מה משותף בין עדי אולמנסקי, רייסקינדר, ולירון משולם? לא נראה לי שכולם ירושלמנקים, אבל כולם one wo/man band. כלומר, הם עושים מוזיקה לבד ומופיעים לבד, אבל במקום גיטרה אקוסטית הם מלהטטים עם סמפלר-סינתי-לפטופ - החלופה האלקטרונית של הגיטרה-באס-תופים.
אוּנוׂ זה הדואו החדש. שותפות יצירתית יכולה להיות פורה ומתחים הולידו יצירות פופ מבריקות, אבל זה לא מתאים לכולם. לנגן עם עוד אנשים מצריך המון סבלנות וגורם להרבה ריבים. אפשר להחליף את הנגנים בלופים, אפקטים, או אפילו פדאלים שמכים בתופים עם כל רקיעת עקב ואף פעם לא מתלוננים.
הבחירה להיות להקה של איש/ה אחת היא גם בחירה אסתטית. זה נותן ליוצר להביא את הוויז'ן המלא שלו מבלי להתפשר כי הבאסיסט רוצה לדפוק עכשיו סולו עם ווה ווה. התוצאה היא סאונד מינימליסטי מלא, כי במקום לצמצם את התפקיד שלך כדי לתת מקום לעוד ארבעה אנשים, אפשר להגביר ל-11 את כל הנשקים שיש בארסנל - גם בהופעה.
ביום שבת 8.11 יתקיים בפסאז' פסטיבל ה-One Man Band שיציג רצף של להקות של איש/ה אחד/ת. ישתתפו נגה ארז, עוזי ראמירז, דני דורצ'ין, יוגב חרובי, ואורח משוגע במיוחד מחו"ל ששמו Bob Log III. בוב לוג, שלא להתבלבל עם בוב ספוג, נראה כמו קולאז' בין ג'יימס בראון, ג'ון לי הוקר, ו-Daft Punk. הוא עושה פוסט-בלוז: מוזיקה שמושפעת מהבלוז ונשמעת כמו בלוז אבל היא לא באמת בלוז, כמו הניו יורקרים The Jon Spencer Blues Explosion.
רוצים לזכות בכרטיס לפסטיבל? תכנסו לעמוד המאזין בפייסבוק, חפשו את סטטוס ההגרלה, ותגיבו עליו. הזוכה יבחר אקראית ביום חמישי 6.11 בשעה 16:00 ויקבל הודעה בפייסבוק.
הייתי בטוח שלהקת Pits התפרקה. רוב להקות האינדי פשוט לא מחזיקות מעמד - הלימודים, העבודה, הנישואים והילדים, ההבדלים האמנותיים והשחיקה של חוסר ההצלחה שולחים להקות למות בשקט בפינה החשוכה. השם "Pits" נעלם מבלוגי ההופעות וידעתי שחברי ההרכב עסוקים בהרכבים אחרים. הם ותיקים יחסית בסצינה. ראיתי אותם בכמה הזדמנויות לאורך השנים, אז חשבתי: נו טוב, לפחות הם התפרקו בשיבה טובה.
אבל Pits חיים ובועטים. לא רק שגיליתי שהם עדיין ביחד - אם כי בשינוי קל של ההרכב (תום קמינסקי הצטרף לחברים המקוריים אורי סגל וטליה פרי) - אלא שאחרי 7 שנים של שקט אלחוטי יוצא להם אלבום חדש בשם "Premeditated Endings" בהפקת גורו הרוקנרול עמי שלו (סאבווי סאקרס, המונוטוניקס, עמי שלו והפרטיזנים). ואז שמעתי את האלבום: מכה של מינימליזם מקסימלי על עור התוף; ריפים מלוכלכים מנצנצים מבית Slint ו-Shellac; נויז מלודי שמרביץ ומענג.
ראיינתי את הלהקה במייל לפני שהם ישיקו את "Premeditated Endings" ב-26.11 ויפילו סופית את עמוד הלבונטין 7 (קרדיט תמונה: גוני ריסקין).
איך התגלגלתם לעשות אלבום חדש אחרי הפסקה של שבע שנים?
"התחלנו לכתוב את השירים לאלבום הזה בשנת 2010, עוד בתקופה שבה יונתן יידוב ניגן בלהקה בתור הבאסיסט. את חלק מהשירים, בגירסאות מוקדמות וללא מילים ניגנו עוד בתקופה ההיא, אבל מעולם לא הצלחנו למצוא זמן להיסגר באולפן ולתעד אותם. המשפחה של אורי סגל התרחבה באותה שנה (2010), ושוב ב-2012 ובין לבין טליה השקיעה זמן עם הלהקה השניה שלה, ה-Aprons, ויונתן השקיע מזמנו בטריליון הלהקות שהוא חבר בהן - איכשהו לא יצא.
"פרט לכך, למרות הסאונד ה״רזה״ של המוזיקה שלנו, כל שיר של Pits מורכב מחלקים רבים שנשזרים בעדינות בינם לבין עצמם וכוללים ניואנסים, העבודה על כל שיר הצריכה תשומת לב וחשיבה, והשתדלנו להגיע לאולפן רק כשהשירים הבשילו והתגבשו לחלוטין. לקח לנו זמן להגיע למקום הזה".
החזרתם את עמי שלו לעמדת ההפקה על האלבום החדש. מדוע, ואיך העבודה איתו בתור מפיק?
"מאוד רצינו עוד אוזן שתקשיב לשירים ותעזור לנו לסדר אותם - עמי היה הבחירה הטבעית וכחודשיים לפני הכניסה לאולפן (מאי 2014) ביקשנו ממנו להצטרף לחזרות, על מנת שיעזור לגבש סופית את השירים. לעמי יש הבנה עמוקה של רוקנרול (כפי שניתן לשמוע מהמוזיקה של המונוטוניקס), ההערות וההצעות שלו לסידור השירים עזרו להם לקבל פוקוס במקומות הנכונים ולהפוך אותם ליותר מסודרים ו״בוגרים״.
"תוך כדי תקופת העבודה על השירים עמי גם עזר לנו לבחור אולפן שיתאים לרצונות ולצרכים שלנו. עמי עבד איתנו על האלבום הראשון, וכבר אז למד עד כמה עניין הסאונד חשוב לנו. בתקופה ההיא השקענו ימים שלמים בויכוחים ודיונים איתו על נושא הסאונד. כל שיחה בנושא הופכת כמעט תמיד לדיון אמוציונלי וסוער בין אורי ועמי. הקו המנחה היה תמיד שמירה על סאונד של להקה שמנגנת לייב, מתוך רצון שמי שמאזין לאלבום יוכל לעצום את העיניים ולהרגיש שהוא באותו החדר עם הלהקה, ללא עיבודים מיותרים וללא רמאויות דיגיטליות מכל סוג שהוא.
"בסופו של דבר הקלטנו את האלבום באולפני פלוטו בתל אביב, אשר שבו את ליבנו עוד מהביקור הראשון שם. האנשים המקסימים בפלוטו בהחלט עזרו לנו להרגיש בנוח וארבעת ימי ההקלטות שעשינו שם היו קסומים ואינטנסיביים במיוחד.
"בזמן ההקלטות עמי ישב איתנו באולפן, בחדר שבו ניגנו, ולא בחדר הקונסולה, הוא רקד ופיזז, דפק על התופים מדי פעם, צעק (אפשר לשמוע צעקה שלו ב-Closure), ובעיקר הכניס אותנו לאווירה הנכונה בשביל להוציא טייקים טובים. וזה עבד.
"את העבודה הטכנית של ההקלטה עשה בכישרון רב ובצורה מעולה נועם לוינברג מאולפני פלוטו, שהצליח לעמוד בדרישות הסאונד הקפדניות שהצבנו.
"בסופו של תהליך ההקלטות, היינו צריכים להחליט איפה נעשה לאלבום מיקסינג ומאסטרינג - מכיוון שחיפשנו סאונד מאוד מסויים לאלבום, ולא רצינו להתפשר, עמי המליץ לנו לעבוד עם Tim Green, מי שהיה חבר בלהקות The Fucking Champs, Nation of Ulysses, ובין אינספור הלהקות שהקליט היו גם ה-Melvins, ג׳ואנה ניוסום והמונוטוניקס. כבר מהסקיצה הראשונה שקיבלנו ממנו, הבנו שהוא היה בחירה מעולה. לטים יש ניסיון עשיר בעבודה עם להקות מטאל ופוסט-פאנק/הארדקור, והצבע שהוא הביא איתו החמיא למוזיקה שלנו".
מדוע בחרתם לקרוא לאלבום החדש "Premeditated Endings"? אתם צופים את הסוף?
"שורה זו לקוחה מתוך השיר Closure (עוד מילה שעוסקת בסיומים) - צירוף המילים 'Premeditated ending' - הוא בעצם סוג של טייקאוף על צירוף המילים 'Premeditated murder'. השיר מתאר מערכת יחסים שהסוף שלה לא רק ידוע מראש אלא גם מוחלט ומתוכנן בקפידה מבעוד מועד. קצת כמו הפתגם: 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - רק בלי ניחוח של הטפת מוסר.
"בהקשר של האלבום כולו, אפשר לחשוב על כל אחד משירי האלבום כמעין הרפתקאה - שכל החלקים שבה נבראו מתוך רגש עמוק - ויחד עם זה אורגנו ונבנו על מנת לספר סיפור עם התחלה אמצע וסוף מדוקדק.
"ובהתייחס לשאלה... השורה הזו בהחלט לא מרמזת שאנחנו "רואים את הסוף" אם כבר אנחנו בעיקר עסוקים בלהנות מהדרך ומההווה שלנו כלהקה".
הייתם פעילים בסצינת האינדי המקומית לפחות מתחילת שנות ה-2000. מה לדעתכם השתנה מאז, עבורכם ובכלל?
"בדיוק חזרנו מפסטיבל אינדינגב, וקשה היה להתעלם מהעושר הסגנוני של הלהקות (וגם מכמות נגני כלי הנשיפה שפרצו בסערה אל סצינת האינדי). עושה רושם שלהקות אינדי מהתקופה הנוכחית מאוד מחוברות למה שקורה בעולם, ואפשר גם לראות התמקצעות ועליה ברמה הטכנית. החשיפה לחו״ל הביאה איתה הרבה יותר גיוון וסגנונות מוזיקליים שונים אל תוך האינדי הישראלי. בתחילת שנות ה-2000 מרבית להקות האינדי שהכרנו וניגנו איתם נעו בטווח שבין גאראג׳-פאנק-רוק והיו בהן שלושה או ארבעה נגנים לכל היותר. היום יש המון להקות חדשות, מהמון סגנונות שונים על כל טווח הקשת המוזיקלית, וברבות מהן אפשר למצוא מספר רב של נגנים על הבמה: שישה, שבעה ויותר, וגם מגוון רב של כלי נגינה שלא היו נפוצים פעם (כלי נשיפה, מיתר, אלקטרוניקה וכו׳). על הרקע הזה, ה״רזון״ היחסי של המוזיקה שלנו הפך להיות חריג בנוף הנוכחי.
"חוץ מזה, אין ספק שיש גם הרבה יותר שיעור פנים (facial hair) בסצינה הנוכחית".
אמרתם בראיון ב-2010 שאין לכם תוכניות לכבוש. האם זה עדיין נכון, במיוחד כשהרכבים ישראלים מקבלים שבחים במגזינים ובלוגים עולמיים ונוסעים להופיע בחו"ל בשגרה?
"הכיבוש משחית, לא? עכשיו ברצינות, המוזיקה ממלאת מקום מאוד חשוב בחיים שלנו. היא מספקת לנו אפיק ביטוי חסר מעצורים וגבולות. היא מאפשרת לנו לשחרר את כל מה שנאגר אצלינו בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו, במשפחה, בעבודה, בדאגות ובמחשבות. אנחנו שומרים את המוזיקה כ״דבר השני״ שאנחנו עושים, בדיוק בשביל שהיא תמיד תהיה שם כאמצעי לפורקן - ולא תהפך למשהו תובעני שמעסיק אותנו בצורה אינטנסיבית. המוזיקה היא לא העבודה שלנו, היא הכיף שלנו, ונמשיך לעסוק בזה כל זמן שאנחנו נהנים לנגן ביחד.
"כמובן שהכרה והערכה מצד מאזינים בארץ (ובחו״ל) הם חלק מהותי לתחושת הסיפוק. בחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים להשקיע זמן ולעשות סיבוב הופעות בארץ (ואולי גם גיחה קצרה לחו״ל). במיוחד אנחנו רוצים להופיע במקומות ומול קהל שעוד לא פגשנו עד היום: לשבור קצת החוצה מהמשולש שבין האוזןבר, הפסאז׳ והלבונטין 7, לצאת מתל אביב ולהשמיע את המוזיקה שלנו לעוד אנשים".
סגור לתגובות על ללא רמאויות דיגיטליות: ראיון עם Pits / כללי / עידו שחם
השמש החצופה זורחת בחוץ מעל לשעמום הכחול. אבל אני מחכה לימים גשומים ואפורים, ימים שאסתובב בהם ברחובות העיר הריקים עם אוזניות ופסקול סתווי. הלחמתי שעה של מוזיקה כזו עם אינדי רוק, פוסט רוק ושוגייז.
העיתונאית/מוזיקאית דנה קסלר (בתמונה: שנייה משמאל) התארחה באולפן המאזין לכבוד אלבום הבכורה של מורה מחליפה (או האלבום השני של מורה חיילת, תלוי איך מסתכלים על זה). היא הביאה איתה מוזיקה מבית פית/קית ועוד חומרי אינדי נדירים וסיפרה על הליריקה, הילדות בהוואי, ו-Falco.
