ערן צור ואף נגנה כבאסיסטית בכרמלה גרוס ואגנר, ראה ויקי).

    אבל ירונה כספי, לפחות בעת כתיבה שורות אלה, היא שם איכות ליודעי דבר בלבד. למרות שלושה אלבומים משובחים (סימנתי את השלישי "אגו" כסחורה חמה בקיץ שעבר) ושפע של הופעות, תרבות המיינסטרים הנוכחית שדוגלת כרגע ב...בעצם לא ברור במה היא דוגלת, אולי סוג של בינוניות מזוקקת? בכל מקרה, תרבות המיינסטרים לא קיבלה אותה לחיקה ותכניות האירוח שלה.

    למזלינו לא אכפת לנו מהמיינסטרים. אנחנו יודעים להעריך מי סופרסטאר אמיתי מבלי שהמפיק שלו יוסיף לו את הסופרלטיב בתור שם משפחה מזויף. סופרסטאר אמיתי הוא מי שעושה מוזיקה איכותית ונוגע בנשמתינו עם מבט חד בעיניים. כזו היא ירונה כספי, וכל מי שמגיע להופעה של ירונה מסתכן לא רק בלהנות מהביצועים הבועטים שלה ושל להקתה, אלא להתרגש ולהתחבר.

    אם לא דירבנתי אתכם מספיק, מה עם הגרלה לגירוי החייך? ובכן, ירונה כספי מחלקת כרטיס זוגי להופעה ביום שבת 23.7 בלבונטין 7 בשעה 22:30. תשאירו תגובה וספרו מי עוד הוא סופרסטאר אמיתי לדעתכם, ואולי תעלו בהגרלה. הזוכה ת/יקבל הודעה במייל ביום שישי. נתראה בהופעה.

  • יבש פה בובה

    מפעם לפעם, בפורום או בלוג כזה או אחר, עולה השאלה למה יש הופעות רק בתל אביב. איך זה שלא עושים סיבובי הופעות בארץ ומגיעים לקהל צמא למוזיקה בפריפריה, בצפון ובדרום הארץ. אנשי הפירפריה טוענים שכל להקה שרק תצא מהבועה התל אביבית, או שתשבור את החומר הירושלמית, תזכה לתהילת עולם וקהל שיאהב אותה לעד. האמנם?

    אולי כדי לענות על השאלה, אולי כדי להגשים חלום, אולי כי נמאס כבר להופיע באותם המקומות, לפני כחודשיים יצאה להקת רוצי בובה לסיבוב הופעות ארצי תחת חסותה של בירה מכבי, הספונסורית הכי קולית בעיר (תדר, מכבי הום טור, ועוד). שלושה ילדים עם ברק בעיניים, כלי נגינה בידיים, ומוזיקה בורידים + מנהל אחד בנסיון לכבוש את המדינה לצלילי הרוקנרול.

    את מה שקרה שם היה אפשר לקרוא בכתבה המעולה של בן שלו מהארץ שהתלווה ללהקה ותיעד את האירוע בכישרון רב. עכשיו אפשר גם לראות. רוצי בובה הוציאו ביום חמישי את "רוצי בובה בדרכים", סרט דוקומנטרי קצר ומאוד DIY על סיבוב ההופעות שלהם. הוזמנתי לבכורה, וכמובן שלא יכלתי לסרב לרוקומנטרי + בירה על חשבון הספונסור.

    אם הסרט על אינדינגב היה מאוד מוקפד ומלוטש בעריכה ובצילום שלו שבאו להקנות איזשהי הרגשה של שלווה אוטופית, הסרט על רוצי בובה בדיוק הפוך. הוא חוגג את הכאוס, מלא באנרגיה, ונמצא בתנועה מתמדת. רוב הצילומים מגיעים מידו של מתופף הלהקה אורי רנרט, ומלווה במוזיקה המהירה של הלהקה, רוקנרול Pאנקיסטי בין צ'אק ברי לבאזקוקס. למרות שהסרט לא מוצר כל כך מוקפד, זה מתאים בול לאווירה.

    רוצי בובה בדרכים

    "רוצי בובה בדרכים" הוא אחד מהרוקומנטרים ששוברים את קלישאת הסקס, סמים, ורוקנרול. מה שיש 4 זכרים שישנים באותו החדר (כפי שנאמר בסרט), מלא עבודה, ורוקנרול. רוצי בובה נוסעים בוואן לדרום, רוצי בובה תולים פוסטרים, רוצי בובה מתראיינים ברדיו, רוצי בובה מופיעים. הופעה מול חיילים מתבטלת בגלל תאונת דרכים טרגית? באסה, קובעים הופעה חדשה, הטור חייב להמשיך. להקות אחרות היו נכנסות בקלות לרחמים עצמיים וחוזרות הביתה עם הזנב בין הרגליים. יש פה לא מעט דברים שאפשר ללמוד ממוסר העבודה של רוצי בובה.

    למרות הכוונות הטובות, החיים בפריפריה קשים ללהקת רוקנרול. אם הקהל בפריפריה כל כך צמא להופעות, איך זה שרוצי בובה מגיעים לפאב צאלים וכל מה שיש שם זה חבורה קטנה של מילואימניקים? אני לא יודע אם נעשתה עבודת הכנה רצינית לפני ההופעה בכל מה שקשור לשיווק ופרומושן. אני יודע שאם היתה באזור קהילה צמאה של אוהבי מוזיקה, כפי שטוענים אנשי הפריפריה, הייתי מצפה שהם יקפצו על ההזדמנות הזו.

    הלהקה לוקחת את הבאסה בהרבה הומור וציניות ו-"יהיה בסדר"-ים. אולי הדבר היחיד שהסרט נכשל לעשות זה לתעד את איך הם מרגישים בכל הסיפור הזה, במאמץ הגדול שהם משקיעים לעומת האכזבה הגדולה שהם מקבלים. זה צץ בפריימים מסוימים מתחת לפני השטח, אבל הלהקה עסוקה בעשייה ואין לה זמן להתעסק בזה.

    אפילו שהסרט הוא לא פסגת הקולנוע הישראלי, הוא נותן הצצה נדירה לאיך זה להיות להקת רוק בארץ. יש פה אנשים שמשקיעים המון אנרגיה ואהבה במוזיקה שלהם, מקבלים מעט מאוד בחזרה, ובכל זאת ממשיכים לפעול. אין להם ברירה. אי אפשר להכריח את עצמך להפסיק לאהוב מוזיקה. אפשר רק לוותר על החלומות ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של החברה.

    אחרי הסרט לא יכלתי שלא לשאול את עצמי אם כל להקות הרוק פה (וזה כולל אותי) לא נמצאות באשליה עצמית גדולה. אנחנו כולה מדינה עם 7 מיליון איש שמתוכם יש מעט מאוד קהל רלוונטי. וגם הקהל הרלוונטי הזה יאזין לרדיוהד בבית, אך לא ילך להופעה של קיצו. רק בלונדון חיים 7 מיליון איש ואחוז הקהל הרלוונטי מתוכם הרבה יותר גדול והרבה יותר פתוח למוזיקה עכשווית. נכון, התחרות בלונדון על לב הקהל הרבה יותר גדולה בהתאם. לפחות יש קהל להתחרות עליו.

    תקרת הזכוכית בארץ מאוד נמוכה. מה הטופ שאפשר להגיע אליו, למלא את הבארבי כמו אסף אבידן? אסף אבידן רואה קהלים הרבה יותר גדולים כשהוא מופיע בחו"ל. יש את הגאווה של להצליח במולדת, אבל זה כלום לעומת ההצלחה האפשרית מעבר לים. אולי רוקנרול היא לא המוזיקה של עם ישראל, למרות הבלחות מצליחות פה ושם, ולהקים להקת רוק בתקווה להצליח בארץ זה סוג של קומיקזה?

    אני מקווה שימשיכו לעשות עוד רוקומנטריים ישראלים. הם עוזרים להפיץ את המוזיקה הנפלאה שעושים פה בסצינת השוליים ונותנים לנו הצצה אמיתית לאיך זה להיות בלהקת רוק. לגבי רוצי בובה, ההופעה הכי מוצלחת בסיבוב ההופעות שלהם היתה, איך לא, בתל אביב, מול קהל הבית האוהד שמילא את האוזןבר. בפעם הבאה שתתלוננו שאין הופעות בפריפריה, אולי תבינו למה, ותגררו חברים לתמוך בלהקות שעושות את המאמץ להגיע. זה לא קל.

  • בארץ החיפושיות הורודות

    טרום בכורה לסרט התיעודי על אינדינגב, "בארץ החיפושיות השחורות". רוב הזמן סרטי תעודה הם על איזה רוקסטאר, מקום, או תקופה שנמצאים הרחק מפה, והנה סוף כל סוף סרט על התרבות שאני חלק ממנה, על הפסטיבל שאני פוקד בשנתיים האחרונות ושומע עליו בשנתיים שלפני כן.

    הלוקיישן - בניין הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב. כן, הבניין הגדול הזה עם הכניסה המפוארת שאתם עוברים לידו שיכורים בלילות חמישי. השומר מורה לנו ללכת למסדרון ולרדת במדרגות שמובילות אותנו לחלל לבן וסטרילי. פרסומות של הבנק הבינלאומי מוקרנות בלופ על הקיר, מחזה שמזכיר לי את סרט הדיסטופיה THX 1138. הפירות הטריים שמוגשים על השולחן ממתיקים את הטעם.

    מגניב שבנק לוקח על עצמו לתמוך בתרבות שוליים ובסצינה קטנה של כמה אלפי איש. אולי אפילו נוצר פה פתח למוזיקאים לקבל עזרה פיננסית כדי להגשים את עצמם. אממה, עם כל הדיבורים על אינדינגב והמארגנים שלא לוקחים שום חסות מסחרית, מלבד תמיכתה של קרן על שם מטוס קרב צרפתי ישן, זה לא קצת מוזר שאירוע הקרנת הסרט מתרחש באולם של בנק מלוקק? הייתי מצפה שתהיה התארגנות פרטיזנית DIY עם מקרן על סדין לבן על איזה גג או בחצר בפאתי העיר.

    ההקרנה עומדת להתחיל. נציגה של הבנק מקריאה את התסריט הפוליטיקלי קורקט והמחייב בפנים נוקשות אדיבות, מרגישה מנותקת לגמרי מהטקסט שהיא מקריאה בקרירות חמימה. אני מבין שזה חלק מהפרוטוקול, אבל עדיין מרגיש את הניגוד המוחלט בין האנשים היצירתיים והמשוחררים שיושבים בקהל לעומת התרבות התאגידית שניצבת מולנו. זה לא בעצם האויב? אפשר לשתף איתו פעולה מבלי לפחד שהוא יחליט להפר את הסכם השלום ולפלוש לארצינו במלוא הכוח?

    כשהסרט התחיל, כל זה נשכח. אני לא נמצא יותר בתוך בניין של קונגלומרט. אני אחד עם השלווה של הנגב. אההההה. תמונות מרהיבות של חול, חיפושיות, וטרקטורים מעלים לי את ההרגשה הנעימה הזאת של להיות בדרך לאינדינגב. שיר של שני/אחרון/אוקטובר מבשר שאני כבר ממש שם, מקים את האוהל שלי במתחם הקמפינג ושומע את הדי ההופעה. מיד כשאסיים ארוץ לקופה לקחת את הצמיד שלי ואכנס לחגיגה.

    מאוד התרשמתי מהויזואליות של הסרט. מעבר לצילומי טבע מרהיבים, הבחירה להשתמש בשוט סטטי כדי לצלם אמנים בהופעה נותנת זווית מרעננת ולא שיגרתית. הצלמים הסבירו בפאנל לאחר מכן שהם פשוט הציבו את המצלמות וחיכו להתרחשות. סחטיין על הזן. מהזווית הזאת אפשר לראות איך אמנים כמו יהוא ירון, אבי עדאקי, רות דולורס ווייס, ונדב אזולאי נמצאים שם בהווייה מוחלטת וחושפים את הנשמה שלהם, שם על הבמה, לעיני כולם. המוזיקה מלווה את הסרט בהתאם עם הקלטות חיות מהפסטיבל באיכות מעולה.

    הראיונות בסרט, אני לא בטוח מה אני חושב לגביהם. מצד אחד הם העלו כל מיני אמיתות קטנות על הפסטיבל וסצינת האינדי שהוא חוגג אותה. לא עוקפים שם בשירותים, השם שאנשים באים לשמו הוא אינדינגב ולא איזה הדליינר, השלווה של המארגנים מחלחלת הלאה ומגיעה עד אחרון האנשים בקהל, וכו'. מצד שני, התחלתי להרגיש שבעצם מגישים לי שוב ושוב ושוב את אותה הדיעה. והדיעה היא שאינדינגב הוא אוטופיה. הפסטיבל המושלם שכל מה שיש בו זה פיס ולאב ורוקנרול, תחייה מחודשת של וודסטוק, אידאל כל הפסטיבלים.

    יש איזשהו גרעין של אמת ברעיון הזה. אינדינגב פסטיבל מעולה שמכניס אותך למצב צבירה אחר. אני מאוד ממליץ לכל אחד לבוא ולהשתתף בו לפחות פעם אחת, כי ברור שתצאו עם טעם של עוד ותחזרו גם בשנה הבאה. אבל הגזימו לגמרי עם הקו הזה. יש לפסטיבל גם פן בידורי ואנשים באים לשם בשביל גוד טיים - סקס, סמים, ורוקנרול. אנשים משתכרים, עושים שטויות, יש מלא רעש וגם קצת בלאגן (מי אמר ריסוק באס? פיאסקו של כרטיסים? שרוב הלהקות לא מקבלות תשלום על ההשתפות בפסטיבל?). זה בסדר גמור, כאוס זה חלק מכל פסטיבל, רק למה לא מציגים אותו? כנראה שהוא לא עבר את האודישן.

    יוצרי הסרט טענו שזה מה שיצא כי הם שמעו שוב ושוב את אותם הדיעות מכל האנשים שהם ראיינו. נשאלת השאלה, את מי הם ראיינו? יש הרגשה שסוג של ברנז'ה, ולכן מה הפלא שמקבלים את אותה הדיעה מכולם. היחיד שנתן גוון קצת אחר היה אביב מארק, שהזהיר מסכנות הפיתוי של הביג מאני שעוד עלול לבוא ולהטיל את צילו על המדבר. אני בטוח שאם יוצרי הסרט היו רוצים, היה אפשר למצוא עוד המון דיעות ונקודות מבט על הפסטיבל - מלהקות קטנות יותר שהופיעו בו (רגע, לא ראיינו לסרט רק אמנים מהבמה הגדולה? מה עם להקות עוד פחות מוכרות מהבמה הקטנה?), מהמתנדבים שבונים את הפסטיבל, מהקהל שהולך אליו, מהיישוב שנמצא מאות מטרים מאחור, אפילו מהמיינסטרים שלא מכיר בו בכלל.

    כשהסרט הסתיים הייתי באופוריה. איזה כיף, איזה מוזיקה, איזה אנשים. היקום מקום נפלא. אפילו הצהרתי בקול שזה הסרט הדוקומנטרי הישראלי הכי טוב שראיתי. אבל חברתי הילה שישבה לידי לא בלעה את הפיתיון. והיא צודקת. זה לא סרט דוקומנטרי, זה סרט תדמית. המציאות בנויה בגוונים סבוכים של אפור, בעוד שהסרט על אינדינגב צבוע כולו בורוד.

    שוב, אני חושב שזה פסטיבל מעולה וכל מי שמעורב בו היה מקבל פס אוטומטי לגן עדן אם זה היה תלוי בי. אבל סרט דוקומנטרי, יפה ומרהיב כל שיהיה, אמור לתת מבט מעמיק ורחב מה באמת קורה שם מאחורי הקלעים מאשר לשדר את המסר הבנקאי המחוייך והשיטחי שהכל טוב. יוצרי הסרט מודעים לזה שזה סרט תדמיתי. בעצם כשבוחנים את זה, חברת ההפקות של הסרט Rainbow Productions עושה סרטי תדמית ופרסומות לאינטרנט כמו שהיא גם מצלמת הופעות ווידאו קליפים. אז מה הפלא שיצא סרט תדמית מוזיקלי.

    במהלך הפאנל לאחר הסרט הועלתה תהייה מוצדקת לגבי הדחף להוציא אותו עכשיו. היו לנו כולה ארבעה אינדינגבים, וכל שנה ההרגשה היא שלא ברור אם יהיה אינדינגב בשנה הבאה. כל פעם צצות שמועות על עייפות של המארגנים, דרישות בלתי אפשרויות מהמשטרה, עלויות הולכות וגדלות, והתלבטויות מסחריות שמאיימות לסגור את העסק. ואז, פתאום, ממש ברגע האחרון איזה חודש לפני מודיעים ברחבי הווב שזה קורה. האם עכשיו זה הזמן הנכון לעשות עליו סרט, כשהפסטיבל עוד נחשב לתופעה שולית ולא וודאית?

    כנראה נצטרך לחכות עוד כמה שנים, בתקווה שהפסטיבל יחזיק מעמד וימשיך להתקיים בקביעות כמו כל הפסטיבלים הגדולים בעולם, שהוא יצבור צלקות וסיפורי קרב שיצדיקו סרט דוקומנטרי אמיתי. עד אז, שרופי האינדינגב מוזמנים לקבל מנה מהסם הנפלא הזה בצפיית "בארץ החיפושיות השחורות", אולי אפילו למצוא את עצמם בקלוז אפ באחת הסצינות. מי שלא נמנה בין חובבי הפסטיבל או לא שמע עליו בכלל עלול לפקפק בציור של האוטופיה או לחילופין לבלוע את הכדור הכחול ולפגוש אותנו באינדינגב הבא. מי יודע, אולי הסרט יעזור להביא את הפסטיבל ואת סצינת השוליים לתודעה של ההמונים. זה טוב? זה רע? זה טוב ורע? זה לא טוב ולא רע? מי יודע.

    נ.ב. יש סרט אינדי DIY על אינדינגב בשם "לקחת את אינדינגב" שאפשר לראות בחינם ביוטיוב. לא צפיתי בו במלואו. ממבט מהיר מדובר במוצר מחוספס והזוי, אך כזה שנותן פרספקטיבה על הפסטיבל מגובה הקהל איפה שיש יותר חול ולהקות. צפייה מהנה: