פוסטים בכללי

  • להתמסר לאבסורד: ראיון עם איתן רדושינסקי מ-Midnight Peacocks

    יש דברים שאבדו בציוויליזציה. קיבלנו מסטיקים וסופרמרקטים ושכחנו ממסורות קדומות. טקסים למשל. אני לא מדבר על טקסים ממלכתיים. אני מדבר על לרקוד מסביב למדורה עם מסכות מפלצתיות לצלילי תופים, לחגוג את החיים ואת המוות ואת הלא נודע. איפה הם?

    הם ברוקנרול. מהרגע שלהקה עולה על הבמה ומתחברת למגברים, הכל יכול לקרות. בהופעות רוק באמת טובות היום יום האפרורי הולך ונשכח לטובת הכאוס. כמו כל טקס ראוי, יש בהופעות רוק חוקים ומסורת, אבל יש הזמנה ללא צפוי להראות את פניו ולהפתיע.

    מפעם לפעם מתאספת לה כת איזוטרית במועדון אפל כדי לחגוג טקס כזה. מדובר בעשרות אנשים. כל מי שמתייצב נמצא בנוכחות מלאה תוך כדי שכחה עצמית והתמסרות טוטאלית להזיה של ההווה וסגידה לזרקול. הטקס הזה הוא הסירקוס קור.

    הכת תתכנס ביום חמישי ה-30.5 בשעה 22:00 לכבוד סירקוס קור מספר 5 במעוז הסליז אברבאנל 5 בתל אביב. הזמנתי לקראת האירוע את איתן רדושינסקי, מנהיג ה-Midnight Peacocks וכהן הסירקוס קור, לענות על כמה שאלות.

    מה זה סירקוס קור?

    "סירקוס קור הוא הוא מופע המשלב מוזיקת רוק הארד-קור עם אלמנטים של תיאטרון, מחול, קברט, אומנות חזותית ואף לוליינות. זה גם השם שהמצאנו לז'אנר המוזיקלי שלנו. תערובת מקאברית ולא הגיונית של סגנונות והרבה הומור שחור".

    מה אתה ממליץ למי שמגיע לסירקוס קור לראשונה בחייו?

    "להתמסר לאבסורד ולהנות מלהקות שנותנות שואו חזק ומוזיקה עוצמתית. לא לפחד מחזי".

    איזה חוויה מצפה לנו הפעם? האם נזכה להמשך סאגת "בכור השטן"?

    "כנראה שתהיה חתונה הפעם. יהיה דגש על פגאניזם והומור קלוקל, יהיו גרייט מאשין האדירים, יתארחו גל תורן וג'קי המעממת וטלולה בונט במופע דראג . יתקלט די ג'יי פאנק סינטרה והכי חשוב, השקת האי. פי של 'ויתרתי'".

    מדוע בחרתם לכבוד האירוע בתמונה של הופה היי עם עז שטנית על רקע של בחורות בסאדו מאזו קיצוני?

    "יש בידנו ראיות שחלק מחברי 'הופה היי' עסקו בפעילות פראנורמלית ובטלקינזיס. יש עדויות על טקסים מאד אפלים שהם היו עורכים בבקסטייג'".

    הבטחת בדיקת סאונד גולגלתי בחינם לבאי הסירקוס קור. תוכל להסביר את הפרוצדורה?

    "אני מסתובב בין הקהל עם כבל חשוף שמחובר למגבר ומצמיד אותו אל הגולגולות של המתנדבים. זה מדהים עד כמה הסאונד שיוצא מכל גולגולת שונה. מסתובבים בתוכנו אנשים עם משדרים מתחת לקרקפת".

    איזה מוזיקאי חי או מת או חי-מת היית מת לארח בסירקוס קור הבא?

    "שמוליק קראוס כנראה. ניסינו כשהיה בחיים אבל המצב הבריאותי שלו לא איפשר".

    מה לא שאלתי ואתה רוצה להוסיף?

    "תבואו מוקדם, נתחיל קצת אחרי עשר וחבל שתפסידו. חוץ מזה אני מוסר את ברכת הטווס ושאנטי מטאל לכולם".

  • לונדון קולינג: ראיון עם שחר ברטשטיין ממונוקרייב

    שחר עם לורנה_בי
    שחר ובנו ריבר עם לורנה_בי בלונדון

    אם יש הרגשה שהחיים בארץ הולכים ונהיים קשים, למוזיקאי המצוי הם היו בלתי אפשריים מאז ומתמיד. לא ברור איך אפשר להתקיים פה מהמוזיקה שלך בעזרת דייג'וב בינוני עם אפס תמיכה ממסדית, שפע של הוצאות, מלא תחרות ומעט קהל. תמיד חשבתי שעדיף למוזיקאים לשכתב את החומר לאנגלית ולנסוע לטור בחו"ל. הסתבר שטעיתי.

    גיליתי את הטעות שלי בארוחת צהריים עם חברי שחר "שון" ברטשטיין, האב המייסד של חברת ההפקות המופלאה מונוקרייב (גילוי נאות - אני חבר של כל חברי מונוקרייב). הוא חי בלונדון וייבא לפה בין היתר את Jose Gonzalez, Mudhoney, ו-Zero 7. בכיוון ההפוך הוא עזר לייצא ללונדון את הקולקטיב, לורנה בי, גבע אלון, ואת עודד כפרי.

    הזמנתי את שחר לשיחה וסושי לכבוד חזרתו ארצה מלונדון. כמובן שדיברנו על מוזיקה. לאור המעורבות שלו בתעשייה והעבודה עם אמנים, שאלתי אם יש לו טיפים ללהקות שרוצות להופיע בחו"ל. כמעט נחנקתי ממאקי כשהוא אמר "כן - אל תעשו את זה". שאלתי למה, אבל הוא לא רצה להכנס לעניין באותו הרגע. סקרן ועם השראה לפוסט, הזמנתי אותו לראיון כמה שבועות לאחר מכן.

    בפעם הקודמת כשנפגשנו ושאלתי אותך מה אתה ממליץ ללהקות ישראליות שרוצות להופיע בחו"ל, המלצת שהם לא יעשו את זה.

    "לא מדויק. שאלתי מה המטרה מאחורי להופיע בחו"ל. זה לא שאני חושב שיש רף מסוים ואני אמור להגיד אם כן או לא, רציתי לחסוך להם את הכסף בעיקר ואולי עוגמת נפש. לכל הפחות להציב מולם את כל הדברים שהם לא רואים כי הם מסונוורים מהרעיון של להופיע בחו"ל ואולי הם יהיו על איזה במה בלונדון.

    "אם אנשים אמרו לי תשמע אנחנו רוצים להופיע בלונדון כי נלך לחברות תקליטים ונדבר עם כל מיני פרומוטרים, אני אומר להם חבל על הכסף והזמן כי זה לא יקרה. בביקור אחד בלונדון להקה שאף אחד לא מכיר תופיע בערב של 4 להקות ויש סיכוי שתופיעו מול 20 איש. רוב המקומות בונים על זה שתביאו את האנשים שלכם ויש לפעמים מינימום. אתם עלולים למצוא את עצמכם משלמים בשביל להופיע מול אף אחד כי לא הבאתם אף אחד.

    "סקאוטים של להקות לא באמת הולכים למקומות האלו. הם הולכים למקומות יותר מבוססים ללהקות שיש להם איזשהו רקורד ו-following, שזו לא ההופעה הראשונה שלהם בלונדון. אנשים מהליקון לא מחפשים את הדבר הבא בצוזמן. מחפשים את מי שיופיע ויצבור קהל מעריצים והד מסוים.

    "להקות שכן באו, סתם בשביל להופיע, ברגע שהם כיילו את הציפיות שלהם נכון היה ממש כיף. זה חיזק את הדבק אנושי למרות שזו הוצאה גדולה של כסף ולתזז בלונדון כשאתה גם ככה לא מכיר את העיר. מה יותר כיף מגם להיות בלונדון וגם להופיע על במה? גם היתה התפכחות מסוימת וגם אלמנט גדול של הנאה. כולם אחרי הביקור הראשון לא באו לביקור שני בלי ידיעה ברורה של now what? כי להוציא כזו כמות של כסף בשביל הנסיון של פעם אחת להיות על במה בארץ זרה זה לא כלכלי, לא הגיוני, ולא מומלץ."

    אמנים ששומעים את העצות האלה ואומרים "אני שר באנגלית ובפנטזיה הכי גדולה שלי אני יכול למלא את הבארבי, אבל בלונדון, ברלין, או אמסטרדם יש לי יותר קהל", מה הם אמורים לעשות?

    "אני רואה 2 מודלים להצלחה בחו"ל. אם תסתכל על להקה ישראלית שהצליחה בחו"ל, בסיס הפעילות המוזיקלית שלהם היה יותר בחו"ל . זה מה שאני ממליץ לכל מוזיקאי – אתה רוצה להצליח בחו"ל? תיצור בחו"ל. תבחר את השוק שמתאים לך מבחינה כלכלית, איפה יש לך יותר קשרים, איזה ארץ נעימה לך יותר בטמפרטורות. אבל אני ממליץ שזה יהיה או ארה"ב או אנגליה או גרמניה ואולי צרפת. בכל השאר אין כסף ואין שוק מוזיקלי.

    "המודל השני זה להיות גדול מספיק בארץ שלך בשביל לעורר הדים גם בחו"ל. אם יש לך אלבום מדהים אחד הדברים הראשונים שישאל כל נציג של לייבל או פרומוטר זה how are you doing in your country. כמה אלבומים יש לך? כמה אתה מוכר? כמה הופעות? באיזה גודל? לנסות להעריך את השוק כי זה המדד הראשון מי אתה ומה אתה. כשאסף אבידן מגיע לחו"ל הוא לא סתם מגיע לחו"ל רק בגלל שהוא סנסציה. גם כשגבע אלון מגיע לחו"ל זה אחרי הרבה עבודה. כי יש לך את הבסיס בארץ בשביל להיות מסוגל לעשות את הדברים האלה ולעשות long term plan".

    אתה חושב שהגויים מתייחסים אחרת ללהקות ישראלות או שמבחינתם הם מוזיקאים כמו כולם?

    "לאף אחד לא אכפת שאתה מישראל. באנגליה ספציפית יש סנוביזם מאוד גדול לכל מה שלא בא מאנגליה. עד בערך המניק סטריט פריצ'רס צחקו אפילו על כל מה שבא מסקוטלנד ומוויילס. באירופה הם יותר פתוחים לדברים זרים. אבל בבסיס לא היה אכפת. לורנה בי, אף אחד לא שאל מאיפה הם. ראו בחורה סקסית שרה מדהים, והלהקה וואו איזה כיף, ובאו ודיברו איתם. שאלו 'מאיפה אתם? אה מישראל? אה קול'. זה לא 'ah wow', וזה לא 'oh no' זה 'who gives a shit'. יכולת להגיד שאתה מגיברלטר באותה מידה.

    "מצד שני אתה לא יכול להגיד הלהקה היא מישראל כי זה לא מייצר ציפייה מסוימת או branding. תגיד שלהקה היא מאיסלנד - אוטומטית עולה עולם רפרנסים שלם. להגיד אני מישראל זה לא אומר כלום. הקונטציות לא בהכרח חיוביות ולכן אני לא רואה ערך בלעשות את זה. אלא אם כן זה מוזיקה יהודית כמו עידן רייכל ובלקן ביט בוקס וזה האישיו - שאתה מחפש להפיץ עצמך בקהילות יותר יהודיות. אבל לא על זה אנחנו מדברים".

    איך זה היה למשל בשביל הקולקטיב כשהם באו ללונדון והיו nobodies מוחלטים שצריכים להוכיח את עצמם?

    "הם חיו שם חצי שנה. נגנו בכל חור וקרן רחוב והיה להם משטר לא יאומן של חזרות וכתיבה. אני נשמע כאילו שאני מצטט כתבת פרומו. באתי אליהם הביתה ואני זוכר שהיה שלט על הקיר עם מרקר, עם תוכניות לראשון-שני-שלישי, תורנות אוכל, תורנות חזרות, וכו'. החבר'ה עובדים כמו מכונה משומנת והבית היה נקי. תמיד היו שם כלי נגינה זרוקים. תמיד שניים היו מנגנים ושניים היו מבשלים. הם באו לעבוד.

    "כנ"ל לורנה בי. הם היו פעם אחת, נהנו מאוד, והבינו שהם צריכים לעבור לשם. עברו לשלושה חודשים וקרו להם הרבה מאוד דברים. הם הופיעו, יצרו קשרים עם אנשים, לייבלים, פרומוטרים מקומיים. היום בזכות מה שהם עשו עדי מופיעה ב-Vice ומקבלת חשיפה נהדרת לדברים שלה. הם חזרו לארץ אחרי 3 חודשים והבינו שהם יוכלו להופיע פעם בשבוע איפשהו. אבל השהות בלונדון יקרה מדי כי לא היה להם את הויזות הנכונות. הגענו לנקודה מסוימת שהקשרים ימשיכו לעבוד בשבילם ואם הם יצטרכו הם יחזרו להופיע. הם נפרדו אחרי שהם חזרו לארץ ועדי דווקא כן המשיכה את זה. זה מודל מעולה.

    אתה זוכר נקודות מפנה בשביל הקולקטיב או לורנה בי, למשל אירוע שהם נתקלו במישהו בכיר בטעות ושינה את המזל שלהם?

    "זה עדיין work in progress. לא היה משהו אחד. את אסף אבידן מישהו בא ולקח אותו תחת חסותו והרים אותו על טיל. לקולקטיב ולורנה בי אין אירוע אחד. לקולקטיב קורים כל מיני דברים. פעם זה פסטיבל שרוצה אותם, פעם showcase, למשל South by South West. גם אז צריך לתפור טור מסביב לזה ולהצדיק את זה כלכלית.

    "אחד הדברים שהכי עזר לאמנים בארץ זה אירועי חשיפה שיש פה בשנים האחרונות. היו ערימה של בלוגים שהביא אירגון יח"צ לישראל. היה מאוד מתוקשר גם כשהם עזבו. פגשתי את אחד מהבלוגרים האלה במקרה בפסטיבל מוזיקה באנגליה. התכתבתי איתו במיילים וזיהיתי את הפרצוף שלו מראיונות שהיו בארץ. אמרתי לו 'אתה לורנס? אני שון מהקולקטיב'. עיניו קרנו וזרחו והוא דיבר בהתלהבות. הוא כתב מה-NME. ככה זה עובד, זה הקשרים.

    "מאחורי כל להקה ישראלית שהצליחה בחו"ל עומד מישהו שעוזר להם. מאחורי גבע אלון יש את כרמי שעובד ימים ולילות בשבילו גם בארץ וגם בחו"ל. גם החבר'ה של לב גרופ מדיה עובדים איתו צמוד. מאחורי אסף אבידן יש את רועי אבידן ואבישר סביר. זה תמיד מערך של אנשים שעובד. מוזיקאים בעצמם לא יכולים לעשות את זה. אתה לא יכול לשבת בבית ולכתוב מיילים, זה לא יגיע למישהו. זה יגיע מאנשים שעושים את זה עבורך. הם לא בהכרח יותר מוכשרים ממך, אבל יש להם את הפנאי לזה. שום דבר לא מובטח כמובן, לפעמים זה קורה, לפעמים זה לא קורה".

    איך מוצאים אנשים כאלה? זו מקריות מוחלטת או שיש דרך להגיע אליהם?

    "בארץ קל לזהות את האנשים שפועלים, אבל אף אחד לא נולד עם זה. אני לא ידעתי שום דבר שקשור למוזיקה. גרתי בלונדון ואהבתי ללכת להופעות. That’s what made me qualified. וקצת קומון סנס וקשר וחצי שיצרתי שם דרך חברים משותפים. אתה פשוט עושה את זה. בארץ יחסית קל לעשות את זה. אני רואה כל הזמן שמות חדשים שצצים.

    "אם תעסוק בזה ותמשיך לעסוק בזה, אחרי 10 או 15 שנה של נסיון תהפוך ליחצ"ן הכי גדול. אם תצליח לשרוד כלכלית או תהיה לך בערה פנימית לעשות את זה, זה משהו אחר, אבל בסוף זה אפשרי. אין בית ספר לזה. אפשר ללמוד, לעבוד ליד או עם מישהו שעושה את זה ולעשות ניסוי וטעיה".

    למרות שזה עוזר להתחבר לאנשי התעשייה, כשהגעת ללונדון לא היו לך קשרים בכלל ועדיין הצלחת לקבוע הופעות ולעזור ללהקות. איך עשית את זה?

    "עבודת רגליים. אחד מהתוצרי הלוואי של ללכת להרבה הופעות כמו שהלכתי בלונדון זה שאתה מכיר את כל מועדוני ההופעות בלונדון. בין מקומות ענק שמופיעות בהם להקות אדירות לבין חורי תחת שמופיעה איזה להקה שבאה מניו יורק שרק אתה ועוד 50 אנשים מכירים. אני גם מכיר הרבה מוזיקאים בלונדון, ישראלים ולא ישראלים. שאלתי אותם איך עושים את זה. לא בשבילי, בשביל חברים שרוצים לבוא להופיע.

    "עבודת רגליים זה להפגש עם השגרירות באנגליה, וה-Jewish Community Center. ולהתחיל להכיר - נטוורקינג - מי פועל בתחום, מי מעניין אותו, איך אפשר להביא, אם אני מביא אמן האם אני יכול להביא אותו לקהילות יהודיות לעשות איתו כסף גם אם הוא לא שר בעברית 'הבה נגילה'. להבין איזה פסטיבלים יש, למפות אותם, איזה קטנים, איזה גדולים, לאיזה יש אפליקציה ישירה ללהקות ואיזה עובדים רק עם פרומוטרים, ועם איזה בוקינג אייג'נסי.

    "כשהבאנו (מונוקרייב -ע.ש.) להקות לארץ יצרנו קשרים עם חברות בוקינג מאוד גדולות של חוזה גונזלס ו-Zero 7. שאלתי אותם, ביקשתי הפניות, ניסיתי לעניין אותם. רק עבודת רגליים. אף אחד לא מכיר אותי בתעשיית המוזיקה בלונדון. אני דג רקק. אבל בשביל האמנים שהתעסקתי איתם זה עזר להם מאוד".

    עמדנו לסיים את הראיון. שחר נראה מרוקן מכל הידע המרתק שנשפך החוצה, והחיים החלו להתערב בחזרה דרך צלצולי הנייד. למרות שערכנו את הראיון כמה שבועות לפני התעוררות המחאה והזעם על התקציב, שחר נזכר בחוסר התמיכה הממשלתית במוזיקאים בארץ.

    "אני חושב שאמנים ישראלים יוכלו להצליח בחו"ל הרבה יותר בקלות אם תהיה להם תמיכה של המדינה. אני רואה מה מדינות אחרות עושות - קנדה, נורווגיה, דנמרק. בגלל שהממשלה החליטה שיש אחלה ג'אז דני - קדימה ללונדון. אני רואה כל הזמן את הלוגואים שלהם: 'באדיבות ממשלת דנמרק'.

    "התמיכה צריכה להיות ברמת ה-development. לבוא ממקום מוכוון. יש לנו מוזיקה טובה באנגלית - בוא נייצא אותה. לא להגיד יש משהו שתפס בעולם אז בוא נדביק עליו את דגל ישראל. תנו להם את הכסף עכשיו ואחר כך הם יגידו בגאווה 'כן, שגרירות לונדון ליוותה אותי לאורך כל הדרך'. הקולקטיב הגיעו לגלסטנברי בגלל נספח התרבות? כלום. עם כל הרצון הטוב שלהם כל הסכום הגדול בפאונדים ודולרים שקיבלנו מצטמצם ב-one big zero.

    "אף אחד במשרד החוץ לא מבין בזה. זה אנשים שיש להם תקציב ויעשו כמו ועדת קישוט. הם הפנו אלי שאלות מגוכחות: 'תקשיב, יש פרויקט של יזהר אשדות שעושה מוזיקה אירית ורוצים להביא אותו לפה'. ניסיתי לשמור על ארשת פנים רצינית ואמרתי: 'אתם חושבים שיהיה אטרקטיבי להביא מוזיקה אירית מישראל למדינה שאירלנד היא חלק מהממלכה שלה?' הם רוכבים על אותם תפוזים, על אותה בת שבע. אין אף אמן אחד שהגיע לאן שהגיע בגלל שהמדינה נתנה לו את הפוש. אני מקווה שזה ישתנה".

  • קריצה ים תיכונית: מועדון הקצב של אביהו פנחסוב בהופעה

    יום ראשון, 10 בלילה. מחפש ריגושים על קו התפר בין תל אביב ליפו. אני פותח את האפרכסת ורואה 2 המלצות. המלצה ראשונה לתעני אסתר ברוטשילד 12. הם טובים, אבל אין לי חשק לסאונד הנוראי והאווירה האפטית של רוטשילד 12. המלצה שנייה למועדון הקצב של אביהו פנחסוב באנה לולו. "קוראים לו אביהו לנדוור, הוא עושה רוקנ'רול יווני צועני בולגרי בועט והוא בא ביום ראשון לדפוק ת'הופעה של החיים שלו עם שבעה ענקי רוקנ'רול", מבטיחים לי באפרכסת. אני מתמלא בסקרנות ותופס את המונית הבאה דרומה.

    האנה לולו מלא בוהמיינים עם שיער פנים (מודה באשמה) ושמלות וינטג' צבעוניות. אנשים מצטופפים מקדימה לקראת ההופעה, נעים לצלילי מוזיקת הריקודים המגוונת. כבר שנים שלא הייתי בהופעה בתור המה קשור, זה שלא מכיר אף אחד בסצינה ובא בשביל המוזיקה. אני מזמין כוסית עראק עם קרח ונהנה מהאנונימיות.

    חבורה של גברים מסוקסים עם תספורות מסוגננות מרימה את הכלים ופוצחת בנגינה - תופים במקצב בום פם, דרבוקות רוטטות, ובוזוקי מסלסל. בחוץ עדיין קריר, אך בפנים אני משוגר ליאכטה שטופת שמש שצפה על מי תורכיז בין איי יוון. בשיא הקטע הדרבוקיסט מזמין לבמה בהתלהבות את מנהיג ההרכב אביהו לנדוור.

    לנדוור מגיע עם חזה נפוח במלוא הפאסון, נע מצד לצד לצלילי האינטרו של "ליטל". כשמגיע תורו הוא פוצח בשירה מלאת רגש מאופק:

    אני לא גומר
    אני לא גומר עלייך במכות
    רק בנשיקות
    שמלוות
    בחיבוקים

    המוזיקה, האימג', והליריקה לא משאירים מקום לספק. מועדון הקצב של אביהו פנחסוב פיצחו את נוסחת המוזיקה הים תיכונית עם הקריצה - מוזיקה שאשכנזים פלצנים כמוני יכולים לרקוד ולצחוק לצליליה ללא רגשות אשמה. הם יותר ים תיכוני core מבום פם ושלל הרכבי הבלקן שצצו ב-10 השנים האחרונות, אבל עם מספיק מודעות עצמית כדי לא לעבור לצד האפל של הכוח.

    למרות אווירת הדאחקות וההומור, הביצועים של הלהקה לא לועגים לסגנון. איכשהו הם שכנעו את חיים רומנו, ממקימי להקת הצ'רצ'לים המיתית, לנגן בשבילם בוזוקי. שאר חברי ההרכב לא מאכזבים, במיוחד הדרבוקות הכי מוזיקליות ששמעתי מאז משפחת אלייב תודות לצביקה אלייב.

    הלהקה יכלה בקלות למצות את הקטע אחרי כמה שירים, אך הם משכילים לתבל את הזיתים שלהם ברוקנרול ושלהוב הקהל. לא פעם עולה השאלה "איפה הכפיים?" וקריאת "רומנו!" לסולו בוזיקי סוחף. יש גם מתח מיני באוויר. לנדוור שר רצועות נבחרות הישר אל תוך עיניה של ברת מזל מהקהל ורקדנית הבטן הכי שאפה במזרח התיכון מתגברת את האווירה עם חמוקיה.

    שיא הערב הגיע עם ביצוע לקלאסיקה "זורבה היווני". מעגל רוקדים התכנס ובמרכזו אביהו לנדוור, מאזן צלוחית על המצח בקואורדינציה מושלמת. כראוי לאווירת בטברנה, עד סוף השיר הצלוחית תמצא את עצמה מוטחת בשמחה על הרצפה.

  • אנפלאגד

    אני מקבל ביטולי הופעות ברגשות מעורבים. מצד אחד זה מדליק את הלהבה לרוץ למקלדת ולהתחיל לכתוב. מצד שני זה ממש מבאס. התבאסתי כבר מביטול הפיקסיז, התבאסתי מביטול The Pains Of Being Pure At Heart, ועכשיו אני מתבאס מביטול Plug Fest.

    כמאמר פוסטר הקאלט של הסוכן מאלדר, "אני רוצה להאמין". אני רוצה להאמין שאפשר לקיים פה פסטיבל עם אמנים שווים מחו"ל, פסטיבל שימשוך אליו אנשים מרחבי העולם כמו ש-Werchter ו-Roskilde מושכים. הסקפטיקן שבתוכי נשמע אחרת. הוא אומר שזה too good to be true - אין מספיק קהל, יקר מדי להביא לפה אמנים, הם יבטלו מסיבות פוליטיות, ואין מפיק עם ביצים מספיק גדולות.

    להפתעתי קמה הפקה עם וואחד קוחונס - Plug Productions, החבר'ה הטובים שהביאו את Nine Inch Nails, Iggy Pop, & The Stooges, ו-Faith No More. הם הכריזו על פסטיבל בים המלח שכולל את !!!, CSS, Aezelia Banks, ואמנים מקומיים כמו עדי אולמנסקי ו-Jack In The Box.

    קיבלתי את ההכרזה בטעם חמוץ מתוק. חמוץ כי בטח תהיה אינתיפאדה שלישית בול יום לפני והכל יתבטל, מתוק כי הפסטיבל הזה נשמע פנטסטי. לצערי הסקפטיקן ניצח וביום חמישי ההפקה פרסמה הודעת ביטול. הסיבה לא היתה אינתיפאדה (חאמסה חאמסה חאמסה), אלא חוסר ביקוש:

    עקב מכירת כרטיסים והיענות דלה של הקהל, פסטיבל פלאגפסט שהיה אמור להתקיים ב 9-11 למאי- מתבטל.

    זו לא הפעם הראשונה שמבטלים הופעות עקב חוסר ביקוש, זה קרה למשל עם Adam Green. אבל מה שהפתיע אותי זה חוסר הביקוש ספציפית לפסטיבל הזה. האם ההפקה פישלה באירגון האירוע? או שמא זה הקהל הציני שהדיר את רגליו? ביררתי עם קוראי הבלוג למה הם לא רכשו כרטיסים.

    קוראי הבלוג הצביעו על כשלים בהפקה. "העובדה שהם הוזילו את המחיר רק לא מזמן, אבל לא הפכו את זה למחיר רשמי, אלא קראו לזה 'מחיר מיוחד', לא חשפו את הליינאפ המסודר לפי ימים ושעות מראש, אלא רק לפני כשבוע בערך", אמרה שלי אלעזר, מכורת וכתבת מוזיקה. אכן בפסטיבלים מקבילים בחו"ל מפרסמים את הליינאפ היומי חודשים מראש ולא עושים קונצים במחירים. למרות שפלאג הינה חברת הפקות מנוסה, בארץ כלכלת ההופעות עובדת אחרת.

    הטענה הכי שכיחה לסגירת הארנקים היתה האכזבה מהליינאפ. "אני חושב שהבעיה היתה שמדובר בלקט של אומנים שאין להם קהל 'שרוף' בארץ, אלא בעיקר אנשים שיודעים מי הם ואולי שומעים אותם אחת ל.... חסרים שמות גדולים שיימשכו הרבה קהל", אמר יובל לוי. "באופן אישי, המחיר לא תאם את האמנים שבאו להופיע", סיכם עמית דויטשר. קוראים נוספים הביעו עמדה דומה.

    אחרים חשבו שיש תמורה בעד האגרה. "אני מבואסת קשות. קניתי כבר כרטיס דרך הקצה. 450 שח לשלושה ימים של פסטיבל אופמיינסטרים במדבר, עם אמנים מחו"ל? זה היה אמור להיות כמו אידינגב הראשון, לפני שהוא נהיה מוגזם, ורק הרבה יותר מגניב. קיצר הקהל מעפן", אמרה בוסמת לוי חברוני. שירה ז. כרמל, זמרת/יוצרת, מצטרפת אליה: "אנחנו גילינו (לא מזמן) שהוזילו את מחיר הכרטיס משמעותית וגם אפשרו לקנות כרטיס רק ליום אחד, כך שרכשנו מיד כרטיסים ליום של אזילייה. כמובן שלפני זה לא שקלנו לרכוש כרטיסים, אבל אחרי ההנחה זה היה הוגן למדי - 350 ש"ח ל-15 מופעים בערך, זה סביר בהחלט".

    האם ההפקה לא העריכה נכון את קהל המעריצים הישראלי של האמנים? יכול להיות. ברור שפסטיבל עם Pearl Jam היה מוכר את כל הכרטיסים בקלות. מצד שני, כבר ראינו שלא צריך קהל גדול בשביל להרים פה הופעות שוליים. Of Montreal, למשל, מוכרים באותה מידה כמו CSS ורבים נהרו לראות אותם בבארבי. כרטיס להופעה ההיא עלה 179 ש"ח במכירה מוקדמת. כלומר, אפילו אם הייתם הולכים רק ל-3 הופעות גדולות בפלאג פסט הייתם מכסים את העלות של הכרטיס המוזל עם עודף לבירה ונאצ'וס.

    לא משנה על מי נטיל את האשמה, העובדה היא שבסופש הקרוב אשאר בבית במקום לרקוד במדבר. שאלתי את הפקת הפסטיבל האם יביאו לפחות כמה מן האמנים להופעות סולו, אך טרם קיבלתי תשובה. חבל, כי אחד מהביטולים הגדולים הוליד את אחת ההופעות הגדולות בחיי.

  • סקר להקות ואמני שוליים

    כשטיילתי לפני שנתיים בקליפורניה הכרתי את Dan, איש מרצ'נדייז מקועקע שעבד עם הלהקה Thrice. דיברנו הרבה על מוזיקה, והוא סיפר לי שבלוס אנג'לס יש 100,000 להקות. הנתון הזה נשמע לי פנטסטי והתחלתי לתהות - כמה להקות ואמני שוליים יש בארץ? בשבוע שעבר קיבלתי תשובה.

    הבלוג המופלא אפרכסת מפרסם מדי שבוע את הופעות השוליים בתל אביב. הם מפרסמים אותן גם בגוגל קלנדר. לגוגל קלנדר יש API. זה אומר שאני יכול להתחבר אליו בעזרת קוד ולשלוף נתונים. כלומר, אני יכול לשלוף את כל ההופעות שהיו בתקופה מסוימת, לייצא אותן לאקסל, ולהוציא סטטיסטיקה. וכך עשיתי.

    אני מתכבד להגיש את סקר הלהקות ואמני השוליים הישראלים. אתם מוזמנים לדפדף, להוריד, להעתיק, למיין, לשתף, ולצטט. אני יודע שהוא לא מדויק. לסקר יש כמה מגבלות:

    1. לא כל ההופעות בארץ נמצאות בסקר, אלא רק מה שתועד על ידי חברי האפרכסת. לא תראו שם הופעות מחוץ לתל אביב, הופעות מיינסטרים, מזרחי, ג'אז, וכו'. עם זאת הם כן תיעדו המון הופעות מרחבי הקשת המוזיקלית של סצינת השוליים פלוס.
    2. תיקנתי שמות של אמנים שהופיעו בכמה ווריאציות. אם מצאתם טעויות אנא שלחו תיקונים. אם אתם רוצים לעזור בעריכה אשמח לתת לכם גישה למסמך.
    3. הסקר לא כולל פסטיבלים וערבי הופעות, אלא רק הופעות בהם שמות האמנים צויינו בכותרת האירוע. יש גבול כמה זמן חופשי יש לי, והאמנים הרציניים בכל מקרה עושים ערב משלהם.

    מה גיליתי בסקר? אם ללוס אנג'לס יש את ה-100,000 שלה, לפי שנת 2012 יש כמעט 1,000 להקות ואמני שוליים פעילים בארץ. זה אומר שאם נפזר אותם באופן שווה על כלל האוכלוסיה יש אמן לכל 7,500 איש. לצערי אם נהיה יותר ריאליסטים הסצינה נראית הרבה יותר צפופה.

    אינדינגב, הפסטיבל הגדול של הסצינה, מושך כ-3,000 כ-5000 איש. לקצה יש כ-6,700 לייקים בפייסבוק. אז נהיה נדיבים ונניח שיש בסצינה קהל של 10,000. זה אומר אמן אחד לכל 10 אנשים בלבד. גם אם נפריז עם הערכה של 100,000 איש בסצינה, עדיין היחס של אמן לקהל מאוד קטן. זה לא חדש שאין מספיק קהל לתמוך בכולם, אבל עכשיו רואים את המספרים בבירור.

    עוד נתון מעניין הוא באיזה תדירות להקות מופיעות. לפי האפרכסת, בשנת 2012 כל אמן הופיע בממוצע כ-2 פעמים בשנה. נשמע מעט, אך ב-2012 היו כ-2,300 הופעות, כלומר, 6 הופעות שוליים בתל אביב ליום. הלהקות שהופיעו הכי הרבה ב-2012 היו The 1840s, Brain Candies, נערות ריינס, אבי הזמר, ו-Cannons. כל אחת מהן הופיעה בממוצע כמעט כל חודש או יותר.

    הסקר נתן לי גם מבט על רוסטר אמני השוליים בארץ. כמה מתוך ה-1,000 אני מכיר? כמה שמעתי? כמה ראיתי בהופעה? גם אם הייתי רוצה להתעדכן, זה בלתי אפשרי. אפילו ללכת להופעה כל יום לא היה מספיק.

    (צילום על ידי גוני ריסקין)