פוסטים בכללי

  • מרוב עשן לא שומעים את המוזיקה

    מעשנים הרסו רגע מוזיקלי מושלם. זה קרה בהופעה של Suede ביום שישי שעבר. הגיטריסט השני הרים גיטרה אקוסטית, התיישב, והחל לפרוט אקורדים מוכרים. צמרמורת נעימה החלה להתפזר לי ברחבי הגוף. הוא מנגן את The Wild Ones. זה הרגע שחיכיתי לו, לשמוע את השיר המרגש והאלמותי הזה מברט אנדרסון, האיש שכתב ושר אותו לפני שנים, האיש שנמצא כאן מולי על הבמה עם קול שנשמר היטב כמו אוצר של זהב ויהלומים. התמוגגתי.

    לפתע בסינכרון על חושי, כאילו חיכו לאיזה סימן סודי שהונף זה עתה, אנשים סביבי הדליקו סיגריות והחלו לעשן. האורגזמה המוזיקלית ששהיתי בה התרסקה, והוחלפה בסירחון ותסכול. יכלתי לבקש מהם להפסיק לעשן, אבל זה היה מאוחר מדי. הנזק נעשה, ולבקש מהם להפסיק היה גורם רק עוד אי נעימות וכעס. הסתכלתי לצדדים וקלטתי שהלא מעשנים נמצאים בדיוק באותו מצב כמוני, מבואסים ומנסים לשווא לנפנף את היד באוויר כדי לנשום קצת אוויר נקי ולחזור להנות מההופעה.

    אנשים, תפסיקו לעשן בהופעות. ממש נמאס מזה. אתם לא מודעים עד כמה זה מפריע ופוגם בחוויה של המוזיקה בעוד אתם עסוקים בהתמכרות העצמית הזו. מילא זה שאתם עוברים על החוק, מילא זה שבעלי הבארים והמועדונים הולכים לקראתכם מפחד לאבד את הארנק שלכם שמשלם על איזה בירה או שתיים. אם אתם קוראים את השורות הללו, כנראה שאתם חובבי מוזיקה ומכירים בקדושה שלה. אז תדעו שאתם מחללים את הקודש, שאתם הורסים את החוויה המוזיקלית לי ולרוב הקהל.

    תיכנסו לנעליים שלי לרגע. תעצמו את העיניים ותדמיינו שאתם בהופעה של Interpol שאתם כה מיחלים לה. דניאל קסלר, גיטריסט הלהקה, מתחיל לנגן את האקורדים של NYC ואתם באקסטזה. לפתע מוציאים סביבכם בתענוג גדול את האוכל שאתם הכי מתעבים ביקום - אנצ'ובי, כוסברה, גומי שחור בטעם אניס, או מה שזה לא יהיה. המקום מסריח מהריח הנוראי, ויש לכם טעם דוחה בפה. ההנאה שהיתה לפני שנייה נעלמה ומוחלפת בגועל וכעס. ביקשתם מאחד להפסיק, והוא עושה פרצוף מרוגז ומחזיר את האנצ'ובי לכיס. אחר כבר שולף אחד מהכיס, ואין לכם כבר כוח להיות השוטר הרע. כשתחזרו הביתה תסריחו מהריח השנוא הזה ותאלצו לזרוק את הבגדים לכביסה ואת עצמכם למקלחת קרה להוציא את הריח מהשיער.

    עוד הופעה מעושנת

    עוד הופעה מעושנת

    נשמע פנטסטי? אז זהו שלא. ככה אני ורוב האוכלוסיה מרגישים כשאנו הולכים לפאבים, ככה הרגשנו בהופעה של סווייד, ובכל ההופעות. אתם כופים עלינו להריח את הסיגריות, להסריח מהם, ואולי אפילו לחלות מהם, והורסים חוויות מוזיקליות.

    האבסורד הוא שהתרגלתי. בתור חובב מוזיקה וברים אין לי ברירה כרגע אלא לספוג את העשן. כל עוד אנשים לא יתחילו לכבד האחד את השני או לציית לחוק, מה שלא יקרה בארץ בעודי בחיים, אני נאלץ לסבול. ומה הכי דפוק? מדובר כולה בכ-20% מהאוכלוסיה שמקלקלת את המסיבה ל-80% מהאוכלוסיה, דוגמה מצערת לעיקרון של פארטו.

    לצערי רוקנרול ומוזיקה פופולארית (=לא קלאסית) משויכת באופן הכי קלישאתי שאפשר לסיגריות, והרבה אנשים משתמשים בזה בתור תירוץ, שהם חייבים את הסיגריה שלהם עם הבירה-גיטרה-באס-תופים. איך זה שהלונדונים לא חייבים? והניו יורקרים? והאירים שויתרו לגמרי על עישון בברים שלהם כבר לפני שנים לטובת שתיית גינס טהורה? תעלומה.

    מה אפשר לעשות? הייתי מאוד שמח אם בעלי מקומות היו אוכפים את החוק, אבל עד שלא באים הפקחים מהעיריה הם ימשיכו במלאכת האוריגמי כדי להפוך תחתיות בירה למאפרות. ראיתי את הפקחים באים לאחד מברי ההופעות הידועים בתל אביב לפני כשבועיים, והמקום היה כמרקחה. בעלי המקום וכל העובדים היו בפאניקה והתרוצצו מסביב בלי לדעת מה לעשות. המעשנים שלפני שנייה עישנו סיגריות השתינו במכנסיים והכחישו כל קשר וקשר כשהפקחים התעמתו איתם בתיאטרון האבסורד הזה. אבל לא חייבים לחכות לפקחים.

    אם אתם מעשנים, אני מקווה שתהיו מודעים שאתם הורסים למישהו את הכיף בכל פעם שאתם מדליקים סיגריה. קשה לי להאמין שלא אכפת לכם מזה בכלל. גם אתם יוצאים להנות ולהתענג על מוזיקה, וזה מבאס כשמקלקלים לך את החוויה ממש כמו שמישהו צועק לך את השיר באוזן, נצמד אליך יותר מדי, או מעלה את החברה שלו על הכתפיים ועכשיו אתה לא רואה כלום. עישון מפריע באותה צורה. לאלה שלא אכפת, יכולים להפסיק לעשן מתי שאתם רוצים? מעולה! תוכיחו את זה. תתאפקו, או שתצאו להפסקת עישון בחוץ.

    אם אתם לא מעשנים, הגיע הזמן להפסיק להיות מנומסים, להפסיק להתנהג כאילו שאנחנו בסדר עם זה שמעשנים סביבינו בעוד שאנחנו לא. תבקשו מחברים מעשנים שילכו לעשן בחוץ. תעצרו את ההתנהגות האוטומטית שלהם להדליק סיגריה באמצע הופעה, הם מכורים והם לא שולטים בזה. זה בעייתי להגיד לזר מוחלט לכבות את הסיגריה, למרות שלפעמים צריך לעשות גם את זה, ולרוב החברים שלכם ישמחו להתחשב בכם מאשר באיזה בלוגר מתוסכל.

    להקות ומוזיקאים, אתם מבינים שרוב האוכלוסיה לא מעשנת? אתם יודעים שיש כמות גדולה של אנשים שלא יוצאים להופעות בגלל העישון? זה אומר שאתם מפסידים קהל. תעשו טובה ותבקשו מהקהל לא לעשן. אולי אפילו תהפכו את זה לקטע ותכריזו על הופעות ללא עישון. ואם אתם חושבים שלעשן על הבמה זה מה שעושה אתכם לכזה רוקנרול, תעשו טובה ותמכרו את הגיטרות עכשיו.

    גם לכם נמאס שמעשנים לכם על הפנים בהופעות? תגיבו, תכתבו על זה בפרופיל, בבלוג, ותעשו פאקינג רעש כדי שלא נהיה יותר הרוב הדומם ונוכל להנות מהמוזיקה כמו שצריך.

  • העתיד כבר כאן - Computer Camp

    לאחרונה אני מתחבר לצד האלקטרוני שבי. טוחן את האלבום החדש והמשובח של Friendly Fires, חוזר שוב ל-New Order הגאוניים, ונזכר ב-Prodigy, Aphex Twin, ועוד אמנים משובחים שאפשר לרקוד ולבכות לצליליהם. בארץ סצינת האינדיטרוניקה מאוד קטנה כרגע לצערי. ימי Fact ו-Ack Duck הססגוניים נמצאים מאחורינו, כך שאפשר למנות את האמנים הפעילים על יד אחת - דיגיטל_מי, רייסקינדר, וגם לורנה בי. איזה כיך לגלות שחקן חדש על הפרקט.

    הסתקרני כבר מהשם, Computer Camp, ומהפוסטרים הפסיכדליים שהם פיזרו ברחבי תל אביב. פיספסתי את ההשקה שלשמה הם ניתלו, אז באתי לסיבוב השני, להופעת-מסיבה באוזןבר ביום חמישי ה-2.6. תשמעו, זה היה טוב. ממש פאקינג טוב.

    מדובר בטריו אלקטרונאים ישראלים ושמם עומרי שמולביץ, נדב שפיגל, וניתאי בארי, איש איש על הסמפלר/סינטי/סיקוונסר שלו. מעניין אגב שלא ראיתי לפטופ על הבמה, שהם משתמשים רק בחומרה יעודית. אם אחד מחברי הלהקה קורא את השורות הללו, נשמח לשמוע על כך בתגובות. מעבר לזה ששניים מהם משופמים ואחד לא (חשבתי שזה כבר מזמן פסה), אני לא יודע עליהם כלום, אז בואו נדבר על המוזיקה.

    Computer Camp בפעולה

    קומפיוטר קאמפ ודאי הלכו בילדותם לסאמר סקול של ניו אורדר איפה שלומדים את השילוב בין ביטים אלקטרוניים היפנוטים לבין זמר שמפיח בטראקים נשמה. המוזיקה של קומפיוטר קאמפ יותר אדג'ית ומכוונת קצת ללכלוך של הרכבים כמו Fuck Buttons, או לראשוניות של Kraftwerk החלוציים, אבל זה מעודן מספיק כך שהחומר נגיש. גם מי שאין לו מושג באלקטרוניקה יוכל לרקוד ולהנות, ועל כך יעיד חברי הטוב איתי שלא בקיא בעניינים, אבל מאוד נהנה מההופעה.

    הקהל שמילא את האוזןבר ביום חמישי התלהב ופיזז לצלילי המוזיקה, הסאונד היה צלול, ותוך כדי לחיצות הכפתורים וסיבובי המתגים הוקרן וידאוארט מאחורי הנגנים שהוסיף ויזואליות ועתידנות מבורכת להופעה. למעט הדיבורים בעברית שהיו בין טראק לטראק, הרגשתי כאילו ששיגרו אותי למועדון ברלינאי. התחברתי לווייב של ההופעה של Friendly Fires שראיתי שם לפני חודש, וגם קצת להופעה המיוחדת ש-Animal Collective נתנו פה לפני איזה שנתיים-שלוש.

    אומנם Computer Camp בתחילת דרכם והם עוד יצטרכו לגבש את הסאונד היחודי שלהם בסקאלה הגלובאלית, אבל כבר עכשיו הם נמצאים בריחוף אי שם בסטרטוספירה, והם משגרים משם צלילים שמאוד חסרים לי בביצה המקומית. אם הם יודעים איך לנווט בגלקסיה והכוכבים יחייכו אליהם, הם יוכלו להגיע רחוק.

    בשביל לחוות את החוויה המלאה, לכו לתפוס אותם בהופעה פרונטו. בינתיים, שיעורי בית - האזינו ל-Tame, האי פי הראשון שלהם ששוחרר לא מזמן. פרטו נמקו והסבירו איזה אסוציאציות הוא מעלה לכם בראש.

  • בלוגרול 2

    הבלוגרול השני בפרוזדור לא היה פשוט. הסתבר שזה ערב גמר ליגת האלופות כך שפאבים נטולי מסך וכדורגל היו ריקים. גם לבאי הפרוזדור אכפת להפתעתי מליגת האלופות, כנראה בקטע מאוד מודע לעצמו. אפילו הברמנית שהתלבשה בערך בצבעי נבחרת ברצלונה ביקשה שיחליפו אותה כדי שתוכל ללכת לראות את המשחק.

    מעבר לכך, משהו כמו שבוע לפני האירוע קיבלנו בקשה לבטל את הסט לאור החרם על קפה אדר/הפרוזדור/סלון ברלין בעקבות פטירתו בטרם עת של יונתן נעים. זה הוציא קצת את הרוח מהמפרשים, הסיפור טראגי ואני מבין לגמרי את המחרימים. בכל זאת, התחייבנו לנגן כבר לפני זמן מה, אז החלטנו לקיים את הערב.

    בלוגרולים - אני ואורי זר אביב - צולם על ידי טל רז במצלמת פולארויד של hello kitty

    הפרוזדור השומם היה אנטיתיזה מוחלטת למסיבה הצפופה והספונטנית שהרמנו בשסק. הקהל היה אדיש, והרמקולים ליד הבר סירבו לשתף פעולה וכיבו עצמם. אבל השואו חייב להמשיך, וכשפינקו אותנו בבירה וצ'יפס שכחנו מהצרות והתמקדנו במוזיקה ובחברים נחמדים שבאו לפרגן.

    בשלב מסויים באה אלי בחורה חמודה עם חיוך גדול מאוזן לאוזן ואמרה שיש לה יום הולדת היום. הנה זה בא, הריקווסט. היא בת 18, ושאלה אם יש לי את "I Will Survive". לא רק שאין לי את זה, ממש הופתעתי מהבקשה. אולי הייתי שם לה את הגרסה האלמותית של Cake, אבל אני סקפטי אם היא היתה שמה לב או מעריכה את זה בכלל. הפתיע אותי גם שהברמנית המחליפה, ששמחה למדי כשסיפרתי לה שאשים קטע של Suicide, לא זיהתה את "Heroes" של דיוויד בואי. האם המיינסטרים הוא האינדי החדש?

    בפעם הקודמת הייתי בפריים טיים של הסט, והפעם עברתי משבצת אחת קדימה לסוף. זה הוריד ממני את ההכרח העצמי לתת בראש, ונתן לי ספייס למוזיקה לילית ופחות מזוהה, אם כי בכל זאת שמרתי על רמה טובה של אנרגיה ודיסטורשן. הסט ליסט הורכב ממוזיקה שאני נהנה ממנה בחודש-חודשיים האחרונים, בעיקר מהממלכה המאוחדת כמובן.

    להלן הסט ליסט, ותודה לאורי ונמרוד שהצטרפו שוב לבלוגרול:

    Simple Minds - I Travel
    Factory Floor - A Wooden Box
    Friendly Fires - Hawaiian Air
    Lorena B - Swallow My Gum 2
    Chapel Club - Surfacing
    The Vaccines - Blow it up
    Anne Calvi - Desire
    The Raveonettes - Ignite
    Peter Bjorn And John - Lies
    Ash - Girl From Mars
    The Dandy Warhols - Boys better
    The Brian Jonestown Massacre - Straight Up And Down
    Guided By Voices - My Kind Of Soldier
    Mansun - Stripper Vicar
    Ride - Leave Them All Behind
    Yuck - Suck
    Suicide - Keep Your Dreams
    David Bowie - Heroes

    אפילוג. אחרי הסט שלי נשארו עוד אנשים שסירבו ללכת הביתה, אז עשיתי טורניר עם אורי - סט שבו כל אחד שם את השיר הבא בתגובה לקודם. תיירת אחת ביקשה שנשים שיר "פאנקי". אנחנו הבטחנו לשים אם היא תרקוד, היא הבטיחה לרקוד אם ארקוד איתה, וכך סגרנו את הערב בריקודים לרוקנרול שאורי שם לכבוד סוף הלילה. נתראה בבלוגרול הבא.

    Billy Bragg & Wilco - Walt Whitman's Niece (אורי)
    Black Lips - Bad Kids (אורי)
    The Libertines - Time for Heroes (אני)
    Weezer - Unbreak My Heart (הקאבר של Cake היה יכול להיות תגובה מעולה לזה)
    Iggy Pop - Lust For Life
    Primal Scream - Rocks
    Rolling Stones - Jumping Jack Flash
    DJ Spooky - Dazed And confused
    Angelo Badalamenti - Audrey's Dance (Instrumental)
    Raphael Saadiq - Radio
    Sam Cooke - Having A Party (אורי)

  • ביקור נוסף אצל מלך הגפיים

    לא כתבתי כלום על החדש של רדיוהד. כשהוא יצא, כולם מיהרו לכתוב כל דיעה מיידית בכל מקום אפשרי. זה הוציא לי חשק להוסיף עוד מילים למדורה, ורציתי לשמוע את האלבום לפחות עשר פעמים לפני שאגבש ואכתוב עליו משהו, אם בכלל.

    השמיעה הראשונה של King Of Limbs לוותה בהתרגשות אפופת מיסתורין. רדיוהד היא גיבורה אינטרגלקטית בשבילי, והנה הם הוציאו אלבום חדש בהפתעה. ידעתי מראש שהאזנה לאלבום חדש של רדיוהד תהיה תהליך לא פשוט שדורש מהמאזינים לנטוש את הקונכיה הקודמת ולמצוא חדשה. לכן הרגשתי מעולה שלא כל כך הבנתי את מה ששמעתי אחרי ההאזנה הראשונה, שצריך לשבת ולהשקיע.

    מה שקרה בהמשך הפתיע אותי. לאט לאט, מהאזנה להאזנה, ההתלהבות שלי מהאלבום הלכה ופחתה. התחלתי לחשוב עליו כתרגיל אסתטי שרדיוהד עשו עבור קורס באקדמיה למוזיקה, יצירה מעניינת עם קורטוב של ניסיוניות וחוסר בהוקים, אבל כזאת שלא מצליחה לחדור מתחת לעור ולרגש. זה העציב אותי, כי סיבה עצומה למערכת היחסים הארוכה והאינטימית שלי עם רדיוהד היא הצד הריגשי שלהם שמאוד הזדהיתי איתו.

    במובן הזה In Rainbows היה אלבום מעולה, אוסף של שירי פופ נסיוני שהציגו קשת רחבה של רגשות מחייו הבוגרים של תום יורק ושות'. או ששנינו השתנינו והגענו למקומות מאוד שונים, או ש-KOL הוא אלבום שכלתני לדור מכונת ההייפ שנועד לדגדג לנו את חוש האסתטיקה לכמה דקות, עד העונג הבא. וכך נטשתי את KOL עד להודעה חדשה, מפנה את האוזניים לצלילים אחרים.

    בשבוע שעבר קיבלתי הזדמנות לחזור למלך הגפיים. החבילה הדה-ז'ונגלרית שהזמנתי עוד לפני ששמעתי ביפ אחד מהאלבום הגיעה לסניף הדואר הקרוב לביתי. ציפיתי להמון אחרי האריזה המדהימה של In Rainbows, ושמחתי לגלות שרדיוהד ואמן הבית סטנלי דונווד סיפקו את הסחורה. זה מגיע בשקית ניילון צבועה באמנות של האלבום שרק אידיוט ירצה לזרוק, מסר לגבי ההתמכרות שלנו לפלסטיק ואיכות הסביבה. יצקצקו הצינקניים, אני נותן כבוד שרדיוהד משתדלים להקטין את תביעת הרגל שלהם על כדור הארץ גם בהופעות וגם במארזים שלהם. בפנים יש דיסק, שני תקליטים שקופים(!), עיתון ביזארי מעוטר באמנות ומילים מורבידיות כמו שאנחנו רק רגילים לקבל מאז החוברת של OK Computer, ומן דף לא ברור שכזה שאפשר להפריד לבולים קטנים.

    הקנקן מדהים, אבל מה מבחינת מה שיש בתוכו? האם הרגשות שלי השתנו? לצערי לא נפלתי מהרגליים בשמיעות מחודשות של KOL, אבל כן גיליתי יותר סימפטיה בשבילו. הוא חמוד ונעים. תוכלו לנגן אותו בארומה ואף אחד לא יתלונן על המוזיקה. אם כן מעמיקים בו, מגלים מקצבים אפריקאיים שבורים כמו שטרם שמעתי מלהקה אחרת, גרובים מעולים של הבאס, גיטרות מאוד מינימליסטיות ומדגדגות, וכמובן שטיחים סינתיסייזרים אי שם מתחת לפני השטח. דווקא הקול של תום יורק מאכזב - מרוח כך שאי אפשר להבין מה לעזאזל הוא אומר, שטוח ביבבה מתמדת וחד גונית. נפילה מוחלטת אחרי המגוון הווקאלי שהוא הפגין באלבום הקודם.

    הבעיה, כפי שכבר אמרו, היא שהציפיות שלי ושל שאר הקוסמוס מהאלבום החדש של רדיוהד היו בשמיים. ילד מחונן שמוציא פחות מ-100 מאכזב את הוריו. אבל אם נסתכל על ההיסטוריה של המוזיקה המוקלטת במבט פיכח, נגלה שאין אף אמן שהוציא אך ורק אלבומים פנטסטיים לאורך זמן. דיוויד בואי, איגי פופ, REM, סווייד, תבחרו את מי שתרצו, לא כל האלבומים שלו/ה/הם היו יצירות מופת.

    בשבילי KOL הוא האלבום הכי חלש של רדיוהד (נקודה). למרות הפילרים, אלבום הבכורה Pablo Honey לוקח אותו בסיבוב עם המוזיקליות והישירות הלא מתחכמת שלו. אולי אם KOL היה משוחרר בתור אי פי (כולה 8 רצועות על גבי 37 דקות) או אלבום המשך ל-The Eraser של תום יורק, היינו מסתכלים עליו אחרת ואוהבים אותו יותר. אבל כפסגת מאמץ משותף של חמישה גאונים מוזיקליים, זה פשוט פשוט מדי.

    מי יודע מה יהיה עם רדיוהד. כולם מתים שהם יזרקו את הסמפלרים לסל המיחזור, ירימו גיטרות, ויחזרו לשורשים של ימי The Bends הישנים והטובים. לדעתי הסיכוי של זה אפסי. רדיוהד הם אמנים ולכן נמצאים במבט מתמד קדימה, בחיפוש, בחקירה של פלנטות חדשות. הרבה יותר סביר שהם ירימו כלי נשיפה וקונטרבס ויעשו ג'אז נסיוני מאשר שהם יחזרו לרוק פשוט.

    אנחנו צריכים להיות עם אורך נשימה. להבין שיש מעידות, שאי אפשר להיות הכי טובים כל הזמן, למרות שזה מה שהחברה דורשת מאיתנו. או להיות מניאקים, לשכוח את כל הדברים הנפלאים שרדיוהד כבר עשו, ולקטול אותם כלהקת אוברייטד הייפ. הבחירה בידכם.

  • פעם היתה לה ויברציה מזה

    לפני הכל, ביום שבת ה-28.5 אחזור לעמדת הדי ג'יי עם אורי זר אביב ונמרוד ספיר לסט ההמשך שנתנו בשסק - בלוגרול 2. אתם מוזמנים לבוא להגיד יו ולשמוע מוזיקה שווה כמו שרק מכורי מוזיקה כמונו יכולים להשמיע. אני מתכוון להביא מוזיקה שתלווה אתכם אל תוך הלילה מתוך מה שאני שומע בזמן האחרון. לפחות זאת התוכנית.


    הקליק. כמו רוב הדברים הטובים, גיליתי אותם במקרה. השנה היא 2004, וסצינת האינדי הישראלית נמצאית בפריחה מבטיחה. אחד מחברי הטובים שקצת יותר מבוגר ממני וזכה לחוות את האופל של שנות השמונים בזמן אמיתי, מזמין אותי להופעה של הקליק בג'ה פן ז"ל. אני לא יודע בדיוק מי הם, רק שהם להקת פוסט-Pאנק ישראלית ודי אגדית מהאייטיז שהחליטה להתאחד.

    לא זכור לי יותר מדי מההופעה. לא הכרתי מספיק את החומר ולא הבנתי את החשיבות וההקשר של מה שאני רואה מול עיני. למרות זאת, הקליק נטעו בי זרע קטן של פורענות שהלך ותפס שורשים לאורך השנים. קניתי את שני האלבומים שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל" ו-"עולם צפוף" באריזה מיוחדת ומהודרת, אריזה בצבע שחור כהה עם לוגו האין כניסה של הלהקה. קראתי עליהם, ראיתי את הקליפים, ועם כל האזנה התחלתי להבין יותר ויותר מה אני שומע ועד כמה זה גאוני.

    אם בנוטיז נזכרו במדינות דוברות האנגלית שג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן היו להקות מעולות, בגזרה הארצית נזכרנו בפורטיס ובקליק. קשה להגיד מתי מתחילה סצינת השוליים או האינדי בישראל, כי אחרי הכל בזמנו אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו לילדים הרעים והלא מקובלים של השכונה, אבל אין ספק שהקליק היוו תפנית חשובה בעלילה. מוזיקלית הם התכתבו עם הפוסט Pאנק הבריטי והניו יורקי שהיה פעם הרבה, הרבה יותר רחוק מהנוף הארץ ישראלי בניכור ובאינדיווידואליזם האמנותי שלו. הקליק הציתו סצינה שלמה עם הלוק ההזוי שלהם, המסרים החתרניים, והמוזיקה הפשוטה והמחוספסת. הדי הקליק המשיכו להכות והשפיעו על להקות מנושאי המגבעת ועד אנטיביוטיקה בימינו.

    הקליק מודל שנות השמונים

    ועכשיו הקליק חוגגים 30 שנה לשחרור אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל", אלבום קונספט שמתאר את חייו האפלים של אדם מתחייתו ועד מותו, עם ציצי ענק על הכריכה, ולהיט מיינסטרימי מפתיע בשם "אינקובטור". ראיתי אותם מחממים את הבאזקוקס בבמרץ, ולא היה משהו יותר ראוי מהחימום הזה. מהפכת ה-Pאנק נמצאת כבר בשנות השלושים לחייה. מהפכנים כמו ג'ון ליידון שהיו בני 20 בזמן אמת נמצאים כבר בשנות ה-50 לחייהם, ואולי במבחן הכי גדול של חייהם. איך כבר חבורה של סבאים זקנים עם מהפכה נושנה יכולים להיות רלוונטיים היום?

    בשנתיים האחרונות קיבלנו סדרה של הופעות שהיינו אמורים לקבל כבר לפני איזה 30 שנה. הכל התחיל עם ההופעה של Public Image Ltd שהיתה חוויה טרנסצנדנטלית. זה המשיך עם ההופעה של The Fall, רצופה בגיטרות, פואמות, ואנרגיה מחאתית בלתי נדלית. בינתיים הפרק האחרון הוא ההופעה של The Buzzcocks שהיתה יותר שואו רוקנרולי של רואי חשבון בדימוס, אבל כאלה שהלב שלהם עדיין כואב. הקלישאה נכונה. זה לא הגיל, זה התרגיל, וגם אם אינספור עיתונאים הכריזו על מותו של הפאנק, הפאנקיסטים לא מתו ואפילו לא התחלפו. רובם עדיין פה ועדיין בוערת בהם אותה אש שגרמה להם להעיף את הבולשיט מהשילטון.

    איך יסתיים הפרק הבא בספר הזה, הפרק של הקליק? כשהם עלו לבמה לחמם את הבאזקוקס, הייתי סקפטי למדי. הם נראו מבוגרים, קרחים, ועייפים, רחוקים שנות אור מהמרדנים הרעננים שהם היו בזמנו. המתופף האגדי של הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהתיפוף שלו היה אלמנט מאוד מהותי בסאונד של הקליק, נפטר לפני כחמש שנים ובמקומו הביאו את עודד פרח, לשעבר מלהקת רעש. אבל עם כל שיר שהם ניגנו ירדה ממני עוד שכבה של סקפטיות. הנגינה שלהם היתה מאוד הדוקה ועוצמתית, וכמו הקולגות שלהם מהממלכה הבריטית נראה שהלהט עדיין בוער בהם.

    בתשובה לשאלה ששאלתי לפני כמה פסקאות. לא פעם התלוננתי שהמוזיקה בימינו סובבת יותר סביב אסתטיקה נונשאלנטית ופחות סביב מסר ורגש, ולא רק במיינסטרים ובחו"ל. אפילו אם תבחנו את סצינת השוליים הישראלית המשובחת והאהובה עלינו כל כך, לא תמצאו יותר מדי להקות שבאמת יש להן משהו להגיד, שמשתמשות במוזיקה שלהן כדי להעביר מסר חשוב לאומה שהיא ממש לא רוצה לשמוע. החזרה של הקליק וההופעה של הפאנקיסטים הותיקים על במותינו מהווה תזכורת שפעם זה לא היה ככה.

    לא ברור אם המהפיכה שלהם הצליחה ומשהו באמת השתנה, או שצריכים להמשיך להלחם ועל מה, אם בכלל עוד יש מאבק. בינתיים כל מה שאפשר לעשות זה ללכת לאחת מההופעות החגיגיות של הקליק, ולקוות לספוג אולי שבריר קטן מהאנרגיה שתזרום בתקווה מהבמה אל הקהל. אולי כמה ילדים יקימו להקה. אולי הלהקה הזו תבעט לכולנו בתחת.

    נ.ב. להלן ארבעה שירים שהקליק הספיקו להקליט עם ז'אן ז'אק גולדברג בשנת 2005 וישוחררו כאי פי במהדורה מוגבלת. אתם חייבים לשמוע את השיר השלישי, "בין הקברים לפרברים".