שעה של אינדי אקלקטי כולל זוכה פרס ה-NME לאמן חדש Rat Boy (בתמונה), פרויקט הקראוטרוק המשותף ל-The National ו-Beirut ושמו LNZNDRF, ותזכורת להרכב הרוק האלטרנטיבי The Cooper Temple Cluase
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
גיטריסט הקליק אלי אברמוב נפטר בנובמבר האחרון, אך המורשת שלו ושל הלהקה ממשיכה הלאה. קיבלנו כבר ניצנים לחידוש הגל החדש הישראלי עם להקות כמו אנטיביוטיקה ומריונטה סול, ועכשיו להקת חשש אמיתי פורצת עם EP בכורה שמלא בסינתי, תופים ריוורבים, ושירי פופ בעברית.
1. מי חברי הלהקה?
תום הררי - גיטרה ושירה, מתן בר - בס וקולות, ניר שר - קלידים וקולות, דני מאור - תופים.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
תום ומתן חברי ילדות מכיתה א' ואת ניר אנחנו מכירים מהתיכון - שלושתנו גדלנו בגבעתיים. דני הצטרף כבר אחרי שהתחלנו לנגן והוא אח של ידידה שלנו.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
דני: רוק ישראלי עם השפעות של אייטיז.
מתן: אנחנו לא מחדשים כלום, אנחנו עובדים במסגרות מינימליסטיות במילים ובמוזיקה, ומנסים להביא ביטוי אותנטי דרך המסגרות האלה.
תום: הרפרנסים שלנו הם פוסט-פאנק ואנחנו מנסים כל הזמן להכיר וללמוד מהם איך לעשות את המוסיקה שלנו. יש הרבה חשיבות לטקסט מבחינתנו.
ניר: אייטיז עכשוי וישראלי.
תום: אבל זו לא מוסיקת נוסטלגיה לאייטיז, לדעתי.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
לפני שדני הצטרף רצינו להיות להקת פאנק שקוראים לה ''פינטוזים על מזמוזים'' זה היה רעיון שנוצר מתוך סדרת יוטיוב שעבדנו עליה במשך שנתיים ובסוף לא ראתה אור בגלל שהארדיסק עליו היו שמורים החומרים נהרס. כשדני הצטרף הוא הטיל וטו על השם הזה, אז היינו צריכים לחפש שם אחר. ''חשש אמיתי'' זה גלגול של כמה שמות, בחרנו אותו כי הרגשנו שמבחינה אסתטית הוא הכי מתאים.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
לעשות אלבום ושיהיה לו סאונד אחד שמלווה את כל השירים, לעשות אלבום שהוא חתיכה אחת. בנוסף אנחנו רוצים להופיע כמה שיותר, לעשות שיתופי פעולה עם עוד אומנים ועוד להקות, ולהופיע באינדינגב.
ניר: להמשיך להתפתח מבחינה מוסיקלית כלהקה וגם כנגנים.
מתן: תכלס זה הרבה מילים להגיד שהשאיפה היא לעשות מוסיקה.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
מוכרים, מברמנים, ממלצרים, וטבחים למחייתנו. בנוסף מתן שופט ברולר דרבי, שזה ספורט נשי שמשלב מגע פיזי בווליום גבוה ורמה מאוד גבוהה של החלקה על סקטים. דני מתופף בעוד הרכבים, ניר לומד באוניברסיטת תל אביב, ותום לומד ב-BPM בקורס אולפן ביתי.
7. ממה אתם מושפעים?
מתן: פוסט-פאנק, ניו וייב, סינט פופ וכו', אבל בכל מה שאני עושה תמיד יש גם בסיסטם שלי בריטפופ שזו מוזיקה שגדלתי עליה.
ניר: ניו וייב ישראלי.
תום: מבחינת כתיבת טקסטים וגם מבחינת סאונד גיטרה הדברים שקורים היום בסצינת האינדי בישראל מאוד משפיעים עלי ולדעתי על הלהקה בכלל: חיה מילר, ועדת חריגים, המפשעות, המסך הלבן ועוד.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
מתן: Pulp - Different Class
דני: Radiohead - Ok Computer
ניר: The National - Trouble Will Find Me
תום: Wild Nothing - Nocturne
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
אנחנו לא בטוחים באיזה אלבום השירים האלה מאורגנים, אבל היינו מאוד שמחים למחוק את כל הגרסאות בוסה נובה לשירים טובים של רדיוהד, יו2, פוליס, וכו'.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
כשהקליק הוציאו את האלבום האחרון שלהם היה לנו חלום לחמם אותם כשיופיעו, אבל זה לצערנו כבר לא יקרה. אם ה-Killers יבואו לארץ אנחנו מאוד נשמח לחמם אותם אבל בטח גם זה לא יקרה.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
מתן: בואו לחוות את סצנת הפאבים של גבעתיים.
חשש אמיתי ישיקו את האי פי ב-9.3 בלבונטין 7
טל פוגל הופיעה ב-25.2 באוזןבר, כחלק מסיבוב ההופעות לקראת שחרור אלבומה החדש "אל החצר הגדולה". בתאל נגר הלכה לראות אותה והוקסמה.
בתשע וקצת האוזן עוד די ריק אבל טל ולהקתה עולים לבמה. הם פותחים עם שיר ששמו כשם האלבום החדש והקהל שהגיע מתגודד סביב הבמה. בכל שיר פוגל פורסת בפנינו נדבך אחר ממנה: מהמחשבות הרודפות, מהזיכרונות החמימים, החלומות הכי גדולים והפחד מהגשמה. דברים שהם מאוד שלה אבל הם גם של כל אחד אחר. מוזיקה יפיפיה מלווה אותה בדרך בה היא הולכת. למשל, בשיר "ערימות של חלומות" הכל כמו בתוך חלום, המוזיקה לא משתנה, ונשמעת כמו מטרונום מקושט. אבל אז כשטל מבינה שצריך להתעורר, היא כאילו נופלת והמוזיקה צועקת איתה.
צילום: אליס פלויד
השיר "רצח אופי" מתבלט בין כל השירים. טל יוצאת בו לקרב מול הזמן, מול החיים ובעצם מול עצמה ביחד עם בס ותופים שמשלימים את אווירת המרדף ביער. פוגל מראה שהיא לא רק חולמת על העבר והעתיד, אלא גם חיה את העכשיו ולא מוותרת לעצמה:
חיים שלמים על נקודה בהר
זה אותם צבעים, זה לא לראות
ללכת לאיבוד בתלם
זה לטבוע בתוך מי מנוחות
רק לא מי מנוחות
פוגל שואלת אם נמרח לה האודם וטוענת שהיא אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה מלבד "תודה רבה", אז היא מציגה את הלהקה כמה פעמים והם מרימים "סלוט". כל התקשורת עם הקהל היתה נבוכה ולא מתאימה לרמה של המוזיקה המהודקת אבל אני מודה שאני סאקרית של כנות וזה הקסים אותי. הלהקה שמלווה את פוגל קיימת גם בקונסטלציה אחרת הנקראת מריונטה סול. היא הוקמה ב-2003 ע"י החברים אמיר גרומן ועידו קרוב בבאר שבע ומאז הוציאה ארבעה אלבומים. איתם חבר גם נדב גורלי על התופים, ולפני הוצאת האלבום האחרון, הצטרפה אליהם טל כבסיסטית. הלהקה מלווה את כל העשייה של טל, בייחוד אמיר גרומן שידו בכל אספקט של היצירה: החל מנגינה, עיבוד והפקה עד לצילום הקליפ של הסינגל החדש "ציפור שחורה".
צילום: אמיר גרומן
הערב מתקדם מאוד מהר, אולי כי נהניתי ואולי כי השירים של טל לרוב מאוד קצרים, 3-4 דקות לחתיכה. לקראת הסוף, הלהקה יורדת מהבמה וטל מבצעת לבד את "20 שנה" - שם הגיעה נקודת השיא של האינטימיות עם הקהל. טל הקטנה עם העיניים הנוצצות, מספרת לנו, כמעט בלי מוזיקה, איך היא סוחבת די הרבה על הגב כבר המון זמן. לפעמים היא נראית כאילו תפרוץ בבכי, אבל לפני שהיא מספיקה השיר נגמר והלהקה חוזרת לשיר אחרון.
טל מביאה משהו שונה, כנה ופגיע שלא נראה פה הרבה זמן. הליווי המוזיקלי שלה הוא מקצועי, והטקסטים והמוזיקה כל כך מתאימים אחד לשני, כאילו מלידה. הסיפורים הפשוטים על ימים חמימים, הטקסטים שכאילו סתם שכבו במגירה, הכל כאילו מאוד רגיל ובעצם מאוד מאוד מיוחד. יש לי נטייה לשימוש בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שאתם רוצים לשמוע את האלבום החדש שעתיד לצאת במאי.
קרדיט תמונה ראשית: אמיר גרומן
Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.
הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.
בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.
בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!
המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive
ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.
כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.
מה משותף בין קסטות, ספינות, וברגר קינג? הנוסטלגיה הרטרו-עתידנית של בנימין אסתרליס באלבום "The Blue Bay", ביקורת מאת איתי שומרי.
אנחנו סאקרים של נוסטלגיה. בנימין אסתרליס (We Are The Ghosts), שבדרך כלל ידוע בכינויו Morphlexis, מבין זאת היטב ומספק לנו חוויה נוסטלגית-סופר עכשווית בפרויקט החדש שלו "The Blue Bay". נשמע מצחיק לא? אבל זאת ההגדרה הכי מדויקת שהצלחתי למצוא לתחושה שעוטפת אותי מהצלילים הראשונים של "Another Ocean" שפותח את האלבום. יש אמירה מעניינת בלפתוח אלבום עם המילה "עוד". זה בעצם הודעה על כך שאנו בדרך לחוויה ממוחזרת כלשהי, ועל אף שהמילה "ממחוזרת" מדיפה מניחוח שלילי, לא כך הם פני הדברים. זהו אלבומו הראשון של אסתרליס תחת שמו הפרטי, מה שמעיד על הכוונה שלו להרחיק את ההוצאה הזו משאר היצירות שלו, ככל הנראה בגלל האופי האינטימי המיוחד של השירים.
האלבום נשמע כמו קסטה שנשטפה לחוף מאיזה ספינה שטבעה אי שם בסוף האייטיז. קסום נכון? ובכן, זאת דוגמה מושלמת לאידאליזציה של זמן וזכרון. אני בטוח שאם, חס ושלום, ספינה תטבע מחר בים וחפצי הנוסעים ישטפו לחוף, זאת תהיה חוויה די מזעזעת. אך מה אם חפץ שכזה יצוץ לפתע בין רגליכם בחוף על החול הרך ותגלו שזה שריד של ספינה טרופה מלפני שנים? פתאום אותו חפץ יקבל נופח מסתורי, מרתק, אולי אפילו רומנטי. ככה עובד הראש של רוב האנשים, אחרת איך תסבירו את התור הבלתי נגמר שמשתרך לאחרונה מסניף הברגר קינג החדש-ישן שבאבן גבירול?
אסתרליס בארץ הפלאות
זה בדיוק הטריק עליו נשענים שיריו של אסתרליס. סביר להניח שאם שיריו היו מופקים בצורה עכשווית ודיגיטלית, היינו מקבלים תוצר בנאלי למדי. אסתרליס הוא מאסטר של הפקה, והוא החליט שזה הזמן הנכון לשלוף את מכשיר הפור-טראק שלו ולתת לנו קצת מהנוסטלגיה המתוקה הזו. יש באלבום שבעה שירים בלבד, וכולם הוקלטו עם כלים אנלוגיים בהפקת לואו-פיי. ההחלטה ההפקתית הזו היא לא רק גימיק, אלא משרתת בצורה נהדרת את התוכן האמנותי. שכבות הסינתיסייזרים והגיטרות הסרפיות נבנות אחת על השנייה בצורה כל כך טבעית ונעימה, שכמעט ומרגישים רוח קרירה שנושבת בפנים בזמן ההאזנה. שני הקטעים האינסטרומנטלים באלבום שזורים היטב ביצירה וכל אחד מהם הוא אינטגרלי לרעיון הכללי של אסתרליס.
נראה שמושג התזמון גם מעסיק את אסתרליס, אם לשפוט לפי השיר "You and I". זהו שיר על אהבה נכזבת שבו אסתרליס שר בכמיהה שיגיע הרגע לחזור ולהתאחד עם אהובתו. הוא מבין שהנפש שלו לא מאפשרת את זה כרגע, אך מפציר: "You and I should wait". לאחר מכן מגיע קאבר לשיר "Light My Fire" של The Doors שבמבט ראשון נראה מוזר בתוך אלבום קונספט קטנטן שכזה, אך בסופו של דבר הוא מעניק עוד נפח לאופי הנוסטלגי של היצירה. "Till We Hit The Ground, Mary-Ann" זורק אותי מיד לעליסה בארץ הפלאות (שחוגג השנה 150 שנה של הפחדת ילדים) והרדיפה אחרי הארנב הלבן קצר הרואי שמתבלבל וחושב שמדובר בעוזרת הבית שלו מארי-אן. יש בשיר מעין פסיכדליה מלנכולית ושוב מופיע בו מוטיב התזמון: הרגע בו הוא ומארי-אן יפגשו את האדמה, על כל המשתמע מכך. קולו השבור של אסתרליס נשמע מאוד כנה והשיר מסתיים בסולו סקסופון עקלקל ומרגש.
אסתרליס מספק אלבום מאד עכשווי במעטפת ישנה ואהובה, ומצהיר בצורה חד משמעית: אני פריק של נוסטלגיה, וגם אתם - וזה בסדר. העכשיו תמיד נראה פחות מגניב, יותר קשה, יותר מאתגר, יותר מבאס. קשה לקבל פרספקטיבה חיובית, אבל חכו שנה שנתיים, גם זה יעבור.
