זה שוב קרה. הזדמנתי להופעה בהפתעה וגיליתי אמן חדש ומשובח בגזרתינו. הפעם הגעתי ספונטנית לרוטשילד 12 לאחר שיעור יוגה להופעה של ניקול מרסדס. כן, ניקול מרסדס. זה נשמע כמו שם של כוכבת פורנו, אך מדובר בשמה של כוכבת אינדי.
ניקול עלתה לבמה ונעמדה מאחורי סט תופים מינימליסטי. בחור משופם לבש גיטרה קלאסית על יד סינטיסייזרים מצועצעים. הצ'לנית התישבה מאחורי צ'לו עם גלוקנשפיל לצידה ודפדפה לעמוד התווים הראשון. הצלילים החלו לזרום, אינדי פופ עדין בכל מיני צבעים.
הרגשתי כאילו שאני שוב באמריקה, באיזה מועדון קטן באיסט ווילג' בניו יורק או ברחוב הוליוודי צידי בלוס אנג'לס, צופה בכישרון וביצירתיות ובמוזיקליות פורצים כנגד אוזני. מסתבר שהאינסטינקט שלי צודק: הפייסבוק שלה מציין שהיא באה מלוס אנג'לס. השירה הטבעית באנגלית, המקוריות, הרבגוניות, קשה למצוא שילוב שכזה בין הצברים.
בימים האחרונים צפיתי בשידורים חיים של פסטיבל Rock In Rio ביוטיוב מנוחיות הספה שלי. בעוד לורדי הקיטש של אירופה התרפקו על המוסד הארכאי ושמו האירוויזיון, אני התרפקתי על נוסטלגיה משלי עם הופעות של Metallica, Limp Bizkitו-Offspring. הו, כמה שהיית משוגע פעם על אופספרינג. הייתי יושב בשורות האחרונות של אוטובוס בית הספר בגיל 15 ושומע את אלבום המופת Smash בריפיט.
בת זוגתי התישבה לידי על הספה ושאלה מה יש לסולן האופספרינג, Dexter Holland. הוא נראה מבואס, כאילו שהוא לא רוצה להיות שם, ושזה לא לעניין להיות ככה מול מאות אלפים שבאו להופעה. הסברתי לה איך הדברים עלולים להראות מנקודם המבט שלו, של המוזיקאי שעומד שם על הבמה ומצפים ממנו לתת שואו בלחיצת כפתור כמו בובת קוף מרקד. החלטתי לחלוק את ההסבר בבלוג, לחלוק איך זה להיות דקסטר הולנד.
לקהל לא אכפת מהמוזיקאים כבני אדם. לקהל אכפת מעצמו. הוא רוצה להנות, להתבדר, להתרגש, הוא רוצה דם, הוא רוצה את הלהיטים. מבחינתו הלהקות והמוזיקאים הם סופר גיבורים עם יכולות על שחוזרים להציל את היקום בפיצוץ בין כוכבי, במילותיו של תום יורק. הם לא אנשים בשר ודם, הם דמויות מצוירות שיכולות ליפול לתוך הקניון עם ענן אבק קטן ולחזור לסצינה הבאה ללא שריטה.
מה עובר עליך דקסטר?
אז זהו שלא. עם כל הכישרון והקסם והייחוד, יש בסופו של דבר אדם בשר ודם שנמצא שם על הבמה. אדם עם רגשות ותנודות וחיים אישיים, והרבה פעמים אדם מאוד רגיש. אין לנו מושג מה עובר על מוזיקאים ולהקות בזמן נתון. באיזה מצב רוח הם נמצאים? עם איזה מטען הם עולים לבמה? כמה אנרגיה יש להם להופיע?
בדרך כלל מוזיקאים מחו"ל מגיעים להופעה אחרי נסיעה ארוכה. זו יכולה להיות טיסה טראנסאטלנטית או נסיעה של שעות באוטובוס הלהקה או בוואן. מי שנכח בסיפורים במונו עם Mudhoney ראה את הניגוד המוחלט בין אימג' הרוקרים הפרועים לשיעמום של כמה חבר'ה שתקועים אחד עם השני שעות בדרכים. אז הלהקה מגיעה לאולם אחרי שעות של נסיעה ונדרשת לתת 110% אחוז בהופעה. ערב, אחר ערב, אחר ערב. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מטייל להנאתי בעולם ונמצא בנסיעות ארוכות אני לא ב-110%.
מה עם בעיות אישיות? בסרט הדוקומנטרי המעניין The Other F Word אודות Pאנקיסטים שנהיו לאבות למופת מראים איך סולן להקת Pennywise, מר Jim Lindberg, נאלץ להפרד ממשפחתו וילדיו פעם אחר פעם לטובת עוד טור של הלהקה. המשפחה התעייפה מזה, הוא התעייף מזה, ובסוף לאחר 20 שנה עם הלהקה הוא החליט לפרוש כדי לבלות יותר זמן איתם. תארו לעצמכם מה עבר עליו עד הפרישה כשהוא נאלץ להגרר באוטובוס לעוד הופעה ולהגניב שיחות טלפון מתגעגעות הביתה מעוד חדר מלון מעופש.
בואו נאמר שהכל בסדר, הלהקה במצב רוח מרומם ומלאה באנרגיה. אז תארו לעצמכם שאתם צריכים לנגן שיר שכתבתם לפני איזה 50 שנה, וכאילו זו הפעם הראשונה שאתם מנגנים אותו. אולי תתחילו לקבל מושג איך מרגישים Mick Jagger ו-Keith Richards מה-Rolling Stones לגבי Satisfaction שעל פי וויקיפדיה מנוגן בכל הופעה של הלהקה. כמה פעמים הם נאלצו לנגן אותו במהלך חייהם? איך הייתם מרגישים במקומם? כפי שאמר בחוכמה חמי רודנר בשיר "לאן, לאן" של איפה הילד, "אני תקוע בתוך שירים שמזמן כתבתי, ועכשיו שכחתי".
להיות בלהקה זו עבודה. כמו שאנחנו לא קמים כל בוקר במיטבינו לעבודה שלנו, כך גם מוזיקאים ולהקות לא מסוגלים להיות במיטבם כל הזמן. זה מסביר אגב את כמויות הסמים שנצרכים בדרכים בעולם הרוקנרול. קשה להתמודד עם החרא הזה, צריך היי מתמד בשביל לתת היי מתמד. אז מה עם זה מה שהם עושים למחייתם ואנחנו משלמים להם ממיטב כספינו? אנחנו לא עובדים בכל מיני מקצועות למחייתינו ומישהו משלם על כך את מיטב כספו? זה לא גורם לנו לרצות ללכת לעבודה כל יום עם חיוך ענק על הפנים או לעבוד בקצב של נינג'ות כל השנה.
לסיכום, אני לא מאשים את דקסטר הולנד שנראה מבואס על במת רוק בריו השנה. מי יודע מה עובר עליו. אם בעיות במשפחה, עייפות כרונית מהופעות, או מאס בלנגן שוב את Self Esteem בפעם המיליון. גם אם זה העבודה שלו, זכותו לא להיות מרוצה ממנה לפעמים. אז בפעם הבאה שתרצו להתלונן למה הלהקה לא ניגנה את השיר שחיכיתם לו כל חייכם, או שהסולן נראה עייף, או מה לא, תחשבו איך זה להיות דקסטר הולנד.
לכל מי שמרגיש שהסצינה מנומנמת לאחרונה, לכל מי שחושב שאין שום דבר חדש ומעניין, יתקיימו החודש 2 השקות של 2 אמנים שסותרים את הרעיונות שלכם.
The Wake Up Suzies - השקת אי פי בכורה ב-18.5, אוזןבר. איזה כיף היה לקבל מייל מהווייק אפ סוזיס. בתוך ים של ספאם מוזיקלי יש להם אי שטוף שמש עם עצי דקל וכובעים אופנתיים. זה אי מארכיפלאגו האינדי פופ שכולל את Cannons (לשעבר Cannons Of Pedro, חבל ששיניתם את השם חבר'ה) ואף Shout Out Louds.
הסוזיז עושים מוזיקה פשוטה וקליטה עם הצליל העכשווי רווי הריוורב והלוק הגרובי. בהיעדר מספיק קהל מקומי מבין עניין הם ימצאו עצמם בקרוב בחו"ל, כמו רוב להקות השוליים המשובחות ששרות באנגלית. כרגיל, אני מפציר בכם ללכת לראות אותם לפני שזה קורה.
רותם אור, השקת אלבום ב-24.5, תיאטרון תמונע.רותם אור נמצאת בשטח כבר זמן מה. היא היתה סינגר/סונגרייטרית אקוסטית מזרם הסינגר/סונגרייטרים האקוסטים, זרם שפחות מעניין אותי. אבל משהו השתנה. בשנים האחרונות היא לקחה תפנית מוזיקלית לכיוון איסלנד. היצורים הקסומים ששוכנים באי המרוחק נתנו לה מקלדת שליטה מכושפת ולימדו אותה את הקסם המוזיקלי שלהם.
ראיתי אותה בהופעה בחודש שעבר עם ההרכב החדש והמשובח שלה, וקרה שם משהו מיוחד ולא מובן. סימפולים, גיטרות מרחפות, ותיפוף מינימליסטי שהזכיר לי את ההופעה של ג'יימס בלייק. כשזה לא מובן זה טוב ודורש לראות את זה שוב, ולכן אגיע להשקה של אלבום הבכורה שלה. אני סקרן לשמוע את האלבום בציפייה להפקה אינטרגלקטית.
אפריל עבר לי בשקט מבחינה מוזיקלית. ההתלהבות של החודשים הקודמים מכל מיני דברים עברה, לא מצאתי הרבה דברים חדשים/ישנים לשמוע, כך שנשארתי עם ידידי הישן והטוב, השאפל. וכמובן עם תחנת האינטרנט החדשה והמעולה של הקצה ששוברת את מונופול הרדיו המסחרי הישראלי המעפאן. בכל זאת, כמה דברים שעברו באוזני החודש.
Warm Digits - Keep Warm ... With The Warm Digits
אני לא בטוח איך גיליתי אותם, אבל איזה שמחה גדולה שזה קרה. הספרות החמימות הם דואו מולטיאינסטרומנטליסטים מצפון אנגליה ששמעו יותר מדי Kraftwerk מצד אחד ו-Mogwai מצד שני. התוצאה - רוק אינסטרומנטלי עם צלילי סינטי חמים, סאונדטרק מעולה בפוטנציה למשחק מחשב או לפרומו מהיר בערוץ 2. אתם חייבים לדגום אותם.
YoungTeam - Daydreamer
אחרי המלצות חוזרות ונשנות מנמרוד, וכמה נסיונות כושלים מצידי, נראה לי שהתחברתי סוף כל סוף. שוגייז קלאסי היישר מאהובתי שטוקהולם פלוס השפעות מהסטון רוזז. האלבום לא אחיד ברמתו, אך כשזה טוב זה ממש טוב. יש סיכוי שהסיבוב הבא של הלהקה יהיה אגדי.
Stone Roses - Stone Roses
אם מדברים על השטן, הם לא צריכים למכור את נשמתם כי הוא כבר בתוכם. שוב חזרתי לאלבום האלמותי הזה. אני מתחיל להבין למה הבריטים משוגעים עליו. הוא כמו חול טובעני - נראה תמים ופשטני בהתחלה, אבל ברגע שדורכים עליו כל תזוזה מכניסה אותך עוד יותר עמוק פנימה. אני הולך לראות אותם בהופעת האיחוד השלישית ב-1.7 במנצ'סטר ומצפה ליום החג הזה בטירוף.
Trevor Jackson Presents Metal Dance
קראתי את הביקורת בעיתון הארץ וממש הסתקרנתי. אחד מחברי חובב EBM ואינדסטריאל גדול והיה גותי בזמן אמיתי, ורציתי להבין סוף כל סוף מה כל המוזיקה הזו שהוא שמע. תודות לטרבור ג'קסון קיבלתי הזדמנות להתחבר למכונה ומהר. האוסף הזה מלא באופל סקסי ואיכותי של מוזיקה שנשכחה בעת האחרונה. זה עוד עלול להתקמבק, אולי עם הרכבים לוהטים כמו Factory Floor. בלי קשר לזה, בואו לשמוע צלילים נשכחים עד כדי כך שהם נשמעים טריים ורעננים.
Lee Ranaldo - Between The Times And Tides
בעוד שהתעלומה מה יקרה עם סוניק יות' מאז פרידת ת'רסטן-גורדון עוד מרחפת באוויר, הצלע השלישית של ההרכב, לי רנלדו, הלך לשיר לנו סולו. הוא פחות פרוע ואוונגרדי מלהקת האם, אבל יודע לעמוד בחזית הבמה ולתת רוק אלטרנטיבי סולידי עם הרבה נפח ורגש. ריספקט.
בשנים האחרונות מלא ישראלים אורזים את האוהל וטסים לפסטיבלי מוזיקה בחו"ל, הזדמנות מושלמת לשלב בין טיול להשלמת פערים מוזיקליים עם שאר העולם. ב-2-3 ימים תוכלו לראות את כל הלהקות מהחלומות הכי רטובים שלכם ולכבוש עוד בירה אירופאית עם מלא בירה אירופאית.
כאשר יש שפע עצום של פסטיבלים מתעוררות דילמות. איך לכל הרוחות בוחרים לאן לנסוע? כתבתי כבר מדריך להשרדות בפסטיבלים, אז קבלו מדריך לבחירת פסטיבלי מוזיקה בגלקסיה. אני מכיר 5 דרכים לבחירת הפסטיבל המושלם.
לפי להקות. תפתחו את אתרי ההרכבים האהובים עליכם ותבדקו אם הם מופיעים בפסטיבלי הקיץ. תוכלו לראות סוף כל סוף את הגיבורים שלכם וכנראה שיהיו בפסטיבל עוד להקות שתאהבו. קחו בחשבון שהופעות פסטיבל הם בדרך כלל קצרות יותר מהופעות רגילות, אבל זה בסדר, הכמות מפצה על האיכות. למשל אלבו, הקיור, וג'סטיס בערב הפותח של Werchter.
לפי ז'אנר. רוקרים יסחבו את האייר גיטאר ל-Rock Am Ring. מטאליסטים יסגדו לאדון האופל ב-Wacken. קרחניסטים ירקדו על אקסטות ב-Ozora. ראסטאמנים ידליקו ג'ונטים ב-Summerjam. ג'זיסטים ינקשו אצבעות ב-Montreaux. היפסטרים יעמדו באפטיות תחת השמש ב-Primavera. כל השאר יבלעו בפסטיבלי הכל כולל הכל כמו Roskilde, Reading, T In The Park, ועוד.
Southside 2008 צרוב בנשמתי
לפי יעד. אוהבים בירה גרמנית? נסו את הפסטיבלים התאומים Hurricane/Southside. מפנטזים על איסלנד? חכו לפסטיבל Iceland Airwaves בסתיו. כמהים ליפן? צאו מטוקיו לפסטיבל Fuji Rock. כמעט בכל מדינה בעולם תמצאו הקיץ פסטיבלי מוזיקה ותוכלו לשלב אותם עם בטיול למקום שבלאו הכי רציתם לבקר. תשאלו את ויקיפדיה איפה יש פסטיבלים.
לפי גודל. בשביל מקסימום מגוון אנושי ומסיבה בלתי נגמרת נסו את הפסטיבלים הגדולים כמו Wrechter, Reading, ו-Roskilde שעוברים בקלות את גבול ה-50,000 איש. למקסימום אינטימיות חפשו את המפגש הבא של All Tomorrow's Parties שרק כמה אלפי איש יזכו לראות ואפילו תשמעו את האמנים נוחרים בחדר ליד.
לפי תאריך. אני מבין שיש לכם בחינות, בוסים קשוחים, וילדים. רק רגע. לפני שאתם מגבילים את עצמכם תיזכרו שאין בחיים מועדי ב'. את הבחינות והפרויקטים בעבודה שנראים כה חשובים כרגע תשכחו עוד כמה שנים והילד יכול להתפנק לשבוע אצל הסבא-סבתא. את הפסטיבל תזכרו לנצח. עדיין לא התגברתם על המגבלות? הנה אתר שמרכז גוגל קלנדר עם פסטיבלים לפי תאריך. שריינו את הנסיעה עכשיו לפני שעוד משהו יפול עליכם.
סה טו. נסו את גוגל לחפש את הפסטיבל בעל האמנים/ז'אנר/מקום/גודל/תאריך המתאים לכם או באתר הזה. שימו בבקשה את הפרפקציוניזם בצד. גם אם לא מצאתם את הפסטיבל "המושלם", לא משנה לאן תלכו יהיו לכם כל כך הרבה הפתעות וחוויות שמבחינתכם הייתם בפסטיבל המושלם. יאללה, לכו להזמין כרטיסים לפני שיגמר.
