פוסטים בכללי

  • לחיות בבועה בשפיות

    בשבוע הבא יתקיימו הבחירות המקומיות. לכאורה זה לא עניין לבלוג אינדי ישראלי. אז זהו, שכן.

    אני גר בתל אביב כבר 5 שנים. יש ערים ירוקות, מטופחות, וזולות יותר. אני, ורבים מחברי, ממשיכים לגור פה רק בגלל דבר אחד - תרבות. מוזיקה, חיי לילה, אמנות, ושוב מוזיקה.

    סצנת המוזיקה התל אביבית פועלת למרות רון חולדאי. העירייה בראשותו העלתה ארנונה לאולפנים וחדרי חזרות, סוגרת ונותנת קנסות לברים ומועדונים, ומשתיקה את נגני הרחוב. מנצלים מוזיקאים לאירועים עירוניים ובשאר הלילות תוקעים לנו מקלות במגברים. מה עם טיפוח כשרונות צעירים והנגשה של מוזיקה לכל תושבי העיר? העיקר התל אופן.

    ניצן הורוביץ הוא המעומד המוביל להעיף את חולדאי. הוא לא רק כותב סטטוסים חריפים בפייסבוק, אלא יש לו קבלות כחבר כנסת פעיל, במיוחד בתחום איכות הסביבה. ראיתי אותו מדבר בחוג בית של מרץ לפני הבחירות הכלליות והתרשמתי מאוד מהחוכמה והישירות שלו.

    כדי לברר את הזווית המוזיקלית של ניצן שלחתי לו 5 שאלות. למרות הטירוף לקראת הבחירות קיבלתי תשובות נורא מפורטות שחיממו לי את הלב, שאולי, סוף כל סוף, נוכל לחיות בבועה שלנו בשפיות.

    כיצד אתה מכוון לקדם את הפעילות המוזיקלית בתל אביב?

    "תקציב התרבות של תל אביב הוא תקציב נדיב מאוד בגובה של 168 מיליון שקל בשנה, וזה רק התקציב השוטף. הבעיה היא שכל השטף הזה לא מחלחל למטה ולא נוטף לצדדים. מצד אחד העירייה מוציאה מיליונים על פסטיבלים ועל שיפוצים ראוותניים, מצד שני היא מעלה את הארנונה בשרירותיות גמורה לכל חדרי החזרות ואולפני ההקלטות בעיר, משל היו סניפים של בנק. עיריית תל אביב-יפו בראשותו של רון חולדאי מתייחסת לאמניה כאל צמח בר שגדל פרא ממערב לירקון: לפעמים היא מתעלמת מהם ולפעמים היא מנכשת בהם, אבל היא לעולם אינה טורחת לטפח אותם.

    "כחלק ממצע התרבות אני מתחייב להגדיר תכנית חומש עירונית ראשונה בנושא תרבות וחיי לילה, בשיתוף האמנים עצמם והציבור הרחב, בדגש על פתיחת מוסדות תרבות חדשים בדרום העיר ובמזרחה ועל טיפוח יוזמות תרבות מקומיות. אני מאמין שרק מדיניות תרבות ברורה ושקופה תסדיר את המצב. במסגרת זו אפעל להסדרת אמצעי התמיכה של העירייה במוסדות תרבות ובאמנים ולשקיפות מלאה. בין היתר אפעל להסדרת נוהל תמיכות עירוני בתרבות, תקציב לתמיכה ולקידום יוזמות עצמאיות, עדכון ההגדרות המיושנות של אמנות בחוק העירוני, כך שגם מוזיקאים, צלמים ויוצרים אחרים יזכו להנחה בארנונה בסטודיו שלהם".

    היחס הנוכחי למועדונים אינו ידידותי - מקומות נסגרים בגלל ליקוי כזה או אחר ובעיות רישוי מול העייריה. מה אתה מתכוון לעשות לגבי זה?

    "חולדאי והרשויות השונות מתייחסים לחיי הלילה בעיר כמטרד במקרה הטוב, וכאויב ממש במקרה הרע - כמו שראינו במקרה של מועדון "הבלוק". בעיני, חיי הלילה הם אחד הנכסים של העיר. לכן, העירייה צריכה לחבק את בעלי המועדונים ולקבל אותם כחלק בלתי נפרד מהאופי של העיר ולא לנסות לסלקם מהעיר או לדחוק אותם למתחמים סגורים, כפי שעושה ראש העיר הנוכחי. העירייה בראשותי תפעל כגורם מגשר בין בעלי מועדונים לתושבים ובין בעלי מועדונים לרשויות, מתוך הבנה שגם חיי לילה הם תרבות ונכס חברתי וכלכלי. באופן זה, יימנעו חיכוכים ועימותים. אני אעודד הבאת אמנים בינלאומיים למועדונים ומסיבות בעיר, ובמיוחד אסייע לפעילות של גופים קטנים כגון "הבלוק" ו"האוזן השלישית", כך שיוכלו לשגשג וליצור, ויהיו נגישים לתושבים רבים".

    איך אתה מתכוון למנוע מעוול כמו העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות מלחזור על עצמו?

    "העיריה צריכה להוקיר את אנשי היצירה, עליהם מבוססת התרבות, ולעזור להם לטפח את היצירה ולא לראות בהם רק עסק או יעד גבייה. לכן, יש לשנות את המצב הקיים בו אלפי אמנים בתל-אביב - יפו כורעים תחת מדיניות הקיפוח והניצול של רון חולדאי. עם בחירתי אפעל לשינוי מעמד האמנים בעיר לצורך תשלומי הארנונה, כך שיוגדר בחוק, שחור על גבי לבן, מהו בית עסק רגיל ומהו עסק העוסק ביצירה. בתוך הגדרה זו יוכנסו גם אולפנים וחדרי חזרות, אשר יחויבו בארנונה בשיעור מופחת".

    האם יוסדר סוף כל סוף מעמד נגני הרחוב בעיר?

    "התושבים והאמנים, כמו חלקים אחרים של האוכלוסייה בעיר, הם חלק בלתי נפרד מחיי התרבות של העיר. כמו בערים רבות בעולם, נגני הרחוב מהווים אפילו את אחד המפגשים הראשוניים עם התרבות המקומית וככאלו יש להם מקום של כבוד בעיר. לצדם, חיים התושבים אשר גם להם מקום כבוד בעיר. במקרים רבים האינטרס של שתי הקבוצות האלו מתחבר יחדיו, אולם במקרים אחרים ישנם חיכוכים.

    "לכן, העירייה בראשותי תפעל באמצעות שיתוף הציבור, ופעילות נגני הרחוב תוסדר בהתאם לעמדות התושבים והאמנים יחדיו, תוך בחינת הסדרים מסוג זה שכבר קיימים ופועלים בערים מרכזיות בעולם".

    בליברפול ייסדו מגורים זולים למוזיקאים ואמנים בחלקים מוזנחים של העיר. מה הסיכוי שנראה משהו כזה בתל אביב?

    "תמיכה בתרבות אינה רק העברה תקציבית נקודתית, היא גם הניסיון לטפח, לעודד ולהקשיב לאמנים, תושבים ובליינים והיא גם הניסיון להקל איתם. במסגרת זו אבחן את האפשרות לאפשר מגורים בחללי עבודה וסטודיו. דבר יעשה זה בהתבסס על מדיניות תרבות שתתרכז במזרח ובדרום העיר ותכלול השמשת נכסי עירייה והצעתם לאמנים למטרות מגורים ועבודה, כמו גם הרחבת החוק העירוני כך שיאפשר מוגרים בחללי עבודה, במטרה להקל על העול הכלכלי הכרוך בהחזקת שני נכסים, ועל מצוקת הדיור בעיר באופן כללי".

  • לונא אבו נסאר: סינגריט/סונגרייטרית בצבע אחר

    אני לא אוהב סינגר/סונגרייטרים אקוסטיים. אני יודע שזה הבסיס, ההבעה המוזיקלית הכי ישירה ופשוטה ללא שכבות של אסתטיקה ותחכום, של רגש וסיפור סיפורים. מה לעשות, לא מתחבר לזה.

    מצאתי יוצאת מן הכלל כשקיבלתי הזמנה להופעה של לונא אבו נסאר. שמעתי סינגריט/סונגרייטרית בצבע אחר, עם עיבודים מינימליסטים וקול שברירי, כאילו היא שרה גם באיסלנדית ולא רק בעברית וערבית. סוף כל סוף הזמנה להופעה שרציתי ללכת לראות, אבל כבר כמה חודשים שזה פשוט לא הסתדר לי בלו"ז. עד ליום רביעי שעבר.

    האוזןבר היה מלא בכיסאות ישובים ושמורים. הפעם אני הייתי הצעיר בין קהל מבוגר מאשר ותיק הסצינה. מאיפה באתם? זוג נחמד ששמע אותי מחפש מקום הזמין אותי לשבת על כיסא פנוי בסוף השורה. התישבתי והרגשתי אווירה של הופעה מחו"ל - מחיאות כפיים בשקט קצר בין "Ladies & Gentlemen We Are Floating In Space" של Spiritualized לבין Sean Lennon במחשבה שהנה האמן עולה לבמה. לונא עלתה אחרי שון עם פרקשניסט ועוד גיטריסט וצללה ישר פנימה.

    נינט מנסה ממש חזק להיות פי ג'יי הארווי ונכשלת בגלל המאמץ המוגזם. לונא, לעומתה, מצליחה בקלות. לא בגלגול הרוק המחוספס של פי ג'יי, אלא בפורמט הנערה השקטה והכואבת עם שיער דק וקול חד. מוזיקלית ההופעה נעה בין השירים הבאמת יפים של יום הזיכרון לבין רדיוהד. יכלתי להשבע שהעיבודים על הגיטרות הקלאסיות והיבבות התום יורקיות נלקחו מה-MTV:Unplugged שלעולם לא היה.

    המסמר של הערב היה ללא ספק "רכבת" עם ההקדמה המשעשעת של לונא על איך אנשים מזמזמים לה את השיר כ-"טי טי טי, טי טי טי טי טי" בתון יורד. כשהם החלו לנגן אותו דווקא נזכרתי בשיר אחר על רכבות, ב-"Trans Euro Express" של Kraftwerk. מארק קוזלק, שיגיע בקרוב לארץ, החזיר את הגיטרה הקלאסית לתודעה. מרענן לשמוע אצל לונא מה אפשר לעשות עם שתיים.

    אולי זו באמת היתה הופעה מחו"ל. לונא, ילידת נצרת שגרה ביפו, דיברה גם בערבית בין השירים, שפה שאני לא רגיל לשמוע בהופעות מקומיות. בהתחלה היתה קצת מבוכה כשרק קומץ אנשים בשורות הראשונות הבינו את מה שנאמר וצחקו, ואחר כך זה הרגיש טבעי. למה לא בעצם? אם יש משהו שיכול לאחד ולהפריח סטריאוטיפים לטובת דולבי סראונד זה מוזיקה, ולונא הצליחה לג'גלנג בין השפות ולהשאר גלקטית, רחוקה מהחור השחור של מוזיקת העולם.

    האנרגיה קצת אבדה לי ברבע האחרון של ההופעה שנטה יותר לכיוון הסינגר/סונגרייטר הסטנדרטי, פחות הפינג'אן שלי. הקהל, לעומתי, היה מכושף עד הסוף. כל כך מכושף שהוא החזיר את ההרכב להדרן לא מתוכנן ומביך ללונא אחרי שכבר הדליקו את המוזיקה ואנשים התחילו לקום ולהכין עודף לבייביסיטר. "אני לא עושה הדרנים", היא הסבירה והתיישבה לנגן שוב את "רכבת" לבקשת הקהל.

    "זה היה נורא חלבי", שמעתי בחורה אומרת לבן הזוג שלה בדרך החוצה מהאוזן. "אני לא מסכים איתך", הוא הגיב. במעלה קינג ג'ורג' חתול רחוב ליקק שאריות של יוגורט שפוך. ריח מבחיל של אקונומיקה עלה מחוץ למזללה בשרית שמריחה כמו מוות במהלך היום. "בחזרה לקרקס", כפי שאמרה לונא בסוף ההדרן.

  • Please The Trees באולפן: המאזין ברדיו 10.10.13

    כשהתלבטתי אם ללכת לאינדינגב, בדקתי את התוכנייה לראות אם יש חידושים. גיליתי שהזמינו 2 להקות מחו"ל להופיע בפסטיבל. זה חדש. דגמתי אותן והתחברתי מיד ל-Please The Trees הצ'כיים, אולי בגלל העומק הרגשי של הזמר והמרחבים שנפרסו בצלילים שלהם. קיוויתי לארח אותם אצלי בתוכנית.

    שבועיים לאחר מכן קיבלתי הצעה לארח את Please The Trees ברדיו הבינתחומי. בדרך כלל אני מתרגש כשאני מקליט את התוכנית, והפעם התרגשתי במיוחד. זו הפעם הראשונה שאני מארח להקה מחו"ל, ועוד אחת שהתחלתי לאהוב עם האזנות חוזרות לאלבומם האחרון "A Forest Affair".

    הלהקה הגיעה בנינוחות לתחנה בליווי אנטרז' צעיר ואירופאי של מנהלת הטור, נספחת התרבות מהשגרירות, ועוד בחור ובחורה לא ברורים אך חמודים. היה קצת מתוח בהתחלה כשאירגנו את הסאונד, אבל ברגע שהתוכנית התחילה הקרח התאדה וצללנו ישר לעומקי המוזיקה והנשמה.

    דיברתי עם הסולן וואסלאב על הסיפורים מאחורי השירים, איך הם הגיעו לארץ, צרות של להקות, ועבודה עם מפיקים. לא היתה להם גיטרה אקוסטית, אז הבאתי את שלי, והבאתי גם גלוקנשפיל. זו היתה הפעם הראשונה שהמתופף שלהם, סוואצ'ה, ניגן על הכלי. הם ניגנו בעיקר שירים חדשים ויצרו אווירה קסומה באולפן.

    Please The Trees יופיעו ביום שבת 12.10 באינדינגב, וביום ראשון 13.10 בלבונטין 7 בתל אביב.

    התוכנית להורדה »

    1. Please The Trees - Hell On Earth
    2. Please The Trees - A Song Is It's Own World (live)
    3. Please The Trees - Not This Way
    4. Please The Trees - Getting Ready (live)
    5. Father John Misty - Tee-Pee's 1-12 (Fear Fun)
    6. Please The Trees - All I Want To Do (live)
    7. Bill Callahan - All Thoughts Are Prey To Some Beast (Sometimes I Wish We Were An Eagle)
    8. Please The Trees - Missing Feeling Nothing (live)

  • בן ריפתין באולפן: המאזין ברדיו 3.10.13

    תעשיית המוזיקה מתפקסת במוזיקאים, וטוב שכך, כי בלעדיהם אין כלום. אבל יש אנשים שעוזרים למוזיקה לקרות - מפיקים, מנהלים, אנשי סאונד, עיתונאים, שדרנים, ויחצ"נים - אנשים שמרימים הופעות, פסטיבלים, מקליטים ומשחררים אלבומים, ומפיצים את המוזיקה לקהל.

    בדרך כלל אנשי התעשייה שקופים ומובנים מאליו, כמו עובדי המפעל שייצרו את הנעליים שאנחנו לובשים. בהופעה הלהקה עולה לבמה ופשוט מתחילה לנגן, כמו קסם. אין לנו מושג מכל העבודה שנעשתה כדי לגרום לאירוע המופלא הזה לקרות.

    לכן מאוד שמחתי לארח ברדיו הבינתחומי את בן ריפתין, אדם מבריק שגורם לאירועים מופלאים לקרות. הוא ניהל את הלייבל פית/קית, עבד עם הרכבים כמו רוצי בובה ובלה טאר, הפיק הופעות מחו"ל כמו Dirty Beaches ו-Cloud Nothings, ולאחרונה הקים את מועדון הסירופ בחיפה.

    בן סיפר על הפעילות שלו בעבר ובהווה ושיתף את החזון המלהיב שלו לעתיד. היה כיף לארח אותו ואני מאוד מעריך את הפעילות והאינרציה שלו. בעזרת אנשים כמוהו יש לנו תרבות שוליים בועטת.

    בצילום - עמי שליו בהופעה עם אדם קומן בסירופ

    התוכנית להורדה »

    1. Siouxsie & The Banshees - Hong Kong Garden
    2. Ride - Drive Blind
    3. Beat Happening - Indian Summer
    4. Ty Segall - My Sunshine
    5. Modest Mouse - Wild Pack of Family Dogs
    6. Dirty Beaches - Casino Lisboa
    7. Magic Markers - Taste
    8. Lower Dens - Brains

  • ללא הסבר: ראיון עם מארק קוזלק

    לא רק שאעשה תיקון ואלך להופעה של מארק קוזלק החודש, אלא קיבלתי הזדמנות לראיין אותו במייל. שמתי ברקע את האלבום האחרון "Like Rats" שמורכב כולו מקאברים, וחשבתי, מה אפשר לשאול אותו?

    ידעתי שזה יהיה מאתגר - לבועז כהן לקחו 2 נסיונות כדי לראיין אותו. מארק קוזלק לא נשמע כמו מישהו שאוהב להתראיין, אם יש מוזיקאים שאוהבים את זה (ראו Meeting People Is Easy). הגעתי בסוף ל-5 שאלות, נסיון להכיר יותר טוב את מארק ואת המוזיקה שלו. הסתבר שחלק ממנו וממנה ימשיכו להיות מסתוריים. אם אתם רוצים למצוא הסבר, בואו להופעה בזאפה תל אביב, יום חמישי 24.10 בשעה 22:00.

    אתה מנגן בצורה מאוד ייחודית בגיטרה הקלאסית. איך פיתחת את הסגנון שלך? האם יש גיטריסטים קלאסיים שהשפיעו עליך?

    "הסגנון שלי ייחודי כי אני נגן מיתרי מתכת, קודם כל. הקדשתי את הזמן למיתרי מתכת עד לבערך לפני 7 שנים כשהרמתי תקליט של Segovia. האמנית האהובה עלי כרגע היא Ana Vidovic. ראיתי אותה מנגנת, וגם פגשתי אותה. נגנית מאוד מעוררת השראה".

    נורא התרשמתי מהיכולת שלך לקחת שירים של מוזיקאים אחרים ולהפוך אותם לשלך. אפילו הצלחת להזרים חיים חדשים לשיר "I Got You Babe" מבלי להשמע קלישאתי! איך אתה עושה את זה? יש לך תהליך מסוים?

    "את זה אני לא יכול להסביר. אין תהליך. ככה פשוט אני מפרש מוזיקה".

    אחד משירי Red House Painters האהובים עלי הוא "24", על התבגרות, להיות במקום אחר מאיפה שחשבת שתהיה, עדיין לא להבין את החיים. בהקשר הזה, איך החיים נראים עכשיו כשאתה בן 46?

    "מצחיק לחשוב שהתלוננתי על גיל מבוגר, בזמנו. היום, אני פוגש בני 30 שמתנהגים כמו ילדים. ההשקפה שלי שונה לגמרי עכשיו. אם אתה מתחת לגיל 40, אתה די צעיר, לדעתי".

    שמעתי ציטוט שיוחס למיק ג'אגר, למרות שלא יכלתי לאשר אותו, שרוקנרול זה 90% לחכות. אתה מבלה הרבה זמן בטור, אז איך אתה מעביר זמן בין לבין הופעות מבלי להשתגע?

    "להגיע מנקודה A לנקודה B זה מבאס אבל אין דרך אחרת לעשות את זה. המפתח הוא זמן לבד. כל הזדמנות שיש לך לסגור את דלת חדר המלון שלך ולהרגע, קח אותה".

    נשמע דרך הליריקה שלך שאתה מאוד מתבונן ומודע, מסתכל ותופס פרטים בשירים שלך. איך אתה מטפח את היכולת הזו?

    "אין לי מושג. חלק מאיתנו שרברבים וחלק מאיתנו רופאים וחלק מאיתנו אמנים. אני לא יכול להסביר את זה".