פוסטים בכללי

  • בכורה: אפור גשום - דלות החומר

    שום דבר לא דל ב-"דלות החומר". הסינגל החדש של אפור גשום שופע מפריחה אביבית, כמו טיול בין השדות הירוקים והפרחים המלבלבים של העונה. הוא נשמע כמו שיר ההמשך ל-"אדמה מוגנת" שפתח את אלבומם הקודם והאהוב עלי "מבפנים". דיסטורשנים עדינים מרחפים ברקע כמו ענני נוצה, וקולה הגבוה של הסולנית מיכל ספיר זורח דרכם עד לשיא של הליין המלודי בסוף. אפור גשום אמנם קיימים כבר מסוף שנות השמונים, אך בזמן שהקולגות שלהם גידלו כרסים והבריקו קרחות ושקעו לתוך שממה של בורגנות מוזיקלית, אפור גשום הצליחו לשמור על רוח של נוער אבוד בגינה פורחת. באפריל יצא ללהקה אלבומם השלישי, ומשמיעה מוקדמת הוא יצטרף בקלות לקאנון הצנוע אך המבריק של השוגייז והאינדי הישראלי, משהו שחובבי ועדת חריגים ישמחו לשמוע גם כשהם עצובים.

    הופעות קרובות:
    7.4 בבית המלאכה, חיפה
    18.4 בצימר, תל אביב
    11.5 הופעת השקת בלבונטין, תל אביב

  • המאזין ברדיו 182: דיירי קווין

    שעה של אינדי אקלקטי מהרוקנרול הקווירי של PWR BTTM (בתמונה) דרך היפ הופ נסיוני ועד סיגריות אחרי סקס.

    1. PWR BTTM - Dairy Queen
    2. White Reaper - The World's Best American Band
    3. Cactus? - still alone
    4. The Afghan Whigs - Demon In Profile
    5. Tyler, The Creator - WHAT THE FUCK RIGHT NOW
    6. Hodgy - Glory
    7. Danny Brown - Really Doe
    8. Del Tha Funkee Homosapien - 3030
    9. Mule Driver - Journey to the End of the Night
    10. Moon Duo - The Death Set
    11. Or Edry - Hanach
    12. Katrin Lasko - See you in the morning
    13. Cigarettes After Sex - Apocalypse

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אוי דיוויז'ן בבארבי: חפלת יידיש כאוטית

    צילום: ניצן אגסי

    "שימי חמישים שקל" ציווה אסף תלמודי על מאיה דוניץ. שניה לפני כן דוניץ זייפה בזעקת שבר תאטרלית שפשוט שייכת לשיר אחר, ועצרה את הנגנים בפרצוף מבולבל. "אם מישהו רוצה לעצור שיר באמצע, הוא צריך לשים חמישים שקל" חזר תלמודי על ההוראה מתחילת ההופעה. הכלל הנוקשה הזה בא כדי לפתור תופעה שהיתה נפוצה בהופעה של אוי דיוויז'ן (בארבי, 22.3): בלבול של המוזיקאים בין השירים. תלמודי בעצמו שאל את חברי הלהקה לפני שהחלו לנגן באיזה סולם זה "הטומבה", והתבלבל בתחילת המופע בין השירים "יווני חדש" ו-"יווני חדש חדש". חברי הלהקה, אייל תלמודי (אח של, קלרינט), גרשון לייזרסון (כינור ושירה), ואביחי טוכמן (קונטרה בס) התבררו על פי אסף תלמודי כחסרי אחריות כלכלית, נכשלים בגביית שכר טרחה ממעסיקיהם, לרוב פסטיבלים ובעלי אירועים, ולכן כנראה החליטו לנסות להשלים הכנסה בגביית כסף מהמוזיקאים שהם אירחו על הבמה.

    לא היה חסר ממי לאסוף את הכסף. הבארבי התמלא באשכנזים ב-50 גוונים של חיוורון שבאו לחגוג בהילולות יגון את הופעת העשור החגיגית של להקת הכליזמרים. עניין העשור הוא שקר כמובן, כי הלהקה קיימת כבר 11 שנים. גם לפנינה הזו אחראי אסף תלמודי שהנחה את הערב בסגנון שבין דוד זקן ונחשל טכנולוגית, לסטדנאפיסט בתחילת דרכו ומפעיל קהל די יעיל. "אני רואה פה יותר מדי נענועי ראש" אמר תלמודי בשלב מסוים. "זה יותר מדי אינדי רוק מה שקורה פה. מוסא תסדר פה מעגל". תוך עשר שניות הסתדרו שני מעגלי ריקודים מתחרים, שנעו בכאוס שיותר דמה לפוגו. לפי תלמודי, אוי דיוויז'ן מחלקת את זמנה בין אירועים משפחתיים בפינות נידחות בארץ לבין פסטיבלים אזוטריים בפינות שכוחות אל ברחבי העולם. ההופעה בבארבי הייתה קרובה יותר לאפשרות הראשונה, ובהשראת המעפניות של אירוע משפחתי, המצגת שהתלוותה למופע הייתה מקוטעת ורצופה ברגעים מביכים ותקלות טכניות - כמו התוכניה העמוסה שהוכנה לערב. אבל כשהכליזמרים ניגנו את שירי "הכיף להתלונן" (כפי שתלמודי הגדיר אותם), גופים קפצו באוויר והרעידו את רצפת העץ של הבארבי.

    גם אורחים לא היו חסרים לצרכי גבייה: שולי רנד, רונה קינן, נועם ענבר מהבילויים בגרסה מצוחצחת, שלומי שבן, תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) ושי צברי עלו, ירדו וחזרו בנקודות שונות ואקראיות במהלך חפלת היידיש, ועוד כמה שמות פחות ברנז'איסטים כמו מאיה דוניץ ואבישי פיש שהצטרפו בשירה, ואמיל קרויטור על אקורדיון. גם אמא של אייל ואסף תלמודי כיכבה מהבלקון, והובטח לה להשתתף בחגיגות ה-20. הרגעים הבוהקים ביותר בהופעה היו של שולי רנד עם ביצוע בטרמינל שבין קיבוץ משמרות למינסק ל-"ס'אוחתו אפעס #3" של מאיר אריאל, דוניץ וענבר עם המחזה של הקלאסיקה היהודו-אשכנזית (מסתבר) "אוי געוואלד א גנב", וגם כל רגע שבו אייל תלמודי ייבב על הקלרינט. החפלה נסגרה במשפט מייצג של אסף תלמודי ואווירת האשכנזיות: "תזכרו שבסוף יש לכם רק את אחד השני, וכנראה שזה לא מספיק".

    צילומים: ניצן אגסי

  • המאזין ברדיו 181: 180 AM

    שעה של אינדי אקלקטי כולל משהו ישן וטוב מ-Grandaddy (בתמונה), הארדקור-פאנק עברי ממתרוממות וקאבר מרענן של Sun Tailor ל-Taylor Swift שאם הם היו משתפים פעולה אי פעם היו נקראים פשוט Sun Taylor Swift.

    1. Grandaddy - A.M. 180
    2. The Courtneys - Silver Velvet
    3. Dream Wife - Hey Heartbreaker
    4. Mitromemot - Savta Coesset
    5. Beastie Boys - Beastie Boys
    6. RPS Surfers - Revolution
    7. Firewater - This Is My Life
    8. Beck - Beercan
    9. Roy Chicky Arad and Chenard Walker - Israeliot Bahalal
    10. Priests - Nothing Feels Natural
    11. Ulrika Spacek - Mimi Pretend
    12. Or Edry - Cheder Hoshch
    13. Timber Timbre - Beat the Drum Slowly
    14. Mary Ocher - The Endlessness (Song For Young Xenophobes)
    15. Goldfrapp - Lovely Head
    16. British Sea Power - Keep On Trying (Sechs Freunde)
    17. Dredg - Brushstroke New Heart Shadow
    18. Sun Tailor - Shake It Off

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • גרנדדי בבארבי: הדברים הקטנים יותר

    צילום: נטלי לוין ספיר

    אפשר לחזות בקלות את התפוסה של הבארבי על פי תפוסת החניה לאורך רחוב קיבוץ גלויות. בערב ההופעה של Grandaddy אמש (יום שלישי 21.3) טור המכוניות נראה ארוך במיוחד - לא רק כיוון שהבארבי היה מלא לחלוטין, אלא גם כיוון שהקהל שמילא אותו לא הורכב מהצעירים התל אביבים התפרנים והנערים שמתפללים לתפוס את האוטובוס האחרון לחולון. לפחות מחצית מהבארבי נתפס על ידי קהל שנראה צעיר רק במקצת מהאנשים שעל הבמה, ובוודאי היה יותר מודאג משעת העזיבה של הבייביסיטר משעות הפעילות של התחבורה הציבורית. זה לא מפתיע כשמדובר בלהקה שהגיעה לכל אוזן חובבת אינדי לפני קצת יותר מ-15 שנה, וכנראה לא רכשה לה מאז הרבה קהל חדש.

    יאמר לזכותם של גרנדדי שהם לא נשענו יותר מדי על תהילת העבר הזו. "The Sophtware Slump", האלבום שאחראי לעובדה שהם הצליחו למלא את הבארבי פעמיים, זכה לנציגות של ארבעה שירים בלבד, תוך ויתור על להיטים פוטנציאליים כמו "Chartsengrafs" ו-"Broken Household Appliance National Forest" שהיו מעוררים את האנשים שעברו להישענות מנומנמת על הבר בכמה מהשירים החדשים יותר. באופן מפתיע, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, "The Crystal Lakes", זכה לביצוע החלש ביותר בהופעה, וסבל מסאונד לא מאוזן ובסים מוגזמים. דווקא "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot" השקט והמונוטוני הפתיע כשיא הערב. המינימליזם שלו אפשר כמות מדודה אבל מורגשת של אלתור ומשחק, והקהל ליווה אותו בשירה נרגשת לכל אורכו. האלבום החדש, לעומת זאת, התגלה כבסיס נהדר לכמה מהביצועים היותר מוצלחים של הערב, שבראשם "Evermore".

    אבל הזיכרונות שישארו אצלי מההופעה הם לא הביצועים - שכמו במרבית הופעות הרוק לא הצליחו לייצר נוכחות בעלת קיום מופרד מהגרסאות המוקלטות שלהם - אלא הדברים הקטנים יותר: השיחות המבוישות אך המשעשעות של ג'ייסון ליטל עם הקהל, הרגע שבו כולם התבקשו לצעוק את השם שלהם בו זמנית, חוסר התיאומים בין חברי הלהקה, והתחושה הכללית של מפגש מחזור של מאזיני הקצה לשנת 2000 בקהל, מהתקופה שרוק גיטרות עוד היה סחורה חמה. הדבר שאזכור יותר מכל הוא ההבנה עד כמה הסטייל של גרנדדי מושלם. לכאורה מוזר לדבר במונחים כאלו על מוזיקאים שמתקרבים לגיל חמישים עם מראה מדובלל מעצרת בחירות של טראמפ (כולל כובעי המצחיה האדומים). אבל הכרס והזקנים העבותים נשברו על ידי חולצת הכלבלבים המצועצעת של המתופף - ממש כפי שמוזיקת האמריקנה השורשית של הלהקה נשברת עם סינטיסייזרים פרימיטיביים שמלווים שירי קאנטרי דרומיים מאת רובוטים מדוכאים. אפילו הוידאו ארט היה מדויק להפליא, צילומי נוף פסטורליים שכנראה צולמו במצלמת 8 מ"מ שעברה תאונה מצערת עם פטיש ומגנט. גרנדדי תמיד הייתה להקה שעסקה בטכנולוגיה שבורה, עקומה, מנוכרת ולא יעילה, וכל אלמנט בהופעה שלהם השתלב היטב בנרטיב הזה. כשחושבים על זה, מערכת הסאונד שזייפה דווקא במה שאמור היה להיות רגע השיא רק תרמה את חלקה לעלילה של הערב.