פוסטים בכללי

  • רם אוריון בפוסט אורח + בכורה: "הגופה של ארץ ישראל היפה"

    רם אוריון מספר על הקונספט מאחורי שירו החדש "הגופה של ארץ ישראל היפה" כולל טקסטים מבריקים מכותבים מובחרים (בלי ספוילרים - תמשיכו לקרוא), כל זאת לכבוד השקת אלבומו החדש "גרמנים באוגנדה" ב-15.6 בבארבי.

    תהליך הכתיבה של "הגופה של א"י היפה החל בביקור של שבוע בקיץ שעבר בקיבוץ עין חרוד, בשיאו של גל חום חסר תקדים. בחום הגדול לא נראו כמעט אף פעם אנשים בשבילי הקיבוץ, מה שנתן הרגשה של יישוב רפאים שבשוליו שרידים רבים מעברו ומהעבר של התנועה בקיבוצית בכלל בדמות רכבים חקלאיים מחלידים, מוזיאון עם פוחלצים ומצגות על שנותיו הראשונות של הקיבוץ, מגרשי ספורט מתפוררים ובית תרבות שלא ראה הצגה או הופעה כמה עשורים. צילמתי את כל הדברים האלו וחשבתי על שיר עם הכותרת הזו ושהקליפ שלו יהיה מצגת של כמה מהצילומים שלקחתי. כשחזרתי נפגשתי עם קוסטה קפלן, הסברתי לו את הקונספט, סיפרתי לו על אווירת החידלון המאובקת, הראיתי לו את הצילומים ונתתי לו את הכותרת. על הבסיס הזה הוא כתב את המילים לשיר. הפרויקט שלפניכם הוא מעין תרגיל שבו בחרתי מספר כותבים שאני מעריך במיוחד וביקשתי מהם לכתוב טקסט שמבוסס, בדיוק באותו האופן שבו נכתב השיר, על הכותרת ומקבץ הצילומים (שנשלח אליהם כמצגת אילמת ביוטיוב) בלבד. המשתתפים הם: הסופרת ענת עינהר, המשוררת ריטה קוגן, ערן צור, רוגל אלפר ורועי צ'יקי ארד. אתם מוזמנים ליהנות מהתוצאות המגוונות והמפתיעות.

    מצורף היוטיוב של השיר כפי שהוקלט ויופיע ב"גרמנים באוגנדה" על רקע אותה מצגת צילומים שנשלחה לכל הכותבים שלקחו חלק במיני-פרויקט הזה ואני מודה מאד לכולם.
    רם.

    ריטה קוגן

    אני לא זוכרת את הקיבוץ. לא זוכרת מי הביא לקבורה לא נאותה זוג טייפים אילמים. לא זוכרת מי הניח כלאחר יד זוג מגפי גומי על גבי שמשה קדמית של רכב ועורם הגס נמלא סדקים מפאת השמש הקופחת. אני לא זוכרת את השמש. אני לא זוכרת את חיוכה הסתום של עז שהציצה עליי מתוך דיר, לא זוכרת את קרניה החדות.אני לא זוכרת את הילדה שאיבדה דוב צעצוע לבן, מרופט שעל פניו רקום אותו חיוך סתום בחוט וורוד דק. אני לא זוכרת את העצים הנוטים על צדם, לא זוכרת את הדשא הצהוב, הדוקר, את שבילי האספלט המוצלים, את ההרים שנשקפים מהבתים הנמוכים עם הגגות המשופעים.אני לא זוכרת את השלדים הכתומים של מכוניות, את הקלנועית הנטושה - שלד של ברזל ועץ אף היא, את החיות המפוחלצות, את קירות המבנים ועליהם כתובות אותיות. כל כיתוב אומר מה יעודו של המבנה, אך אני לא יודעת להבדיל בין "מאסטר וידאו א ב ג" לבין "בבית זה שכנה מפקדתו של צ'ארלס וינגייט". אני זוכרת את הים על אף שמעולם לא ראיתיו. מזה עשרים שנה אני ניצבת על גבי פיגומים וסביבי רק עפר ושדות. הם בונים אותי לאט, שנה אחר שנה. אך הזקן עומד למות ובנו לא חולם על הים כמוהו. התרנים שלי חדים כמו הקרניים של העז. אבל אני מפוחלצת. עשרות גלגלים מחלידים מקיפים אותי אך אין די בהם כדי להובילני הימה. אני שוקעת על היבשה.

    ענת עינהר

    חי או מת זה לא אומר לי כלום. אני בוהה בזה בשעמום. דייל קופר היה עושה משהו עם דובי בלי רגל. שרלוק הולמס היה מסדר שורה על פוחלץ של עגל. אבל לי זה לא אומר כלום. הלב שלי נותר אטום. שייפול על הראש של ניוטון איצטרובל. שדיקנס יספר על עוד מפעל שנכשל. אם אשאר כאן עוד דקה אמות משעמום. כי המקום הזה לא אומר לי כלום. בשבילי זה מסטיק בלי מיץ. מחשוף בלי חריץ. בדיחה בלי שפיץ. זיון לא נפיץ. גג רעפים בציור מגיל ארבע. חשבון החשמל בניירת של אבא. לא פגשתי קיבוצניקים עד סוף י"ב. ואז הכרתי מישהי מדגניה ב'. היא שונאת את הקיבוץ עד היום. ירתה בו מטווח אפס ולא אמרה שלום. לפעמים ביקשתי שתספר מה היה שם. אמרה שאם אמשיך כך היא תירה בי גם. נראה שעוזבים קיבוצים בלי בלדות. בוכים עוד יותר על סגירות של אוגנדות. אז לי זה לא אומר שום דבר. בעיניי זה הר שהפיל עכבר. אין לי שירים על גסיסת הקיבוץ. סורי אבל ממש חייבת לרוץ. תסתדרו בלעדיי עם שירים של ג'ון באאז. אחרים יתפייטו על המלטה של עז. אצלנו בעיר לגופה היה פירוש כזה: אחד עם סטרואידים שמקפיץ את החזה.

    רוגל אלפר

    אנשים אוהבים צילומים של חתולים.
    כמות הצילומים של חתולים בפיד היא בלתי נתפשת.
    פעם חשבתי שבעיקר נשים מעלות צילומים של חתולים.
    אבל זה לא נכון. גם גברים עושים את זה.
    אנשים שמעלים צילומים של חתולים לפיד תמיד טוענים
    שהחתול בצילום שהם העלו מביע רגש כלשהו.
    לא מדובר בהכרח ברגש אנושי.
    אבל בהחלט מדובר ברגש שמעורר הזדהות עמוקה בבני אדם.
    שמובע על ידי החתול באופן המזוקק, הצלול והמרוכז ביותר.
    יש כיום בישראל הרבה מאוד חתולים.
    נדמה לי שבעבר היו פחות. על כל פנים,
    יש פחות צילומים של חתולים בארץ ישראל מהעבר.
    כנראה כי בעבר לא היה פיד.
    כעת מצלמים בעיקר חתולים. ואוכל. חתולים ואוכל.
    מאוד יכול להיות שאני האדם היחיד בפיד
    שמתייחס אל חתולים כאל אוכל.
    בשבילי צילום של חתול הוא צילום של אוכל.
    לכן אסור לי להיות בפיד.
    הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה חתולים עכשיו בארץ
    היא שהם אוכלים את הארץ. הארץ נהפכה לגוויה, והחתולים אוכלים אותה.
    הם אוכלים את הגופה של ארץ ישראל שלנו
    שעדיין רואים עליה שהיתה פעם יפה מאוד.
    ועכשיו חתולים משוטטים במרחביה ואוכלים אותה.
    אני מתחבא בכל מני גרוטאות. בשדות או בצדי הדרך.
    הם לא שמים לב אליי. הם מלקקים את האדמה.
    כשהם יגמרו לאכול את הגופה של ארץ ישראל היפה
    הם ישתו את הים של עזה
    ויקיאו.
    איכס.
    בטח את זה אף אחד לא יצלם, אני מוכן להמר.

    צ'יקי

    מגפיים צרודים
    וצרוד
    גם הדובי

    ערן צור

    עשרות שנים עברו מאז ביקרתי ברחובות הילדות.
    בית אחד התנוסס אז גבוה מעל כולם.
    היו בו שלוש קומות והוא היה בית פרטי ששייך לאדם אחד.
    בשכונה קראו לבית הזה ׳וילה קמח׳.
    שמועות הסתובבו שהוילה נבנתה מכספים שהושגו במרמה.
    לבעל הבית היתה טחנת קמח במפרץ חיפה.
    אומרים שהוא קנה חיטה מקולקלת בזול, טחן ומכר אותה ביוקר.
    אנשים קלקלו את הקיבה בגללו.
    בסוף עלו עליו והוא ריצה עונש בבית סוהר.
    הוילה היתה מסתורית אדמדמה ועצובה.
    לא היכרנו את האיש ולא ידענו אם יש לו ילדים.
    אף פעם לא ראינו אנשים שנכנסים ויוצאים מהבית הזה.
    אבל ההורים אמרו שיש שם מישהו, והוא מסווה סוד מר.

    ועכשיו אני עומד מול בניין בן 12 קומות, שנבנה במקום ׳וילה קמח׳.
    מרגיש שאני רואה כלב שגדל איתי. כלב שאהבתי, האכלתי וליטפתי.
    והוא הפך לפוחלץ.

  • אינטרו 29: D.R.Y. - הוראה טובה לחיים

    שמה של להקת D.R.Y. הגיע אלי כל פעם דרך מישהו אחר. סיפרו לי על הופעות פולחן אקסטטיות שאני חייב ללכת לראות, הופעות שקשה לתאר וחייבים לחוות אותן בשביל להבין. טרם יצא לי לראות את ההרכב בלייב, אך בינתיים הטריו שיתף פעולה עם רם אוריון והוציא את קטע הפופ-אוונגרד "זבוב" שזמזם לי באוזן. בנתי שהגיע הזמן להכיר אותם יותר מקרוב.

    1. מי חברי הלהקה?

    דמיטרי פולקוב, רן נחמיאס, איתי סנדובסקי.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    דמיטרי ורן נפגשו לפני כ-15 שנים במסלול ההסמכה למורים וגננות אנטרופוסופים בדוד ילין, שם השתתפו יחד בהצגה ע"פ הספר "מקס בארץ יצורי הפרא", דמיטרי גילם את מקס ורן ליווה את ההצגה בצ'לו ודיג'. ההצגה נחלה כישלון חרוץ (כ-20 ילדים פרצו בבכי), אך שם היה טמון הרעיון להקים את הלהקה, רעיון שהבשיל לכדי מעשה כ-10 שנים מאוחר יותר. את איתי פגשו בצימר בת"א, באופן ספונטני עלה על מערכת התופים והתחיל לתת בראש, תרתי משמע, איתי מתופף עם הלב והמוח.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אקט, או פעולה, מערכת יחסים מורכבת שאחד הכוחות המרכזיים המניעים אותה זהו הנסיון לפרק מושגים כמו "להקה", "קהל", "מרחב", "סאונד", למוסס אותם וליצור מהם תמהיל או שיקוי אחר.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    D.R.Y. - Don’t Repeat Yourself, מושג שמקורו בעולם התכנות של שפות מחשב, אך לדעתנו זוהי הוראה טובה לחיים בכלל.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מבין כל האמנויות מוזיקה היא הסובסטנציה הקרובה ביותר לרוח, היא המופשטת והערטילאית ביותר, ומהעבר האחר, היא החומרית מוחשית או חושנית ביותר, אפשר אולי לסמן נקודה אחת מעל הראש ואחת באזור אגן הירכיים, המוזיקה שאנו עושים שואפת לנוע על המנעד שבין שתי אלה, ולעתים אולי מעבר להן.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    דמיטרי מחנך את הדור החדש (הגיל הרך), רן עובד במקלט 209 - במת מיצג (מרכז לאמנות מיצג), איתי מטייל בעולם, רואה סרטים מצוירים, וחופר במרתפים של האינטרנט.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מאהבה אוניברסלית, ממצבי רוח, מהפרעות רדיו, מאוכל שלא מתעכל בקלות, ג'נטריפיקציה.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    דמיטרי קובע שלא היינו לוקחים שום אלבום, היינו עושים אחד בדרך לשם. רן מציע את "בציר טוב", אלבום שהוציאו המוזיקאים שמעון גלבץ ואילן וירצברג למילות השירים של יונה וולך.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    לא מרגישים שיש לנו זכות לעשות את זה

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    לנסוע לשנת 81' ולחמם את "מסיבת יום ההולדת" (The Birthday Party), להקה עם יכולת ביטוי חדה ובלתי מתפשרת, להקה שהסאונד שלה מבטא במדויק את התחושות ומצבי הרוח של חברי ההרכב בכלל, ושל הסולן ניק קייב בפרט.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    Love never dies

    הופעות הבאות:
    השקת אלבום ב-26.7 בבסקולה, תל אביב

    קרדיט צילום: גוני ריקין

  • Wild Nothing בראיון: "אני פשוט לא מבין את הקטע של לחזור על עצמך"

    מדינת וירג'יניה שבארה"ב לא נמצאת על מפת האינדי העולמית. אולי הגיעו משם כמה אמנים מפורסמים כמו Dave Matthews Band ו-Missy Elliot, אבל כשזה מגיע ללהקות אינדי קשה לחשוב מי הגיע משם - חוץ מ-Wild Nothing. הלהקה היא בעצם הפרויקט של Jack Tatum (להבדיל משחקן הפוטבול האמריקאי בעל אותו השם משנות השבעים) שמקליט ומנגן כמעט על כל הכלים חוץ מתופים. הוא הוציא עד כה שלושה אלבומים, כאשר השניים הראשונים "Gemini" ו-"Nocturne" הושפעו מצליל שוגייז חלומי. טייטום הפחית את הריוורב באלבומו האחרון "Life of Pause" ועבר למוזיקה הרבה יותר גרובית ופופית, מוזיקה שהוא יביא לארץ עם להקה חיה ב-7.6 בבארבי. תפסתי אותו במייל לקראת המופע ושאלתי אותו לגבי הסצנה המקומית בוירג'יניה, איך הוא עבר משוגייז לפופ, ובאיזה אופן שטוקהולם השפיעה על האלבום.

    אז, איפה היית ומה עשית בדיוק לפני שענית על השאלות?

    אני בוואן כרגע בדרך מאוסטין לניו אורלינס ובדיוק התעוררתי משינה קלה.

    אתה מוירג'יניה במקור אבל לא שמענו על יותר מדי אינדי שהגיע מהמקום. איך סצנת המוזיקה שם? תוכל להמליץ לנו על אמנים מקומיים?

    כן, לא יצאה הרבה מוזיקה מוירג'יניה אם אהיה כנה לגמרי, כנראה שלפחות לא יותר מדי להקות "אינדי". יש הרבה אמני היפ הופ מפורסמים שהגיעו מוירג'יניה. הלכתי לבית ספר בעירה קטנה בשם Blacksburg. היתה סצנה לא רעה של הופעות בית, רוב האנשים שהכרתי פשוט ניגנו במרתפים כי לא היו הרבה מועדונים. זה בהחלט היה מאוד כיף, נראה לי שזה עדיין קורה שם. אני פשוט כבר לא בן 19 יותר אז אני לא יודע איפה.

    הקלטת את כל האלבומים שלך לבד, חוץ מתופים וכלים נוספים מדי פעם. איך תהליך הכתיבה שלך עובד? האם אתה שומע את כל השיר בראש ואז פשוט כותב את החלקים השונים?

    לא הייתי אומר שזה מוכן לגמרי. רוב השירים שלי פשוט נולדים מחלק או מרעיון ראשוני על כלי נגינה מסוים שאני מקליט ואז מנגן מעליו. אך ברגע שהדברים מתחילים לזוז בצורה מסוימת בדרך כלל יש לי מושג טוב איך השיר הסופי אמור להישמע. משם והלאה פשוט מתעסקים בפרטים, למצוא את הצלילים הנכונים לכל הכלים ולשחק עם המבנים.

    "Life of Pause" הוא האלבום השלישי שלך. שיר הנושא נשמע כאילו שהוא על מערכת יחסים בלונג דיסטנס, כשהמסקנה היא "I take a life of pause / Just so I could be dancing you". אם כך, למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חיים של פאוזה"?

    למעשה הליריקה היא "I'd take a life of pause / just so I could be near to you", אבל אתה בכל זאת צודק לגבי המשמעות. השיר נכתב על איזון של מערכת יחסים מהדרכים אבל הרגשתי שהסנטימנט של "חיים של פאוזה" למעשה עובד בכמה רמות וזה הגיוני לאיפה שאני נמצא כרגע. זה פשוט עוסק באיזון של כל החלקים של חייך ופשוטו כמשמעו לקחת את הזמן כדי לעשות הפוגה בשביל הדברים בחיים ששווה להתבונן בהם.

    טייטום:

    עטיפת "Life of Pause": בהשפעת Brian Eno ו-Robert Fripp

    השיר הראשון באלבום נקרא "Reichpop" ויש בו מקצב מרימבה מחזורי. אני מניח שהוא על שם המלחין המודרני סטיב רייך? איך רייך השפיע על השיר?

    כן, זו הוקרה לסטיב רייך. "Reichpop" היה במקור שם זמני שהיה בזמן ההקלטות אבל לפעמים דברים פשוט נדבקים בין אם אתה רוצה בכך או לא. בסופו של דבר חשבתי שזה קצת מצחיק להיות פשוט שקוף לגבי ההשפעות עד כמה שאפשר. אהבתי את הרעיון לחבר את האופי הרפטטיבי של המוזיקה שלו עם שיר פופ ניו ווייב מסורתי יותר. אמנים כמו Talking Heads וגם פיטר גבריאל כבר עשו משהו דומה ורציתי לנסות את זה בעצמי.

    האלבום "Life of Pause" מציג שירי פופ ישירים יותר מאשר הטקסטורות השוגייזיות/חלומיות של האלבומים הקודמים שלך. איך השינוי הזה קרה? פחדת שהמעריצים אולי לא יבינו את הקטע?

    כן לגמרי. כלומר אני עדיין דואג ואני יודע שיהיו אנשים ומעריצים ותיקים יותר שלא יהיה אכפת להם לגבי האלבום החדש. אבל זה הסיכון שאתה לוקח עם כל דבר חדש שאתה עושה אז זה לא מפריע לי כל כך. זה האלבום שעשיתי ואני עומד מאחוריו. בהחלט היה מאמץ שזה לא יהיה אלבום "חלומי" כל כך. הרגשתי שכבר עשיתי משהו כזה, אתה יודע? אני פשוט לא מבין את הקטע של לחזור על עצמך. אם אנשים רוצים אלבום שנשמע כמו "Nocturne" אז הם יכולים לשמוע את "Nocturne". האלבומים הישנים לא הלכו לשום מקום רק בגלל שיש אחד חדש.

    האלבום הוקלט בלוס אנג'לס ושטוקהולם. האם נסעת לשטוקהולם רק כדי לעבוד עם John Ericsson מלהקת Peter Bjorn and John, או שהיו סיבות נוספות? האם שטוקהולם השפיעה על האלבום באיזשהו אופן?

    במקור זה היה אמור להיות בלוס אנג'לס, אבל למפיק שלי Thom Monahan היה את החיבור לג'ון בשוודיה. זה היה חלק גדול מהסיבה למה נסענו לשטוקהולם אבל גם קפצתי על ההזדמנות כדי לצאת מאזור הנוחות שלי ולעבוד על השירים בסביבה אחרת. היה מדהים להיות בשוודיה, בכנות הרגשתי קצת משוגע. לא היה שם הרבה אור יום בזמנו ולא עשיתי כמעט כלום חוץ מלשתות קפה, להקליט ולישון כמה שעות בלילה. הג'ט לג שלי הרס לי את כל השבועיים שהייתי שם. היתה לי אנרגיה עצבנית כל הזמן וזה בהחלט השפיע על השירים.

    העטיפה של "Life of Pause" מעניינת, זה נראה כמו ציור שלך יושב בסוג של לובי או סלון אקזוטי, ויש מוטיב של מחזוריות עם כמה תבניות שמופיעות בתמונה הזו. מדוע בחרת בעטיפה הזו ואיפה המקום המוזר הזה נמצא?

    זה למעשה מקום שיצרנו ספציפית בשביל הצילומים. אהבתי את הרעיון ליצור משהו יותר "קלאסי" במובן מסוים. הרעיון היחיד שהיה לנו בהתחלה הוא שזה יהיה חלל פנימי. רציתי שזה יהיה דיוקן, משהו סוג של פשוט אבל עם יסוד מוזר. כמו העטיפה של "No Pussyfooting" של Fripp ו-Eno. החלטנו לקחת את זה צעד אחד הלאה וממש הושפענו מעטיפות ישנות של Hipgnosis. כשתראה את החזית, החלק האחורי, ואת החלק הפנימי של האלבום, הכל יתחבר.

    אתה מגיע לתל אביב בפעם הראשונה. מה שמעת עליה? יש לך תכניות מלבד ההופעה?

    המפיק שלי תום למעשה בילה הרבה זמן בתל אביב בגלל שלאשתו יש משפחה בישראל והוא ממש דרבן את זה בזמן ההקלטות. אני חייב להגיד בכנות שאני לא יודע למה אפשר לצפות מההופעה! לפעמים זה פשוט כיף להגיע בצורה עיוורת ללא ציפיות. זו הפעם הראשונה שמישהו מחברי הלהקה בא לתל אביב. יש לנו יום שלם לבלות בעיר לפני ההופעה אז אני בטוח שנחקור אותה.

    קרדיט צילום: Shawn Brackbill

  • חיה מילר בראיון: "הסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו"

    השטח מבעבע לקראת הופעת ההשקה לאלבום החדש של חיה מילר, "+1". השבוע, המילרים שחררו טיזר קטן מהפצצות שהם הולכים להפיל על במת הבארבי: קאבר לשיר האלמותי של הביסטי בויז "Sabotage", בעברית! הקטע הזה הבהיר עד כמה החיבור בין השלישיה המחוספסת הזאת לנצ'י נצ' הולך להיות טבעי וזורם. קוסטה קפלן ונצ'י מעצבים מחדש את העברית בהתאם לצורכיהם. אודי בונן וסתו בן שחר כמעט קרעו לי את עור התוף, ועומר לוז שרט לי את הנשמה עם כל סיבוב פטיפון. אם עוד לא שמעתם את הקטע הזה, תעצרו את מה שאתם עושים ברגע זה, תגללו למטה ושימו פליי. אם זה לא יביא אתכם לבארבי בשבת הקרובה (4.6), מצבכם אבוד. אחרי הבילד אפ הזה, כל מה שנשאר לי לעשות הוא לספר שלפני כמה ימים ראיינתי את הלהקה באי-מייל על האלבום החדש, חרדות ביצוע והתכניות לעתיד.

    אתם משיקים בימים הקרובים את האלבום השני שלכם +1, האם העבודה על האלבום החדש הייתה שונה מהעבודה על "חיי מדף"?

    סתו: קודם כל האלבום הקודם הוקלט בבאר שבע והנוכחי בתל אביב. הפעם הקלטנו לייב באולפן בלי אוזניות וזה נתן תחושה של חופש גדול. השירים היו יותר טריים באולפן והבשילו רק בזמן התהליך לעומת האלבום הקודם שבו ניגנו את השירים 6 שנים ואז הקלטנו אותם. חוץ מזה הקלטנו אינסוף שכבות נוספות שעלו וירדו מהפרק לאורך התהליך. זה יותר הזכיר את תהליך העבודה שלנו על עיבוד של שיר להופעה שבו כל אחד מעלה רעיונות ואז אנחנו רבים כמה זמן ובסוף יוצא שיר רק במתכונת של אלבום.

    קוסטה: היא היתה שונה לגמרי בכל מובן. לאלבום חיי מדף הגענו אחרי שנים שלקחנו את השירים איתנו לכל מקום ומלבד שיר אחד או שניים כולם נוגנו הרבה בהופעות וקיבלו צורה מוגדרת כבר. במקרה הזה הכל היה הרבה יותר מופשט ונזיל.

    על "חיי מדף" קיבלתם ביקורות נלהבות, האם זה יצר חרדות ביצוע לקראת האלבום השני?

    סתו: אנחנו חיים במקום שמעלה כל כך הרבה חרדות שדווקא זה בכלל לא עלה על הפרק. ליברמן, מאיפה אשלם את השכר דירה ומה אעשה כשאני אהיה גדול מפחידים אותי יותר מביקורת רעה.

    קוסטה: אם היו חרדות ביצוע הן לא נבעו מהביקורות הטובות על האלבום הראשון אלא מהעובדה שהרבה מהזמן לא באמת ידענו מה אנחנו עושים ואם הולך לצאת מכל חצאי השירים המשונים ושברי המשפטים אלבום שלם.

    בראיון ל- "האנגר 9" אמרתם שאתם לא ממש שומעים או מושפעים מאותה מוזיקה ולמרות זאת יש לכם סגנון וסאונד מאוד מגובשים, איך שני הדברים מסתדרים יחד?

    סתו: אני חושב שהסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו. תנסה להאזין ל-3 שירים במקביל ותראה שאחרי זמן מה זה יישמע כמו שיר חדש ומקורי שלא בהכרח דומה ל-3 השירים המקוריים. זה בערך מה שאנחנו עושים רק כל אחד עם הכלי שלו.

    בהופעת ההשקה של האלבום ביום שבת הקרוב, אתם מארחים את נצ'י נצ'. איך נוצר החיבור?

    קוסטה: החיבור עם נצ'י נוצר בתחילה בתור רעיון לא ברור אבל מהר מאוד התברר שהוא למעשה טבעי לגמרי וקל להפליא. כשאנחנו יחד בחדר חזרות התחושה היא שאנחנו באים ממקומות קרובים מאוד מוזיקלית.

    מי האמנים האהובים עליכם בביצה המקומית?

    סתו: אני מאוד אוהב את עמי שליו על הנכונות ללכת עד הסוף על הבמה עם מה שהוא עושה. מוזיקלית אני אוהב כרגע את שטובי על התעוזה ואת דף צ'ונקי על רוח הנעורים.

    קוסטה: אני אוהב מאוד את זאב טנא ואחרי סיבוב ההופעות של +1 אני מתכוון להקדיש את חיי להפקה של האלבום הבא שלו.

    השירים שלכם מתארים חוויה מאוד אישית מצד אחד, ומצד שני נראה שהם נוגעים בסוגיות חברתיות. ניתן לדוגמה מהאלבום החדש את "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)" שם אתם שרים על אלימות משטרתית. יש כוונה להעביר אמירה חברתית בשירים?

    קוסטה: יש כוונה להעביר אמירה אישית בשירים אבל אמירה אישית היא תמיד גם חברתית, פוליטית, אנושית וגם דרך להתמודד עם אנשים שהולכים לשרת את החוק כדי למצוא מפלט לדחפים האלימים שלהם

    ואם כבר מדברים על "לילה מבחירה", מהי "התרופה לשינה טרופה"?

    קוסטה: כוס תה וספר.

    מה התוכניות של הלהקה לעתיד? יש כוונות לעשות סיבוב הופעות בעקבות השקת האלבום?

    קוסטה: אנחנו עובדים כרגע במשרה מלאה בקידום האלבום ובקרוב נכריז על תאריכים נוספים של הופעות בכל רחבי ארץ ישראל.

    סתו: אנחנו רוצים לטוס ליורודיסני!

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

  • No Joy בראיון: מושכים לכיוונים שונים

    כמעט דילגתי על אחד מאלבומי השנה שלי ב-2015. בשמיעה ראשונה, "More Faithful" של הרכב השוגייז הקנדי No Joy נשמע כמו עוד פסקול לבהייה בחלל בסגנון My Bloody Valentine ושות'. אבל משום מה החלטתי להשאיר אותו על האייפון וטוב שכך: שירי האלבום עלו שוב ושוב בשאפל וממש נדלקתי עליהם. כן, יש שם גיטרות אלימות/מרחפות וקולות מטושטשים שטיפוסיים לז'אנר, אבל העיבודים המגוונים והמלודיות החבויות בתוספת לקולות הרדופים של סולנית ההרכב Jasamine White-Gluz הבדילו את האלבום הזה משאר יציאות השוגייז של השנה שעברה. עכשיו נו ג'וי עומדים לפני שחרור של אי פי חדש בשם "Drool Sucker", והם יביאו את האופל המתקתק שלהם לפסאז' בתל אביב ב-9.6. לכבוד המאורע, ראיינתי במייל את באסיסט ההרכב Michael Farsky (ראשון משמאל בתמונה למעלה) מה הם מרגישים לגבי תווית השוגייז, איך היה להיות בטור עם חביבי המדור Cheatahs, וכיצד הם נמנעים משיעמום מוזיקלי.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שהתחלת לענות על הראיון?

    היי עידו. אני במשרד איפה שאני עובד כרגע. לקחתי כמה דקות כדי לענות על הראיון אבל הבוסים שלי חושבים שאני מקליד משהו חשוב שקשור לעבודה.

    נו ג'וי מתוארת בדרך כלל כלהקת שוגייז. בהתחשב בכך שהרבה להקות לא אוהבת להיות תחומים בתוך הז'אנר, איך אתה מרגיש לגבי זה?

    זה לא באמת מפריע לי, אבל שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים. המוזיקה שלנו מהירה וחדה יותר ממה שאני בדרך כלל חושב עליו כשמדמיינים שוגייז. אני לא חושב שהשירים שלנו שוטפים אותך כשאתה מאזין להן, אלא מושכים אותך לכיוונים שונים.

    הייתם בטור עם צ'יטאז, אחת מהלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות שגם יצא לי לראיין. מה אתה זוכר מהטור ההוא?

    אני זוכר שראינו את דין (ריד, בסיסט צ'יטאז -ע"ש) שותה קפה ביום הראשון אז קראנו לו Deano Beano לשארית הטור. בהמשך ראינו אותו אוכל פיצת פפרוני אז גם קראנו לו Deano Pepperino. הופענו איתם ביחד בבירמינגהם באנגליה במועדון בשם Hare & Hounds, המקום שבו UB-40 הופיעו בפעם הראשונה אי פעם. עכשיו אני שותה יין אדם כמעט בכל לילה! החבר'ה האלה אדירים ומאוד נחמדים, הסטים שלהם תמיד היו כיפיים והם הלוו לנו ציוד כל לילה. הייתי מנגן איתם שוב ב-100%.

    האלבום האחרון שלכם "More Faithful" היה אחד מהאלבומים האהובים עלי בשנה שעברה, אממה, לקחו לי די הרבה האזנות כדי להכנס אליו. אתה מרגיש שהאלבום הובן וקיבל את תשומת הלב שמגיעה לו?

    אני לא יודע. זה בלתי אפשרי בשבילי לזהות איך האלבום הובן בנפרד מהחיבור שלי אליו. עשינו אותו בשבילינו ולא היו לנו ציפיות לגבי מה מישהו אחר יחשוב עליו. למזלנו הרבה אנשים אמרו לנו שהם חושבים שזה אלבום מיוחד אז בתקווה נעשה עוד מוזיקה באותה הגישה.

    קראתי בראיון שאתם אוהבים לשמור על הקולות שלכם אבסטרקטיים כדי שלא נוכל לשמוע על מה אתם שרים, אבל ב-"More Faithful" אפשר להבין חלק מהליריקה. האם היו לזה השלכות? למשל, האם מישהו הבין שכתבו עליו שיר והוא התחרפן?

    חה, אני לא חושב. כל מי שהיה לו שיר שנכתב עליו כנראה ידע שזה הולך לקרות בכל מקרה. ג'זמין (סולנית ההרכב -ע"ש) שיתפה חלק מהליריקה שלה בפעם הראשונה בעמוד הפייסבוק שלנו. זה תמיד מטורף לשמוע מה הליריקה לפי מה שאנשים חושבים לעומת מה שאשכרה שרים.

    האלבום האחרון הוקלט בקוסטה ריקה. אם הייתם יכולים להקליט את האלבום הבא שלכם בכל מקום בעולם, איפה הייתם מקליטים אותו ולמה?

    כנראה במקום משעמם ורגיל כך שלא יזכירו את זה כל כך הרבה פעמים במקום אשכרה לדבר על המוזיקה שלנו. מצטער, אני לא מנסה להשמע כמו מניאק, אבל הרבה אנשים השתמשו בקוסטה ריקה כדי לדבר איתנו על השפעות על האלבום כשלמעשה הכל נכתב לפני שבכלל ידענו שאנחנו נוסעים לשם. אז, בכנות, בכל מקום שיש בו אולפן טוב וחלל טוב לעבודה זה איפה שארצה להקליט את האלבום הבא.

    הזכרתם בהופעת האולפן שלכם ב-KEXP שאתם משתעממים מוזיקלית. אז מה אתם שומעים היום ואיך אתם מאתגרים את עצמכם?

    כן, לפעמים אני מרגיש שיש לי סבלנות רק לדברים מאוד קיצוניים כדי שיהיה לי עניין. אני שומע מטאל קיצוני כמו Demillich, Nails, Gorguts, Krallice/Mick Barr, גם קצת רוק מוזר כמו Un Blonde, Drainolith ו-Carlyle Williams. יש גם מוזיקה חדשה שמעניינת אותי כמו Title Fight, Frankie Cosmos, Dean Blunt. אנחנו עובדים ממש קשה כדי לוודא שאנחנו אף פעם לא חוזרים על עצמנו אפילו בחלקים הקטנים של השירים. אם משהו נהיה נוסחתי מדי או חסר השפעה אז לא נאהב את זה.

    no joy live (Large)

    פארסקי: "שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים"

    באופן כללי, נשמע שיש התקדמות במוזיקה שלכם משירים יותר נאים ומופשטים לשירים יותר חדים וסוג של פופים. איזה שיעורים חשובים למדתם על כתיבת שירים כשעשיתם אלבומים? איפה אתם נמצאים עם כתיבת השירים היום?

    יש לנו סגנונות ממש שונים ואנחנו מביאים רעיונות שונים לשולחן בכל המוזיקה שאנחנו עובדים עליה. למדתי שזה חשוב לתת מקום לאנשים אחרים מאשר רק לנסות לדחוף את הרעיונות שלך פנימה, כי כנראה תקבל משהו יותר חזק שנעשה באופן משותף. אנחנו עדיין כותבים שירים וכל הזמן שולחים דמואים במייל. לפעמים זה כיף לעבוד על שירים ביחד בחזרות, אבל יש גם רעיונות טובים כשעובדים לבד ופשוט מנסרים את הגיטרה באבלטון מאוחר בלילה.

    מה התכניות לעתיד הקרוב?

    הקלטנו שלושה שירים שיצאו בתור 7" הקיץ. היה ממש כיף להקליט אותם. נשחרר בסתיו עוד אי פי קצר שעבדנו עליו עם החבר הכי טוב שלנו/אחינו Jorge Elbrecht. הרבה דברים משתנים כרגע ובתקווה תראו את כל הצדדים של נו ג'וי בהופעה או באזניות או באיזשהו אופן.

    אתם מגיעים לישראל בפעם הראשונה. יש לכם עוד תכניות פה חוץ מההופעה?

    וואו, אני לא יודע! אף אחד מאיתנו מעולם לא היה בישראל, אני ממש מתרגש כשיוצא לנו לבקר מקום כל כך רחוק מהבית. אין לנו הרבה זמן חופשי אבל אני מקווה שנוכל לראות כמה שיותר. אוהד, הפרומוטר של ההופעה, הבטיח להראות לנו את המקום אז אני מקווה שנראה את השיט הכי מגניב. האם הסרט "אל תתעסק עם הזוהן" פופולרי בישראל? חשבת שהוא היה מעליב? אני אוהב את הסרט הזה.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    לא באמת, אני חייב לחזור לעבודה. תודה על השאלות עידו ומקווה לראות אותך בהופעה!