Bardo Pond בבארבי: גנים צעירים, מוזיקה בוגרת \\ עמי שלו

עמי שלו (לא מהמונוטוניקס) התמסטל מההופעה של Bardo Pond בבארבי וגילה שהחנונים שולטים גם על הגיטרות.

תרשו לי להגיד לכם משהו, הרוקנרול אולי מת לפי דברי לני קרביץ, אבל הרוק-פסיכדלי-סטונר-שוגייז שבארדו פונד הציגו אתמול בבארבי חי לגמרי, עדיין מהפנט, וסוחף את הקהל למרחבים פנימיים.

בארדו פונד, אשר פעילים כבר יותר מ-20 שנה, משכו אל הבארבי מעריצים ותיקים וחדשים ואוהבי מוזיקה כאחד. לפני הכניסה היה חשש בקהל: "האם זה יהיה טוב?", "איך הם יהיו בהופעה?", ועוד שאלות על איכות הסאונד ואיזה אנרגיה להקה ותיקה יכולה עוד להוציא בבארבי. טווח הגילאים היה רחב מהרגיל אך חסר את קהילת ההיפסטריאדה הצעירה שאני רגיל לראות בהופעות - אולי העדיפו לראות את Garden City Movement בבלוק או שבארדו פונד פשוט לא כל כך מוכרת בארץ.

הנגנים עלו על הבמה לבושים בצורה מאוד "נורמלית" ולחלוטין לא נראו קשורים לתדמית שהיתה לי בראש. הלהקה שמתהדרת בהתנסות עם כל סוגי הסמים הידועים לאנושות, זאת שחצי מהאלבומים והקטעים שלה נקראים על חומרים מעוררי הזיות, זאת שמתארת שהמוזיקה שאובה ונשנעת על העולם הזה, היא בסך הכל איך להגיד, נראית מאוד פשוטה. עכשיו, כל זה נכון לרוב הנגנים פרט לזמרת Isobel Sollenberge. איזובל כאילו לקוחה מעולם אחר, עם מראה צעיר ב-20 שנה מהגיל שלה, מתאימה בול להיות זמרת פופ-אינדי-קל-ומודרני עם מספיק גנים צעירים בשביל כל הלהקה, ולא נראה שהסמים או השנים השפיעו עליה. חבר ניסח את זה היטב לפני שהתחילו לנגן: "או זה מעולה! אני אוהב לראות חנונים עם גיטרות, אתה יודע שיצא מזה משהו טוב!"

על האקורד הראשון הרגשתי שיש אמת בדבריו כאשר הם התחילו עם "Kali Yuga Blues": חריכות איכותיות של גיטרות מלאות דיסטורשן וקצב איטי ומושך לאחור, כאילו פיזית, ואז התחילה השירה. קול גבוה נוגה וחולמני מילא את שארית חלל הסאונד, שהיה כבר די מלא בשתי גיטרות בס ותופים, לכל אחד מהם ארגז אפקטים מלא משלו. כבר בקטע הראשון בארדו פונד הציגו את שלל הארסנל שלהם כשאיזובל התחילה לנגן בחליל והוסיפה עוד גוון לאוסף הצלילים. הופתעתי לגלות שהכל עבד פשוט טוב. הסאונד בבארבי היה מעולה והתיאבון שלי היה בשמיים.

לקח לי עוד זמן לעקל את השירים הראשונים ואת החוויה. זה תמיד מתחיל אצלי בצורה מחושבת: בדקתי את הנגנים, הקהל, והסאונד. פתאום מצאתי את עצמי שוקע לתוך ההופעה, מרים ידיים וזורם עם החוויה. באותו רגע הרגשתי שהלהקה הצליחה להפנט אותי ונסחפתי לעולם שלה. החוויה רק התעצמה כשראיתי את כל הקהל לידי, נסחף עוד יותר ולוקח אותי איתו. ראיתי קהל של מנענעי ראשים, אבל לא סטונר סטייל, אלא שוגייז סטייל. לא עוד הדבנגינג מוכר, אלא התכנסות פנימה, עם חיוכים על הפנים ומבט לנעליים. כל זה הגיע בחיבור מושלם לנגנים שדיגמנו בהייה עמוקה ואמיתית בנעליים, מרוכזים עמוקות בגיטרות ובמוסיקה. כולם היו במין מסיבה סודית שלאו דווקא היתה המגניבה בעיר, והבינו שיש משהו מיוחד בהתמסרות. הקהל נכנע ונתן ללהקה לסחוף אותו למחוזות הסאונד הבלתי נגמר, שברובו איטי ומלא, ולעתים רחוקות מגיע לרגעי שיא בקצב גבוה. בין השירים איזובל לא הפסיקה לשפוך את אהבתה הכמעט-בלתי-נגמרת-ולפעמים-קצת-מוגזמת-בקטע-פחות-אמין, אך לדעתי היא ניסתה להודות על החוויה השלמה שהלהקה חוותה בארץ מעבר להופעה, על הסיבובים בתל אביב, והרצון להחזיר לקהל את האהבה שהרגישו בארץ. היא הוסיפה בצורה חצי הזויה ספק רומנטית שרוב השירים שלהם נכתבו על תל אביב, בקטע לא ברור - אולי לסמים כן היו השפעה בכל זאת.

את ההדרן פתחו רק הגיטריסטים לבדם על הבמה והתכתבו בסשן דואו דיסטורשן ופידבק קלאסי בקטע שהתמשך ל-15 דקות, מה שאפיין הרבה מהקטעים, והתפתח לקטע חצי מאולתר חצי מובנה כאשר שאר הנגנים הצטרפו ופירקו סופית את הבארבי. מגיעה מילה טובה לאמרגנים (המון ווליום) שבחרו להביא את אחת מחלוצי הז׳אנר בתקופה גם ככה עמוסת הופעות. גם על כך איזובל הודתה וגם על הסאונד שהיה מעולה מכל מקום בבארבי. אחרי ההופעה ניגשנו לדבר עם הנגנים שהיו נרגשים לדבר איתנו, להיות כאן, ולהסביר לנו למה לזמרת יש רשימות עם כל הליריקס ומבנה השירים לידה, ובסופו של דבר, להראות לנו שהם אכן חנונים עמוק בפנים, חנונים שיודעים מה לעשות עם הגיטרות שלהם.