פוסטים בכללי

  • Mark Gardener מלהקת Ride בראיון: מוכר באופן מוזר

    ידעתם ש-"shoegaze" היתה פעם מילת גנאי? העיתונות הבריטית העניקה את השם הזה בתחילת הניינטיז לחבורה של להקות כמו Ride, My Bloody Valentine, ו-Slowdive שלא דפקו פרצופי גמירה על סולואי גיטרה, אלא פשוט עמדו שם וניגנו. אבל בתקופת הגראנג' והבריטפופ, כשהשואו הפרוע והלוק נהיו חשובים לפחות כמו המוזיקה, לראות חבורה של אנשים עומדת על הבמה בג'ינס וטי-שירט, בלי כמעט לזוז או לתקשר עם הקהל, נחשב לבדיחה. שלא לדבר על הנוכחות הדלה בהופעות ושהלהקות פירגנו אחת לשניה, מה שזיכה אותן בעוד מחמאה מהעיתונות בממלכה המאוחדת: "הסצינה שחוגגת את עצמה".

    הכל התהפך בנוטיז. מוזיקאים חדשים כמו M83, Silversun Pickups, ו-The Pains Of Being Pure At Heart גילו מחדש את הסצינה וחגגו אותה. אפילו העיתונות הבריטית הצטרפה לחגיגה. אם להיות שוגייזר נחשב פעם לסוג של לוזר, היום זה ז'אנר סקסי שמשלב בין פסיכדליה ו-Pאנק, בין אפקטים חלליים לחומות של רעש, בין עדינות לכאסח, בין חלום למציאות.

    לא בכדי אבות השוגייז My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו בשנתיים האחרונות. לאחרונה התבשרנו גם על איחוד להקת Ride. רייד בלטו בזכות הדרייב הרוקיסטי שלהם, השפעות חזקות מלהקת The Byrds עם הרמוניות וואקליות וגיטרות מצלצלות, ובכלל, בזכות כתיבה מושחזת בעוד שרוב הלהקות נשענו בעיקר על אסתטיקה.

    סולן להקת רייד עם הקול המלאכי והגיטרה הגלקטית, Mark Gardener, היה אמור להגיע להופעת סולו בתל אביב כמה חודשים לפני שידענו בכלל על האיחוד. המלחמה חירבנה על הכל. אבל עכשיו, שחזרנו "לנורמליות", מארק גארדנר יגיע לבארבי ביום רביעי 14.1, ועוד לקראת אלבום חדש עם Robin Gutherie מה-Cocteau Twins - מהלהקות המשפיעות על השוגייז ובכלל. לקראת ההופעה, שלחתי למארק כמה שאלות במייל על אלברט קאמי, איך זה מרגיש לחזור לנגן עם רייד, ומה הוא מתכנן להופעה בארץ.

    יש באתר שלך ציטוט מעורר השראה של אלברט קאמי: "עבודתו של אדם היא לא יותר מאשר מסע איטי דרך המסלולים הצדדיים של האמנות לגילוי מחדש, של שניים-שלוש בבואות גדולות ופשוטות שבנוכחותן הלב שלו נפתח בפעם הראשונה". מה הן הבבואות הללו עבורך?

    "האהבה הראשונה שלי שהכרתי בזמן הלימודים ב-Banbury Art School ונהייתה לאבידה גדולה! החזרות הראשונות עם רייד, באותה התקופה ב-Banbury Art School, במידה מסוימת כתגובה לאבידת האהבה הראשונה שלי. ההופעות הראשונות של רייד, והפעמים הראשונות שניגנתי רוקנרול עם הדוד שלי כשהייתי בערך בן 6!"

    היום, "הסצינת שחוגגת את עצמה" נחגגת סוף כל סוף על ידי כולם: מעריצים, מבקרים, ומוזיקאים. איך זה מרגיש לקבל כל כך הרבה הכרה אחרי 20 שנה?

    "זה מרגיש נהדר. העיתונות הריעה לנו בתקופת התקליטים המוקדמים שלנו וההופעות הראשונות, וכך גם המבקרים והמוזיקאים. באופן כללי, המעריצים שבאו להופעות תמיד היו בעניין והבינו שמה שעשינו הוא איכותי. ואז העיתונות הפכה את עורה, כמו שהיא תמיד עושה אחרי שהיא מהללת אותך, עם בוא Nirvana והגראנג'. הדביקו לנו תוויות של שוגייזרים וכו'. ואז העיתונות הריעה ל-'בריט פופ', שלא עמד כל כך טוב במבחן הזמן - חשבתי אז שהרבה מהמוזיקה הזו והלהקות האלה לא היו מעניינות. תמיד האמנתי במה שעשינו, ותמיד הבנתי שזמן הוא המבחן הכי גדול לכל יוזמה אמנותית-מוזיקלית, ואנחנו, והלהקות המובחרות מאותה 'סצינה', עמדנו במבחן הזמן כי, לדעתי, היינו מעניינים, יצירתיים, ומפוקסים לגמרי על המוזיקה מאשר להיות חלק מסצינה, מה שכמובן די משעמם בשביל העיתונות והתקשורת".

    עכשיו כש-My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו להופעות ולהקליט חומר חדש, האם יש יותר לחץ לאחד את Ride? [נשאל לקראת ההופעה בקיץ -ע.ש.]

    "אני לא מרגיש לחץ לאחד את רייד. היו ברייד ארבעה בוסים, אז כדי שזה יקרה, צריך שארבעת הבוסים יגרמו לזה לקרות. עד שאקבל את שיחת הטלפון הזו, אהיה מפוקס לגמרי בלחיות בהווה, בגלל שזה כל מה שיש לנו. אני מרגיש יותר לחץ להמשיך ולהסתכל קדימה על שאיפות חדשות מאשר להסתכל לאחור כי יש לי עוד המון דברים לעשות. אנחנו אנשים עצמאיים, ובבוא הזמן יבינו שיש כל כך הרבה מוזיקה מעולה שאני מעורב בה כרגע, בין היתר עם רייד, ויבינו את זה כשהכל יצא לאור. אני לא מפסיק למקסס, להפיק, לשיר ולהופיע. אני חי בהווה ונהנה מאתגרים חדשים ונמנע מלהיות אסיר של העבר והזכרונות שלי - משהו מאוד קשה כשכולם מזכירים לך את רייד!"

    שמענו שרייד חוזרים. איך האיחוד הזה קרה?

    "דיברנו על זה בתור להקה במשך שנים. קיבלנו הצעות מעולות ממפיקים ופסטיבלים, אבל היינו מאוד עסוקים בתוך פרויקטים שונים שעבדנו עליהם באופן עצמאי. בשנה הבאה נחגוג 25 שנה ל-"Nowhere" [אלבום הבכורה של רייד -ע.ש.], אז החלטנו ביחד שזה יהיה מושלם להתאחד בתחילת 2015".

    איך זה מרגיש לנגן שוב ביחד? איך זה שונה מאז שהלהקה התפרקה?

    "זה מרגיש מדהים לנגן שוב ביחד. זה מאוד מעורר השראה לגלות שהמוזיקה שלך עמדה במבחן הזמן, ושהקהל גדל וגדל במשך השנים מאז שהתפרקנו ב-1996. התחושה הזו מרגישה נפלא וטוב לעבוד בהרגשה כזו. כשנפרדנו, הרסנו את הרכב, כך שעכשיו זה מרגיש שונה לגמרי לחזור ביחד בחזרה לאולפן ולצאת לדרכים. זה מרגיש בשבילנו כמו תחיה מחדש ולידה מחדש, ואנחנו בטוחים שנוכל לקחת את רייד עוד יותר גבוה, לרמה חדשה של קידמה לעומת התקופה ההיא של רייד. לנגן שוב ביחד מרגיש קצת סוריאליסטי, אבל גם מוכר באופן מוזר".

    האם אתה מתכנן לעבוד על חומר חדש לרייד?

    "זה כבר קורה. תמיד יהיה חומר חדש כשניכנס ביחד לחדר ונרגיש את הוייב! זה יותר אינסטינקטיבי מאשר משהו מתוכנן מראש!"

    איך סצינת המוזיקה באוקספורד בימינו? איזה להקות יוכלו להיות רייד או רדיוהד הבאות?

    "אני לא באמת יודע. בכנות, אני לא יוצא להרבה הופעות בימינו, אז אני לא בטוח מה הלהקות האלה באוקספורד עושות או איך הן נשמעות. אני נמצא באולפן כל כך הרבה, וכשאני לא באולפן אני משתדל לבלות זמן איכות עם בתי הצעירה והמשפחה. אין מספיק שעות ביום!"

    איזה שירים אתה מתכנן לנגן בהופעה בתל אביב? האם אתה עובד על חומר חדש?

    "אל תדאג, אני תמיד מנגן כמה שירים ישנים של רייד! שאר הסט שלי כולל שיתופי פעולה חדשים מקריירת הסולו, וכמה שירים חדשים מהאלבום שלי עם רובין גאת'רי (לשעבר מ-Cocteau Twins) שיצא בתחילת השנה. זו הסיבה שבגללה אני בא לתל אביב, כי המפיקים של ההופעה ראו אותי מנגן את השירים החדשים כשחיממתי את Slowdive בלונודון!"

  • ראיון עם Sun Tailor + הגרלת כרטיסים

    ל-Sun Tailor, שם הבמה של ארנון נאור, יש חיבה להופיע במקומות מיוחדים. ראיתי אותו בהופעה בסלון בית בתל אביב - הופעה מאוד אינטימית שירתה את הנוכחות החזקה של סאן הישר אל הלב.

    השבוע סאן טיילור יופיע במקום נוסף מחוץ למעגל הלבונטין-סירופ-אוגנדה: תיאטרון יפו ב-6.1. אני מגריל כרטיס זוגי להופעה (פרטים בסוף הפוסט), ועשיתי ראיון קצר במייל עם ארנון כדי לברר מה קרה לו בהודו, איך הוא כתב שיר עם אקורד אחד, ובאיזה מקום לא שגרתי הוא חולם להופיע.

    סיפרת בראיון לטיים אאוט שעשית מסע בהודו אחרי ההקלטה של האלבום הראשון. זה מאוד הסתדר לי. גם בתור יוצא הודו בעצמי, וגם כי הרגשתי שיש לך נוכחות ואותנטיות מאוד חזקה, שהיא הרבה פעמים תוצאה של טרנספורמציה אישית. מה קרה לך במסע בהודו ואיך הוא השפיע על החיים שלך?

    "הודו אכן הייתה שינוי גדול בשבילי. הגעתי אליה ברגע משמעותי, יומיים אחרי שקיבלתי את המאסטר של האלבום הראשון. הגעתי אליה ערום ומבולבל, בלי גיטרה ובלי לדעת מה אני רוצה לעשות עם המוזיקה שלי ועם החיים שלי. מהר מאוד מצאתי את עצמי עם גיטרה ביד יושב כל ערב, לבד או עם אנשים (לפעמים 5 ולפעמים 50) מנגן ושר. לא יכולתי לברוח מזה, זה הפך לצורך קיומי וכל מה שרציתי זה לשיר. זה היה קיים אצלי גם לפני הודו אבל היא פשוט הוציאה את זה ממני בעוצמות שלא היו קיימות שם קודם, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות יותר מהכל, ליצור את החוויה המשותפת הזאת בכל הזדמנות אפשרית. עם הגל הגדול והסוחף הזה חזרתי לארץ והתחלתי להופיע".

    אמרת בראיון לבלוג Shira T שגדלת דווקא על גראנג' כמו סטון טמפל פיילוטס ואליס אין צ'יינז. איך עברת דווקא לצד האקוסטי של המוזיקה? האם תעשה אי פעם מהלך דילן ותעבור לגיטרה החשמלית?

    "זה נכון שגדלתי על גראנג' אבל תמיד נמשכתי לצד השקט יותר שלו, לשירים השקטים של פרל ג'אם, לאנפלאגדים הקלאסיים האלו של נירוונה ואליס אין צ'יינז. יש איזו כנות ופשטות בכלים אקוסטיים שאני מתרגש ממנה, קשה לי למצוא את זה בסאונד מסונתז או מלאכותי. כשזה בכל זאת קורה אני מוצא שיותר מהכל אני מגיב לשיר, ולא בהכרח לאינסטרומנטציה.
    מבחינתי כבר עשיתי סוג של קפיצה לצד החשמלי, אני מנגן כמה שירים על לאפ סטיל מוגבר (מעין גיטרת סלייד חשמלית) בהופעות ואני מאוד אוהב את העצמה שיש בגיטרה חשמלית".

    איך נוצרה העטיפה של "This Light"? למי שייכות הפנים שמופיעות עליה?

    "העטיפה של This Light היא תחריט שעשתה האמנית אנה דובינסקי. הרעיון נוצר אחרי ביקור שלי בטוסקנה בשנה שעברה, ראיתי שם תחריטים של שמשות פגאניות מעל הדלתות, סמל למזל טוב ולשפע. הרגשתי שזה יהיה אימאג' נכון לאלבום החדש. אנה לקחה את הרפרנס הזה והפכה אותו ליצירת אמנות מדהימה שמחבקת היטב את המוזיקה".

    המוח שלי התפוצץ כשהבנתי שיש רק אקורד אחד ב-"Who's At Your Window" - זה לא שגרתי ומאוד עוצמתי. איך השיר נכתב?

    "זה נכון, רק אקורד אחד, גם אותי זה הפתיע כשזה קרה. הרעיון לשיר היה אצלי בראש כמה שנים, עוד מהתקופה שלי בלונדון. מדי פעם הייתי מזמזם אותו לעצמי ואז שוכח. הוא קפץ עלי חזק ובפתאומיות כשהייתי בפריז בסוף 2011, ואז כבר ביקש להיכתב ולהפוך לשיר. הוא יצא ממני במכה אחת, ותוך 20 דקות כבר הלך לבד".

    יש לך חיבה להופיע במקומות לא שגרתיים: בסלונות בבתים ועכשיו גם בתיאטרון יפו. באיזה עוד מקומות לא שגרתיים הופעת? מה מושך אותך מחוץ לאולמות ההופעות, ומה המקום הכי פחות שגרתי שהיית מת להופיע בו?

    "אני אוהב את הקסם שבחלל, ואיך הוא משפיע עלי, על המוזיקה ועל הקהל. יש משהו כל כך חזק בהשפעה של מקום על היצירה, הוא בעצם השותף הסמוי והדומיננטי בהופעה, משהו שלעיתים קרובות אנחנו לא מבינים בזמן אמת. הופעתי על גג בתל אביב, בהאנגר נטוש בהמבורג, במנהרה ענקית בלונדון, כל מקום יוצר משהו אחר. אשמח להופיע במערה ענקית, עם המון נטיפים והמהום של מים זורמים, זאת פנטזיה שיש לי כבר המון זמן".

    ~~

    רוצים לזכות בכרטיס זוגי להופעה של Sun Tailor? חפשו את סטטוס ההגרלה בעמוד המאזין בפייסבוק ותגיבו עליו בהתאם. הזוכה יבחר אקראית ב-6.1 בשעה 12:00 ויקבל הודעה בפייסבוק.

  • רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014

    שנת 2014 המשיכה את המגמה המוזיקלית של השנים האחרונות: יותר אמנים עושים יותר מוזיקה מאי פעם בכל ז'אנר תת-ז'אנר ותת-תת-ז'אנר אפשרי. אמצעי ההקלטה הזולים וההפצה הזמינה נותנים לכל פועל היי-טק לממש את החלום להיות רוקסטאר, ולו ל-15 דקות.

    אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

    ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

    איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

    אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

    בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

    ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

    דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

    והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

    1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
    2. Beck – Morning Phase (3)
    3. Alt-J – This Is All Yours (4)
    4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
    5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
    6. Chet Faker – Built on Glass (12)
    7. The Black Keys – Turn Blue (13)
    8. FKA Twigs – LP1 (13)
    9. Interpol – El Pintor (13)
    10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

    אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

    הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

    מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

    כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

    סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

    * תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי

  • המאזין ברדיו 70: ניקוי אוזניים מ-2014 + Bill and Murray לייב

    The Listener 70: 2014 Ear Cleanse + Bill And Murray Live by Idosius on Mixcloud

    שידרתי בשעה הראשונה ניקוי אוזניים מ-2014 עם מוזיקה אקלקטית מזמנים אחרים. בשעה השניה, טריו הסינת'פופ Bill and Murray באו לסשן חי באולפן ונגנו שירים עם לב אנושי וצלילים אלקטרוניים.

    בתמונה: ביל ומארי באולפן

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-19:00

  • האלבומים האינטרגלקטיים 2014

    The Listener #69 Top Albums 2014 by Idosius on Mixcloud

    15. Mogwai - Rave Tapes

    Mogwai - Rave Tapes

    אין פה משהו חדש - את המהפכות שלהם מוגוואי כבר עשו. מה שכן יש זה קטעים מקוריים עם סאונד ייחודי ללא קלישאות.

    לחובבי Pink Floyd, Talk Talk, Slint

    14. Aphex Twin - Syro

    Aphex Twin - Syro

    המשוגע חזר עם הצפצופים השובבים שלו ובעט לכל סצינת האלקטרוניקה בתוכס הרובוטי שלה. והכי חשוב: אין פה דאבסטפ.

    לחובבי Kraftwerk, Brian Eno, Orbital

    13. Manic Street Preachers - Futurology

    Manic Street Preachers - Futurology

    הוולשים הבטיחו אלבום של David Bowie תקופת ברלין, פוגש את Goldfrapp, פוגש את Public Image Ltd, והם קיימו.

    לחובבי David Bowie, Goldfrap, Public Image Ltd

    12. Weezer - Everything Will Be Alright In The End

    Weezer - Everything Will Be Alright In The End

    השנה ציינו 20 שנה לאלבום הכחול של וויזר, והלהקה חזרה למקורות עם רוק אינטיליגנטי, כיפי ומאוד מודע לעצמו.

    לחובבי Buzzcocks, Kiss, Supergrass

    11. Tom Brosseau - Grass Punks

    Tom Brosseau - Grass Punks

    אני לא אוהב בד"כ סינגרים/סונגרייטרים, אבל הזמר המקסים הזה מצפון דקוטה כבש את ליבי עם הכנות העמוקה והסיפורים היפים שלו. הוא כתב שיר האהבה שהסמטארטפונים גוזלים מאיתנו, לכל הרוחות.

    לחובבי Nick Drake, Bob Dylan, Leonard Cohen

    10. Dum Dum Girls - Too True

    Dum Dum Girls - Too True

    אינדי פופ נשי מלוס אנג'לס ומלוטש כמו יהלום אפלולי מהאייטיז.

    לחובבי The Bangles, The Raveonettes, Stone Roses

    9. Eagulls - Eagulls

    Eagulls - Eagulls

    סולן נבחני עם המון חוצפה וריפים חדים בשירות שירי פוסט-Pאנק פופי. והעיקר, שם הלהקה הפיל רבבות סחים בפח.

    לחובבי Public Image Ltd, The Cure, The Clash

    8. Sharon Van Etten - Are We There

    Sharon Van Etten - Are We There

    אלבום מאוד אמוציונלי עם מידה שווה של יופי וכאב והקול המדהד הזה של שרון. תרגישי טוב, מותק.

    לחובבי Cat Power, Natalie Merchant, Dolly Parton

    7. Howler - World Of Joy

    Howler - World Of Joy

    הרביעייה ממינאפוליס מינסוטה התבגרה והוציאה אלבום רוקנרול קליט ומדמם.

    לחובבי The Strokes, The Replacements, Hüsker Dü

    6. Honeyblood - Honeyblood

    Honeyblood - Honeyblood

    צמד חמד סקוטיות באלבום בכורה צבעוני שהולך ומתחבב משמיעה לשמיעה, כולל את שיר הפרידות האולטימטיבי אי פעם.

    לחובבי Jenny Lewis, Best Coast, HAIM

    5. Metronomy - Love Letters

    Metronomy - Love Letters

    אין שום דבר אחר שנשמע כמו "Love Letters". זה אלבום שמתעלה מעל הז'אנרים המעורבבים שלו לכדי יצירה שכל חובב מוזיקה אמיתי יאהב. האנגלי הלבנבן ומנהיג ההרכב, ג'וזף מאונט, שר עם המון נשמה, ולמתופפת אנה פריור מגיע את פרס קולות הרקע של השנה. חגיגה שמחה של שברון לב.

    לחובבי Prince, Beck, Hot Chip

    4. Royal Blood - Royal Blood

    Royal Blood - Royal Blood

    איפה הרוק!? הנה הרוק!!! הצמד האינטרגלקטי של השנה יצר אלבום שכולו ריפים מפלצתיים בווליום 11. הם זינקו למקום הראשון במצעדים הבריטיים בלי שום גימיקים שיווקים ורשתות חברתיות, והם עשו את כל זה שנה מהקמת הלהקה. הוכחה מדהימה שמוזיקה טובה יכולה לנצח.

    לחובבי Muse, Queens of the Stone Age, White Stripes

    3. Iceage - Plowing Into the Field of Love

    Iceage - Plowing Into the Field of Love

    האלבום הכבד, האינטנסיבי, והקשה של השנה. רוב המוזיקה שיוצאת בתקופתינו היא במשקל נוצה, מוזיקה בין לבין טראקים בשאפל בזמן שמשחקים בקאנדי קראש. אבל לא Iceage. הצעירים הדנים האלה לקחו צ'אנס גדול כשהם החליפו את צלילי הפוסט-Pאנק הג'וי דיוויז'ן-ים שלהם באופל של ניק קייב, ונשברים אל תוך המוזיקה, שיר אחרי שיר. סולנים כמו אליאס בנדר רוננפלט כבר לא עושים היום.

    לחובבי Nick Cave, Joy Division, Afghan Whigs

    2. I Break Horses - Chiaroscuro

    I Break Horses - Chiaroscuro

    להיטי פופ אפוקליפטיים הישר משבדיה. זה האלבום האלקטרוני הכי טוב השנה שמביא שוגייז חולמני עם סינטיסייזרים מכושפים והקול המצמרר של מאריה לינדן, שמשום מה לא רואה את עצמה בכלל בתור זמרת. חבל שהשם של הלהקה נוראי, כי המוזיקה מעולה.

    לחובבי Depeche Mode, Cocteau Twins, The Kinfe

    1. Cheatahs - Cheatahs

    Cheatahs - Cheatahs

    שוגייז עם אקסטרה דרייב והאלבום הטוב ביותר שיצא השנה מכל בחינה: סאונד מובחן של גיטרות מתפוצצות דרך מגברים עמוסים, נגינה סופר הדוקה, והמון מלודיה עם פאז שעיר במיוחד ושירה מרחפת. זה אלבום שמענג לשמוע בתור יצירה אחת, מההתחלה ועד הסוף, במסע לחלל החיצון וחלל הפנים. שמיעת חובה לכל מי שאוהב גיטרות ונמאס לו מהשוגייז הגנרי שיוצא בימינו.

    לחובבי My Bloody Valentine, Ride, Dinosaur Jr