פוסטים בכללי

  • 5 באוגוסט 2013

    ירושלים של כמעט

    נושאי המגבעת מופיעים במועדון אמדיאוס בירושלים, 1986; משמאל בכיוון השעון: ישי אדר, אלון כהן, אהד פישוף

    "זוהי עיר משעממת / כן משעממת", שרו נושאי המגבעת בירושלים של סוף שנות ה-80 בשיר "נושאי המגבעת", תגובת נגד לעיר שמרנית מלאה בתיירים ודתיים. אולי האדמה עדיין מקולקלת, אבל העיר כבר לא משעממת.

    השבוע מתקיימת החזית, חגיגה של סצינת האינדי הירושלמית עם הופעות של הרכבים מיתולוגיים ותוכניות רדיו על המוזיקה העצמאית של העיר. נסעתי לשם אתמול לראות הופעה של יאפים עם ג'יפים. נהניתי ואפילו זכרתי את רוב המילים ללהיט "הבת של הדיקן", אבל זה לסטטוס בפייסבוק. הנסיונות שלי למצוא משהו אמיתי לכתוב על האירוע כשלו.

    ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם גיאחה. אמרתי לו אחרי ההופעה שהלהקה היתה מאוד מוזיקלית שזה כמעט היה ג'אז. הוא ענה לי שהיאפים תמיד היו הרכב של כמעט, לא לגמרי שם.

    פתאום האלמנט הזה נראה לי נורא נוכח במוזיקה הירושלמית. בוערת בה אש, אבל היא לא לגמרי שם. במיוחד בליריקה. אוהד פישוף (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, בני המה), ישי קיצ'לס (יאפים עם ג'יפים, פוריטנים צעירים), ואסף עדן (אשכרה מתים, רייסקינדר) - מה לעזאזל הם רוצים להגיד?

    לפעמים אני רואה בליריקה שלהם מסר, כמו בציטוט שפותח את הפוסט, אבל בשורה הבאה הוא יכול להתבטל או להשמע כמו שפה פנימית לא מובנת. אפילו מבחינה מוזיקלית קשה לי להגיד באיזה ז'אנרים הם פועלים. ובכל זאת אני נהנה לשמוע אותם ומרותק מהפעילות שלהם.

    אולי העניין הזה של לא לגמרי שם הוא לסרב למסגרות. המוזיקה בירושלים תמיד הוגדרה בשונות שלה, להיות בני המה מאשר בני האדם. לא להכנע לתבניות ולאתגר את הנטייה האוטומטית לקטלג.

    אוהבי מוזיקה המליצו לי אתמול לבוא להופעת האיחוד של דיואלט ביום רביעי. שאלתי אותם איך הלהקה נשמעת, וראיתי שהם התקשו לתת תשובה מידית. עכשיו אני מבין למה.

    (צילום מאת דני פישוף)

    תגובה אחת / כללי /

  • 3 באוגוסט 2013

    הייפסטרים

    השער של מוסף "גלריה" הוקדש בסופש ללהקת Laila, צמד בנות 18 מרעישות. הופתעתי. איך להקת שוליים שבחיים לא שמעתי עליה הגיעה לככב במוסף התרבות הכי נחשק בארץ?

    לא הופתעתי בגלל שלא הכרתי אותן - אי אפשר להכיר כל להקה בסצינה של 1,000. הופתעתי כי לא הבנתי - למה דווקא הן, למה דווקא עכשיו?

    אני לא זוכר שראיתי את התקשורת מרססת אי פעם את המילה "הייפ" באותיות ענק על הרכב מקומי חדש. אולי זה קרה בגל הרוק של תחילת הניינטיז. לעומת האיפוק הישראלי, באנגליה ה-NME מכתיר מלך רוקנרול חדש כל שבוע ומייחס לו כוחות משיחיים של גאולה ושלום גלקטי. גלשתי ליוטיוב לבדוק אם לילה בורכו בסגולות האלה.

    מה ששמעתי היה לא רע. שירה כואבת מהבטן התחתונה, צליל מחוספס ומרושל, ושתי ילדות שמעשנות רוקנרול. אבל לא מצאתי בהן משהו מיוחד. הן מיד הזכירו לי את הסאונד של להקות פית/קית - מורחת לאקות, משוקצות, ערופי שפתיים, אלי לס. לעומת לילה, לא נראה לי שהם יזכו אי פעם לשער באיזשהו עיתון, שלא לדבר על כתבת צד.

    פתחתי דיון בפייסבוק. חלק מהגולשים ממש התלהבו ותמכו בכתבה. "מה זה משנה אם אלה גרמי שמיים, קומבינות או איכות?", אמרה Maria Gold, "הן סבבה וקטנות ולא מוכרות, ועכשיו יותר אנשים יכירו ואולי משהו יצא מזה, ואולי לא, ואולי יכתבו על עוד להקות לא מוכרות". גולשים אחרים טענו שלילה קיבלו את השער כי הן באמת הדבר החם כרגע וגם בגלל גילן הצעיר. יובל אראל הרחיק ואמר "אם אתה שואל כנראה שהפכת למיינסטרים".

    אבל לא כולם אהבו את הסיפור. גולשת שביקשה להשאר אנונימית הגיבה כי "אולי יש להן ייחוס משפחתי כלשהו, זה באמת מפתיע שישר כתבת שער בגלריה, יש להקות טובות שבשטח המון זמן ולא קיבלו מעולם כתבות שער". הגולש מאשין מיוזיק התרגז "...בגלל שזו כתבת שער שכל תכליתה 'גם אני מכיר אותן' על להקה שלפי הכתבה פועלת פחות משנה". שירה ז. כרמל חשבה שהגיל והמין קדמו אותן לשער: "מקריאת המאמר עולה שהכותב מתאר את החוויה היחודית של ההופעה שלהן (מנק' מבטו) בגלל היותן נשים צעירות שעושות מוזיקה לא שגרתית".

    אין לי שום דבר נגד לילה. עוד אדגום אותן בהופעה, במיוחד עם הסקרנות שיש לי כרגע, וסחטיין על כתבת השער. מלא הרכבים היו שמחים להתחלף איתן. אבל אני מפחד שהכתבה הדליקה פנס כיס בתוך יער, שהקהל בהופעות של לילה יכפיל את עצמו ל-40 בעוד ששאר הלהקות ימשיכו להופיע מול הסאונדמן. הכתבה דווקא מזכירה קולגות כמו רם אוריון ורוצי בובה, אבל כלהקות שהניעו תגובת נגד מאשר אחיות לנשק.

    יש הרכבים יותר ותיקים, מוצלחים, ומצליחים, יחסית כמובן. לדעתי מגיעה להם חשיפה כזו הרבה יותר מאשר ללילה. לא נראה לי שהחשיפה של לילה תעזור להם בהתחשב בפוקוס של הכתבה וקוצר הסבלנות של הקוראים, אלא אם כן נראה מדי חודש להקות אינדי על שערי גלריה בסופש.

    7 תגובות / כללי /

  • 29 ביולי 2013

    סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ב

    חזרתי למועדון השבלול אחרי הפסקת הצהריים. על הפרק - פנל ציידי כשרונות למועדונים ופסטיבלים.

    Malcolm Haynes הנחה את הפנל. כדאי להכיר את מלקולם. לא רק בגלל החולצה הצבעונית והרוח הקלילה שלו, אלא בגלל שהוא עובד בפסטיבל העל גלסטנברי. הוא אחראי על מתחמי האלקטרוני וההיפ הופ וצריך למצוא כל שנה 220 אמנים שיופיעו אצלו.

    לטענתו הוא בוחר 60% מהאמנים דרך סוכנים. את ה-40% הנותרים הוא בוחר לפי טעמו האישי, בין היתר מפניות ישירות של להקות ומנהלים. הוא הבטיח שאם תשלחו לו מייל או קטע לשמיעה הוא יחזור אליכם מתישהו, כי זו העבודה שלו. אני מאמין לו.

    מלקולם ממליץ ללהקות ישראליות לקחת סוכן, וכמובן לשיר באנגלית. כפי שסיפר לנו שחר ברטשטיין, גם לפי מלקולם כדאי ללהקות לעבור ולגור במדינה בה הן רוצות לפרוץ. הוא סיפר שהוא היה בכנס גם שנה שעברה, ומתוך 50 אמנים שהוא ראה 4 בלבד קיבלו ממנו פלטפורמה. עוד נקודות לשחר על החשיבות של שואוקייסים בארץ.

    הסתקרנתי לשמוע גם את David Pichilingi, ליברפולי גאה עם מבטא ראוי, ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. הפסטיבל נותן במה למוזיקאים חדשים מכל העולם במשך 3 ימים. הקהל בא בציפייה לראות שם את הדבר הבא. ברי המזל ראו בפסטיבל את Coldplay ו-Florence & The Machine לפני כולם.

    דיוויד סיפר על תהליך הקבלה לפסטיבל. להקות יכולות להרשם בחינם דרך אתר האינטרנט, או דרך ועדות ברחבי העולם. בניגוד לפסטיבלים אחרים, האמנים לא צריכים לשלם על ההרשמה. הם לא מקבלים תשלום על ההופעה אבל מקבלים שירותים נלווים, למשל בקליין (ציוד ועזרה טכנית), ובעיקר חשיפה אדירה.

    בפסטיבל האחרון נרשמו 7,500 להקות, מתוכן התקבלו רק 350. לפי איזה קרטריון? לפי דיוויד הסלקטורים שאלו את עצמם איזה מהלהקות מוכנות להופיע לפני אנשי התעשייה. כששאלתי אותו לגבי קבלה של להקות ישראליות, הוא אמר שזה קשה. לדבריו אפילו להקות מליברפול מתלוננות שהן לא מצליחות להתקבל.

    הפנל הרביעי על מדיניות הייצוא של מוזיקה ישראלית היה מאכזב כצפוי. נציגי משרד החוץ ומשרד התרבות מלמלו בעיקר תשובות דיפלומטיות שלא הצלחתי להבין. עם זאת, יש כמה דברים שנאמרו שם בבירור.

    רפאל גמזו ממשרד התרבות ביקר את הממסד בכנות מפתיעה. הוא טען שבעוד שלבריטניה יש את ה-British Council ולצרפת את ה-Institut Francais, לנו אין מוסד לקידום התרבות והמוזיקה הישראלית בעולם. הוא הוסיף שהכל קורה אצלינו לאט. למשל, רק בשנה שעברה עשו בפעם הראשונה שואוקייס לרוק ואינדי, מה שהכניס את הממשל לשוק.

    הילה אנגלהארד, נציגת קשתו"ם, עדכנה שיהיה שואוקייס של 20 להקות בסוף נובמבר. ההרשמה בעיצומה דרך הצוללת הצהובה. היא הזמינה אמנים ליצור איתה קשר אם הם צריכים עזרה בתקשורת עם גורמים מקומיים בחו"ל, כמו מועדונים ופסטיבלים. תעדכנו אותנו אם זה עבד.

    3 תגובות / כללי /

  • 28 ביולי 2013

    הגרלת כרטיסים ל-Ringo Deathstarr ו-Soft Moon

    אתם יודעים שאני מת על Ringo Deathstarr. אני מת שגם אתם תמותו עליהם ותבואו לראות אותם ולהפיץ את האהבה.

    כדי לדרבן אתכם אני מגריל כרטיס להופעה! רוצים לזכות? תעשו לייק לדף הפייסבוק של המאזין, חפשו את סטטוס ההגרלה, ותעקבו אחרי ההוראות.

    כאמור, Ringo Deathstarr יופיעו בבארבי עם Soft Moon ב-28.8. יש כרטיסים במחיר "שלם כפי יכולתך" עד ה-1.8.

    ההגרלה של הכרטיס תערך באקראי ביום רביעי, ה-31.7 בשעה 12:00. הזוכה ת/יקבל הודעה בפייסבוק.

    סגור לתגובות על הגרלת כרטיסים ל-Ringo Deathstarr ו-Soft Moon / כללי /

  • 27 ביולי 2013

    חוג בית: Sun Tailor בהופעה

    הלכתי להופעה יוצאת דופן בשבוע שעבר. היא לא התקיימה בבארבי או בלבונטין. היא התקיימה בסלון דירה תל אביבית.

    הכל התחיל מפגישה מקרית בבר בין הסינגר/סונגרייטר ארנור נאור, הידוע בתור Sun Tailor, לבין שחר ברטשטיין. ארנון סיפר שהוא עושה הופעות סלון. שחר לא הבין למה לעשות הופעות קטנות אם הוא יכול למלא את תיאטרון תמונע. הם קבעו תאריך בכל מקרה. התאריך הגיע.

    הרגשתי מוזר כשנכנסתי לדירה המטופחת של שחר, תחושה שמלווה אותי לפעמים במסיבות בית. הוקפתי באנשים מחויכים שאין לי מה להגיד להם. נשנשתי גזרים גמדיים ושתיתי בירה, מנהל שיחות סלון פה ושם. ארנון נשען על דלפק המטבח של שחר ונראה מאוד נינוח. החלפנו כמה מילים והוא ביקש ממני להעביר את הפלאסק משולחן האלכוהול.

    שחר קרא לבוא לסלון והציג את האמן. סאן טיילור נכנס לקול מחיאות הכפיים, פעמוני רקידה הודיים קשורים לרגליו. הופתעתי שהוא לא התיישב כמו שהייתי מצפה מהופעת נירוונה אנפלאגד שכזו. הוא אותת לקהל לנקוש את האצבעות לפי הקצב. כולם השתתפו. הוא התחיל לשיר ולנגן והאוויר התמלא בחשמל.

    לא הכרתי את החומר. הוא ניגן בהופעה ערבוב בין שירים חדשים, ישנים, וקאברים. זכרתי במיוחד את "Don't Knock On My Door" הבלוזי ואת "Bells" המינימליסטי שנכתב בהשראת פעמוני הכנסייה של לונדון ביום ראשון בבוקר. הוא עשה גם צדק ל-"Scarborough Fair", הישג לא קל אם חושבים עד כמה השיר נהיה קלישאתי.

    היתה לסאן טיילור נוכחות מאוד חזקה ורגשית. למרות שהוא היה לבוש, היתה תחושה כאילו שהוא בא מולינו בעירום, מוכן להיות חשוף ופגיע דרך המוזיקה. היה שם הרבה יופי וחמימות והקהל הגיב אליהם מעבר למחיאות הכפיים. ראיתי איך בחור אחד עצם את עיניו בהנאה, חיוך נעים על פניו. בחורה אחרת נעה מצד לצד בחושניות לפי הקצב.

    לפעמים, בין השירים, התקיים דיאלוג משעשע בינו לבין הקהל. מישהי שאלה אותו למה הוא עושה הופעות כאלה. סאן טיילור הסביר שיש בהן משהו קדוש, משהו שאין בהופעות במועדונים. התחברתי לדבריו. יש הרבה ריחוק בינינו לבין האמן שעומד אי שם על הבמה ומגיע אלינו דרך מערכת הגברה. אבל כשסאן נמצא במרחק מטרים ספורים והתווך היחיד בין קולו והגיטרה הוא אוויר נוצר המון קסם ואינטימיות. נוצר אירוע חד פעמי שנחקק בראש ובלב.

    סגור לתגובות על חוג בית: Sun Tailor בהופעה / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←