למעלה - Anika שתגיע מחר לסט בבוטלג עם Daniel Avery. למטה - קורותי השבוע ברדיו הבינתחומי.
השבוע ברדיו הבינתחומי:
ברנז'ת האינדי התל אביבית כבר לא הולכת לאינדינגב - היא אורזת את המזוודות לפסטיבל Primavera בברצלונה לראות את Mogwai, Foals, Queens of the Stone Age, Godspeed You Black Emperor ועוד רבים ושווים.
התלהבתי לכבוד האיחוד של Slowdive בפרימוורה. בתוספת עוד כמה להקות שרציתי לראות לפני שאמות, והכרזה של חבר טוב שהולך לכבוד יום הולדתו, שקלתי להצטרף לברנז'ה. אבל רגע, כמה זה עולה? הרבה אנשים מתלוננים על מחירי הכרטיסים בארץ, אך כשמחשיבים את סה"כ המחיר, האם באמת משתלם יותר לראות פסטיבל בחו"ל? בואו נראה.
הוצאות מתוכננות לפרימוורה 2014
180 € כרטיס כניסה לפסטיבל בהזמנה באינטרנט (יש כרטיס VIP במחיר כפול)
410 € טיסה ישירה לברצלונה עם אל על ב-28.5 וחזרה ב-1.6 (להגיע יום לפני, לחזור יום אחרי)
200 € לינה במלון זול בעיר ל-4 לילות (אם נשאר עוד מקום)
250 € תחבורה + אוכל + משקאות + בזבוזים ל-5 ימים
---
1040 € סה"כ - כמעט 5000 ש"ח
אולי תמצאו טיסה יותר זולה עם 12 שעות המתנה בטשקנט, אולי תעשו דאמפסטר דייבינג ותקבלו אוכל בחינם, ואולי יש לכם דודה בברצלונה. קשה לי להאמין שתצליחו לחסוך יותר מ-100-200 €. להיפך, בטח תשקיעו במלון יותר מפנק ותשתו סרווסה כמו מלך ספרד.
אם כרטיס להופעה של להקה מחו"ל עולה בארץ 200 ש"ח בממוצע, זה אומר שפסטיבל פרימוורה אחד שווה ל-25 הופעות בארץ. יש כ-150 הופעות בפרימוורה אבל אין סיכוי לראות את כולן אלא אם כן אתם יכולים לפצל את עצמכם לשניים. אדם נורמלי בטח רואה כ-10 הופעות ביום מבלי להתעלף, סה"כ 30 הופעות ב-3 ימים.
אני לא רוצה להצדיק את מחירי ההופעות היקרים בארץ, כי הם לא מוצדקים, אבל הטענה שיותר זול לראות הופעות בחו"ל פשוט לא נכונה, לפחות לא בשביל הישראלי שצריך לטוס לראות אותן. ההחלטה אם לנסוע או לא היא בכל מקרה רגשית ולא שוללת את פתיחת הארנק בשביל עוד כמה הופעות בארץ. יאללה, YOLO.
השבוע שמעתי את "High Hopes", השיר החדש של Bruce Springsteen. הוא נפתח עם תופים שבטיים בסגנון "Sympathy for the Devil" ואז נכנסת גיטרה חשמלית. אחרי חריקה אחת ניחשתי מי מנסר אותה, ידעתי אחרי השנייה, ועף לי השכל אחרי השלישית - Tom Morello, גיטריסט Rage Against The Machine, מנגן עם ברוס פאקינג ספרינגסטין.
טום מורלו הוא ממשיך הדרך של ג'ימי הנדריקס. הוא לקח את הבלוז-רוק, תיבל אותו בהארדקור Pאנק, והגביר את נסיונות הסאונד של ג'ימי ל-12. אלבום הבכורה של רייג' מ-1992 נשא בגאווה את ההערה "לא השתמשו בסימפולים, קלידים או סינתיסייזרים בעשיית האלבום הזה" כי צלילי הסקראצ'ינג והרעשים הצבעוניים שממלאים אותו לא הגיעו משום פטיפון או סמפלר. הם הגיעו מהגיטרה של טום מורלו. לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו לפני כן, ולמרות שהרבה גיטריסטים ניסו לחקות אותו, לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו אחרי כן.
הזיהוי המידי של טום מורלו התחיל להניע לי את הגלגלים. איזה גיטריסטים מתחילת המאה הייתי מזהה לו היו מתארחים אצל אמן אחר? איזה גיבורי גיטרה נולדו מאז שנת 2000 ומה הם תרמו להתפתחות הגיטרה?
החזרה לרוקנרול של תחילת הנוטיז הוציאה את הגיטרה מהקבר, אך הולידה מעט מאוד גיטריסטים עם פריטה שאפשר לזהות באוזניים עצומות, חוץ, אולי, מג'ק ווייט. אי אפשר להתחמק מהריפים העצומים ("Seven Nation Army") והסולואים החצופים ("Ball and Biscuit") שהוא משגר מגיטרת הפייברגלאס האדומה שלו. יש לג'ק חתימת סאונד ברורה שנסמכת על רטרו אמריקאי והפרסונה הססגונית שלו. אבל הוא לא חידש כלום, אלא אם כן לא שמעתם על הדבר הזה שנקרא "הבלוז" או על ג'ימי פייג' מלהקת אינדי אנונימית בשם לד זפלין.
מגמת הגיטרה של 14 השנים האחרונות סלדה מאתוס הרוק, אימצה את אתוס הפוסט Pאנק, וקראה לגיטריסטים להיות אנטי-גיבורים ולא להתבלט בשום אופן. אם בשנות ה-90 הגיטרה היתה במרכז הבמה של נירוונה, מטאליקה, ורובים ושושנים, בשנות האלפיים החזירו את הגיטריסט ללוות את הסולן בצד הבמה, ואם הוא ילד טוב אז להפציר עם איזה ריף חביב ספוג ריוורב. הסולו לא באופנה. ג'וש הומי, גיטריסט Queens of the Stone Age, הוא מהבודדים שמעיזים ללכת נגד הזרם וייצר כמה מהסולואים הכי קליטים מאז תחילת המילניום ("No One Knows"). רוב הגיטריסטים התנתקו מחבל התבור של רוק הסבנטיז והתחברו לאייטיז של ג'וני מארר מה-Smiths, זן מאסטר שבולט מבלי להתבלט ועושה בדיוק את העבודה שצריך ללא עשייה.
צליל הגיטרות עבר מביצים שעירות של אדם אחד לגנג בנג של להקה. אינטרפול הם דוגמה מעולה. שתי הגיטרות של Paul Banks ו-Daniel Kessler מתפתלות כל כך צמוד שאי אפשר להפריד ביניהן. כל ניסיון יהרוס את הסאונד של הלהקה. גם אצל להקות רוק אחרות שפרצו לתודעה כמו Foals, Arctic Monkeys, ו-Kings of Leon מוטבים השניים מן האחד. אפילו ה-Strokes שנהנים לצאת לסולואים אירוניים נשענים על 2 גיטריסטים במשקל שווה שמשלימים אחד את השני. אצל Arcade Fire, אחת מלהקות האינדי האהובות בזמנינו, זה אפילו עוד יותר קיצוני - מה שנחשב זה המאמץ הקבוצתי של מיליון האיש בלהקה והגיטרה נדחקת לשולי המיקס. לפחות ללהקות האלה יש איזשהי חתימת סאונד. לרוב הלהקות יש סאונד גיטרה גנרי שבקרוב יצא מאפליקציה במגע כפתור. לא משנה אם זה אינדי פופ, שוגייז, או גאראג' רוקנרול, הגיטריסטים בימינו מקנפרמים את עצמם כמה שיותר לחוקי הז'אנר ועושים הכל כדי לא להתבלט.
גיבורי גיטרה הם בכל מקרה נדירים ונשמע שהרוק שבע ממהפכות ונותר עם קול מחאה חלוש בכיכר במוצש. איך עוד אפשר לנגן על הכלי הזה שקרעו לו את המיתרים מכל כיוון אפשרי במשך יותר מ-65 שנה? מה שבטוח אצל הסבא השובב הזה זה כשחשבנו ששמענו את כל הסיפורים שלו פתאום מתגלה עוד פרט מרעיש.
אני אוהב לשדר ברדיו. מעבר להנאה האישית, כיף לי לנצל את האולפן לאירוח של המוזיקאים האהובים עלי. אחרי שפספסתי את ההופעות האחרונות של ירונה כספי, זמרת ורוקרית אדירה, החלטתי להביא אותה אלי לרדיו הבינתחומי.
ירונה הגיעה עם הפאוור טריו החדש שלה (אסף פקר - באס וקולות, ניק קינסברונר - תופים וקולות) ולמרות שהתוכנית הוקלטה ב-10 בבוקר, שעה שלא קיימת בזמן רוקנרול, הם ביצעו את המוזיקה עם אקסטרה חשמל ואפילו ניגנו 2 שירים חדשים בבכורה עולמית - "בוקר ריק" ו-"סימור". עם כל הכבוד לרוז פוסטאנס, ברור למי יש פה את האקס פקטור האמיתי.
