פוסטים בכללי

  • בשביל הקורו: דרוש דור חדש של Pאנק

    רקדתי פוגו אחד אחרון במועדון הקורו ודיברתי עם המייסדים שלו על מצב סצנת הפאנק הישראלי:

    מירצקי: "זו בעצם עוד דוגמה לכל המטרות שהצבנו בהתחלה, שאחת מהן היתה לחבר את כל הנושא הזה של להקות וקהל וסצנה. כלומר באמת ליצור בית, כי עומר לא הצטרף לקולקטיב מההתחלה אלא הצטרף מתוך הקהל, מאנשים שבאו למקום והבינו שקורה פה משהו ושהם רוצים להיות חלק מזה. ואת זה חיפשנו באמת. כשהיינו באמצע צרה או כשהיינו צריכים עזרה ועשינו כמה מופעי התרמה, ראינו שהקהל פאקינג אכפת לו - אנשים שלא יכלו להגיע שלחו כסף עם חברים שלהם לשים תרומה. שוב, הרעיון היה ליצור מקום קהילתי. זה לא היה עסק, לכולנו יש עבודות. הקורו עבד כדי לכסות את עצמו וגם זה בקושי, הרבה כסף יצא מהכיסים שלנו".

    להמשך קריאה בעכבר העיר

    קרדיט צילום: דודו רוזן

  • TATRAN בראיון על האלבום "Soul Ghosts": פתיחת הראש והלב + הגרלת כרטיסים

    TATRAN עשו את הבלתי האפשרי בשנה שעברה ופרצו לקהל עוד יותר גדול, דבר מוזר בהתחשב בכך שהם עושים מוזיקה אינסטרומנטלית נסיונית, או אולי לא בהתחשב בפופולריות של Tiny Fingers. הרבה מזה קרה בזכות ההופעות שלהם שהיו גם הדוקות וגם מאוד צבעוניות. עכשיו מגיע אלבום חי של ההרכב בשם "Soul Ghosts" שיושק ב-16.11 בבארבי. תפסתי אותם לראיון קצר במייל לכבוד על ההשקה לברר מה עבר עליהם השנה, איך הם בוחרים שמות לקטעים, והאם הם הולכים לכבוש את הגולה.

    "Shvat" יצא לפני שנה בערך. מה שונה ב-TATRAN מודל 2015 לעומת מודל 2014?

    היתה לנו שנה מאוד אינטנסיבית וגדושה. כלהקה, וגם מבחינה אישית. כל אחד מאיתנו עבר הרבה דברים. התבגרות אולי, ופתיחת הראש והלב. זה כמובן מתקשר ישירות עם מה שיש לנו להגיד כמוזיקאים ונגנים. מרגיש שכל אחד נהיה יותר עצמו. לאט לאט אנחנו משילים דברים שהם לא אנחנו ומבינים מה אנחנו באמת. לשמחתנו ניגנו המון יחד בשנה הזאת והעמקנו את החברות ואת ההבנות על הסאונד שלנו, ועל החופש, הביטוי והתקשורת שאנחנו מחפשים להשיג דרך המוזיקה.

    יש לקטעים שלכם שמות מאוד מסקרנים. איך אתם בוחרים אותם?

    לפעמים זה מגיע באופן אינטואיטיבי לגמרי, ביחד עם היצירה של הקטע. ולפעמים זה מגיע מתוך סיעור מוחין: מדברים על השיר, מה הסיפור שלו, מה הוא מעלה בנו, מה הוא גורם לנו להרגיש, לדמיין, מה האסוציאציות ואיך הסאונד של השם כשאומרים אותו, מתקשר עם המוזיקה.

    בד"כ הרכבים מוציאים אלבום לייב אחרי שיש להם כמה אלבומים ברזומה, אך הוצאתם בינתיים רק אלבום אחד. מדוע החלטתם אם כך לשחרר אלבום לייב?

    הרגיש לנו שיש איזה משהו שקורה בהופעה, שהוא ייחודי להופעה ואי אפשר באמת לשחזר אותו לבד באולפן, שהוא אלמנט מאוד חשוב בלהקה והיה לנו חשוב לתת לו ביטוי ותיעוד. הרבה מההתפתחות המוזיקלית שלנו קרתה וממשיכה לקרות לייב על הבמה. כל הופעה מרגישה לנו כמו משהו אחר לגמרי ויש הופעות שאנחנו יוצאים מהם בתחושה של "וואו, עברנו עכשיו משהו. אנחנו כבר לא בדיוק אותם אנשים". ההופעה הספציפית הזאת תפסה אותנו במקום שהרגשנו שנגענו באיזשהו מיקסום ומיצוי של אנרגיה מסויימת, והתחלנו לראות ניצנים של הדבר הבא. לכן זה מרגיש לנו כמו צעד מאוד טבעי ונכון להנציח את הרגע הזה.

    יש ב-"Soul Ghosts" גם כמה קטעים חדשים. מה אתם יכולים לספר עליהם?

    כן, יש באלבום הזה חמישה קטעים חדשים. חלקם מלווים אותנו תקופה ארוכה וחלקם עדיין טריים, במיוחד היו טריים בהופעה עצמה. השירים החדשים ברובם באו יותר מנגינה משותפת ביחד. כל מיני רעיונות שבאו תוך כדי אילתור, שלקחנו ופיתחנו ביחד. אפשר להגיד שאל השירים מהאלבום "שבט" באנו אז עם הגישה והכלים שהיו לנו עוד לפני הלהקה ואל השירים החדשים הגענו עם הגישה והכלים שרכשנו בתוך הלהקה, מתוך חיפוש משותף והפריה הדדית.

    מה התוכניות הבאות של ההרכב? יש דיבור על הופעות בחו"ל?

    הרבה הופעות, בארץ ובחו״ל לאט לאט. בדצמבר נגיע להולנד לפסטיבל מאוד מגניב בשם State-X New Forms, ובהמשך השנה נרקמים להם כמה טורים באירופה ואמריקה בשיתוף עם AMI. ובעיקר אנחנו מתכננים לעשות הרבה מוזיקה ולנסות גישות חדשות ביצירה.

    מה עוד תרצו להוסיף?

    אנחנו רוצים להודות לקהל הבאמת באמת מדהים שמתעניין ועוקב ובא להופעות ומקשיב, ותומך בנו בצורה כזו אמיתית ואוהבת. זה די מטורף ואחד הדברים החשובים שמאפשרים לנו להמשיך לתת את כל כולינו. תודה, אוהבים.

    רוצים לזכות בכרטיס זוגי להשקה של טאטרן? כנסו לפייסבוק של המאזין וחפשו את סטטוס ההגרלה

    קרדיט צילום: זוהר ראלט

    tatran soul ghosts

  • אינטרו 3: רוקנרול שובב עם The Meatballs

    אם אהבתם את הפסקול של "ספרות זולה" ואתם צמאים לעוד סקספונים מטורללים וגיטרות נוטפות ריוורב, תכירו את להקת The Meatballs שבדיוק השיקו את אלבום הבכורה השובב שלהם "Cut to the Chase". תוכלו לטעום את המיטבולס גם בהופעה ב-12.11 בהשקה בפסאז' בתל אביב, ב-21.11 במזקקה בירושלים, וב-19.12 בליבירה בחיפה.

    1. מי חברי הלהקה?

    רועי בר יהודה בשירה וסקסופון, דוד מירצקי בגיטר, שי לנדא בקלידים, יהודה יצחק הלוי בבס וגל חי בתופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    רועי: "כולנו גרים בתל אביב. הכרנו דרך להקות אחרות בהן ניגנו ביחד או שאהבנו. הלהקה עברה לא מעט שינויים במהלך שש שנותיה ותמיד כשמישהו עזב חשבנו מי הכי יתאים מבחינה סגנונית ואנרגטית. שי הוא היחיד שלא החליף אף אחד. הבאנו אותו להתארח פעם בהופעה ומאז הוא התנחל פה."

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    שי: "מבחינתי מוזיקה לא נועדה שיתארו אותה, בשנים האחרונות אנחנו ב-"פוסט-ז'אנרים" כך שבדרך כלל כל מילה בתיאור המוזיקה רק גורעת וזה נשמע רע. אבל בכל זאת רוצים לשייך לז'אנרים, הייתי אומר רוקנרול אנרגטי - גראז'."

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    רועי: "שברתי על זה את הראש לא מעט בזמנו. בסוף בחרתי בשם שצלצל לי נכון באוזן ונראה טוב פונטית. אין איזה אג'נדה או משמעות נסתרת מאחוריו. מה שכן, באותן שנים לא הייתי מחובר לאינטרנט ולא חשבתי על דברים כמו חיפוש בגוגל, כך שלפחות בתחילת הדרך אם חיפשו אותנו ברשת הגיעו לכל מיני מתכונים ומסעדות איטלקיות. לאחרונה התמקמנו במקום מכובד בתוצאות החיפוש ומקווים בקרוב לכבוש את ראש הדף."

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    שי: "להוציא אלבומים ושירים מעניינים וכיפיים, לגרום לקהל להנות ולהשתגע בהופעות. בגדול יותר, להחזיר את הלגיטימציה לרוקנרול ולגרום לכלל הציבור להכיר את הז'אנר הזה."

    רועי: "מסכים עם כל מילה."

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מנגנים בעוד להקות, הולכים לראות הופעות, אוספים תקליטים, מתקלטים רוקנרול. לחלקנו יש גם עבודות.

    7. ממה אתם מושפעים?

    בתכלס אנו מושפעים ממגוון גדול של מוזיקה מבלוז דרך מרבית סוגי הרוק מאז ועד היום, מהארץ ומהעולם. במוזיקה של המיטבולס אנו משתדלים להיות נאמנים לרוקנרול הבסיסי משנות החמישים ולגראז' של תחילת שנות השישים.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    שי: "בחירה קשה, אבל אם כבר נוסעים למאדים בטח ניקח איזה אלבום של האקווינד "In Search of Space" אולי. או את אלבום הספייס רוק הראשון: "I Hear a New World" של Joe Meek. (תבחר בשבילי רועי, זה קשה לי!!)"

    רועי: "אני בוחר בשביל שי את האלבום של ג'ו מיק ואקח איתי את "The Ventures in Space", שתכלס אני לא מכיר אבל פינצי המליץ לי עליו פעם, וככה יהיה לי משהו חדש לשמוע, לפחות בהתחלה."

    דוד: "Here Are the Sonics."

    גל:" נראה לי שאת "Iron Butterfly - "Heavy, אבל כנראה שהייתי מתחרט על כל בחירה בערך שבוע אחרי."

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    רועי: "את האלבום שגרם לאריק קלפטון להתחיל לנגן, גם אם הוא ממש טוב."

    דוד: "דייר סטרייטס הראשון, סולטנס אוף סווינג השיר הכי נורא בעולם."

    שי: "יש יותר מידי, נתחיל מ"החומה" של פינק פלויד, או "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה, לא שהם אלבומים רעים, הם פשוט הצליחו והשפיעו יותר מידי."

    גל: "אולי את הפסקול של אדי ודר ל-"Into The Wild". מוזר שאף אחד לא נתן פה שום דוגמה של נו-מטאל, כנראה ברור שלבטל אלבום אחד לא יעזור הרבה."

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    שי: "בלאדשוט ביל, הייתי רוצה שהוא לא יבטל את ההופעה. אבל ברצינות, את דיק דייל מלך גיטרת הסרף או את דייוי אלן מלך גיטרת הפאזז."

    רועי: "את Powersolo, נראה לי שיהיה ערב מטורף."

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אם אתם קוראים את זה בערב, עכשיו זה זמן טוב לכבות את המחשב וללכת לראות הופעה טובה.

    קרדיט צילום: גיל קמינקר

  • הפרי של גן העדן: על החדש של Deafheaven

    איתי שומרי לקח את "New Bermuda", האלבום החדש של הלהקה מקליפורניה לפרדס נטוש באישון לילה וחזר מחויך ומסריח מתפוזים.

    זה היה ביום שישי, בערב השני של פסטיבל "אינדינגב" האחרון. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר, וקין והבל 90210 בדיוק סיימו את הסט המופרע שלהם. בעוד שרוב הקהל האמיץ נשאר לחכות למנה גדושה של כיף טהור בדמות המופע של קותימן, אני וחבריי עשינו את דרכינו חזרה למאהל. במשך שבוע שלם עמלתי וחתרתי לרגע הזה. "זרמו איתי", ביקשתי, "מבטיח לכם חוויה שלא תשכחו", "זה המופע המרכזי" הפצרתי, ולבסוף הם נענו לתחנוניי. כל הדרך חזרה לאוהל שלי, הייתי שקט, דרוך, כאילו אני יודע איזה סוד שאף אחד מהם עדיין לא מבין. בהגיענו למאהל, עשינו עצירה קצרה לצורך התארגנות. אחד היה אחראי על חטיפים ושתייה, אחר גלגל משהו לעשן, השלישי העמיס מחצלת קש גדולה שיהיה על מה לשבת, ואני אספתי את הרמקולים הניידים והמצויינים שלי, שהבאתי לפסטיבל במיוחד לכבוד הרגע הזה. היעד היה הפרדס של קיבוץ "גבולות" הסמוך למתחם הקמפינג. התחלנו במסע.

    אני מניח שאתם תוהים על מה כל המהומה, ובכן בואו נעצור לרגע ונחזור אחורה, להתחלה. Deafheaven הם להקת מטאל אמריקאית, במקור מסן-פרנסיסקו, שהחלה את דרכה ב-2010 כפרוייקט של שניי חבריי ילדות - ג'ורג' קלארק (שירה) וקרי מקוי (גיטרה) - והקליטה דמו ראשון שעורר את תשומת הלב של הסצנה המקומית. הצלחת הדמו הובילה להחתמתה על ידי הלייבל העצמאי Deathwish ב-2011, ולשחרור של אלבום הבכורה של ההרכב, "Roads To Judah". הלהקה, שבבסיסה שייכת לז'אנר הבלאק-מטאל, שמרה באלבום הבכורה על קווי האופי של המטאל השחור האווירתי שהיה פופולארי בארצות הברית באותן שנים, וכונה "הגל החדש של המטאל השחור האמריקאי". אבל ב-2013 הכול השתנה. אלבומה השני של הלהקה, "Sunbather", טרף את כל הקלפים, והיה לאחד האלבומים המוערכים ביותר באותה שנה, כאשר הוא זוכה לשלל שבחים ולתואר "אלבום הבלאק מטאל הגדול בכל הזמנים". אל תוך ה-DNA של דפהבן התווספו אלמנטים של שוגייז, פוסט-מטאל, ורוק אלטרנטיבי, מה שהפך את האלבום, שמגיע מאחד הז'אנרים היותר קיצוניים במטאל, לנגיש בצורה חסרת תקדים. לפתע, מאזינים רבים, שמטאל הוא לא כוס התה שלהם, נחשפו ללהקה וייצרו קיטוב רציני ברחבי הרשת. קהל הבלאק-מטאל המסורתי, לא קיבל את העובדה שלפתע, אל תוך חלקת האלוהים הקטנה שלו, משתרבבים מאזינים רבים, שמטאל זר להם לחלוטין, ומתייגים את התחום כטרנדי. אותו גרעין מסורתי, החל בציד מכשפות כנגד דפהבן, אותם כינה, להקת "היפסטר-מטאל", כאשר מנגד עמדו להגנתם מעריצים רבים.

    בין לילה, הפכה דפהבן לסנסציה עולמית. הלהקה הקטנטנה, שאת אלבומה השני כתבה בדירת החדר הפצפונת בסן פרנסיסקו שבה התגוררו קלארק, מקוי, ודניאל טרייסי המתופף, נקלעה למלחמת חורמה ששינתה לחלוטין את פניי הז'אנר. דפהבן כמו כל אמן אחר לפניהם שיצא מאזור הנוחות שלו ,עברה טלטלה רצינית. קלארק, שעבד אז בחברת קייטרינג בבית אבות מקומי, שר באלבום על התלות שהוא פיתח באהבה, בחלומות, וביצרים, אותה תלות שמנעה ממנו עד אז להאמין כי יש בו יותר ממה שנראה לעין, ראה כיצד כל החלומות שלו מתגשמים לנגד עיניו. החתירה של הלהקה אחר האמת האומנותית שלה, גבתה ממנה מחיר לא פשוט, אך דפהבן הם להקה שהולכת אחרי הלב שלה. עדות לכך ניתן לראות בעטיפה הורודה ויוצאת הדופן של "Sunbather" שמעידה על תחושת החוסר שייכות שחשו חברי הלהקה בתוך מסגרת של ז'אנר, שכולו מורכב מאווטסיידרים. עוד נדבר על העטיפה הוורודה, אבל בנתיים נחזור לאותו לילה קריר במדבר.

    שחור נגד ורוד: שני האלבומים האחרונים של דפהבן

    אחרי שהתאהבתי בהם ב-2013, אל אלבומם החדש, "New Bermuda", כבר הגעתי עם ציפיות. רכשתי אותו בהזמנה מוקדמת דרך אתר האינטרנט של הלהקה, ואת האלבום קיבלתי בדואר כמה ימים לפני פסטיבל אינדינגב יחד עם קובץ דיגיטלי שנשלח למייל שלי. דפהבן היא להקה טוטאלית, וככזו אין אף פרט שולי בכל החוויה שהם מנסים להעביר את המאזינים. את החלק הראשון בפאזל ניתן לייחס לעטיפת האלבום החדש, עטיפה שחורה ואפלה, שבמשיכות גסות של צבעים בהירים, משתקפת מעין דמות סהרורית. עבודת האומנות היפייפיה הזאת, היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה אפלה יותר. את רעיון הפרדס קיבלתי כאשר פתחתי את האלבום לראשונה.

    "ייתכן שנגזר עליי לשחזר את צעדיי, תחת האשלייה שאני עדיין חוקר" - ציטוט של אנדרה ברטון - סופר ומשורר צרפתי מאבות הסוריאליזם באומנות - קידם את פניי בתוך הכריכה הפנימית של האלבום. הבחירה של חבריי הלהקה להשתמש בציטוט הזה , ממחישה עד כמה הגבולות של דפהבן מטושטשים - עד לא קיימים. התפר הזה בין האלמוניות הרכה והקטיפתית של "Sunbather" לבין "New Bermuda" שהוא אלבום של להקה שחוותה כל כך הרבה, בזמן כה מועט, בהחלט ראוי לענות להגדרה "סוריאליסטי". הרמתי את הכפפה. "אלבום סוריאליסטי?" חשבתי לעצמי, "מה יותר מתאים מפרדס נטוש באמצע הלילה, תחת ירח מדברי".

    את הדרך אל היעד עשינו בעיקוף רציני, יצאנו מתחומי הפסטיבל והתחלנו להקיף את הפרדס בכדי למצוא נקודת פירצה, הרחק מן השומרים, כאשר מאחורינו המולת הפסטיבל הולכת ודועכת. הגענו לפינה נחמדה, פרסנו את המחצלת, לקחנו כמה שאיפות, ולחצתי פליי. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער של האלבום. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר. כמעט טראשיים. הליריקה של ג'ורג' קלארק נותנת חותם לשינוי החיצוני על עטיפת האלבומים, כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עבר הלהקה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' וטראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר, שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית , עוצמתית של רוק חללי. חבריי הלהקה העתיקו את מקום מגוריהם מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס לאחר הצלחת האלבום השני, ועזבו את אותה דירת חדר מעופשת. בקטע המסיים את "Luna" קלארק ממשיך לחלוק את רגשותיו על השינוי הקיצוני שעבר, כאשר הוא שר "יושב בשקט בחום לוהט, מדמיין מחדש את חיי הפרברים".

    השיר הבא "Baby blue" נפתח בקטע אינסטרומנטלי ארוך, שבו צוללת הלהקה אל מחוזות הפוסט-רוק, והוא מתחיל למעשה את החלק האקספרימנטלי של האלבום. "Come Back" נפתח עם גיטרה מלטפת של מקוי, שמיד נשברת לקטע דת' כבד ומסחרר, עד לנקודה בה השיר קורס לתוך קטע רוק אלטרנטיבי שהיה בקלות יכול להופיע באלבום האחרון של להקת Real Estate. דניאל טרייסי מוכיח לנו שהוא לא רק אחד ממתופפי המטאל הטובים ביותר כיום, אלא אחד המתופפים הטובים בעולם, כאשר הוא מציג ורסאטיליות מעוררת השראה. הקטע הסוגר את האלבום,"Gifts for the Earth", הוא כבר ממש יציאה. הוא נפתח בפריטת גיטרה פוסט-פאנקית היישר מהאייטיז, וממשיך וחוקר אלמנטים של רוק אלטרנטיבי, ואפילו בריט-פופ, כאשר חברי הלהקה ציינו שאחד המעברים בשיר מושפע ישירות מ-Oasis. באופן כללי, נדמה שלדפהבן יש רשימה ארוכה ולא צפויה של השפעות באלבום, כאשר הצליל הכל כך ייחודי של הלהקה עוטף את הכל יחד.

    מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים . ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין, על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. על ידי הענקת תחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו, ויחד עם זאת, משלים את האחר, "New Bermuda" אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי ועוצמתי לא פחות. דפהבן הם לא להקה מיידית. מי שלא רגיל לשמוע גיטרות מנסרות, תופים מפוצצים וסקרימינג צורם, עלול להיבהל בהתחלה. נסו לחשוב על המוזיקה שלהם כעל פרי, שמבחוץ קליפתו קשה ומרה, וככל שמסירים יותר שכבות כך מגלים אט אט את הטעם המתוק והכה מיוחד שלו. זאת חוויה מוזיקלית מעמיקה, של גילוי עצמי והסרת מחסומים. את הטקסטים קשה להבין ללא דף המילים, אבל ההכרח הזה מבקש ממך להשקיע עוד קצת מחשבה, ולאחר שנחשפים למילותיו החזקות של קלארק מגלים תמונה מרהיבה ומופלאה.

    כאשר הצלילים נדמו, והאלבום הגיע לסופו, מצאנו את עצמנו שוכבים תחת כיפת השמיים, מוקפים בריח של תפוזים. היינו יחד, אך כל אחד היה במסע משל עצמו. לא נאמרו הרבה מילים, ואת המעטות שנאמרו לחשנו, כשרק לפני רגע צלילי דיסטורשן ותופים מתפוצצים שאגו לכל עבר. חווית הפרדס נצרבה לי בתודעה, ובכל פעם שצלילי האלבום מתנגנים אני חוזר לאותו לילה במדבר.

  • המאזין ברדיו 113: שדות אדומים (שטרנשטונדה)

    The Listener 113: Red Lakes (Sternstunde) by Idosius on Mixcloud

    שעה של אינדי אקלטקי עם מלא שוגייז ובלי דיבורים. בתמונה: Cheatahs על אסיד.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

    1. Cheatahs - Red Lakes (Sternstunden)
    2. Tamaryn - Last
    3. No Joy - I Am An Eye Machine
    4. Ringo Deathstarr - Stare At The Sun
    5. Slowdive - Alison
    6. Telekinesis! - Sleep In
    7. Merchandise (featuring Dum Dum Girls) - Red Sun
    8. Choir Of Young Believers - Hollow Talk
    9. Death In June - 13 Years Of Carrion
    10. The Cribs - Pink Snow
    11. The Garden - Haha
    12. The Coneheads - Waste of Space
    13. Peach Kelli Pop - Do the Eggroll
    14. Iggy Pop & The Stooges - Gimme Danger
    15. Ki:Theory - Stand By Me
    16. dredg - Brushstroke: New Heart Shadow