בכורה אינטרגלקטית ל-"Katastroffa", האלבום הקטלני החדש של Midnight Peacocks. זמר/באסיסט/גורו ההרכב איתן רדושינסקי התארח באולפן וסיפר על שירי האלבום וההיסטוריה הקרקסית של ההרכב לקראת ההשקה ב-16.12 בבסקולה.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00
הרבה להקות קמות ונופלות, אבל זה היה מבאס במיוחד כשלהקת ויתרתי ויתרה. ויתרתי הביאו סאטירה עברית מבריקה על מצע של Pאנק רוק מכסח, והיו בעצם הזרוע המוזיקלית של איתי זבולון, או יניר האחמ"ש כפי שרובכם מכירים אותו. אבל עכשיו הוא חוזר עם להקה חדשה: Mayonesa. זבולון השאיר מאחוריו את הדאחקות בשפת הקודש ומציג במיונזה אינדי-רוק רגיש באנגלית, קצת ברוח הלהקות מתחילת שנות האלפיים כמו The Walkie Talkies ו-Mad Choice. בואו נכיר.
1. מי חברי הלהקה?
עופר ביימל - תופים, טל מרקוס - בס, איתי זבולון - גיטרה ושירה.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
חיפאים. מרקוס ואיתי חברי ילדות. הכרנו במרכז חורב בפורים וניגנו את כל השירים של מטאליקה רצוף. את עופר הכרנו מחיפה אבל מרחוק. לפני שנתיים, איתי פגש בו במקרה בארה"ב בפסטיבל ברנינג-מן והם נדרו להתאהב.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
מזיגה של המון סגנונות. כל מה שגדלנו עליו בבלנדר. אם חייבים להגדיר: פרוגרסיב-פוסט-פאנק.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
כשמרקוס בא לבקר את איתי במקסיקו, הדמיון של אנגלית לספרדית (ואולי זה ההפך) הצחיק אותנו. חוץ מזה, תמיד אהבנו רטבים.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
לתת בראש. לרגש. לפתוח תדרים. להרקיד. לחקור סאונד, עומק והבעה.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
עופר מנגן בכ-500 הרכבים נוספים. מרקוס מנגן בכ-600 + מפיק מתחם באינדינגב. איתי היפי נווד מורה ליוגה.
7. ממה אתם מושפעים?
הכל. באמת. קטניות. טבע. דממה ורעש. חברות. מין. ריקודים. אלכוהול והימנעות ממנו.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
מרקוס: Fleet Foxes - Fleet Foxes
עופר: Rival Consoles - Odyssey
איתי: Neutral Milk Hotel - In the Aeroplane Over the Sea
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
HITMAN 7. מצד שני אנו חבים לו את חיינו.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
היינו ממש ממש שמחים לאחד את Grandaddy ובהזדמנות זו לחמם אותם.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
אנחנו מאוד שמחים לעבוד ביחד. מאוד שמחים ליצור ולאכול ביחד טחינה. מאוד שמחים לחקור מוזיקה ומקווים שכמה שיותר אנשים יוכלו להנות מזה. אה, ואמן ויהיה שלום.
הופעות קרובות:
24.12, המחסן, באר שבע
כשהלכתי לפסטיבל השואוקייס Waves Vienna לפני שנתיים יצא לי להכיר את Bernadette Karner, ג'אנקי של מוזיקה ופסטיבלים שהצליחה להפוך את זה למחייתה. היא הגיעה לארץ לא מזמן לכבוד השואוקייס האוסטרי Austrian Heartbeats, אז ביקשתי ממנה לשלוח לנו המלצות לאינדי האוסטרי האהוב עליה.
לפני יותר מעשור התחלתי ללכת לפסטיבלי שואוקייס וכנסים כמו Eurosonic, Bylarm, Spot (ולפני כמה שבועות גם לאירוע Austrian Heartbeats בקולי עלמא) בתור מעריצה של מוזיקה סקנדינבית (בזמנו). בימים ההם עדיין כתבתי ביקורות וכתבות קטנות לכמה אתרים ומגזינים באוסטריה. לא בדיוק הבנתי למה האמנים האהובים עלי אף פעם לא הגיעו לוינה, ולמה לא היו יותר אמנים אוסטריים (טוב, לפי ההתרשמות שלי) או נציגים שהלכו לאירועים שכאלה, אם בכלל. ניסיתי לשנות את זה באיזושהי צורה, ודיברתי עם ועל לייבלים, סוכנויות, והרכבים שיצרתי איתם קשר בכל הזדמנות שיכלתי. זה היה נטוורקינג עם מטרה, אבל מבלי שביקשו ממני ומבלי שהיה לי פרוייקט משלי. באוגוסט 2013 הקמתי סוף כל סוף את Rhythm & Clues 77, חברה משלי לניהול אמנים. מאז עבדתי עם Velojet, Polkov, ולאחרונה, Farewell Dear Ghost, MOLLY, ו-Aux Portes.
Farewell Dear Ghost - We Were Wild Once
לפעמים את אמורה להיות במועדון אחר, בהופעה אחרת, ואת כבר די מאחרת, אבל את מגיעה למקום אחר בכל מקרה, רק כדי להגיד "היי" לחברה, ופתאום את לא יכולה לזוז או ללכת בגלל הקול הזה. הקול הזה! החלקלקות הזו! התאהבתי מיד במוזיקה של Farewell Dear Ghost. אני אסירת תודה להיות חלק מהצוות שלהם.
Polkov - Forgotten Babies
בסוף 2016 האלבום השני של Polkov יצא סוף כל סוף לאור, ולאחר מכן יהיה טור קצר. ואז הם יצאו להפסקה לזמן בלתי מוגבל. אני כבר מתגעגעת.
MOLLY - Sun Sun Sun
לקח לי פחות מרגע כדי להתאהב ב-MOLLY, אולי בגלל ששוגייז זה לגמרי כוס התה שלי. זה השיר והוידאו הראשון שהם שחררו אי פעם. תהנו, ותשאלו את עצמכם איך זה יכול להיות שהסאונד שלהם נשמע כל כך מגובש בשלב כל כך מוקדם בקריירה שלהם בתור להקה.
Hearts Hearts - AAA
תקשיבו לסינגל האחרון של Hearts Hearts, כדי שאחרי שהם יהיו מפורסים תוכלו להגיד לחברים שלכם שהערצתם אותם מההתחלה.
Flut - Tiefschlaf
מי לא אוהב את האייטיז, נכון? יופי של גישה ונוכחות בימתית מושלמת.
Hella Comet - Swim / Like Elephants - Forest
Hella Comet ו-Like Elephants הם רק שני אמנים מתוך הלייבל המעולה Noise Appeal, שלדעתי הוא ממש אנדרייטד. תבדקו את הריליסים שלהם, אבל תתחילו עם Like Elepehants ו-Hella Comet. למה אפשר לצפות? השם של הלייבל נותן רמז כבד.
בשנת 2023, אלכס הוא בחור פשוט עם עבודה פשוטה: יש לו מכונה שסורקת את המחשבות שלו שלוש פעמים ביום, מוכרת את הטובות ביותר לחברות פרסום, ואת השאר היא מאכסנת בלשכה לאיכון ומחקר ואז מוחקת את כולן מראשו של אלכס. האלגוריתם של פייסבוק הפך להיות הפרנסה של אלכס. הוא אוהב את העבודה שלו, שמפנה לו מקום בראש, עד שיום אחד הוא מגלה מכתב שהוא כתב ומעולם לא שלח, שמיועד לאהובה ישנה שהוא לא זוכר.
זה מה שקורה, פחות או יותר, בצד א' של האלבום החדש של איה כורם, "2023" (שעל צד ב' שלו אני אנסה לתת כמה שפחות ספוילרים). יובל מסקין מ-88FM מקריין את סיפורו של אלכס, כשבין כל כמה קטעי קריינות צצים שירים שנכתבו והולחנו על ידי כורם ואדם בן אמיתי אך מבוצעים על ידי כמות בלתי אפשרית של אמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר (בדואט עם קרן הדר), דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, מזי כהן, לאה שבת - ואני אעצור כאן כי אני חושב שכבר הבנתם כמה מטורפת הרשימה הזאת. יהוא ירון ונצ'י נצ'.
כל זה נשמע כמו עסק טרחני ומעייף, כי אלבומי קונספט רחבי יריעה נוטים להיות כאלה בדרך כלל, אבל כורם מצליחה לעשות את המשימה הבלתי אפשרית וליצור סיפור שסוחף אותך מתחילתו עד סופו. כמאזין, אתה רוצה לגלות אם אלכס ימצא את התשובות שהוא מחפש, וההתפתחות העלילתית חושפת לאט ובזהירות את פרטי התעלומה וגורמת למתח עד לרגעים האחרונים של האלבום. כורם לא רק מצליחה ליצור סיפור נהדר, אלא גם לתת לו מימד סינמטי בעזרת המוזיקה. הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את קטעי הקריינות של מסקין מנתבים את האווירה של הסיפור. נעימת הנושא של האלבום, שפותחת אותו, נתקעת בראש לאורך זמן רב ונשמעת כמו שילוב בין אגדת ילדים לדיסטופיה עתידנית. בשלב מסויים, רגע לפני אחת התגליות המפתיעות שאלכס חווה, יש איזושהי השתוללות של להקת ג'אז ברקע שנשמעת כאילו היא יצאה מהאלבום האחרון של קנדריק לאמאר.
השירים עצמם הם כבר סיפור יותר מורכב. רובם בכלל לא מתחברים לסיפור של האלבום, ונראה שאם היו מורידים את העלילה והקריינות של מסקין ומשאירים רק את השירים, היה יוצא אלבום יפה לא פחות ואולי ממוקד יותר. אבל, בהאזנות חוזרות השירים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדי אן איי של "2023". זה עוזר, כמובן, שאלו שירים ממש טובים שנכנסים חזק ללב ולראש של המאזין. זאת עוד משימה קשה שכורם הייתה צריכה לעמוד בה כשבחרה לעשות אלבום קונספט: ליצור שירים שירגישו גדולים מהחיים אבל שלא יהיו בומבסטיים, ויתאימו לטון של הסיפור הקטן והאנושי של האלבום בלי פילרים. ברוב האלבום, זה עובד. השירים כאן לא ענקיים, אבל כמעט בכולם יש איזשהו משפט, לחן או רגע מדויק שגורם להם להישאר איתך לאורך זמן. בולטים במיוחד "הכל למכירה" שמבצע דני ליטני, המנון קטן לאנשי מעמד הביניים שמומלץ מאוד לשמוע בפקקי תנועה בדרך לעבודה בבוקר; ו-"האמת תשחרר אותך", עוד הוכחה איך רונה קינן יכולה להפוך טקסט מפותל-יחסית לשיר שתזמזם בקלות מהרגע שתשמע אותו לראשונה. השיאים הגדולים באים בשני השירים שאשכרה נשמעים כמו סצנות מהסיפור. ב-"שירות לקוחות" אלון עדר וזמרת הסופרן קרן הדר יוצרים דיאלוג משעשע וקודר בו-זמנית בין אלכס (בגילומו של עדר) לבין נציגה ממוחשבת של הלשכה לאיכון ומחקר (בגילומה של הדר), וב"תופעות לוואי" יהוא ירון חובר לנצ'י נצ' בשיר על תופעות הלוואי ואבדן הזיכרון שהמכונה גורמת להם, וזה אחד משיתופי הפעולה הכי מעניינים ומשמחים שקרו באינדי הישראלי של השנים האחרונות - אלו שני אמנים שלכאורה מתעסקים עם ז'אנרים שונים מאוד, אבל הרצון המתמיד שלהם לחקור גורם לשוני הזה לקרב ביניהם.
למרות כל השמות הגדולים שמופיעים כאן, "2023" הוא לפני הכל האלבום של איה כורם, וזאת לכשעצמה הפתעה גדולה. רוב הקוראים כאן, במקרה הטוב, מכירים אותה בתור זאת שאחראית לכמה להיטים ישנים מלפני עשור ולא זכתה לאותה הצלחה מאז. למרות שלפופ של כורם תמיד היה יותר אופי וחכמה מהשירים של קרן פלס ומירי מסיקה ועוד מחבריה לכנופיית רימון, הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות היה ליצור אלבום קונספט עתידני ומורכב. זה נהיה הגיוני יותר כששומעים את הסיפור מאחורי האלבום. הוא נוצר אחרי שחרורה של כורם מחוזה דרקוני עם הלייבל עננה שלווה במאבק משפטי מתוקשר וארך חמש שנים (מהחוזה עצמו הייתה אמורה להשתחרר בשנת 2023). העתיד שכורם דמיינה, כאמור, מתחבר יפה לימינו - אם ב-2016 הרשתות החברתיות וחברות הפרסום יכולות להכיר אותנו ולדעת מה אנחנו אוהבים או לא, אין סיבה שבעוד שבע שנים הם כבר לא יוכלו לגשת בקלות אל המחשבות שלנו. אבל ההקשר של האלבום למאבק המשפטי שכורם ניהלה על חירותה האמנותית נותן לו משמעויות נוספות. אלכס משתף את המחשבות והזיכרונות שלו, וכתוצאה מכך מאבד אותם ואת הזהות של עצמו, ואבדן הזהות שלו מקביל למה שחוותה כורם כשנתנה את יצירתה האישית לידי חברת תקליטים שמנעה את הוצאתה לאור.
בנוסף לסיפור האישי, כורם מנסה לייצר דרך האלבום הזה הצהרה: ככה נראית המוזיקה הישראלית היום. היא מביאה אמנים שמייצגים את הנוף הרחב של המוזיקה הישראלית - מהפופ המזרחי של ישי לוי עד לאינדי של יהוא ירון - כאשר בין לבין יש גם היפ הופ, רוק, ומוזיקה קלאסית. השירים מבוצעים על ידי זמרים וזמרות ותיקים (כמו מזי כהן ולאה שבת, שאף פעם לא מקבלות מספיק כבוד על פועלן) לצד צעירים (נילי פינק ודניאל זמיר האלמוניים-יחסית). הם שרים על שאיפות, חלומות, יכולת אישית, והדרך לעשות את מה שאתה אוהב, ובו-זמנית גם שרים על התמודדות עם הקשיים שכרוכים בבחירה בדרך הזאת.
הסיפור אמנם מתרחש בשנת 2023, אבל השירים מתרחשים בשנת 2016, שנה שבה שרת התרבות קובעת שעל האמנים לספק "לחם ושושנים" ולא יותר מכך, אבל כורם יודעת את החשיבות האמיתית של האמנות שלה. אחרי שהסיפור של אלכס נגמר באקורד סיום מיואש וכנוע שמקבל את המצב העגום שהגיבור נקלע אליו, כורם נשארת לשיר שיר אחד אחרון, שיר על איש טובע שלא מוותר לעולם. כורם מנסה להגיד שכל עוד יש מוזיקה, הסיפור שלה ושל אלפי אמנים אחרים לא ייגמר, וזאת המחאה העדינה והמדויקת ביותר שיצאה השנה במוזיקה הישראלית.
מרי אוצ'ר תמיד היתה דמות אניגמטית בסצנת האינדי הישראלית. שמעתי עליה בזכות הלהקה עם השם הגאוני Mary And The Baby Cheeses שעשו מוזיקה אקלקטית ועקמומית ברוח שנות האלפיים. אך מרי עברה לברלין ב-2007, יצאה לקריירת סולו, והספיקה להוציא ארבעה אלבומים (החמישי בדרך) ולהופיע ברחבי תבל. ביום שבת ה-3.12 היא תחזור לתל אביב עם הופעה חינמית באוגנדה, ולכבוד המאורע הזמנו אותה לספר על העולם דרך המשקפיים שלה.
תל אביב היתה בית מגיל ארבע ועד עשרים. ראיתי את הניינטיז ומחצית מהנוטיז חולפים דרך חלונות הראווה של דיזנגוף סנטר, והיום יותר מאי פעם אני מרגישה כמו תיירת בעודי קופצת לביקור. תמיד ידעתי שלא אוכל להישאר. אך לא ידעתי כמה פשוט זה יהיה, במבט חטוף לאחור. עזבתי בהיעדר אמצעים מוחלט ועם ידיעה מעבר לכל ספק שזה הדבר הנכון לעשות. במהלך השנים האחרונות הופעתי בארבע יבשות, אבל לא חזרתי להופיע בישראל. ודומה שהצביון המוזיקלי השתנה לחלוטין: לוקיישנים חדשים, חנויות תקליטים טריות, אני סקרנית לראות מי הקהל, מה הם עושים במשך היום, איך הם משלמים שכר דירה? וכן, להימנע מויכוחים פוליטיים.
פרט ללטיפת האגו המסיבית שנגינה בפני קהל תספק, ההיבט הסוצילאי המצוי בשפע, הכרוך בנסיעות ממקום למקום, הוא שעשה את אורך החיים הזה לחלוטין מדבק. כשאני לא מופיעה/נוסעת ממקום למקום אני מטפסת על הקירות בציפייה לנסיעה הבאה. שום דבר לא ישתווה לביקור ראשון בארץ חדשה. ולמרות שטכנית זו לא בדיוק ארץ, לפני כמה ימים קראתי על אנטרקטיקה, או הקוטב הדרומי, כמות ראויה למדי של פינגווינים וראויה פחות של בני אדם, בכל אופן, ממשלת ארצות הברית מציעה תכנית מימון לאמנים שתקפיץ אתכם מאמריקה הצפונית לקוטב. דיל די משתלם.
הרי סיכום מופרך של קפיצות פזיזות ממקום למקום:
סין
במהלך סיבוב הופעות בדרום-מזרח אסיה קפצתי לגיחה של 48 שעות בשאנגחאי. שבועות מספר מראש התבקשתי לשלוח את רשימת השירים והליריקס למשרד התרבות (נדמה לי שכך היה מכונה). הפרומוטר (האמריקאי) הבטיח שאין סיבה לדאוג, הם לא מקפידים על ליריקס "בעייתים" באנגלית. ובכל זאת, כמה מהשורות מתוך "דה סאונד אוף וור" לא נתנו לי מנוחה, חרדה מפני שאילו איזכורים אנטי-לאומניים ואנטי-מיליטריסטיים עלולים להצטייר בנוסף כאנטי-סיניים. אך לא שמעתי מהם ולו ציוץ. ההופעה התקיימה כמתוכנן וללא בעיות, למרות שנאלצתי לקפוץ למונית משדה התעופה לסאונדצ'ק חפוז. המופע הפותח היה צמד מונגולי מסורתי, עם שירת גרון ונגינה במורין חור (הדומה לכינור, לו כינור היה מרובע). במועדון לילה מערבי הקונטקסט נראה היה קלוש לחלוטין, מה שהוסיף לערב אפיל מסוים של מסתורין.
הידעתם? שמונגולית נכתבת באלפבית קירילי?
שאנגחאי: ארנקים מקוריים בשוק
ארה"ב
ארצות הברית תזדקק יתכן לפרק שלם, לא רק משום שהיא ענקית, אלא משום שביליתי בה כמה וכמה חודשים של נסיעות ארוכות מדי יום. אני בטוחה שראיתי יותר אמריקה מאמריקאי ממוצא. ומעולם לא נתקלתי באנדרגאראונד יותר אידיאליסטי ומסור. בכל עיירה קטנה לפחות קבוצת צעירים נרגשים אחת מארגנת הופעות במוסכים, פיצריות, חנויות יד שניה, ספריות וכל חלל נגיש. הרגישות לאפליה על רקע גיל או ניידות בסצנות הדי.איי.ויי השונות אינה דומה לשום דבר אחר שאי פעם ראיתי. תחושת הקהילה, העזרה ההדדית, היא ההפך המוחלט מאירופה, בה אזרח ממוצע יעדיף לסמוך על הרשויות, בארה"ב ההטבות הסוציאליות כל כך מועטות, שמוטב להתייחס לשכן טוב מאוד.
בשלב מסוים תכננו לעבור לקליפורניה, אותה אני לא מחבבת במיוחד, אבל בעלי, אמן קאסטמייזינג היה מהופנט לחלוטין, וכל ביקור היה מסב תחושה נעימה של פמילייריות עם קהילת אספני האופנועים ומכוניות הוינטאג' (שלא לדבר על חברי כנופיות, שאפילו איתם היה מתיידד). בכל אופן, האמריקה הגדולה שהכרנו מהוליווד, היא אך זקיק קטן ממדינה ענקית שהעוני והעליבות שלה לא יודעת גבול. לא ראיתי עוני דומה בשום מדינה המכונה מדינת עולם ראשון. בתי פחונים, ערימות אשפה, המונים מחכים בצמתים בין עירוניים, מבקשים שטר כדי לקנות ביג מק, ולו תנסה להציע להם פרי או סנדביץ', הם ינחרו בבוז.
הידעתם? שנכון ל-2014, בשבע מדינות בארה”ב אתאיסט לא יכול לרוץ בבחירות המקומיות? בהן ארקנסו, מיסיסיפי, צפון ודרום קרוליינה, טנסי, טקסס ומרילנד (מרילנד!? יאפ!)!
ארה"ב: משחק "Jeopardy!" אלקטרוני
סינגפור
נכון להיום ביקרתי בסינגפור פעמיים, פעם אחת לגיחה לילית בין טיסות ופעם נוספת להופעה. בביקור הראשון מצאתי עיר ריקה לחלוטין, עם נמל עצום ושקט, חנויות סגורות וכמות זעומה של נפשות חיות למחצה ישובות בכיסאות פלסטיק לרגלי בנייני קומות מרובעים. בביקור השני, מלווה בפרומוטרית ממוצא סיני-אוסטרלי ובפרובקטור הסימפאטי קירין ג'יי קלינאן, אותו חיממתי בערב, העיר התגלתה כקפסולה עתידנית עם אוכלוסיה מעורבת של סינים, הודים, אינדו-מלאיים והרבה מאוד בנקאים לבנים דוברי אנגלית. קירין רכש תלבושת הודית מסורתית שלמה בליטל אינדיה, והמשכנו למקדש הינדי בו נערך טקס המלווה בתופים ושירת ילדות כבנות עשר. לא טעמתי דוריאן באף אחד מהביקורים, השמועה אומרת שהפרי המשונה מריח ככפות רגליים לא מאוד טריות.
הידעתם? שבסינגפור לעיסת מסטיק אסורה בהחלט משנת 2004? יריקת מסטיק מלווה בקנס של $700?
סינגפור: קניות עם אוצ'ר וקירין
רוסיה
גדלתי בוואקום בין תרבות אחת לאחרת, מוסקבה היתה מקום זר בשבילי לא פחות מלונדון, או ריגה לצורך העניין. העיר שהכרתי בביקורים חוזרים היתה שיעור מזורז בסוציולוגיה של אירופה המזרחית. מלאה בבוז כלפי עברה הקומוניסטי (ששש!) וקנאה מהולה באהדה כלפי המערב, המספק פראדה, גוצ'י ומקדונלדס לכל דורש. ולמרות כל הסדקים שראיתי, התקשורת הרוסית, הפרומוטרים והקהל מתייחסים אליי כאל אחת מהם, נציגת חוץ או כדומה. האם זו גאווה לאומית? תחושה משונה שלעולם לא אוכל להבין.
וכך בין פערים כלכליים עצומים, הייפר-קפיטליזם מטורף, פחד מפני הומוסקסואליות ופמיניזם, מצאתי תמיכה במקום מאוד מפתיע. עד 2010 לא הכרתי להקות רוסיות, פרט ללהקות קאלט מסוימות מהאייטיז וויסוצקי. בשנים האחרונות, בעזרת האינטרנט ופופולריות לייבלים קטנים שמפיצים בעיקר קלטות, הכרתי כמה הרכבים, שעם חלקם חלקנו במה בשנים האחרונות. עם אייז'ן וימן און דה טלפון אפילו הקלטנו שיר ביחד, באחד ממגדלי האימה הסוציאליסטים בפרברים..
הידעתם? ב-2013 פוטין תמך בחוק האוסר לספר לילדים על קיומם של גייז, יאפ.
מוסקבה: אוצ'ר עם ההרכב Asian Women on the Telephone
צרפת
אני מאוד אוהבת לשוטט ברחובות פריז הריקים באמצע הלילה. גם בבלוויל, גם אם מטונף ומסריח ויתכן מאוד שאיזשהו טיפוס ינסה את מזלו בהטרדה. חיפשתי את סיפורה של ליזי מרסייר דקלו בסמטאות, אבל אף אחד לא זוכר. מספר הפעמים שהוטסתי לנגן במסיבות גייז טרנדיות בשביל טיפוסים קוסמופוליטיים משעשעים, מכפה על גסות הרוח שלא קיימת בשום מקום אחר (פרט לפתיחת העונה בלוונברוי, משכן האמנות בציריך, אולי), אפילו כמעט על הפעם שכל הכסף שלי נגנב מהבק-סטייג', והפרומוטר אמר "מה חשבת - זאת פריז!" ואף אחד אפילו לא התנצל. וכל העובדים המרושעים של חנות הספרים הכי יקרה, כלומר, טובה, בעולם, שייקספיר אנד קומפני.
הידעתם? כל רכבת שצריכה להגיע לכל מקום שהוא בצרפת חייבת לעבור דרך פריז, או לפחות כך זה מרגיש.
וייטנאם
לו אמא ואבא ראו את האנוי ב-2015, עיניהם היו חשכות. דגלים אדומים עליזים, כרזות פרופגנדה. וכמות מגונה לחלוטין של מבקרים אירופאים ואוסטרליים. הלוקיישן עצמו, שאירח באותה השנה אינספור הרכבים ודיג'ייז "מהמערב", אוסם טייפס פרום אפריקה למשל, מנוהל על ידי צמד בריטים. דומה שרוב הפרומוטרים במזרח אסיה הם אנשי תעשייה אנגלים שמאסו במזג האוויר האנגלי. הייתי מעט מאוכזבת לגלות כל כך הרבה פרצופים לבנים בקהל, בחורה גרמניה אחת אפילו הזכירה לי אחר כך בנירנברג את "ההופעה ההיא בהאנוי".
הידעתם? קפה עם ביצה מוקצפת הוא מעין ואריאציה מקומית לעוגה נוזלית מתוקה להחריד. אפשר לסמן וי.
וויטנאם: דונג שוואן מרקט המקורי בהאנוי
איסלנד
חברים יקרים, רייקוייק, בירת איסלנד מאכלסת כשליש מאוכלוסית תל אביב, ועם זאת, חנות תקליטים שלמה ובת שתי קומות מייצגת אך ורק מוזיקה מקומית. ביקרתי באיסלנד בקיץ, מה שאומר שהלילה היה בהיר והדיג'יי סט שהסתיים בארבע בבוקר הרגיש כאילו נגמר אך באמצע היום. ההופעה החיה התחילה ונגמרה בשעה סבירה לחלוטין. וכמעט כל בנאדם שפגשתי מנגן מוזיקה, מכיר אחד את השני ומנגן בפסטיבל איירווייז. דיג'יי פלוגוול אוג גיימסקיפ, שהכרתי עוד קודם לכך, איננה בדיוק דיג'יי, היא טיפוס צבעוני וקופצני עם מוזיקה משונה מאוד ומבדרת. שלמרבה הצער הליריקס שלה הם לחלוטין באיסלנדית.
הידעתם? כמעט ואין צמחים באיסלנד, האדמה וולקאנית.
איסלנד: אוצ'ר בהופעה ברייקיאוויק
גרמניה
ברלין שלמדתי להכיר בשנים הראשונות איננה, כפי שאני בטוחה שברלין שהכירו אלה שהגיעו אך חמש שנים לפניי כבר הייתה בר מינן. המקום הראשון שגרתי בו היה האוספרוג'רט שפונה שנתיים לאחר מכן בברוטליות משטרתית. גן עדן של חיי קהילה, הקהילה הספציפית הזאת היתה רחוקה מהאוטופיה שדמיינו, אבל אני עדיין גרה בקהילה ענקית ונהדרת, אחרי שנים ארוכות, ואפילו לא דמיינתי שמקומות כאלה יכולים להתקיים. התקשורת הגרמנית אוהבת ישראלים ובמשך כמה שנים כל ראיון שני שיזמו הכיל את השאלה "אז מה, היית צריכה ללכת לצבא וכל זה?". התחלתי להתעקש לא לכתוב איפה נולדתי ואיפה גדלתי בפרס ריליסים. זה התחיל להרגיש כאילו המקומות האלה הם הסיבה בגללה עיתונאי רוצה להפגש. שתי מדינות די שנויות במחלוקת. באופן כללי, ישראל מוגנת בשכבות של קומפלקס אשמה ואני רוצה להאמין שהאלבום הראשון שלי "שירי מלחמה" לא מצא חן כל כך בעיניי התקשורת עם העיסוק שלו ב-, ובכן, לאומניות, מיליטרזים וכל מה שגדלתי איתו בגלל הישראליות המרומזת והאובססיה הגרמנית איתה.
כשנה או שנתיים אחרי האלבום ההוא, הוזמנתי לסיבוב הופעות עם סיבילה ברג, אותה כולם מכירים בגרמניה - בעלת טור מגה-פופולרי בשפיגל וכל ספר שהיא כותבת יושב בטופ 10 במשך חודשים. היא גם מיודדת עם טיל לינדמן מראמשטיין ומסיבה כלשהי החליטה ללהק אותי בתור הדמות המיוסרת שבמרכז ספרה האחרון: "תודה רבה על החיים האלה" (בתרגום גס שלי), חוויה מאוד משונה, להיות חלק מפמלייה שלמה ובעצם להיות עצמי, אבל בקונטקסט הספציפי בו בעת לגלם דמות שהיא מישהו אחר. ולנגן את החומרים שלי, בתוך הקונטקסט של הדמות והסיפור שלה. הקלטתי בוטלג חביב של הקטע עם רביעיית המיתרים שהוצמדה אליי להופעות.
הידעתם? במרצאן, שכונת פעולים במזרח ברלין, קיים שוק וייטנאמי המכונה דונג שואן מרקט, הוא מכונה כך על שם השוק הישן במרכז האנוי, שלא דומה לשוק הברלינאי בשום צורה שהיא.
ברלין: אוצ'ר עם סיביליה ברג
