בן טברסקי רצה לקטול את ההופעה של Julian Casablancas + The Voidz, אבל גם הוא נסחף במערבולת של סולואים ומולטים אל תוך הצד ההדוניסטי והאפל של האייטיז.
צילום: אריאל עפרון
ב-11.6.2015, חבורה של מוזיקאים חמושים בשפמים, תספורות מולט, תלתלים נפוחים, מעילי עור, ומיזעים בהתעלמות מוחלטת ממזג האוויר ומיקומם הגיאוגרפי, ובסופו של דבר, לוק אייטיזי קיצוני להחריד, מילאה את מועדון הבארבי. האנשים הללו היו ג'וליאן קזבלנקס והוויידז.
הרושם הראשוני שהיה לי כשהלהקה עלתה לבמה היא, "רגע, הם על אמת?" הלהקה נראתה כמו פארודיה ממש מוצלחת על האייטיז או לחילופין אנשים שגורמים לקבועים בהר סיני (בר במרכז העיר) להחוויר. זה נראה כאילו כל נגן ייצג תת תרבות אחרת של האייטיז. היו את שני הגיטריסטים שנראו כאילו הם ניגנו יחדיו את כל הקטלוג של ואן היילן: לאחד היה שיער ארוך גולש בעוד שהשני היה נראה כמו אצן מזרח אירופאי, מהסוג שמעשן סיגריה אחרי מקצה ה100 מטר; המתופף נראה כמו פליט CBGB'S שמנסה להתברג לסצינת הניו וייב עם מעיל עור ועגיל חישוק על אחת מאוזניו; הקלידן בסיסט נראה כמו בליין מועדונים בעוד שהקלידן השני נראה כאילו הוא סוחר הסמים שלהם (מהברונקס מהאייטיז כן?); ומעל כולם, ג'וליאן קזבלנקס עם מיזע ברוח ההיפ הופ א-לה ראן די אמ סי, ומולט עצבני צבוע בצבעי ניאון מזעזעים.
אבל היתה גם מוזיקה.
הלהקה נשארה נאמנה ללוק האייטיזי ופתחה בשיר רגוע למדי. ג'וליאן קזבלנקס פתח בצעדי ריקוד מרושלים נוסח "לא ממש אכפת לי/הפלתי את העדשה" ושר שירה ממולמלת למדי. המוזיקה היתה רגועה והאווירה היתה אווירת סרט נעורים מה...כן, ניחשתם נכון, מהאייטיז. הרגשתי כאילו אני שומע פסקול לסצינה שבה ג'אד נלסון נוסע חצי בוכה חצי עצבני לביתה של מולי רינגוולד, וכל מה שהוא רוצה לומר לה זה שהוא אוהב אותה, אבל הוא חושש שזה מאוחר מדי. השיר היה ארוך ונדמה שהוא לא הולך לשום מקום, בדיוק כמו הסצינה המדומיינת שכתבתי. אני עמדתי בקהל וחשבתי לעצמי, "אוי לא, לא עוד הופעה כזאת".
ואז קרה דבר אחר.
הלהקה ניגנה את "M.utually A.ssured D.estruction". הקצב העלה הילוך, הגיטרות היו מרושעות וברגע אחד לקחתי את כל הדברים הרעים שחשבתי על הלהקה. משם הלהקה המשיכה ל-"Father Electricity" עם הגרוב האפריקאי ולסט שהורכב רובו מהאלבום האחרון "Tyranny" שיצא ב-2014. המוזיקה היתה מגוונת למדי. מצד אחד יציאות פוסט פאנק אפלות, מצד שני גרוב שמאוד הזכיר לי את Talking Heads בימיהם עם אדריאן בילו, ואפילו קצת מההרפתקנות של להקות נוסח This Heat. הלהקה ניגנה סט של פופ חכם וקודר - מי שבא לראות קאברים דהויים לסטרוקס בטח התאכזב. המוזיקאים שג'וליאן קזבלנקס הקיף את עצמו בהם היו מדהימים אחד אחד, וג'וליאן עצמו, עם כריזמה של בן טובים מרושל, הצליח לרגש בזכות כמויות הרגש והמאמץ שהוא שם בהופעה - דבר שלדעתי מאוד חסר באובר מגניבות של הסטורקס, שם נדמה כאילו הוא רק ממלא תפקיד של סולן שנראה שזה עתה קם עם בגדי מעצבים ב-16:00 בצהריים.
הקהל היה פאקטור חשוב בהופעה. אנשים באו, הכירו, שרו, קפצו, רקדו ומחאו כפיים בכל רגע שאפשר למחוא בו כפיים, ובצדק. לעזאזל, הקהל מחא כפיים אחרי סולואי גיטרות, וזה לא היה קונצרט ג'אז!
הלהקה ניגנה סט הדוק של שעה וקצת וירדה מהבמה לצלילי הקהל המריע שרק רצה עוד. ג'וליאן עלה יחד עם הקלידן והם ביצעו גרסא מינימליסטית ומרגשת ל- "You Only Live Once". ג'וליאן נראה נבוך ונרגש וציין שהם לא התאמנו על השיר. הקהל התרגש כמו ג'וליאן וגיבה אותו בפזמון. הלהקה עלתה לעוד שיר אחרון לאחר הקריצה לסטרוקס, והקהל רצה עוד, אבל אני מניח שיותר מדי זה בכ"ז יותר מדי.
כל הכבוד יא קזה.
