המאזין ברדיו 127: מוזיקה פופולרית
שעה של אינדי אקלקטי עם שוגייז כחול לבן, יום הולדת ללייבל סוס, והתרופה. בתמונה: LIFE פותחים את התכנית עם פוסט-פאנק קופצני מצפון מזרח אנגליה.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
פוסטים בכללי
אינטרו 16: Balcony and Beyond - אווירת פרוורים
הם הכירו בעבודה מפוקפקת באירלנד, עוסקים ביום יום בתחומים ורסטיליים, ועושים אינדי פופ מלוטש באנגלית: תכירו את Balcony & Beyond שעומדים להשיק את EP הבכורה שלהם ב-12.3 באוזןבר.
1. מי חברי הלהקה?
מעיין עובד, אלירן אלקיים, אור דיין ואוריה גואטה.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
כרגע כולנו בתל אביב, אך חוץ מאור שהוא תל אביבי במקור כולנו ילדי פרוורים, אווירה שבהחלט נוכחת בשירים שלנו. אלירן ומעיין נפגשו באירלנד, במהלך תקופה מפוקפקת בה עבדו כמוכרי ציורי שמן. שנים לאחר מכן הם חברו במטרה לנגן יחדיו, ובהמשך גייסו את אוריה ואור.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
אינטואיטיבית. לאחר שמעיין מגיעה עם המילים והלחן, אנחנו פשוט מנגנים ורואים לאן זה לוקח אותנו. בדרך כלל לוקח לנו זמן להגיע לעיבוד המתאים, כי צריך לשחרר כל מיני קונספציות של מה השיר אמור להיות, או לאיזה סגנון אנו מכוונים. עכשיו כשלמדנו איך לעשות זאת, אנחנו מגיעים בזמן קצר יותר למקום הנכון ביותר עבור השיר.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
בילינו על המרפסת מחוץ לחדר החזרות בו ניגנו וניסינו לחשוב על שם ללהקה, משימה שמצאנו קשה הרבה יותר מהמצופה - נראה לנו שקל יותר לתת שם לילד. אלירן זרק את השם כבדיחה, כולנו צחקנו, אך משום מה זה נדבק. לאחר מכן גם הצלחנו למצוא בו משמעות שמאפיינת את כולנו: נוכחים חלקית, התבוננות. תכונה שכולנו חולקים.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
להעביר חוויה. אמנם השירים מספרים על רגעים אישיים, אך אלו רגעים שכמעט כל אדם נתקל בהם בשלב זה או אחר, כך שהם יחסית קומוניקטיביים. תפקידי הנגינה משלימים את הטקסט, ומעבירים את אותו סיפור באופן רגשי ואינטואיטיבי.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
מעיין כותבת עבור חברת שיווק דיגיטלי, אלירן הוא נגר מוכשר, אוריה לומד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ואור רוכב אופניים תחרותי. בסה"כ חבורה מאוד ורסטילית.
7. ממה אתם מושפעים?
כל אחד מאיתנו מגיע מרקע מוזיקלי שונה: אלקטרוני, מטאל, ג'אז וסוגים שונים של רוק. אך כשאנחנו מנגנים, נדמה שכל אחד שם את ההעדפות שלו בצד כדי ליצור את התפקידים הנכונים ביותר לשירים עצמם.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
"In Ear Park" של Department of Eagles. אך כנראה שפשוט תפסתם אותנו ביום כזה.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
נראה לנו שלכל אלבום, גרוע ככל שיהיה, יש מקום בדפי ההיסטוריה האנושית.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
יש שמועה שטיים אימפלה מגיעים לארץ, לא היינו מתנגדים לחמם אותם.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
אנחנו אוהבים את מה שקורה כאן מבחינה מוזיקלית בימים אלה, ושמחים להיות חלק מזה. אם הייתה לנו אפשרות להעביר מסר אחד הוא היה: לכו לראות הופעות ותיהנו מכל השפע הזה.
גרג דולי: "לכתוב שיר זה כמו חקירה עיתונאית"
לפני 20 שנה נכנסתי לחנות Saturn בפרנקפורט ועליתי לקומת המוזיקה. הקומה כוסתה בפוסטרים כדי לקדם אלבום חדש של להקה שמעולם לא שמעתי עליה, את "Black Love" של The Afghan Whigs. הסתקרנתי מעטיפת האלבום - קטורות שנשענות על מאפרה על גבי רקע שחור כשעשן מסתורי יוצא מאחת - אז לקחתי אותו לעמדת ההאזנה. הוא נשמע לי מוזר. שמעתי אז רוק אלטרנטיבי, להקות כמו Green Day, Red Hot Chili Peppers ו-Nirvana, וזה בכלל לא נשמע כמוהן למרות ההבטחה שהאפגן וויגס היא להקת גראנג'. היו שם השפעות של מוזיקת נשמה, ובעיקר את קולו של Greg Dulli שהתפוצץ מרוב רגש וסיפר סיפורים על פשע וסודות ושקרים. והנה אני מוצא את עצמי פתאום מדבר איתו בטלפון, שומע את הקול ההוא מהצד השני של הקו ושואל אותו על האלבום הזה, 20 שנה אחר כך, בראיון עבור עכבר העיר לקראת הופעה של דולי בארץ. אם הייתי יכול לשגר הודעה אחורה בזמן לעידו בן ה-15 שזה יקרה, שהוא הולך לדבר עם המוזיקאי הגדול הזה מהדיסק שהוא מחזיק ביד, זה ודאי היה ממיס לו את השכל.
קילר פילר: על האחרון של All Them Witches
איתי שומרי האזין ל-"Dying Surfer Meets His Maker", אלבומם האחרון של All Them Witches מנאשוויל לקראת הופעתה ב-24.2 בבארבי
קשה לייצר בימינו מסתורין: האינטרנט והמידע האינסופי שהוא אוצר בתוכו צמצמו את הפער שבין הקהל למוזיקאים וכל פיפס קטן שיוצא למישהו מהפה מוקלט, מצולם, משותף, ומועתק. לכן כשלהקה מצליחה לבלבל אותי ולגרום לי לתהות על קנקנה, אני מוצא את עצמי מרותק. All Them Witches היא כזאת, להקה שבדף הפייסבוק שלה כתוב תחת תיאור הז'אנר המוסיקלי - "תקשיבו". אז הקשבתי.
All Them Witches נמצאת בסביבה מאז שנת 2012 ומייצרת שיח בעולם המוזיקה האלטרנטיבי עם סיקורים במגזינים נחשבים כמו Pop Matters ו-Consequence Of Sound. מפתיע לגלות שאת אווירת המסתורין הזאת הלהקה מייצרת על ידי נגינה בלבד. הם לא מסרבים להתראיין, זהותם ידוע ואין כל כוונה להסתירה, הם פעילים ברשתות החברתיות (יש להם חשבונות טוויטר ואינסטגרם), ואין להם שום גימיק. למראית עין הם להקה שגרתית לחלוטין, אבל אלבומה השלישי כלל לא שגרתי.
כל המכשפות הללו
באופן מסויים האלבום מזכיר לי את הדיזינגוף סנטר - לא פעם הלכתי שם לאיבוד בתור נער. בגלל צורתו הלא שגרתית, אין תחושת מיצוי ומגלים בו משהו חדש בכל ביקור. שלא ישתמע מדבריי שאני איזה עכבר קניונים, אך האלבום הזה מייצר את אותו אפקט. בשמיעה ראשונה הוא מזמין וגם נורא מבלבל ומעייף. אבל יש בו משהו שקורא לך לחזור ולהאזין לו שוב, ובהאזנה השנייה פתאום שומעים עוד פרטים.
האלבום נפתח בקבלת פנים נעימה עם "Call Me a Star", שיר בלוזי חמים במבנה סטנדרטי לחלוטין. מיד אחר כך, כאילו משום מקום, מתחיל קטע אינסטרומנטלי רפטטיבי של למעלה מ-8 דקות בשם "El Centro" שלא מצדיק את אורכו. המבנה הזה ממשיך ככל שצוללים לעומק הדיסק. השיר השלישי "Dirt Preachers", שהוא גם הסינגל היחידי, נשמע כמו גירסה סטונרית של הבלק קיז ומציג גרוב חזק ופסיכדלי. השיר ממשיך אל תוך עוד קטע אינסטרומנטלי בלוזי ממוחזר קצת וצפוי - מרגישים שהלהקה מנסה לייצר עומק סינתטי על ידי הכלאה בין שירים פופים לבין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. המבנה הלא סטנדרטי בחציו הראשון של האלבום לא מטשטש את העובדה שמדובר עד כה באלבום פשוט וצפוי, אך למרות הפילרים האינסטרומנטליים הבינוניים, שני השירים הסטנדרטיים היו מספיק מעניינים כדי לשמור על תשומת ליבי.
התפנית המיוכלת חלה בדיוק באמצע. לפתע נדמה שהלהקה מסגלת את פורמט האלבום והשירים מרגישים יותר אפויים ופחות מאולתרים. הזרימה המוזיקלית נהיית אחידה ומדויקת מרגע השבירה הזה ועד לסיום. "Mellowing" המרגיע הוא קטע קצר ונעים של גיטרות אקוסטיות, ומיד לאחר מכן מגיע "Open Passageways" ההמנוני, בו סולן הלהקה Charles Michael Parks שר את המשפט הנהדר "תלעס את האהבה שלך ותבלע". אחריו מגיע עוד קטע אינסטרומנטלי, שנקרא "Welcome to the Caveman Future", קטע סטונרי שמתאים לאופי של האלבום, אך בשונה מאחיו הוא קצר ולא מעיק. האלבום נגמר עם צמד הקטעים "Talisman" ו-"Blood and Sand / Milk and Endless Waters: השיר הכי טוב באלבום שהולך ומתעצם עד לסולו גיטרה מלא רגש, ועם, איך לא, עוד קטע אינסטרומנטלי בעל אופי גיטריסטי חזק.
מעניין שהחלק הארי של האלבום הוא אינסטרומנטלי מה שמעיד על משיכה של חברי ההרכב לנגן ולא לשאול שאלות. בעוד שהפילרים בחצי הראשון הרגישו מיותרים, בחצי השני הם היו מדויקים ותרמו לשטף האלבום. אין לי ספק ש-All Them Witches הם חיות במה ושהשירים הללו מקבלים בוסט של אנרגיה בהופעות החיות, אך במבחן האלבום הם משיגים תוצאה בינונית. אפשר לגוון עם ג'אמים בהופעה, אבל כשמקליטים אלבום שרובו אינסטרומנטלי זה מצריך צידוק מוזיקלי - מה שהוקלט הוא כאן להישאר, והיה ניתן להשחיז מעט את החלקים האלו. כשהלהקה תעלה על בימת הבארבי בסוף החודש, זה כבר יהיה סיפור שונה לחלוטין.
המאזין ברדיו 126: איפה שהאור נכנס
קאמבקים של Eagulls, PJ Harvey, Primal Scream ועוד אינדי אקלטקי בלחיצה פליי.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00