פוסטים בכללי

  • 26 ביולי 2016

    אינטרו 33: Wild Willows - מלנכוליה עם חיים

    הם מגיעים משכונת פלורנטין, עושים רוקנרול מתובל בפולק, ורוצים לחמם את אסף אבידן - תכירו את Wild Willows.

    1. מי חברי הלהקה?

    עמרי דגן, מיכאי צ'רנאה, לירון חזן, עופר ארמן, יואב אור, בוריס בנדיקוב.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    רובנו מפלורנטין, עבדנו בשיטת "חבר מביא חבר". עמרי ייסד את הלהקה וצירף את מיכאי, חברו הטוב עוד מימי התיכון, וכן הלאה.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    מתארים אותה כ-"פולק אנד רול". פולק עם נגיעות קאנטרי, בלוז, לפעמים רוק ורוקנרול.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    מיכאי (נגן המפוחית) הציע את השם, לאחר שנפלה עליו התובנה שאנחנו עושים "מלנכוליה עם חיים" וזו בעצם הגישה של הלהקה והשירים.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להשתתף בכמה שיותר פסטיבלים בארץ ובעולם, ולהפיץ את בשורת השירים לכמה שיותר אנשים. לחבר אנשים אל הסיפור של השירים ולקרב את הלבבות.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מיכאי ולירון הייטקיסטים, עופר מנהל בר, בוריס נגן בתזמורת, יואב מפיק צלם ועורך, עמרי מתפרנס מכתיבת מוזיקה ונגינה בתיאטרון.

    7. ממה אתם מושפעים?

    כל כך הרבה מוזיקה שמענו לאורך השנים, שקשה לשים את האצבע. עמרי מושפע בכתיבה השירים שלו מפולק אירי, פופ/רוקנרול בריטי אולד סקול (ביטלס), כמו גם רוק ומוזיקה קלאסית.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    משערים שכל חבר להקה היה לוקח משהו אחר, אבל עמרי שכותב את השירים, היה לוקח את Pink Floyd - The Final Cut או את האלבום הלבן של הביטלס.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    וואי, לא נעים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    נראה לנו שאת האנג'לסי, או אסף אבידן. כי אנחנו מעריצים קודם כל, וזה נשמע גם מתאים.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אנחנו בתקופה של התחדשות. הלהקה היית בסימן שאלה גדול לא מזמן, כשאחת ממובילי הלהקה יצאה בעקבות פרידה מהמוביל השני. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, אבל החיים חזקים מהכל. לכן אנחנו מתמקדים בלייצר שירים חדשים ומרעננים את ההפקה, כי צריך להמשיך לנוע ולאהוב לא משנה מה.

    הופעות קרובות:
    השקת אלבום הבכורה, 30.7.16 בשעה 21:30, תאטרון תמונע, תל אביב

    סגור לתגובות על אינטרו 33: Wild Willows - מלנכוליה עם חיים / כללי /

  • 25 ביולי 2016

    Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל

    קותימאן אורקסטרה. קרדיט צילום: גאיה סעדון

    בעשור האחרון המוזיקה הישראלית החלה לקבל קול משל עצמה שמצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההפקה המערבית ולייצר סאונדים ייחודיים שמכים גלים בחו"ל. האברהם הוסטל, שנפתח לאחרונה בדרום תל אביב, מנסה במידה מסוימת לפתוח ערוץ נוסף דרכו ישראל תוכל לשדר מוזיקה לעולם. הסוד נעוץ במטיילים שמגיעים להוסטל: מערביים צעירים שבאים עם רעב לחומוס זול בתוספת משהו חדש לשמוע, לראות, ולחוות. אם המטיילים שעוברים כאן יתעניינו מעט במוזיקה המקומית, הם עלולים לגלות איזה ז'אנר או סאונד שעוד לא שמעו עד עכשיו שאולי ייתקע להם בשכל. אם הוא ייתקע למספיק זמן, אולי הם יפיצו אותו הלאה לחברים מטיילים אחרים שיפיצו הלאה שוב... נו הבנתם. לדעתי לשם כיוונו באברהם כשהקימו את האולם העצום בקומה הראשונה של ההוסטל, ועוד יותר כשאירחו את מסע ה-"Outta Space" לתוך הפסיכדליה מקומית, בשבת האחרונה. זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי ההוסטל לערבב בין התרבות המקומית לקהילת התיירים הזמנית שמשתכנת אצלם, אבל ככל הנראה הגדול והמשמעותי ביותר שהיה עד כה.

    צילום: גאיה סעדון

    הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

    הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

    אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

    צילום: גאיה סעדון

    Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

    אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

    סגור לתגובות על Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל / כללי /

  • 24 ביולי 2016

    המאזין ברדיו 148: מלא את החסר

    Car Seat Headrest - Fill In The Blank - הקטע הפותח מ-"Teens Of Denial" של גיבור האינדי-רוק וויל טולדו ושות'

    שלום גד והיהלומים - להשאר בחיים - סינגל ראשון לקראת האלבום "הכל חדש" של המוזיקאי הפורה

    Ed Harcourt - All Of Your Days Will Be Blessed - מתוך אלבום המופת של הסינגר/סונגרייטר הלונדוני "From Every Sphere"

    Sonic Youth - Dirty Boots - מתוך "Goo", הריליס הראשון של סוניק יות' במייג'ור לייבל DGC ב-1990, בתקופה משונה שבה כל להקה מוזרה שעושה רעש נחטפה

    Scott & Charlene's Wedding - Bush - אינדי-רוק אוסטרלי ממלבורן

    Hammock - Glassy Blue - פוסט-רוק שוגייזי מנאשוויל, אלבומם "Everything and Nothing" הוא המרענן הרשמי של הקיץ שלי

    Bat For Lashes - Joe's Dream - מתוך אלבום הקונספט המצמרר "The Bride" על אישה שארוסה ג'ו מת בתאונת דרכים בדרך לחתונה

    Kristin Kontrol - Smoke Rings - שיר מרגש מ-Kristin Welchez, לשעבר סולנית Dum Dum Girls

    Lindstrøm - Closing Shot - דיסקו-חללי מנורווגיה

    Introflirt - Spadina - סינת'פופ דפש מודי של צמד מאוקלנד קליפורניה

    Suicide - Keep Your Dreams - אני לא עושה עניין ממוות של מוזיקאים (כולנו בני תמותה), אבל זו הזדמנות להשמיע קטע בונוס חלומי מאלבום הבכורה של Suicide לכבוד מותו של הסולן Alan Vega

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 148: מלא את החסר / כללי /

  • 18 ביולי 2016

    דני דורצ'ין בהופעה: מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה

    בשנת 2014 דני דורצ'ין חיבר מערכת תופים לפדאלים, גיטרה למגבר, ומפוחית למיקרופון, והקליט את אלבום הבכורה שלו "One Man Band", בו הוא מנגן על הכל הכלים במקביל. התוצאה הייתה אלבום בלוז שורשי, גולמי, וגס שהוקלט כולו בלייב ברישול שובה לב. אם התיאור הזה מזכיר לכם את התקליטים הראשונים של ה-Black Keys אי אפשר להאשים אתכם. חלק לא קטן מהשירים ב-"One Man Band" נשמעו כאילו היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום המחווה של הקיז לג'וניור קימברו, זמר דלתא בלוז אמריקאי שנותר באלמוניות רוב חייו. האפלוליות של הגיטרה המעושנת של דורצ'ין יחד עם נגינת המפוחית הווירטואוזית יצרו אשליה שהאלבום הזה הוקלט בעיירה נידחת באזור הדלתא במיסיסיפי, על ידי זמר בלוז שחור שעוד לא נגלה לעולם.

    לאחר חרישת דרכים ובמות רבות בישראל ובאירופה, דורצ'ין נכנס השנה לאולפן יחד עם האחים רמירז והקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". בהשקה בשבת האחרונה, דורצ'ין עלה לבדו על במת מועדון האזור וניגן בפורמט הלהקה של איש אחד את רוב האלבום הראשון ברצף. ניכר שבזמן הרב שהוא בילה בדרכים, דורצ'ין שייף את הקצוות המחוספסים בנגינה ובשירה שלו. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים בהם הלייב נשמע הרבה יותר טוב מהמקור. כל נשיפה, משיכת סלייד, ונקישה היו בדיוק במקום, גם כשהיו מאולתרים. הדיוק הטכני אפשר את הקסם הכמעט מיסטי שדורצ'ין מצליח לייצר כשהוא לבד על הבמה. הקהל - תערובת של תל אביבים צעירים וקיבוצניקים מבוגרים - בהו במבטים מרותקים, עד פרץ מחיאות הכפיים בין שיר לשיר.

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לקח 10 דקות כדי לארגן את הבמה מחדש לעליית הלהקה לחלק השני של הערב: השקת האלבום החדש. חלוקת הערב לשני חלקים נעשתה כפתרון טכני. את "So The Story Goes" דורצ'ין הקליט עם האחים רמירז, כך שבשירים החדשים קיטקיט רמירז מחליף את הצורך במערכת התופים המאולתרת של דורצ'ין. ההפסקה נתנה זמן להסתובב קצת בחלל המאוד מתוקתק של האזור. תופים תלויים מהתקרה כמו מוביילים מגודלים, הדפסי בד גדולים עם דמותם של הנדריקס באדי גאי וחברים - כולם נתנו הרגשה שהרבה זמן, כסף, ומחשבה הושקעו בהקמת מקדש המוזיקה על חורבות מועדון הברזילי. הלהקה חזרה בזריזות לבמה והרימה הילוך עם קובץ שירים fאנקיים. דורצ'ין, הפעם בעמידה, תפס בטבעיות את מרכז הבמה ונראה שלרגע הוא משתחרר מהביישנות הקלה שהוא ניכן בה. הסגנון של ספי רמירז (המעבד והמפיק המוזיקלי באלבום החדש) הורגש היטב ברוב השירים, והיה טבעי ונכון לקצב ולסגנון של כל אחד מהם. בכלל נראה שספי נקט בגישה מאוד יעילה אולי אפילו שמרנית בעיבודים וההפקה של האלבום: ברוב השירים כל נשיפת חצוצרה, ליין בס, וריף גיטרה הגיעו בדיוק בזמן כמו רכבת גרמנית. בניגוד לדיוק של דורצ'ין לבדו, כלהקה הכל הרגיש מתוכנן מדי, אפילו מעט חסר תעוזה. השיר היחיד בו הלהקה הרשתה לעצמה להעיף את כל החוקים דרך החלון הוא "No Matter How" אשר גם בגרסת האלבום מתעקש לבלבל אותנו בכל דרך אפשרית, כשכל אחד מהנגנים מנסה לאבד בכוח את הקצב של החבר'ה האחרים.

    דורצ'ין וספי רמירז - הפקה שמרנית

    דורצ'ין וספי רמירז: הפקה שמרנית

    בהדרן דורצ'ין נשאר על הבמה עם גל אברו על הקונטרה באס לנגן את שיר הקאנטרי האקוסטי "Tell Me No Lie". ספי, עוזי, וקיטקיט רמירז עמדו מחובקים בצד הבמה, עם מבטים של אחים גאים על פניהם. הביצוע הבהיר לי באופן סופי מה לא עבד בשירי הלהקה: היופי באלבום הראשון של דורצ'ין הסתתר בין הנשיפות הפריטה והקול הכל כך מיוחדים שלו. דורצ'ין מדמם את הלב שלו על הבמה כשהוא לבד. בתור להקה האיכות הנדירה של דורצ'ין נבלעת בצלילי ההרכב, הנשמה הגדולה שלו הלכה מעט לאיבוד לתוך הסחרחורת ה-fאנקית. "Tell Me No Lie" שידר שוב על אותו תדר אמיץ וכן של האלבום הראשון והיה יכול להיות סיום מצוין, גם אם מעט כבד להופעה, אך הרמירזים עלו שוב כדי לבצע את "מישהו אחר" האנרגטי מהאלבום החדש, בחירה מתאימה בהתחשב בעובדה שדורצ'ין בפורמט הלהקה נשמע ברגעים מסוימים כמו מישהו אחר לגמרי מהזמר האינדיבידואליסט שנחשפנו אליו עד היום - דורצ'ין הפך מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה.

    תגובה אחת / כללי /

  • 17 ביולי 2016

    המאזין ברדיו 147: פלומה

    רם אוריון - פלומה - מהקטעים הרועשים יותר באחרון של רם אוריון "גרמנים באוגנדה"

    The Orions - Sardine Attack - קטע חדש של הרכב הסרף-רוק לקראת ריליס האלבום ""Lightning Stroke Twice"

    Beyond The Wizards Sleeve - Diagram Girl - צמד אלקטרונאים שזולגים לשוגייז ופסיכדליה ובכלל מלא אקלקטיקה באלבומם החדש "The Soft Bounce"

    Scott & Charlene's Wedding - Don't Bother Me - פלישת האינדי-רוק האוסטרלי ממשיכה להכות בחופינו, אלבומם המלא "Mid Thirties Single Scene" יצא בספטמבר

    Klaus Johann Grobe - Wo Sind - אלקטרו-Fאנק שוויצרי לכל מי שמבלה על יד הבריכה הקיץ

    Yello - Goldrush - המאסטרים התמהוניים של האלקטרו השוויצרי

    Factory Floor - Dial Me In - שלישיית הפוסט-Pאנק הטכנואידית חוזרת עם אלבום חדש ב-DFA, די דומה לריליסים הקודמים אך עדיין מהנה

    Gary Numan - Films - מאסטר הסינתיסייזר מאלבומו הקלאסי "The Pleasure Principle" עם עטיפה בהשראת ציור של האמן הסוריאליסטי René Magritte

    Aphex Twin - 2X202-ST5 - אלקטרוניקה רכה מהחדש של ריצ'ארד די ג'יימס

    Violet Vision feat. Or Edry - Diamonds - קטע טרי מצמד האלקטרוניקה באירוח ממוזג של אור אדרי (REO)

    Totemo - Prime - עוד קצת מיזוג, מתוך האי פי האחרון "Desire Path"

    Young Marble Giants - N.I.T.A - תגלית השבוע שלי היא הרכב עלום שם מהאייטיז שעושה פוסט-Pאנק מינימליסטי הרבה לפני ש-The xx עלו על הקטע

    Myrkur - Jeg Er Guden, I Er Tjenerne - קטע חדש מאלילת הבלאק מטאל הדנית, הפעם רק בשירה

    Puro Instinct - Autodrama - שיר הנושא מאלבומן החדש של צמד הפאם הפאטאל הלוס אנג'לסיות

    טל פוגל - מבלהות תחזור אליי - עוד מתוך "אל החצר הגדולה", מחכה למזג אוויר מעונן יותר כדי להתחפר בו

    Sturgill Simpson - In Bloom - איך נירוונה היו נשמעים בתור הרכב קאנטרי? מסתבר שממש שמימי

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 147: פלומה / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←