כששמעתי את האלבום "Souvlaki" של Slowdive הכל הסתדר לי. הבנתי מאיפה להקות כמו Radiohead, Mogwai ו-Oceansize גנבו את הסאונד השמימי של הגיטרות שלהם, הצליל שמלאכים עושים כשהם שרים כפי שהוא משתקף דרך שכבות של גיטרות חשמליות שפורטות תווים במהירות עם המון ריוורב ודיליי. מהסינגל הפותח "Allison" ועד לקטע הבונוס "Country Rain", עפתי יותר ויותר גבוה ולא רציתי לחזור.
סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".
כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.
סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.
סגור לתגובות על סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי / כללי / עידו שחם
החום והלחות של יולי בשילוב טיפוס במעלה שלוש קומות עם שתי גיטרות על הגב כנראה התישו מעט את בן גולן. הוא עמד עוד כמה שניות מתחת לפתח האוורור של המזגן, הגיטרות עדיין על גבו, מתאושש מהדרך, וכפי שהסתבר, גם מניסיונות להחזיר את מצבר האוטו שלו בחזרה לחיים.
גולן הגיע אלי כדי לנגן שני שירים אקוסטיים מאלבום הסולו הראשון שישוחרר בקרוב ולספר את סיפורו דרך המוזיקה. הוא סחב את הגיטרה החשמלית עוד מהופעה בלילה הקודם עם הקאט אאוט קלאב, המגה פרויקט של ניצן חורש. "הכרתי את ניצן מהופעות של אלקטרה וטרי שעשינו ביחד", מספר גולן. "הדיבור תמיד היה דיבור טוב. אבל היה קצת מוזר בהתחלה הנעליים החדשות האלה. כל מיני דברים שלא הייתי מתקרב אליהם, כמו בואי של סוף הסבנטיז - זה היה בזוי בעיני. ואז אתה מקבל איזשהו רפנרס מהמציאות לדיוויד בואי ופתאום הסתכלתי על זה אחרת - אני אוהב את זה! זה משהו התפתחותי. אז הרבה פעמים מה שמשאיר אותך מאחורה זה אתה, התפיסה המקובעת שלך שהוצבה באיזשהו גרעין קשיחות של נעורים. אני מאמין שאם אתה מתיישב על משהו מספיק זמן, אתה תבין אותו. לחשוב שאני יודע הכל - ממש לא. אני יודע כלום. הרבה פעמים אני מרגיש שאנשים מסביבי יודעים הרבה יותר טוב. אני משתדל לשמור את האוזניים פתוחות, את הראש פתוח".
בתוך הרכב כל כך גדול לא קורה לפעמים שמישהו מעלה איזה רעיון, וניצן כבר מקבל אותו ואתה אומר רגע זה לא נכון בכלל לשיר?
"אין לא נכון, כי מה אתה יודע? מה שאתה מפתח עם הזמן זה סבלנות לתת לרעיון להתפתח גם אם אתה לא מסכים איתו בהתחלה. הרבה פעמים רעיון טוב גודל עליך לפני שאתה מבין אותו. בדיוק היתה לי שיחה על זה עם ניצן, הרבה דברים חשבתי בהתחלה: מה זה? ואחרי שבועיים שלושה שאתה שומע את זה, אתה מתחיל להתרגל לזה, ואז אתה מתחיל להבין את זה. מוזיקה זה דבר שקורה עכשיו, דבר שקורה תוך כדי שאתה עושה אותו. יש לי המון מה ללמוד מאנשים אחרים. יש אנשים מאוד חכמים סביבי למזלי, מוזיקאים מדהימים ודווקא אני מוצא שלפעמים ללמוד מאנשים אחרים זה מגניב".
בראיון עם הקאט אאוט קלאב, קוואמי אמר שיש כל כך הרבה ז'אנרים שנכנסים לתוך ההרכב, ואתה אמרת שזה בסופו של דבר מוזיקה, ההגדרות האלה לא עוזרות, הן רק מפריעות.
"אני לא חושב שהגדרות מפריעות - הן עוזרות למרכז רעיון. הן טובות עד נקודה מסוימת. בקאט אאוט קלאב מה שיפה זה שהמון רעיונות וגישות נכנסו לתוך חדר אחד. מהרגע שנכנסת לחדר מתחיל מה שנקרא ההיתוך, הפיוז'ן. ושם זה כבר לא עניין של הגדרה, זה כבר מגדיר את עצמו מחדש. וגם קאט אאוט, לקח זמן עד שזה התאזן, עד שהגענו לנוסחה שהיית נכונה".
את הטירונות לגישה הקהילתית הזאת למוזיקה, גולן קיבל כנראה עוד בשנותיו בקיבוץ המעפיל. "הייתי בלינה משותפת עד גיל 6", הוא מספר עם בירה ביד במרפסת, אחרי שנרגע מעט מהחום. "עד אז לא ממש נחשפתי למוזיקה. זה יישמע נורא מצחיק, מעבר לשלישיית המעפיל, אני לא ממש זוכר מוזיקה לפני גיל 6. אני זוכר הרבה דברים אחרים, אבל לא מוזיקה. וברגע שנגמרה הלינה המשותפת, אח שלי הגדול כבר ישן בבית ספר ולא חזר הביתה. האח האמצעי היה אז באזור גיל 11, והוא כבר שמע מוזיקה: ביטלס, משינה. היה לנו בית מאוד קטן אז, בתים לא היו בנויים למשפחה גדולה. אז היינו ביחד אני והוא במיטת קומותיים וההורים במין מזרן על הרצפה. היינו ערים עד מאוחר והוא היה שם כל מיני דברים: ביטלס, פינק פלויד. הוא היה מאוד מתקדם לגילו מבחינת מה שהוא היה שומע. ואני גם הייתי שומע".
וגיטרה היתה כלי הנגינה הראשון שלך?
"לא. ניגנתי על פסנתר. החזקתי חודש. היה לי קשה עם התאוריה. ואז אתה יודע, כל הנספחים בקיבוץ שלחו אותי לאורגנית. על האורגנית למדתי כמה אקורדים זה היה ממש נחמד. היו אורגניות של הקיבוץ, ישבנו ארבעה ילדים בהתחלה, ובסוף נשארתי רק אני. המורה לאורגנית היה מורה לגיטרה בכלל, אז אמרתי אני רוצה ללמוד גיטרה, הוא אמר לי לא, לא, זה קשה, אתה לא תצליח. אתה צעיר מדי, לא לפני כיתה ד - הייתי אז בכיתה ב'. אח שלי שגר איתי בחדר היה מתופף אז למדתי ממנו קצת תופים. ואז בסוף הרשו לי בכיתה ג' להתחיל ללמוד גיטרה, וככה התחלתי לנגן לא חשבו שייצא מזה משהו".
אחרי שנים של עבודה בתוך להקות, פתאום אתה נכנס למשהו שהוא לגמרי שלך. אתה מרגיש שזה מתקשר להתחלה?
"אני חושב שזה נולד מתוך זה. גם על האלבום הזה עבדתי עם הרבה אנשים. מה זאת אומרת 'הרבה' (צוחק): עבדתי עם רועי חרמון (מפיק האלבום, טיגריס, ארמון -נ"א), עם נווה קורן המתופף של טרי, ואמיר שדות (טיגריס -נ"א) וגם דורון טלמון (ג'יין בורדו, קאט אאוט קלאב -נ"א) הצטרפה. היה איזשהו צורך שלי לראות תמונה של משהו שאני עושה מבחינה אומנותית, שאני לא קורא לזה אחראי, אלא נושא באחריות של התמונה, של מה שקורה בה. היה לי צורך לעשות יצירה אומנותית שהיא מתחילתה ועד סופה פרי רעיונותיי. מפה לשם, המפגש עם המציאות של לכתוב ולהביא את זה להקלטה, ולגרום לזה לקום... זה יהיה מופרך מצידי להגיד לך כמה מתוכנן זה היה. הרבה הסתברויות של הרבה מקרים, וגם עזרה מאנשים טובים שממש הייתי צריך את החיזוקים שלהם בשביל שזה ימשיך לקרות. אני לא חושב שלבד הייתה לי מספיק אמונה כדי להמשיך עם זה עד הסוף".
איך הגיע החיבור עם רועי חרמון?
"התחלנו בכלל נווה ואני לעבוד על זה, איזה חודשיים-שלושה, והגיע שלב שאמרנו יאללה הגיע זמן להתקדם. התחלנו לחשוב על כל מיני אנשים, ואז נווה נזכר ואמר תומר סיפר לי שיש איזה מישהו, ששווה לבדוק אותו: רועי חרמון, מארמון. הלכתי הביתה, הקשבתי לו המון, עד אז בכלל לא הכרתי אותו. וזה ישר מצא חן בעיני, מבחינת הסאונד, מבחינת הרעיונות, מבחינת הגישה הכללית".
אפשר לשמוע שזה הוא בקלות. אני חושב שבטיגריס, בארמון ואפילו אצל תומר ישעיהו, ישר שומעים שזה הוא, שזה הקלידים שלו.
"של האישיות שלו, אני חושב. הוא איש מיוחד, וזה יוצא החוצה. זה מתבטא בקלידים אבל…"
קולות רועשים של מים שנשפכו מחלון לצידנו קטעו את קו המחשבה של גולן, ואת השיחה המאוד רצינית שלנו. שנינו התגלגלנו מצחוק. לא הייתי צריך להסביר שמדובר בסאונדים פריפריאליים של שיכונים.
"אין כמו השיכון....הוא איש מיוחד, שמביא תמיד איזה פרספקטיבה טיפה אחרת לכל הדברים, ושמים לב לזה מהר. אני נורא אוהב את זה כי זה מפתיע אותי, אותי זה עושה מאוד יצירתי סיטואציה כזאת".
בן גולן והגיטרה: לא חשבו שיצא מזה משהו
למה עברית הפעם, אחרי שנים של אנגלית בטרי?
"שמתי לב שאני דובר את השפה (מחייך). היתה לי התלבטות אם להמשיך לכתוב באנגלית או להתחיל לכתוב בעברית. כי היה לי איזשהו צורך. היו לי ניסיונות קודמים, כבר שנים שאני כותב בעברית: שירים, גם כתיבה חופשית של רעיונות או כל מיני דברים כאלה שרצים לי בראש. וכן, אני כותב הרבה זמן באנגלית, ונוצר מצב שזה כבר טיפה מוכר מדי. חיפשתי משהו לא מוכר. למרות שעברית זה כביכול הדבר הכי מוכר, גם שם, גיליתי שזה לא מספיק לכתוב מהמקומות שאני מכיר. איכשהו החיפוש אחרי מקומות שאני לא מכיר בעברית, מצאתי בזה יותר חופש. זה יותר ריגש אותי, זה גם יותר הפחיד אותי".
למה זה מפחיד?
"אנשים חיים באיזושהי אשליה שאם אתה הולך למשהו מסוים, אתה מוותר על משהו אחר שעשית. ולא, אתה יודע שזה קיים וממשיך. להפך דווקא אני חושב שבאיזשהו מקום העובדה שהלכתי למוטיב אחר, ויצרתי איזשהו משהו שהיה חדש גם לי, זה פתח גם את הצ'אנל השני, זה מפרה. עכשיו כשאני מסתכל על זה זה נראה נורא קצר, אבל זה תהליך שלקח לי כמה חודשים טובים, ועד שהתחלנו להקליט ועד שאתה מתחיל להרגיש איזשהו ביטחון בנקודה שאתה נמצא בה, שזה יותר עכשיו. היום אני מבין את זה יותר בקלות, ברגע ששמעתי את זה מוקלט, נפל לי האסימון ישר - זה היה העניין, אני לא מבין בכלל איך התלבטתי על זה".
העברית הכוונה, שזה היה הדבר הנכון.
"זה הדבר הנכון בנקודה הזו של החיים, של העשייה. בעיקר בקטע יצירתי. התחלתי להקליט אלבום באנגלית. היו כבר חמישה שירים מוקלטים, הקלטנו את השירה והלכתי הביתה והקשבתי לזה והבנתי שזה יפה אבל זה לא מרגש אותי. הייתי צריך משהו אחר, פה בעצם התחיל הטוויסט הזה".
אז כל האלבום הוא בעברית, כל מה שהיה באנגלית נגנז?
"כן, נגנז. מה זה נגנז? אני לא עושה את זה. אני לא מחפש לעשות את זה. גם אם בא לי נגיד לכתוב עוד אלבום באנגלית, אני אכתוב אלבום באנגלית, אני לא חושב שאחייה משהו ישן. אני מאמין שתמיד צריך להתחיל מחדש, אני לא מאלה שחופרים אחורה ומוציאים שירים ישנים".
צריך להיות מאוד קשוב, מבחינתך מה עובד ומה לא. זאת נראית לי שאלה שעולה אצל הרבה אנשים. זה לא קל להגיד את זה, צריך הרבה אינטואיציה.
"זה רגע כואב ומשחרר כאחד. אני לא אעיד על עצמי כבנאדם מאוד אינטואיטיבי. אבל זה עניין של הרגשה. אחד מהדברים ששאלתי את עצמי הוא: מה, אני אעשה את זה בלי להתרגש?"
גולן ניגן שני קטעים מהאלבום החדש: "שיר שקיעה", שיצא כסינגל לפני מספר שבועות והזכיר לי מאוד את המחוזות הישראליים המוכרים מבית של שלום חנוך וכוורת; ו-"סרט נע", שיר שבדמיוני קיבל הפקה מערבונית דרמתית, אולי אפילו פסקול לסרט של האחים כהן על גבי מרחבי טבע בתוליים. הוא ניסה להסביר את השינוי באלבום הסולו לעומת הפסיכדליה של טרי. "חיפשתי להתחבר", הוא משתף. " איפה נקודת החיבור שלי. למקום שאני נמצא בו, לשפה שאני מדבר בה, לאדמה שאני דורך עליה, למציאות שאני חי בה יומיום. טרי, באיזשהו מקום פונה החוצה. גוף שלא מחפש להתחבר למשהו מסוים מעבר לעצמו. זה גם היופי וגם הכוח שלו. החוויה בטרי שהמוזיקה לא מוגשת לך על מגש. היא מבקשת ממך הרבה. באלבום הסולו זה היה שונה. לא חיפשתי משהו יותר מדי חיצוני, איך להתחבר לאנשים, כמו שרציתי להתחבר מאיזושהי כמיהה פנימית, הרצון להתחבר לעכשיו שלי".
ואיך זה עבד עם נווה שהגיע איתך מטרי לפרוייקט?
"נווה זה בנאדם שכנראה מכיר אותי הכי טוב מכל האנשים בעולם. הוא יודע מי אני, מה אני רוצה, לפעמים יותר טוב ממני. רועי (חרמון -נ"א) ידע לקחת את זה מאוד גבוהה ולתת אינסוף אפשרויות לכל שיר ונווה תמיד היה לו את הקטע שידע להישאר גם עם הרגליים על הקרקע. היה פה איזשהו איזון. יכול להיות שאני לא מודע לעצמי, אבל השתדלתי, ככל שהזמן עבר זה נהיה גם יותר קל, לתת לאנשים אחרים לעבודה. הרבה פעמים קרו דברים תוך כדי שהקפיצו את השד הישן - דווקא אז אני נותן לזה לקרות, ואז אחרי חצי שעה של עבודה, וואו זה התחיל להיות מדהים".
אבל מה זה השד הישן הזה?
"אני מחליט, האגו. הצד השני הוא גם סוג של אגו, אני נותן להם לעשות את זה, זה לא אני. אתה משחק ביניהם כל הזמן. אני חושב שאני לא מחזיק בכל האמת - כאילו אמרתי משהו "גדול" עכשיו - אבל כמטאפורה אני לא זה שמחזיק את כל האמת. האמת נמצאת במפגש בין כמה אנשים, שם יוצא המשהו האמיתי והאותנטי יותר, מאשר שהייתי יושב לבד. בעולם שלי הכוונה. יש אנשים שמסוגלים לעשות את זה. בלבד שלהם, והאותנטי יוצא. אני עוד לא שם, או אני לא שם בכלל, אני צריך את התנועה הרעיונית של כמה אנשים... קיבוצניק, אתה יודע".
בשלב מסוים קצב השיחה נקטע מעט ונאלצתי לחפש את השאלה הבאה בפתקים שלי. גולן ניצל את ההזדמנות כדי לספר סיפור על רגע קטן מטור של הקאט אאוט. "כשנגמר הטור היתה לנו נסיעה אחרונה בלילה, מזלצבורג לפראג. קרח, פחד אלוהים. עכשיו אתה יודע זה נסיעה אחרי הופעה, אחרי טור של שבע הופעות בשמונה ימים, ממש קשוח. וזה נסיעה בלילה בקרח, במינוס... נמוך מדי! אמרנו: רק צריך להישאר ערים, זה נסיעה של 5 שעות עכשיו. אז ירון שראל, הבסיסט, שמשם הוא המשיך דווקא לטיול באוסטריה ונפרד מאיתנו, אמר: רק שתדעו, שכדי להישאר ערים, שיטה טובה שאני מצאתי עם השנים בטורים, שמי שליד הנהג ידבר עם הנהג, כי מוזיקאים מאוד אוהבים לדבר על עצמם. זה משאיר אותם ערים".
אז אתה אומר פשוט לתת לך לדבר.אז איך נראה העתיד של טרי? זאת אומרת, יש שני אלבומים. אתם ממשיכים לנגן עכשיו?
"כן, ממשיכים. עדיין עובדים על חומרים חדשים כל הזמן. הלהקה מתעסקת בלהרים שירים לאלבום, אבל כרגע יש ילדים לחלק מהחברים".
ולך?
"לא (צוחק), 34, עוד צעיר. עושים מוזיקה, הלהקה מחפשת מה המקום החדש שהיא יכולה להגיע דרכו".
יש איזשהו שינוי בקו המוזיקלי או בתהליך היצירה?
"בתהליך האישיותי, המבני של הלהקה. התבגרנו, תשמע. אף אחד מאיתנו לא רוצה לסחוב עכשיו את גלי העבר ולהיות שבוי של התפיסה של מה עשינו לפני 5-6 שנים - אנחנו רוצים להתפתח. זה דווקא שלב מעניין, כי כל אחד באיזשהו מקום לוקח רגע איזה צעד אחורה מבחינת הדחיפה, וצעד קדימה עם האוזן ועם הלב, וזה מביא משהו אחר לחדר חזרות".
אז יש איזשהו שינוי בסאונד, באופי של היצירה? אם אני נגיד מאוד אוהב את הפסיכדליה של האלבומים הקודמים, אז נשמע אותה פחות?
"מבחינתי זאת אגב שאיפה, לזוז מהנקודה שאתה נמצא בה".
בן גולן: טרי עובדים על חומרים חדשים כל הזמן
כי אני חושב שעד היום היתה אחידות מסוימת ביצירה שלכם, את טרי אפשר היה לזהות בקלות, אולי באלבום הבא זה יהיה יותר קשה?
"לא. זאת אומרת, אני מוציא את עצמי מהמשוואה, אבל טרי היא להקה עם אופי. גם כששומעים את האלבום הראשון של תומר ישעיהו, אני שומע את הלהקה. למרות שזה בלעדיי. אבל שומעים שזאת טרי מיד. זו טביעת אופי שאי אפשר להתחמק ממנה. בראש משהו משתנה, זה תהליך מסקרן תמיד. אני גם שומע פער בין האלבום הראשון לשני. הוא קודר יותר קצת, אולי כבד יותר. אבל, זה עוד מוקדם מדי להגיד את זה. צריך לתת לזה לקרות, מבחינתי גם כמה שפחות לדבר על זה. זה תהליך. זה נגיד משהו שלמדתי עכשיו באלבום הזה. לא דיברתי על זה כמעט, מלבד כמה אנשים קרובים אף אחד לא ידע שאני עושה את זה. אם הייתי צריך עכשיו תוך כדי התהליך לענות על שאלות, זה היה חודר לתוך היצירה, זה היה משפיע עלי ולא רציתי את זה. רציתי איזושהי נאיביות מסוימת בתהליך. רק לקראת הסוף, כל מיני חברים שידעו שאני מקליט ושמעו את הסינגל, אמרו "מה בעברית? לא אמרת!" והנה".
יש תחושה של יציאה מהדברים המוכרים למשהו חדש שאתה לא לגמרי מכיר אותו, ועם זאת לי זה נשמע מוכר לפחות ב-"שיר שקיעה". אולי לא מוכר ממך אבל מהקנון הכללי של מה שקורה פה.
"לא ניסיתי להמציא משהו. ישבתי עם הגיטרה וכתבתי אותו תוך כמה דקות. אני לא רואה את עצמי כממציא של משהו. זה לא העניין שלי. אני מקיף את עצמי בממציאים. באמת. אנשים שהם אינובייטורס בכל מה שהם עושים, ואני לא רואה את עצמי ככה. אני מנסה לחבר דברים. שים את זה יחד והדברים קורים מעצמם. אז ככה זה גם עם שירים, אני לא מנסה לכתוב משהו שלא נכתב מעולם. היה פה משהו מעניין שנתתי לתהליך קצת לא מודע להוביל אותי. חיפשתי כל הזמן איפה הקול שלי יוצא בקלות. ממש ברמה הפיזית, איפה קל לו להיות, איפה קל לשירה לצאת החוצה. זה היה עניין גם של בחירת מילים. הלחן בא יחסית בקלות. על הטקסטים הייתי עובר כל הזמן, עד שפיזית היתה לי את המסוגלות להגיד את זה. אני מניח שזה התחבר לדברים שעברו דרכי במהלך השנים. כנראה יש משהו דווקא במוכר שאפשר למשהו לצאת החוצה. אם אני חושב על זה בסוג של רטרוספקטיבה זה מה שאפשר לזה לצאת החוצה".
אתה אומר שאתה מחבר, אז מה חיברת פה?
"אם אני אגלה לך, מה יישאר לי? (צוחק). חיברתי הרבה דברים. זה לא יהיה נכון להגיד. ראיתי איזה ראיון עם לאונרד כהן על "צ'לסי הוטל", שהוא התחרט שהוא סיפר שהשיר נכתב על ג'ניס ג'ופלין. והוא התחרט, כי ברגע שהוא סיפר שהוא כתב עליה, אז השיר נלקח מהמבחן האומנותי למבחן הרכילותי. זה לא משנה מאיפה השיר בא, זה משנה מה אתה מרגיש לגביו. אם אתה מרגיש שזה זה, אז מעולה, אם אתה לא אוהב את זה, גם בסדר גמור. אם אתה מגיב זה אחלה, ככה אני רואה את זה. לטוב ולרע. אז אני שומר לעצמי".
טוב, אנסה מכיוון אחר. ברמה המקומית את מי אתה אוהב?
"כחלק מהמחקר שלי (צוחק) על האלבום, בתחילת הכתיבה שמעתי המון את אריאל זילבר הראשון וזוהר ארגוב, אבל לא שמעתי הרבה מוזיקה בשנה וחצי האחרונות. השתדלתי לרוקן. מה עוד היה טוב? כל השמות בורחים. זה נורא מצחיק, כי באלבום הזה יותר ספרים השפיעו עלי".
כמו מה?
"'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, קצת גם 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ויותר ממנו 'ספר האגסים הצהובים' של שדה, אחד הספרים האחרונים שהוא כתב, כל מיני סיפורים קצרים ושירים. ספרים שהתעסקו בזמן. התעסקתי המון עם תפיסת זמן והיעדר תפיסת זמן. האלבום גם משחק על הרובד הזה. זמן כתפיסה. זמן הוא לא דבר ליניארי, אלא משהו תחושתי לחלוטין, ככה אני רואה את זה. אם שיר שקיעה הוא שלוש דקות, יש באלבום שירים של שש ושמונה דקות, ארוכים יותר, אז קראתי הרבה ספרים שמתעסקים עם תפיסת זמן, התפרקות של תפיסת זמן, התפרקות של חומרים, של חברות, או של תפיסות אישיות, או של תפיסות משפחתיות-חברתיות, איך לזמן יש נטייה להתרחק ולהתפורר כל הזמן. גם קצת לייבוביץ', עד שקצת נחלשו לי העיניים, ואני צריך להחליף משקפיים אז אני לא קורא כבר כמה חודשים. אז זה יותר, בעיקר רעיונות שהשפיעו. מוזיקאים, מן הסתם, כל מה ששמעתי בחיי השפיע. אני לא רואה מישהו מוזיקלית אחראי שהלך ככה. סופרים זה כבר משהו אחר".
הזמן באמת התפרק במהירות: שעה וחצי של סשן וראיון חלפו כמו עשרים דקות. אחרי התרעננות נוספת במזגן יצאנו לחפש כבלים לרכב. למזלנו, השכן האגרונום מקומת הקרקע, שכבר הניע לי את האוטו בעבר ומחזיק תמיד כבלים בבגז', היה בבית. חיברנו פלוסים ומינוסים, בן הניע ונפרדנו בשלום ותודה לאגרונום.
טכנו. בשביל הרבה אנשים זו מילת גנאי למוזיקה גנרית, צפויה ומשעממת. בזמנים שבהם כל ילד עם אייפון יכול להוריד אפליקציה ולדפוק על הבייס דראם, זה לא מפתיע. רק שטכנו זה כמו חומוס: קל לעשות אותו, אבל קשה לעשות אותו טוב. כן, כמו בכל ז'אנר יש מלא טכנו בינוני, רק שהטכנו הטוב יכול להיות אלוהי, וכל הקטע זה למצוא אותו. עכשיו, אני לא איזה גאון טכנו - אני עדיין סטודנט ועוד בקורסי ההקדמה של שנה א'. רק שלצערי, יש לחובבי הז'אנר נטייה לאגו ואליטיזם, להתעלם ממתחילים שלא יודעים מה זה למשל BPM (ביטים לדקה, מדד לקצב של המוזיקה) ולרדת עליהם שהם לא יודעים מי זה הדריק מיי הזה שמגיע לארץ (ראו תשובה למטה). אני חושב שזה מטומטם. אני חושב שהטכנו האמיתי מלא בנשמה ומעודד מחיקה של מעמד, גזע ומגדר לכדי אחדות קיומית, וברוח זו אנסה לחלוק אתכם את הסיכומים שלי מהקורסים ולספר את כל מה שאני יודע על טכנו כדי שכל אחד יוכל ללמוד ולהצטרף למסיבה.
לפני הכל: מה זה טכנו? זו שאלה טובה, כזו שגורמת למבקרי מוזיקה וקלאברים להרים כתפיים לאוויר - או במקרה הטוב ידיים. היסטורית, טכנו זו מוזיקה אלקטרונית שנולדה בדטרויט של אמצע שנות השמונים בזכות כמה חברים מהעיר השכנה בלוויל, חברים שזכו לכינוי "The Belleville Three": חואן אטקינס, דריק מיי וקווין סונדרסון. כמו שאומר ציטוט מפורסם של מיי, טכנו "זה כאילו שג'ורג' קלינטון וקרפטוורק נתקעו ביחד במעלית כשכל מה כשיש להם זה סיקוונסר בשביל לארח להם חברה". אכן הטכנו הראשוני הושפע מהאלקטרוניקה החלוצית של הרובוטים מדיסלדורף כמו שהוא הושפע מהפ'אנק מהחלל החיצון - וגם מההאוס משיקגו וגם מההיפ הופ הראשוני מניו יורק וגם מניו ווייב אירופאי וגם מז'אנר משונה בשם איטלו דיסקו שהוא בעצם דיסקו שהופק באיטליה בשנות השבעים והשמונים.
קטע הטכנו הראשון הגיע מההרכב Cybotron של אטקינס ונקרא "Alleys of Your Mind". בתחילה הסגנון נקרא אלקטרו-פ'אנק, שכן הוא שילב בין המקצבים הפאנקיים של ג'ורג' קלינטון לבין סינתיסייזרים ומכונות תופים קרפטוורק סטייל. "Strings of Life" של מיי תחת השם Rhythim is Rhythim (לאמני טכנו יש נטייה לפעול תחת כל מיני כינויים) לא איחר לבוא, וסונדרסון התחבר לזמרת ולקח את הטכנו למצעדים עם ההרכב Inner City והלהיט "Big Fun". הקטעים האלה נשמעים קצת רחוקים מהטכנו של היום, אז רק תזכרו שפעם, באייטיז, פשוט לא היה כזה דבר. השם של הז'אנר הגיע אגב מקטע של אטקינס בשם "Techno Music". אטקינס לקח את המושג מתוך ספר הסוציולוגיה העתידני "The Third Wave" של אלווין טופלר, בו הוא מתאר קבוצה של אנשים בשם "Techno Rebels" שחושבים שטכנולוגיה לא צריכה להיות מנוכרת או שתלטנית. בסוף שנות השמונים יצא אוסף של מיטב האמנים מדטרויט שעשו את המוזיקה הזו, עוד לפני שקראו לה טכנו. האוסף נקרא "Techno! The New Dance Sound Of Detroit" על שם הקטע של אטקינס, והשם תפס.
אהיה קצת יומרני ואנסה להגדיר טכנו כמו שאני מכיר אותו. לדעתי, טכנו זו מוזיקה של מכונות. הטכנו חוגג את הצלילים האלקטרוניים של מחשבים וסינתיסייזרים ומכונות תופים. בטכנו לא מנסים לגרום לכלים הרובוטיים האלה לחקות כלים אחרים, אלא נותנים להם להיות כמו שהם, לפעמים לכדי מצבי קיצון אקסטטיים. בטכנו אין בד"כ ווקאלס, ואם יש אז הם יהיו מעובדים עד כדי כך שקשה להבין מה הם אומרים, כאילו שהם שידורים קטועים מהעתיד או אותות מכוכב אחר. הטכנו מבטל את כל מה שאנחנו רגילים לקבל במוזיקה: בתים, פזמונים, הוקים, והרבה פעמים אפילו מלודיה. הפוקוס הוא על קצב, סאונד, אווירה, ובעיקר, מצב תודעה.
יש כאלה שטוענים שטכנו משעמם כי לא קורה בו כלום, אבל אם תקשיבו מקרוב לקטע טכנו ראוי תגלו שיש מלא שינויים בפרטים: בין אם תפקידים קטנים שנכנסים ויוצאים מהמיקס, שינויים במקצב, ובעיקר, מודולציה. מודולציה זה כשהצליל שמנוגן עובר כל מיני שינויים בפרמטרים שלו לאורך זמן כך שהסאונד שלו הולך ומשתנה. הכי קלאסי זה הפילטר: הדבר הזה שהדי ג'יי עושה שגורם למוזיקה להישמע פתאום ממש חנוקה ואז להיפתח שוב. בטכנו מתעסקים במאפיינים הכי בסיסיים של הצליל, בתדרים ובצורה שבה הצליל נראה ואיך הוא מתפתח. בבסיס של הטכנו יש את הבייס דראם על הוואן, אותו "בום! בום! בום! בום!", מקצב שקרוי בשפה המקצועית "four on the floor" (כי בכל ספירה של 1-2-3-4 מכים ברצפה, יעני בבייס דראם). יש מלא טכנו ששובר את המקצב הזה ובהצלחה מרובה, אך בכל זאת אם אתם מקבלים את הבומים האלה לבטן כנראה שאתם שומעים כרגע טכנו. ברגע שמכניסים למיקס יותר כלים חיים או סימפולים, ווקאלס של זמרי נשמה, או אפילו תוף הייהט באופביט (ה-"צה" ב-"אום-צה! אום-צה! אום-צה! אום-צה!") זה כבר מזיז את המוזיקה יותר לכיוון ההאוס, אם חייבים להגדיר. אך כמו בכל דבר, זה לא כזה שחור-לבן. יש הרבה תחומים אפורים בין הטכנו וההאוס עד כדי שילוב שנקרא טכ-האוס - ובכלל שילובים בין טכנו וז'אנרים אחרים. אם אנסה לסכם במובן הרחב: טכנו זו המוזיקה של העיר, של צלילים קשוחים של מכונות שמתחברים ביחד לכדי אוטופיה או דיסטופיה אורבאנית של העתיד שאנחנו חיים בו עכשיו.
טכנו נמצא אצלי ברקע כבר מלא זמן. כשהייתי ילד הייתי מאזין לסינת'פופ שאמא שלי היתה משמיעה בבית, סוג של הקדמה לטכנו, והניינטיז היו מוצפים בטכנו ב-MTV, בין אם באופן יותר ישיר על ידי הרכבים כמו הפרודיג'י והכמיקל ברת'רס או דרך זליגות של להיטי יורוטראש מהרכבים כמו סנאפ ו-U96. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לצאת למסיבות אלקטרוניות. דראם נ' בייס ו-IDM היו הטעם הנבחר של אותה תקופה (שני סגנונות שהושפעו אגב קשות מטכנו), ומדי פעם הייתי הולך גם למסיבת טכנו טבולה ראסה. מצאתי את עצמי נכנס לטראנס - קצת אירוני כי אף פעם לא הצלחתי באמת להכנס לטראנס מטראנס. הטכנו גרם לי לשכוח מהכל, בלי סמים, ולהתחבר למוזיקה, שחיברה אותי להווייה רוחנית גדולה יותר של ההווה. אהבתי לעצום את העיניים, לשכוח שיש מסביבי עולם, לשכוח שאני בכלל שם, ופשוט לזוז ולתת לראש להתרוקן מהכל חוץ מצלילים. ביקור בהלסינקי בשנה שעברה גרם לי להתאהבות סופית בזכות סצנת מועדונים סופר איכותית, והתחלתי לחקור ולגלות את העולם החיזרי-עתידני הזה, מה שמושלם אגב בשביל גיק מד"ב כמוני. למעשה טכנו זו מוזיקה שנעשית על ידי פריקים וגיקים כי צריך חוש טכני מפותח בשביל לתפעל את המכשירים ולתכנת את המחשבים, איחוד קיברנטי של אדם-מכונה שפועלים ביחד בהרמוניה.
אז איך מתחילים לשמוע טכנו? גם שאלה טובה. טכנו לא עובד כל כך כמו עולם הפופ/רוק שאתם מכירים, אז הטריקים הרגילים לא יעבדו לכם שם: אין אלבומי מופת או להקות שחובה לשמוע, ורוב אמני הטכנו מעדיפים להתחבא עם הסינתי מתחת למיטה מאשר להראות את פניהם על מסכים בכל העולם. טכנו סובב סביב סינגלים, כלומר טראקים בודדים. אמני טכנו מוציאים לפעמים אלבומים ומיני אלבומים, ועדיין הטראק הבודד נמצא במרכז, כי אם הצלחת להוציא טראק טוב, זה לא משנה מה השם שלך ועד כמה אתה מפורסם - לוח המשחק הרבה יותר מאוזן. הדי ג'יים הבאמת טובים הם בד"כ גם מפיקים של חומר מקורי משלהם. כשהם עושים סטים, יעני מנגנים מוזיקה של אחרים, הם לא מנגנים להיטים, אלא איזוטריות משוגעות שהם מצאו בחנויות תקליטים נידחות, ולפעמים אפילו טראקים אקסקלוסיביים שעוד לא יצאו, בנסיון להיות הכי מקוריים ופותחי תודעה. לעתים נדירות זיהיתי טראק על הרחבה, ובדרך כלל זה היה איזשהו רימיקס למשהו אחר שהכרתי. וזה העניין, לשכוח משמות וסטטוסים, להתחבר להוויה, ולהיות, בתקווה, בתעופה עם המוזיקה מבלי לדעת עליה כלום חוץ מהצליל שנחווה בזה הרגע. וטכנו נחווה לרוב בתור מיקס, כלומר, כשדי ג'יי לוקח כל מיני קטעים ותופר אותם ביחד, אחד אחרי השני, לכדי טריפ מוזיקלי שלוקח אתכם למקומות מרתקים.
הכי טוב לשמוע טכנו במועדון חשוך עם מערכת סאונד וכמה לייזרים, אבל אין שום ערבות לאיזה סט תקבלו שם, במיוחד כשהרבה מהדי ג'יים מנסים להתחנף לקהל, ולכן, לצערי, מרדדים את המוזיקה למכנה משותף יותר נמוך. אבל תמיד אפשר לעשות שיעורי בית. אם בא לכם ללכת למועדון, תבדקו מה הליינאפ ותחפשו סטים בסאונדקלאוד או יוטיוב של הדי ג'יים המדוברים - לרוב יהיו כבר לינקים באיוונט. האלוהים של הטכנו נמצא בפרטים, אז תצטרכו לעבוד קצת ולשמוע את המיקסים ולראות אם אתם מתחברים או לא.
בינתיים תנסו לשמוע טכנו בבית. נקודת התחלה כיפית היא קטעי ה-"Boiler Room" שמפוצצים את יוטיוב במיטב מהלכי הריקוד מאירופה והדי ג'ייז הכי נחשבים של ימינו. גם מיקסקלאוד מלא בסטים חזקים של טכנו שאפשר למצוא בערוצים כמו NTS Radio, FACT, TELEKOM ELECTRONIC BEATS RADIO. ויש גם רדיו: התוכניות של אמיר אגוזי בקצה, Intergalactic FM, Dublab ו-NTS Radio. שמעתם משהו טוב תוך כדי הסט? תרשמו בצד את שם האמן והטראק, כי קשה לזכור. חפשו דברים אחרים שלו בסאונדקלאוד, יוטיוב, אפל מיוזיק או ספוטיפיי. תבדקו באיזה לייבל הוא חתום, כי יש סיכוי טוב שיהיו שם עוד אמנים שתאהבו. תקשיבו לסטים שלו, כי הוא ישמיע בהם דברים שהוא אוהב וכנראה תתחברו אליהם. כן, טכנו מופגז לקהל הרחב ללא הפסקה, אך אם אתם רוצים להעמיק ולהגיע לדברים הטובים באמת תצטרכו להזיז קצת את העכבר. ואם אתם ממש אולדסקול, לכו לחנות תקליטים שיש לה סקשן אלקטרוני, בטח אם אתם נמצאים באיזה בירה אירופאית, ופשוט תשמעו שם דברים - וככל שהעטיפה יותר ריקה ופשוטה ככל שיש יותר סיכוי שזה יהיה משהו ממש טוב.
באופן אישי, אני אוהב טכנו יותר עמוק ואפל ופרמיטיבי, כזה שמשלב בתוכו נויז ואינדסטריאל לכדי לכיבוש טוטאלי של הגוף-נפש. אחד מהאמנים שאני הכי אוהב בעת האחרונה הוא המפיק Daniel Avery. אייברי שחרר לפני כמה שנים אלבום בשם "Drone Logic" שבינתיים כל מי שהשמעתי לו משהו ממנו רצה לדעת מי זה. הוא נמצא חצי דרך בין טכנו מחתרתי לאלקטרוניקה מיינסטרימית ויוצר קטעים מאוד זכירים שמכבדים את העבר ומסתכלים לכיוון העתיד בהווה, בין מוזיקה יותר פ'אנקית ("Free Floating") לצלילי אסיד (צליל מכשיר ה-TB-303 כפי שאפשר לשמוע למשל בקטע "Naive Response") לאינדיטרוניקה שוגייזית ("New Energy").
אני מאוד אוהב גם את הטכנו הראשוני של שלושת הבלווילים מדטרויט על שלל הכינויים שלהם. זו מוזיקה עם המון נשמה וחדשנות וחדוות יצירה, קטעים שדרכו על קרקע בתולית בכל צעד שהם עשו - בין אם זה הקטע ההיפנוטי "Clear" של סייבוטרון או הקטע הכי מרים אי פעם "Good Life" של אינר סיטי (חפשו את הגרסה המלאה ולא המקוצרת) ויש עוד חבר'ה מדטרויט מהתקופה ההיא והלאה כמו Hashim, Jay Denham או Mick Huckaby.
עוד אגדה דטרויטית הוא המפיק Richie Hawtin שגדל על המוזיקה מהעיר ולקח אותה לשלב הבא: מינימל טכנו. גם מינימל נהפכה למילת גנאי בימינו, מוזיקה של היפסטרים ברלינאים שמכורים לקטמין. אבל לפני שאתם מגלגלים אוזניים, תשמעו את האלבום "Consumed" שהוטין שחרר תחת השם Plastikman ב-1998. בזמנים בהם המוזיקה האלקטרונית רק רצתה לתת עוד יותר חזק בראש, הוטין הוריד את הווליום, חתך את כל מה שמיותר והשאיר רק את העצמות הקשות של הטכנו עם הרבה חלל מסביב, כמו שאפשר לשמוע בקטע הנושא המצמרר.
אם אתם אוהבים את זה עוד יותר ניסיוני, תבדקו את צמד הטכנו הפיני Pan Sonic. זה נשמע כאילו שהשניים האלה מחוברים עם שטקר לקיר ומתמרנים חשמל בכוח המחשבה, עם קטעים כמו "Lähetys" שנשמע כמו ההקדמה לצונאמי שמכה בחופי הדעת שוב ושוב בפיצוצים שהולכים וגדלים עד שהכל מוצף. חצי הצמד Mika Vainio נפטר לפני כמה חודשים, אירוע מצער אם כי הוא השאיר מאחוריו המון מוזיקה גם בתור אמן סולו, למשל בפרויקט Ø שלקח כיוון עוד יותר מינימליסטי מהרכב האם.
ומעבר לזה יש את המפיק האיטלקי Alessandro Adriani שמחבר בין טכנו לפוסט-פאנק עם סטים מעולים בסאונדקלאוד; יש את Ancient Methods הגרמני ששחרר השנה אי פי בשם "First Siren" שנשמע כמו פרויקט הטכנו של טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס; יש את הדי ג'יי הבריטי Blawan שאני פחות אוהב את הסטים שלו, אם כי טראק האימה "Why They Hide The Bodies Under My Garage" גורם לי לרצות לפצוח בריקוד הזומבי של מייקל ג'קסון (הקטע אגב זכה לקאבר של להקת הנויז-רוק האהובה עלי Girl Band); וכמובן מקדימי הז'אנר Kraftwerk, New Order, Yello ועוד ועוד ועוד. והיי, גם בארץ עושים טכנו: תבדקו את Red Axes והלייבל Garzen Records, את The Models והלייבל Confused Machines (ראה ראיון עם מקים הלייבל איתמר ויינר), את ההרכב TV.OUT והלייבל Parallax - ואם אתם מכירים עוד טכנו שווה תוסיפו תגובות בבקשה. אני מתחזק ביוטיוב רשימת האזנה פתוחה של מוזיקה אלקטרונית וכשאני מוצא משהו שאני אוהב אני משתדל להוסיף אותו לשם. אם אתם מתחברים לטעם שלי, אתם יכולים לשים את זה ברקע ולרשום בצד כשאתם שומעים משהו טוב. בסופו של דבר זה לא משנה אם זה כן טכנו או לא טכנו - העיקר שזה מזיז את הרוח שבמעטפת.
שעה של Melvins לכבוד אלבומם החדש "A Walk With Love & Death" עם פרשנות ממומחה המלווינס וסנדק האינדי אביב מארק (סאבווי סאקרס, אביב מארק והפילהרמונית, אביב מארק והנצח).
ההתאבדות הפתאומית של סולן להקת לינקין פארק צ'סטר בנינגטון עוררה גל מאסיבי של תגובות בפייסבוק. הפעם אלה לא היו סטטוסים משתפכים של אנשים שניכסו לעצמם את המוות שלו, כפי שעשו עם דיוויד בואי וג'ורג' מייקל, אלא בעיקר תגובות של קטילות וגיחוך. בנינגטון אולי לא היה אמן זיקית עם קריירה של חמישים שנה או כוכב פופ מהאייטיז שנהפך ליקיר קהילת הגייז, אבל ראוי לתת לו קצת יותר כבוד, ובעיקר לשים סוף לתחביב המאוס של לרדת על נו מטאל.
למקרה שביטויים כמו "באג 2000" או "אלכוהול חופשי, ימבה כוסיות, די ג'יי מאמסטרדם" לא אומרים לכם כלום, נו מטאל, יענו מטאל חדש, הוא תת ז'אנר שמשלב בין מטאל לסגנונות אחרים כמו היפ הופ, רוק אלטרנטיבי ופ'אנק. הז'אנר נוצר בהשראת הרכבים כמו רייג' אגיינסט דה משין, ניין אינץ' ניילס ופיית' נו מור שלקחו אלמנטים מהמטאל, ז'אנר כביכול מאוד פדנטי ונוקשה, והתיכו אותם עם צלילים ורגשות אחרים שכביכול לא אמורים ללכת ביחד אבל עבדו מעולה: ראפ, מלנכוליה ואפילו הומור. כוכבי הנו מטאל כמו קורן, דפטונס ולימפ ביזקיט היו מושפעים מהרכבים כמו פנתרה וסלייר באותה מידה שהם היו מושפעים מאמנים כמו ד"ר דרה ומיי בלאדי וולנטיין. וכך הם יצרו מוזיקה היברידית שהיתה פורצת דרך וניסיונית ומרתקת, אך נהרסה במהרה על ידי נוסחתיות של חברות תקליטים ולהקות שקפצו מהר על העגלה.
לינקין פארק הקליפורניים לא באמת חידשו שום דבר כשהם הגיחו לסצנה. היו כבר מספיק הרכבי מטאל/היפ הופ שכאלה, אך אלבום הבכורה שלהם "Hybrid Theory" שיצא בשנת 2000 הציג את הגרסה הכי מלוטשת ופופית של השילוב הזה בלי הסליז של קורן או השוגייז של דפטונז, עם הרבה יותר סקרצ'ינג וראפר בשם מייק שינודה שיודע לעשות ראפ וסולן בשם צ'סטר בנינגטון שיודע פאקינג לשיר. עוד בימים שלהקות מכרו אלבומים, לינקין פארק פרטו על המיתרים של ילדי האימו של הזמנים ההם, ובזמן שהקולגות שלהם מכרו פלטינום הם מכרו יהלום. תאהבו או לא תאהבו את הז'אנר או המוזיקה, קשה להתווכח עם ההצלחה ועם שירים כמו "Crawlin'" או "In The End", שאגב הגיחו בתקופה של שיא המסחרה של פופ להקות הבנים/בנות בדמות בריטני איכס והבקשיט בויז - מה אתם הייתם מעדיפים לשמוע?
אישית, בסוף שנות התשעים/תחילת האלפיים נכנסתי חזק לתוך הנו מטאל והתענגתי על הרכבים כמו קורן, דפטונס, וכן, אפילו הלהקה הכי מושמצת עם הסולן הכי מושמץ אי פעם, ולא בצדק (נשאיר את זה לפעם אחרת): לימפ ביזקיט. זו המוזיקה שאהבתי לשמוע אז, ואולי אני כבר לא כל כך שומע אותה היום, חוץ מדפטונס מפעם לפעם, אבל בתור מישהו שהיה שם בזמן אמת כשכל הסצנה הזו התפרצה, אני עדיין מבין את הייחוד והמשיכה שלה, משהו שאולי פשוט לא תוכלו לראות היום אם לא הייתם שם בעצמכם. זו היתה בזמנו המוזיקה של הפריקים, של האנשים שהרגישו לא שייכים, קצת אחרי הקריסה של הבריטפופ והגראנג' וקצת לפני שהסטרוקס והווייט סטרייפס החזירו את הכל בחזרה אחורה, מעין תקופת דמדומים מוזיקלית שכזו. אז כן, במבט לאחור ההפרזות והקלישאות של הז'אנר נראות מגוחכות ומוגזמות, אבל בואו לא נשכח שאופנה מוזיקלית היא חרב פיפיות - לא רק כי האופנה יכולה פתאום להתחלף לגמרי ונו מטאל ימצא את עצמו איכשהו שוב בזירת ה-"אין" (אם האייטיז חזרו, כל דבר יכול לחזור). גרוע מכך, אתם עלולים למצוא את עצמכם נהנים מהמוזיקה שירדתם עליה פעם. אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם פותחים את הלפטופ ויורדים על נו מטאל, מה שגם כבר ירדו על הז'אנר הזה כל כך הרבה שזה מעלה פיהוק גדול - תמצאו מטרה אקזוטית ומאתגרת יותר. אני מוכן לשים אגב את השמקלס שלי שכל הקוטלים האלה בכלל לא טרחו לשמוע אלבום נו מטאל אחד בחייהם, אלא מדובר בטרוללים בינוניים ביותר.
מעבר לקטילות הנו מטאל ההו כה צפויות, בואו נזכור שיש שם בן אדם שקראו לו צ'סטר בנינגטון. בנינגטון היה נשוי, היו לו שישה ילדים, הוא היה זמר, הוא היה חבר של כריס קורנל, והוא אף עבר בילדותו התעללות מינית. מרגישים פתאום פחות טוב עם עצמכם שקטלתם אותו? יופי. ובלי קשר לכל התוויות האלה, בנינגטון היה פשוט בן אדם. אז לפני שאתם מעלים את הערך העלאק חברתי שלכם על ידי כך שאתם מורידים את ערכו של מישהו אחר, וזה בלי קשר לכוכבי נו מטאל מתים, תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם אם זה באמת שווה את זה. ואפילו שאני לא איזה מעריץ גדול ואני לא בעניין של הילולת המוות של סלבס, צ'סטר בנינגטון, נוח על משכבך בשלום.
סגור לתגובות על סנוב מוזיקה: תעזבו בשקט את צ'סטר בנינגטון / כללי / עידו שחם
