האחים העצובים בריאן (שירה, גיטרה) ודגלס (תופים) אינס מבלומינגטון אינדיאנה הוציאו אלבום שני מאוד מגובש ויפה בשם "Geist". זה תרגיל מרתק במינימליזם ועומס: הם רק שני נגנים ויש במוזיקה שלהם הרבה ריסון ומופנמות, ובכל זאת הם מייצרים ביחד סאונד כבד, צמרירי ועשיר והרבה התרגשות. האווירה והתיפוף מזכירים את ג'וי דיוויז'ן, והגישה הגיטריסטית מזכירה את סוניק יות' - שתיים מהלהקות האהובות עליי ביותר.
~~
האלבום "Lost In The Dream" של The War On Drugs הגיע לחיי בתקופה שכנראה הייתי צריכה אותו. יש לי נטייה לחרוש אחר שירים ומוזיקאים, אבל אם להיות ממש כנה, מעולם לא חרשתי על אלבום כמו על האלבום הזה. האזנתי לו בחדרי, עם עצמי, מקדישה את מלוא תשומת הלב לכל צליל, עד שכשהשמעתי את אחד מהשירים כשתקלטתי הרגשתי שאני משתפת את אחד הדברים הכי אישיים שלי, וממש הרגשתי שכולם פולשים לחדרי. אלבום להתאהב בו.
~~
'68 עשו אחלה רוקנרול. אבל מי שבאמת רצחה, היתה דווקא להקה מקומית בשם Barren Hope. חבל, שלטענתם, הם "הולכים לדרכים חדשות" וזו היתה ההופעה האחרונה שלהם. בעצם מגניב שזו היתה ההופעה האחרונה שלהם. כל להקה צריכה להופיע כאילו שזו ההופעה האחרונה שלה. טוטאליות מוחלטת ונגינה הדוקה, עם מתופף אקסטרה חייתי, מכניסה את הקהל לעניין ומביאה להתעלות. '68 החווירו לעומתם. הם חפרו המון וביצעו את השיר האחרון כאילו שרק אז ההופעה באמת התחילה, והשאירו אותי עם טעם של עוד. ממזרים.
2014 הייתה מלאה בלהיטים - ואני לא מדבר על "Fancy" של איגי אזלייה או "Anaconda" של ניקי מינאז'. מתחת לפני השטח יצאו המון שירים עם פזמונים גדולים והוקים מושחזים שהסחים פסחו עליהם. אבל לא אני.
שידרתי בתוכנית את השירים הכי טובים ששמעתי ב-2014, שירים שבמימד אחר נטחנים בלי סוף בגלגלצ, כולל המלצות מאורחי התוכנית בשנה החולפת. היה אקלקטי.
בתמונה: קיפוד זה החתול החדש.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-19:00
גלקטיק קניבל הם להקת פאנק רוק ממילווקי ארה"ב והשיר שלהם, Hate everything more הוא שיר השנה שלי. השיר לא מרפה לרגע אחד מהמאזין, מהרגע שהוא מתחיל ועד הרגע שהוא מסתיים, אלו שתי דקות אינטנסיביות של גיטרות מכסחות ב4-5 אקורדים, סולואים חזקים וסולן שצורח את הגרון שלו. אבל אל תטעו, מדובר בשיר מלודי להחריד, אומנם הסולן נשמע כאילו הוא שתה זכוכית עם הוויסקי שלו, אבל המלודיה של השיר לא מרפה ולא יוצאת מהראש. ישנה תחושה מאוד חזקה של בינוניות בשיר, לא כי השיר בינוני, נהפוכו, השיר מעולה. אבל החיים עצמם בינוניים, אין פה מקום לבזבז את הזמן על רומנטיזציה של חיים שירדו לטימיון, כי החיים בסה"כ הם בינוניים עם עליות ומורדות, וברגע שבחרת לנגן בלהקת פאנק רוק במילווקי או בת"א, החיים שלך הם בינוניים מינוס ואתה כותב על זה שיר שנותן הצדקה לקיום שלך בתור בנאדם\פאנק רוקר. "Hate Everything More" זה השיר הזה, אותו שיר שמתאר את תחושת האפסות של לקום בבוקר לעוד משמרת נוראית בעבודה, להיות בן אדם לא מושך מדי ולא מכוער מדי, להיות בנאדם שאומנם הוא לא בכושר וסביר להניח שיש לו כרס בירה אבל הוא רחוק (לא רחוק מדי) מלהיות שמן. זה שיר שגורם לדם לבעבע בעורקים, שמקצין את הדחף לרצות לצרוח משהו ולא לדעת מה לצרוח בדיוק ובראש ובראשונה, לדעת על מה לעזאזל הסולן שר, ואם אפשר אז שהשיר יתנגן בריפיט. השיר אומנם באורך שתי דקות, אבל סביר להניח שתבזבזו הרבה יותר משתי דקות בלהאזין לשיר הזה, אני יודע שאני עשיית את זה.
~~
בן טברסקי מנגן בלהקות Mad Choice ו-Zaga Zaga וגם מביים קליפים ללהקות.
השיר שודר כחלק מספיישל להיטי 2014
