פוסטים מאת ירדן אבני

  • עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping

    ההתחלה

    אולי אחד הדברים הקריטיים והחשובים בקריירה של ראפר הוא הצעד הראשון, השיר הראשון שהראפר משחרר, ובו הוא צריך להראות לקהל מי הוא, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. רוב הראפרים בוחרים להגזים, להתנהג כאילו הם כבר אלופי העולם, להשוות את עצמם לגדולים ביותר ולטעון שהם הולכים להשתלט על העולם ממש בקרוב, אנחנו רק צריכים לחכות. כשדוד דיגס פתח את אלבום הסולו הראשון שלו, "Small Things to a Giant" מ-2012, הוא בחר בדרך שונה.

    "Fresh from the Hood" הוא שיר הפתיחה של אותו אלבום, ודוד דיגס נשמע בו ממוקד ובעיקר מודע. הוא מודע לכשרון ולקול הייחודי שיש לו לעומת ראפרים אחרים, אבל הוא יודע שהשוני הזה עלול להוביל לכך שהוא לא יזכה להצלחה ופרסום. הוא מודע למטרות ולשאיפות שלו, אבל בינתיים הוא מוקיר את העובדה שהוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, ויודע שאין לו כל כך הרבה זמן על העולם הזה כדי לשמור דברים בבטן. על הדרך הוא גם מספר על עצמו, על החיים ב-Bay Area בקליפורניה, על המשפחה וההשפעות שלו, וכל זה עם פלואו חכם וחרוזים מורכבים. תוך שיר אחד של פחות משלוש דקות, אפשר ממש להרגיש שאתה מכיר את דיגס.

    למרות שזאת פתיחה מרתקת לקריירה מרתקת, ולמרות שגם שאר האלבום לא נופל ממנה, דיגס לגמרי צדק לגבי התחזיות שלו ונשאר אלמוני לחלוטין עד לא מזמן. בשנה האחרונה הוא השתתף ב-"המילטון", מחזמר ראפ שובר שיאים, זכה עליו בטוני, והוציא שני אלבומים עם הלהקה Clipping איתה יגיע להופעה בארץ ביום שני הקרוב, 12.12 במועדון הגגרין. הוא בדרך להפוך לאחד מהכוכבים הגדולים באמריקה, אז כדי שלא תתחרטו שפספסתם אותו, הנה הסיפור על עלייתו של דיגס.

    הפריצה של קליפינג

    בקליפינג דיגס משתף פעולה עם צמד המפיקים William Hutson ו-Jonathan Snipes, חברי ילדות שלו ששואבים השפעות מאינדסטריאל ומפיקי נויז והיפ הופ נסיוני (Tim Hecker ו-Death Grips, לדוגמא). בראיונות דיגס מספר שיש למוזיקה של קליפינג כמה חוקים: דיגס אף פעם לא כותב בגוף ראשון, וקליפינג אף פעם לא משתמשים בתופים אלא מסמפלים דברים כמו מסור חשמלי ויריות קליעים של אקדח. החוקים הללו יוצרים פילוסופיה מעניינת בז'אנר בו ראפרים מתעסקים באגו ובסיפור האישי שלהם, בזמן שדיגס אף פעם לא כותב על עצמו, אלא על דמויות אחרות שהוא ממציא. נוסף לכך החוסר המכוון בתופים - שמכת הסנר שלהם בדרך כלל גורמת לנפילת המתח בביטים בהיפ הופ - שיוצר תחושה אינטנסיבית ומתוחה לסיפורי הגטו שדיגס מספר בשיריו כמו Taking Off.

    ב-2013 קליפינג הוציאו את אלבום הבכורה "Midcity" לבאנדקאמפ. הלייבל המוערך Sub Pop גילה את האלבום, והחתים את קליפינג. הלהקה הוציאה את האלבום השני שלה"CLPPNG" תחת הלייבל. באלבום הזה דיגס וחבריו גיבשו את הסאונד שלהם. הם החלו לעשות דברים מעניינים יותר עם השילוב המוזר בין נויז והיפ הופ, והחלו לשלב יותר הוקים וביטים מקפיצים, והשירים שבהם עשו זאת נהיו לשירים הטובים ביותר שלהם ("summertime" ו "work work" הם השיאים של האלבום). גם הכתיבה של דיגס התחדדה. הוא השתפר מאוד בתור מספר סיפורים, והסיפורים שלו נהיו מעניינים ואנושיים יותר: ב-"Tonight" הוא מתאר מסיבה שבה הנואשות של הדמות הראשית להשיג זיון הופכת לסיוט, וב-"Work Work" הוא מתאר חיים של רחוב טיפוסי בגטו, שמכיל עסקי סמים וזנות ואדם שעושה את העסקים הלא נכונים בזמן הלא נכון.

    "המילטון" והנסיקה לשמיים

    בניגוד להמון מוזיקאים שחוטאים במשחק פה ושם, דיגס הוא שחקן כמו שהוא ראפר - הוא למד ולימד משחק והשתתף במחזות קטנים. נראה שהקריירה של דיגס כשחקן התנהלה כמו קריירת הראפ שלו, עם דגש על לעשות משהו אחר ואלטרנטיבי, שבא על חשבון הצלחה ופרסום. ואז הגיע "המילטון". מחזמר ההיפ הופ שכתב חברו הטוב של דיגס, לין מנואל-מירנדה, עוסק בסיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד האבות-המייסדים ושר האוצר הראשון של ארה"ב. דיגס השתתף בהקראות הראשונות של המחזה, ואחרי שהתאהב בסיפור ובשירים של מירנדה החליט להמשיך ולשחק גם בהפקה של המחזמר באוף-ברודוויי ולאחר מכן בברודווי.

    הנה משהו שאתם צריכים לדעת על "המילטון": זהו האירוע התרבותי הגדול והמצליח ביותר בארצות הברית כרגע - יותר מכל סרט או סדרה מדוברים, יותר מכל אלבום או סינגל מצליחים, אף אחד לא יכול להתחרות במחזמר שיש לכרטיסים שלו רשימת המתנה של שנה מראש. הוא גם מבריק כמו שהוא מצליח: את כל התפקידים, למעט התפקיד של המלך ג'ורג', משחקים שחקנים לא-לבנים, במטרה להראות את ארה"ב כמו שהיא נראית כיום. הסיפור עצמו מתעסק במאבק של מהגר אידאליסט לעשות שינוי אמיתי בממשל האמריקאי תוך כדי מאבק עם יריבים פוליטיים ופופוליסטים. כל זאת, ביחד עם שירי ההיפ הופ וה-R&B, הופך את המחזמר ליצירה הכי נגישה ורלוונטית באמריקה.

    דיגס משחק במחזמר שתי דמויות שונות לחלוטין: במערכה הראשונה הוא משחק את המרקיז דה-לפייט, המהגר הצרפתי שעזר לאמריקאים במהפכה שלהם והמשיך אחר כך למהפכה הצרפתית; ובמערכה השנייה הוא משחק את תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, פוליטיקאי משופשף ופופוליסט, שכתב את הכרזת העצמאות מחד, אך רכש מאות עבדים והתנגד לרעיונות הליברליים של המילטון. חוץ מהעובדה שמרענן לראות בחור שחור משחק את בעל העבדים הנודע והצבוע, הפלואו והמהירות הבלתי-אפשרית של דיגס עוזרים לו לבנות את הדמויות בצורה מקורית ושונה: לפייט הוא מהגר שמתקשה בהתחלה עם האנגלית שלו, וככל שהוא מתקדם בדרגות הפיקוד, הפלואו שלו נהיה מהיר יותר. השיר בו הוא מדגים את יכולות הפיקוד שלו, "Guns and Ships", הוא השיר עם הכי הרבה מילים לשנייה בהיסטוריה של ברודוויי, עם שיא של 6.3 מילים בשנייה. לעומת זאת, כשדיגס משחק את תומאס ג'פרסון, הוא יותר אולד-סקול בראפ שלו, בהתאם להשקפת העולם השמרנית של הדמות. הזכייה של דיגס בפרס הטוני לא כזאת מפתיעה. למרות שהוא מעולם לא שיחק במחזמר ולקח שיעורי פיתוח-קול במקביל לחזרות, למצביעים פשוט לא הייתה ברירה לבחור באחת מתצוגות המשחק המורכבות והמעניינות שנראו בברודוויי.

    ההווה של קליפינג

    עם ההצלחה האדירה של "המילטון" בברודוויי, מעמדו של דיגס עלה, וכך גם תשומת הלב ללהקה שלו. סאב פופ ניצלו זאת. השנה יצאו שני ריליסים של הלהקה אי פי בשם "Wriggles" ואלבום בשם "Splendor & Misery". שניהם הראו כיוון נגיש יותר של הלהקה לקהל הרחב, ולדעתי גם מעניין יותר. "Wriggles" הוא בקלות ההוצאה הכי ממוקדת וכיפית שהוציאו חברי קליפינג, ומכיל את הביטים הכי מרקידים שהלהקה הפיקה אי פעם. כשלהקה עם הפקה כל כך מעניינת ולא קונבציונלית מנסה להנגיש את עצמה בלי לפגום בייחוד שלה, זה עלול להרגיש כמו ירידה ברמה או באמנות, אבל לקליפינג זה עובד.

    "Splendor & Misery" הוא כבר סיפור שונה ומציג צעד נוסף בנסיוניות וההתפתחות של הלהקה. מדובר באלבום קונספט על עבד שחור שננטש על חללית, ומערכת ההפעלה שלה מתאהבת בו. יכולת הסיפור של דיגס מתפתחת לכדי עלילה שמוכלת באלבום שלם, וגם ההפקה של סנייפס והטסון משתלבת בה בצורה מעניינת, ומייצגת את אותה מערכת ההפעלה ואת המסרים שהיא מחביאה. אולי בהשפעת המחזמר, דיגס מכניס לסיפור שלו הרבה יותר רגש ורובדים מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. הדמות שהוא יצר אמינה גם בלי המטאפורה של החלל: עבד שחור שמגיע למקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, ודווקא שם הוא מרגיש הכי בודד. מכל ההתעסקויות בהצלחה שחורה בעידן הפוסט-קנדריק שהתחיל השנה, ההתעסקות של קליפינג היא מהמקוריות והמעניינות שבהן.

    קליפינג היא בסך הכל חלק מסצנת ההיפ האלטרנטיבית שמתרחבת בעשור האחרון. היופי שבסצנה הזו היא שאף אחד מאמניה לא דומים אחד לשני: קליפינג שונים לחלוטין מ-Death Grips, Danny Brown, Open Mike Eagle, או Busdriver. היתרון שלהם הוא דיגס - ראפר שהוא גם כותב חכם, גם וירטואוז וגם בעל אישיות ייחודית שמועברת היטב דרך השירים שלו. דיגס כבר הוציא כמה פרויקטים - בין היתר אלבום סולו ומיקסטייפ שהוציא עם השותף וחברו הטוב Rafael Casal, בנוסף להיותו חבר בלהקת True Neutral Crew - אבל הוא לא נשמע במיטבו באף אחד מהפרויקטים הללו כמו שהוא נשמע בקליפינג. ועדיין, יש לי ציפייה לאלבום הסולו הבא שדיגס עובד עליו בימים אלו, כי בכל זאת, ראפר שלא מדבר אף פעם בגוף ראשון זה מרענן, אבל כל הקרבות הראפ ב-"המילטון" עשו לי חשק לשמוע את דיגס מטפח לעצמו קצת את האגו - זה בטוח לא ישמע כמו משהו שאני מכיר.

  • ביקורת אלבום: איה כורם - 2023

    בשנת 2023, אלכס הוא בחור פשוט עם עבודה פשוטה: יש לו מכונה שסורקת את המחשבות שלו שלוש פעמים ביום, מוכרת את הטובות ביותר לחברות פרסום, ואת השאר היא מאכסנת בלשכה לאיכון ומחקר ואז מוחקת את כולן מראשו של אלכס. האלגוריתם של פייסבוק הפך להיות הפרנסה של אלכס. הוא אוהב את העבודה שלו, שמפנה לו מקום בראש, עד שיום אחד הוא מגלה מכתב שהוא כתב ומעולם לא שלח, שמיועד לאהובה ישנה שהוא לא זוכר.

    זה מה שקורה, פחות או יותר, בצד א' של האלבום החדש של איה כורם, "2023" (שעל צד ב' שלו אני אנסה לתת כמה שפחות ספוילרים). יובל מסקין מ-88FM מקריין את סיפורו של אלכס, כשבין כל כמה קטעי קריינות צצים שירים שנכתבו והולחנו על ידי כורם ואדם בן אמיתי אך מבוצעים על ידי כמות בלתי אפשרית של אמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר (בדואט עם קרן הדר), דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, מזי כהן, לאה שבת - ואני אעצור כאן כי אני חושב שכבר הבנתם כמה מטורפת הרשימה הזאת. יהוא ירון ונצ'י נצ'.

    כל זה נשמע כמו עסק טרחני ומעייף, כי אלבומי קונספט רחבי יריעה נוטים להיות כאלה בדרך כלל, אבל כורם מצליחה לעשות את המשימה הבלתי אפשרית וליצור סיפור שסוחף אותך מתחילתו עד סופו. כמאזין, אתה רוצה לגלות אם אלכס ימצא את התשובות שהוא מחפש, וההתפתחות העלילתית חושפת לאט ובזהירות את פרטי התעלומה וגורמת למתח עד לרגעים האחרונים של האלבום. כורם לא רק מצליחה ליצור סיפור נהדר, אלא גם לתת לו מימד סינמטי בעזרת המוזיקה. הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את קטעי הקריינות של מסקין מנתבים את האווירה של הסיפור. נעימת הנושא של האלבום, שפותחת אותו, נתקעת בראש לאורך זמן רב ונשמעת כמו שילוב בין אגדת ילדים לדיסטופיה עתידנית. בשלב מסויים, רגע לפני אחת התגליות המפתיעות שאלכס חווה, יש איזושהי השתוללות של להקת ג'אז ברקע שנשמעת כאילו היא יצאה מהאלבום האחרון של קנדריק לאמאר.

    השירים עצמם הם כבר סיפור יותר מורכב. רובם בכלל לא מתחברים לסיפור של האלבום, ונראה שאם היו מורידים את העלילה והקריינות של מסקין ומשאירים רק את השירים, היה יוצא אלבום יפה לא פחות ואולי ממוקד יותר. אבל, בהאזנות חוזרות השירים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדי אן איי של "2023". זה עוזר, כמובן, שאלו שירים ממש טובים שנכנסים חזק ללב ולראש של המאזין. זאת עוד משימה קשה שכורם הייתה צריכה לעמוד בה כשבחרה לעשות אלבום קונספט: ליצור שירים שירגישו גדולים מהחיים אבל שלא יהיו בומבסטיים, ויתאימו לטון של הסיפור הקטן והאנושי של האלבום בלי פילרים. ברוב האלבום, זה עובד. השירים כאן לא ענקיים, אבל כמעט בכולם יש איזשהו משפט, לחן או רגע מדויק שגורם להם להישאר איתך לאורך זמן. בולטים במיוחד "הכל למכירה" שמבצע דני ליטני, המנון קטן לאנשי מעמד הביניים שמומלץ מאוד לשמוע בפקקי תנועה בדרך לעבודה בבוקר; ו-"האמת תשחרר אותך", עוד הוכחה איך רונה קינן יכולה להפוך טקסט מפותל-יחסית לשיר שתזמזם בקלות מהרגע שתשמע אותו לראשונה. השיאים הגדולים באים בשני השירים שאשכרה נשמעים כמו סצנות מהסיפור. ב-"שירות לקוחות" אלון עדר וזמרת הסופרן קרן הדר יוצרים דיאלוג משעשע וקודר בו-זמנית בין אלכס (בגילומו של עדר) לבין נציגה ממוחשבת של הלשכה לאיכון ומחקר (בגילומה של הדר), וב"תופעות לוואי" יהוא ירון חובר לנצ'י נצ' בשיר על תופעות הלוואי ואבדן הזיכרון שהמכונה גורמת להם, וזה אחד משיתופי הפעולה הכי מעניינים ומשמחים שקרו באינדי הישראלי של השנים האחרונות - אלו שני אמנים שלכאורה מתעסקים עם ז'אנרים שונים מאוד, אבל הרצון המתמיד שלהם לחקור גורם לשוני הזה לקרב ביניהם.

    למרות כל השמות הגדולים שמופיעים כאן, "2023" הוא לפני הכל האלבום של איה כורם, וזאת לכשעצמה הפתעה גדולה. רוב הקוראים כאן, במקרה הטוב, מכירים אותה בתור זאת שאחראית לכמה להיטים ישנים מלפני עשור ולא זכתה לאותה הצלחה מאז. למרות שלפופ של כורם תמיד היה יותר אופי וחכמה מהשירים של קרן פלס ומירי מסיקה ועוד מחבריה לכנופיית רימון, הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות היה ליצור אלבום קונספט עתידני ומורכב. זה נהיה הגיוני יותר כששומעים את הסיפור מאחורי האלבום. הוא נוצר אחרי שחרורה של כורם מחוזה דרקוני עם הלייבל עננה שלווה במאבק משפטי מתוקשר וארך חמש שנים (מהחוזה עצמו הייתה אמורה להשתחרר בשנת 2023). העתיד שכורם דמיינה, כאמור, מתחבר יפה לימינו - אם ב-2016 הרשתות החברתיות וחברות הפרסום יכולות להכיר אותנו ולדעת מה אנחנו אוהבים או לא, אין סיבה שבעוד שבע שנים הם כבר לא יוכלו לגשת בקלות אל המחשבות שלנו. אבל ההקשר של האלבום למאבק המשפטי שכורם ניהלה על חירותה האמנותית נותן לו משמעויות נוספות. אלכס משתף את המחשבות והזיכרונות שלו, וכתוצאה מכך מאבד אותם ואת הזהות של עצמו, ואבדן הזהות שלו מקביל למה שחוותה כורם כשנתנה את יצירתה האישית לידי חברת תקליטים שמנעה את הוצאתה לאור.

    בנוסף לסיפור האישי, כורם מנסה לייצר דרך האלבום הזה הצהרה: ככה נראית המוזיקה הישראלית היום. היא מביאה אמנים שמייצגים את הנוף הרחב של המוזיקה הישראלית - מהפופ המזרחי של ישי לוי עד לאינדי של יהוא ירון - כאשר בין לבין יש גם היפ הופ, רוק, ומוזיקה קלאסית. השירים מבוצעים על ידי זמרים וזמרות ותיקים (כמו מזי כהן ולאה שבת, שאף פעם לא מקבלות מספיק כבוד על פועלן) לצד צעירים (נילי פינק ודניאל זמיר האלמוניים-יחסית). הם שרים על שאיפות, חלומות, יכולת אישית, והדרך לעשות את מה שאתה אוהב, ובו-זמנית גם שרים על התמודדות עם הקשיים שכרוכים בבחירה בדרך הזאת.

    הסיפור אמנם מתרחש בשנת 2023, אבל השירים מתרחשים בשנת 2016, שנה שבה שרת התרבות קובעת שעל האמנים לספק "לחם ושושנים" ולא יותר מכך, אבל כורם יודעת את החשיבות האמיתית של האמנות שלה. אחרי שהסיפור של אלכס נגמר באקורד סיום מיואש וכנוע שמקבל את המצב העגום שהגיבור נקלע אליו, כורם נשארת לשיר שיר אחד אחרון, שיר על איש טובע שלא מוותר לעולם. כורם מנסה להגיד שכל עוד יש מוזיקה, הסיפור שלה ושל אלפי אמנים אחרים לא ייגמר, וזאת המחאה העדינה והמדויקת ביותר שיצאה השנה במוזיקה הישראלית.

  • ירונה כספי בפסטיבל הפסנתר: שיטפון של צלילים ומילים

    באמצע ההופעה של ירונה כספי בפסטיבל הפסנתר, המשורר רפי וייכרט הוזמן לעלות לבמה. הוא עלה מספר דקות אחרי שכספי ניגנה את הלחן שלה ל-"ארובות" שלו, השיר הכי טוב באלבום האחרון והמעולה שלה, "דדלוס ציפור". וייכרט עלה לבמה ונישק את ידיה של כספי, "ידי זהב כמו של ירונה חייבים לנשק", הוא אמר. השירים שוייכרט הקריא על הבמה היו יפים, אבל את כישוריו בתור אשף מילים הוא הדגים בצורה הטובה ביותר כשחזר ושיבח את כספי בין כל הקטעים - דווקא המשפט שנשאר לי בראש אחרי ההתארחות שלו היה כשניסה לתאר את יכולות ההלחנה של כספי בכך ש-"היא קופצת ראש לתוך השירים". כספי נראתה כמו מוזה בגלריה יפה במוזיאון האמנות לתל אביב, כשהיא זיהתה בקהל במאים שעשו עליה סרטים בעבר (כמו אילן יגודה, שעשה את "בעניין הבאסים" על סצנת הרוק בישראל של שנות התשעים), והוציאה ממשוררים כמו וייכרט את המילים הכי יפות ואת התיאורים הכי קולעים.

    כשניסיתי להחליט לאיזו הופעה ללכת בפסטיבל הפסנתר, בחרתי בירונה כספי כמעט בלי התלבטויות. לא רציתי הופעות של אמנים שעושים עיבודים שקטים לשירים רועשים, או לראות אמנים עם שמות גדולים שיעשו הופעה סטנדרטית, אלא לראות הופעה של אמן שיודע לעשות קסמים עם הפסנתר שלו, וירונה כספי בהחלט יודעת לעשות זאת. כספי היא מהאמנים האלו שמוציאים מהפסנתר צלילים שנשמעים כאילו אף אחד מלבדם לא יכול לנגן אותם. הקסם של כספי לא היה טמון בסולמות או בשירים שהיא בחרה לבצע, אלא בהתמסרות שלה אליהם. זה היה נראה כאילו היא יוצרת את השירים שלה מחדש, חוזרת אל המקום בו היתה כשכתבה אותם. בתוך קהל קשוב ורציני, היה קל מאוד להיכנס יחד עם כספי אל עומקם של השירים.

    כספי: מאזנת בין עולמות מוזיקליים

    כספי: מאזנת בין המודרני לקלאסי

    כספי הרשימה עוד יותר כשהיא ביצעה שירי משוררים משני אלבומי המשוררים שהיא הוציאה ("דדלוס ציפור" ו-"מאפיה של אישה אחת"). כספי עמדה במשימה לא קלה והצליחה להעביר טקסטים של אחרים בצורה אמינה ומרגשת כפי שהיא העבירה את הטקסטים שלה, אבל כל מי ששמע לפחות פעם אחת את אלבומי המשוררים שלה יודע שהיא יכולה לעשות זאת בקלות, ומבלי להזיע ממאמץ-יתר. ההנאה האמיתית הגיעה מקאברים שירונה (עדיין) לא הקליטה: מצד אחד, הביצוע הוירטואוזי ל-"בובתי" של ביאליק העביר בצורה מהנה את השובבות של שיר הילדים הידוע, ומהצד השני "Wild is the Wind". כבר יש לו שני קאברים אלמותיים של דייויד בואי ונינה סימון, אך כספי הצליחה להביא אליו זווית אישית משלה, ולהפוך אותו לשיר אהבה עצוב ונוגה. גם הלחן שלה ל-"שיטפון" של אווה ליפסקה הפולנייה בלט במיוחד. כספי הצמידה למילים של ליפסקה "שיטפון" משלה של צלילים ומילים, עם נגינה הכי אינטנסיבית וסוחפת באותו הערב.

    מלבד וייכרט, כספי אירחה גם את הכנר אלכסיי סובה, שניגן איתה לאורך רוב המופע. כשסובה וכספי ניגנו ביחד, זה הרגיש כמו הופעה של שניהם כצמד, ולא של ירונה כספי מארחת. לכל אחד מהם היה תפקיד: סובה ליווה בחופשיות את הפסנתר של כספי וניגן בצורה שהרגישה בו זמנית מדויקת אבל גם לא צמודה לתבנית כלשהי, בעוד שכספי היתה המנצחת שנתנה את הטון והקצב של השיר בעזרת הפסנתר. כשהם היו במיטבם, סובה וכספי הצליחו לשלב בין המודרני לקלאסי, כשסובה קישט את הפזמונים החוזרים של כספי במיטב ריקושטים, וכספי החזירה עם שירה נקייה ומדי פעם הבליחה עם צעקות או חריקות שהזכירו תקופה אחרת בה היא היתה אחת מנערות הרוק המעניינות במוזיקה הישראלית.

    ובאמת, היה שווה לבוא להופעה רק כדי לנסות להבין את הגישה המוזיקלית הנוכחית של כספי. מי שרק לפני שנה הוציאה אלבום רוק בועט ואנרגטי, נכנסה כמעט לחלוטין לפרסונת המלחינה הנוגה של שירי משוררים. נראה שגם כספי עצמה עדיין לא לגמרי יודעת לאיזה כיוון היא רוצה ללכת. היא לא הצליחה להעביר את כל ההופעה על כיסא הפסנתר, ובסוף בחרה לקום ולנגן בגיטרה אקוסטית שגם בה היא שלטה היטב. הביצועים שלה על הגיטרה היו פורקן אנרגיות מהנה לקראת סוף ההופעה, שהראה שכספי מצליחה לאזן בין שתי העולמות המוזיקליים בהם היא מתעסקת, לקחת מהם את המיטב וליצור תערובת מוזיקלית מעניינת.

  • הרגעים הגדולים של אינדינגב 2016

    אולי הדבר שהכי בלט השנה באינדינגב הוא שלא היה בו שום אירוע בולט: אף אחד לא שבר ללהקה את הגיטרות, אף אמן לא ניגן ארבע הופעות ברצף, ולא היתה הופעה בהפתעה של פורטיס או ג'וני גרינווד. הפסטיבל העשירי לא נחגג על ידי שום אירוע, ואולי זה סימן טוב. אינדינגב מתחיל להרגיש כמו איבר חיוני ובלתי ניתן להפרדה מהאינדי הישראלי, והמארגנים שלו לא צריכים להוכיח את זה יותר - הקהל מגיע כי הוא פשוט רוצה לחוות את התרבות האלטרנטיבית בישראל.

    אני אומר "תרבות", כי שמעתי במהלך שלושת ימי הפסטיבל המון אנשים שאומרים שהם באו כדי "לחוות את הפסטיבל", ולאו דווקא את ההופעות. זה מובן לגמרי, אבל אני אישית לא יכולתי להיות אדיש לכמות הבלתי אפשרית של מוזיקה אדירה שהיתה השנה בפסטיבל: ראיתי הופעות של דוד פרץ, טל פוגל, Garden city movement, נעמי חשמונאי, Trilion, יקיר הלל, גדי רונן, תומר ישעיהו, רבע לאפריקה, סילבי ז'אן, שלום גד והיהלומים, Hayelala, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ביחד עם איציק פצצתי ופדרו גראס, KIM, Cut Out Club, Totemo, Buttering Trio, נצ'י נצ', Ape Records, פלא אוזן, Jewish Monkeys, שירה ז' כרמל והבראסרי, הפוסי של לוסי, סיסטם עאלי ביחד עם תאמר נפאר, וחיה מילר. כשאני כותב את כל השמות האלה ביחד זה נראה כמו גודש מוזיקלי, וזה בהחלט הרגיש ככה. אבל ההופעות הטובות ביותר היו אלה שהתמסרתי אליהן, כשנכנסתי לשורות הראשונות, עצמתי את העיניים, ולא נתתי לשום דבר אחר להסיח את דעתי. הנה כמה רגעים כאלה שלקחתי איתי הלאה מהפסטיבל.

    העלייה לקרקע של שלום גד

    לא הייתי מופתע שההופעה שהכי נהניתי בה היתה של האמן האהוב עליי בליינאפ: שלום גד. יחד עם להקת היהלומים המוכשרת, שלום גד ניגן בביטחון רב בעיקר שירים מהאלבום האחרון שלו, "הכל חדש", מה שגרם לכל מילה שיצאה לו מהפה להישמע רלוונטית ואותנטית. ובכל זאת, הרגע הכי טוב בהופעה של גד, ושל האינדינגב הזה בכלל, היה בשיר אחר. כמו שכתבתי לא מזמן, השירים של גד מתאימים למדבר, כי הם לרוב מתרחשים באזור הזה. ובאמת, בזמן שהמתופף סתו בן שחר טיפל בתופים שהתפרקו, גד החליט בינתיים לשיר שיר שהוא הגדיר בתור "שיר שמתרחש 5 דקות מכאן". לשיר קראו "עלייה לקרקע", והוא חלק מהאלבום האחרון בטרילוגיית אלבומי "המצב" של גד משנת 2012, "תלמי אליהו". ללא ליווי, גד שר על המושבניק שעובר מתוצר חקלאי אחד לאחר בתקווה למצוא את התוצר איתו ישאיר חותם, עד שבסוף הוא קובר את עצמו, והדור שבא אחריו ממשיך את ניסיונותיו. אחרי ההופעה הבנתי שהרבה אנשים לא אהבו את ה-"חפירה" של גד, אבל במהלך ההופעה הרגשתי שקהל שלם של אנשים עצר והקשיב לסיפור שלו, ובפסטיבל שבו כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, זה אומר הרבה.

    צילום: ירון גן

    צילום: ירון גן

    הקהל בהופעה של ג'ימבו ג'יי

    אנחש שהקהל של ג'ימבו ג'יי באינדינגב היה הקהל הכי גדול שהוא זכה להופיע מולו - ההופעות שלו ושל המופע של ויקטור ג'קסון היו תמיד בפאבים או מועדונים קטנים יחסית, בהתאם לפרויקטים שלהם והקאלט שסובב סביבם. ובכל זאת, זה היה כמעט מובן מאליו שג'ימבו ג'יי העיף קהל שלם לעננים בבמת הקוף, כי הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה בהופעות: קיפץ ושלט על הפלואו והגרוב שלו עם כל הגוף, כשלצידו להקה של שלושה חברים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות ביחד. ואם זה לא מספיק, הקהל היה בקיא מאוד בשירים שג'ימבו ביצע, וזה מאוד כיפי לראות קהל שלם שר שירים שרובם קיימים רק בתור סרטוני הופעות ביוטיוב. רמת ההתרגשות עלתה כששותפיו של ג'ימבו ג'יי למופע של ויקטור ג'קסון הצטרפו ולמעשה איחדו את הלהקה לכמה שירים, וסוף כל סוף קיבלו את ההתלהבות וההערכה שהיו ראויים להם. כשאמנים מחתרתיים מקבלים קהל כל כך גדול ואוהב, קוראים לזה צדק, ובשביל רגעים כאלה קיים האינדינגב.

    דניאלה תורג'מן

    יש אמנים באינדי הישראלי שמעורבים בו זמנית במלא פרויקטים מוצלחים, מבלי להוציא הרבה חומרים מקוריים משל עצמם. בגלל שהאינדינגב הוא סוג של מראה של האינדי הישראלי, היו בו אמנים כאלה, שניגנו בכמה הופעות שונות בלי באמת להופיע עם המוזיקה שלהם. הבולטת מביניהן היתה דניאלה תורג'מן, לשעבר הזמרת של טייני פינגרס, שהוציאה אלבום בכורה קטן בשנה שעברה, והתארחה בכמה הופעות בפסטיבל. מה שבלט בתורג'מן, זה שהיא שיפרה את ההופעות שהיא השתתפה בהן בכמה רמות - אני מאוד אוהב את ארמון, אבל ההופעה שלהם לא היתה אותו דבר בלי הריקודים המוזרים והמכשפים של תורג'מן. השיא שלה היה דווקא בהופעה שפחות נהניתי בה. לא התחברתי ל-Hayelala ולפולק האמריקאי שהם הביאו לנגב, אבל הנוכחות של תורג'מן בשיר אחד בלבד הפכה אותו לקסם מהפנט.

    צילום: אדוה אראל

    צילום: אדוה אראל

    מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית

    מכירים את זה שבתור ילדים ראיתם סרט בקלטת, ובאמצע הקלטת הסרט מתחלף לפרק בסדרה שאח שלכם הקליט על אותה קלטת? טוב, יכול להיות שלא כולם מכירים את זה, אבל זאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי באמצע ההופעה של תמיר מוסקט. היא התחילה בתור הופעת קונספט מעניינת במהלכה התארחו גלעד כהנא ומרינה מקסימיליאן, שבאמת ניסו להעביר את המשמעות מאחורי הלייבל החדש של מוסקט, APE, עם שירים חדשים וישנים שמתעסקים עם חזרה למקורות ולבסיס הטבע האנושי. ואז תומר יוסף נכנס, וההופעה הפכה להיות הופעה של בלקן ביט בוקס עם מלא אורחים. אני לא באמת יכול להתלונן כי בלקן ביט בוקס הם אחת מהלהקות המופיעות האהובות עליי, אבל הרגשתי קצת מרומה כשגיליתי שזאת לא ההופעה המיוחדת שציפיתי לה. ובכל זאת, כל ההופעה היתה שווה רק בזכות הרגע שבו מרינה מקסימיליאן עלתה לבמה ללא התרעה מוקדמת בענטוזים, והתחילה לשיר ברוסית. הרוסית שלה הפכה בין רגע לשפה הכי גרובית שקיימת. מקסימיליאן המשיכה לשיר בשפת האם שלה ב-"My Boy", השיר החדש והדי מושלם שלה ב-APE, וגם כשהיא שרה בעברית או באנגלית, מקסימיליאן היתה בקלות הדבר הכי טוב על הבמה באותו הזמן.

    חמי משב"ק ס' מתארח אצל הפוסי של לוסי

    אני נורא רוצה שיהיו יותר להקות כמו הפוסי של לוסי או קין והבל 90210, להקות פאנק שאומרות דברים מעניינים בדרך מקורית, ועדיין לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. ההופעה של הפוסי של לוסי היתה מהנה ביותר בעיקר בגלל שהיא היתה הרבה יותר מרק הופעת פאנק - הלהקה מערבת במוזיקה שלה גם המון היפ הופ, רגאיי, מטאל, וגרוב. תוסיפו את העובדה שהם באים מיבנה, וקיבלתם להקה שמתכתבת המון עם המהפכה של שב"ק ס' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. לכן אחד מהאירוחים הכי מוצדקים באינדינגב (והיו לא מעט) היה של חמי משב"ק ס'. שיתוף הפעולה בין הלהקה וחמי עשתה הרבה כבוד לראפר הכי פחות מוערך בשב"ק, וגם המון כבוד לפוסי של לוסי שבהחלט עמדו לצד שב"ק ס' מבחינת התערובת המוזיקלית והמחאה החברתית שלהם.

    חמי מתארח. צילום: יובל אראל

    חמי מתארח. צילום: יובל אראל

    חיה מילר שוברים את הכלים

    באמצע ההופעה של חיה מילר, המתופף סתו בן-שחר זרק את ההערה המפתיעה "זה האינדינגב האחרון שלנו". זה גרם לי לחשוב על אלפי דברים בבת אחת. חשבתי איך חיה מילר הרגישו, על הבמה גדולה מול קהל אוהב, כשקוסטה קפלן התמסר למוזיקה שלו כמו רוקסטאר אמיתי. חשבתי על איך רוב הלהקות, אחרי שהופיעו מול אלפי אנשים באינדינגב, יחזרו להופיע מול הרבה פחות אנשים בהופעות אחרות, ושקפלן שר על רגעים אירוניים כאלה בעצמו. חשבתי על איך שהלהקה הזאת הצליחה להפוך את השירים שלה לעוד יותר גדולים בהופעה. חשבתי על זה שאיזה כיף לי שאוכל להגיד לילדים שלי שזכיתי לראות את חיה מילר בהופעה חיה, כשהם היו בשיאם. רצף המחשבות שלי נקטע כשקוסטה קפלן התחיל לזרוק מבנה ענק של "+1" לעבר הקהל, וזה נראה מצחיק, מיואש, ועצוב כמו השורות הכי טובות בשירים של הלהקה. אני מאוד מקווה שהם בכל זאת יגיעו לאינדינגב הבא.

  • 13 הופעות שאסור לפספס בפסטיבל חיפה 100

    העיר התחתית היא הבית של התרבות האלטרנטיבית בחיפה, מקום שאני מבלה בו לילות רבים. בגלל זה אחד האירועים המוזיקליים שהכי משמחים אותי הוא פסטיבל חיפה Live 100 שבמסגרתו מתקיימות 100 הופעות של אמני אינדי ישראליים במשך שלושה לילות בשלל הפאבים והבארים של העיר. אם אתם מכירים את הפסטיבל וראיתם את הליינאפ בטח כבר תכננתם ללכת להופעות של השמות הגדולים של הפסטיבל: אסף אמדורסקי, גלעד כהנא ואולי אפילו הילה רוח שיש לה באזז לא קטן בשנה האחרונה. ההופעות האלו בהחלט יהיו נהדרות ולא יאכזבו אתכם, אבל היופי של הפסטיבל טמון באמנים הצעירים והחדשים יותר, אלו שהוציאו פחות חומרים וקיבלו פחות התייחסות מהקהל ומהמבקרים, והפסטיבל הוא הזדמנות טובה להכיר אותם. ריכזתי רשימה של 13 אמנים כאלו שיופיעו בפסטיבל, שמעניין אותי אישית לראות אותם בהופעה ושכדאי לכם ללכת ולגלות אותם.

    חשש אמיתי

    הלהקה הגבעתיימית עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו שמוזיקה שנעשית על ידי צעירים צריכה להישמע. השירים שלהם עוסקים בקיץ האחרון כנערים, בין סיום של תקופה אחת להתחלה של תקופה אחרת בחיים, והפאנק הפופי שלהם הוא המצע המושלם לטקסטים האלה. הם הוציאו בתחילת השנה אי פי בכורה בשם "הודעה מוקלטת", ובו חמישה שירים שרק מחכים לרגע שהם יהפכו ללהיטים.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Simple light

    סימפל לייט מגדיר את המוזיקה שלו כ-"רגאיי-דמדומים", והמוזיקה שלו בהחלט הכי אפקטיבית כששומעים אותה במהלך הלילה. הטקסטים שלו עוסקים במסע ואובדן זהות, בטבע ובאמונה, אבל הדבר המעניין היא הדרך שבה הוא שר אותם, ומערבב בין עברית לאנגלית בצורה זורמת וקליטה. בתחילת הקיץ יצא אי פי הבכורה שלו, "Night Creature", והוא מכיל 4 שירים, שהאחרון שבהם הוא לחן למזמור מתהילים.

    דוברין, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Her Majesty the Queen

    להקת האינדי פופ החיפאית מצליחה לעשות מוזיקה עם הרבה נשמה והשפעות מהאייטיז, ועדיין להישמע עדכנית ונכונה לסאונד של מוזיקת הפופ האלטרנטיבי ב-2016. האי פי שיצא להם בתחילת השנה, שזוכה גם להתייחסות מצד מבקרים בחו"ל, מוכיח את הפוטנציאל של הלהקה להיות הדבר הבא בפופ הישראלי.

    סינקופה, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    עובר

    הלהקה עם השם המטריד-משהו עושה סטונר-רוק בעברית, בז'אנר שבו רוב הלהקות הישראליות מחליטות לשיר באנגלית. מהשיר היחיד שיש להם ביוטיוב, בנוסף לסרטוני החזרות שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם, עולה שהופעת הבכורה שלהם בפסטיבל תהיה אחת מהופעות הרוק המעניינות שבו.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    סוג ב

    כל האזור של חיפה והקריות, עם כל התעשייה והזיהום, אמור להיות פס ייצור של להקות פאנק זועמות. ובאמת, בשנים האחרונות קיימת התעוררות של להקות פאנק בעיר, כשהבולטת מביניהן היא סוג ב'. הפאנק של סוג ב' לא מהיר וחסר מעצורים, אלא איטי ומלודי, על גבול המטאל. כתיבת זרם התודעה של הלהקה הופכת אותה לקצת יותר ייחודית משאר להקות הפאנק החיפאיות, וגם פה, כמו במקרה של להקת עובר, הבחירה לשיר בעברית נותנת יתרון על גבי שאר הלהקות בסצנה.

    בארקי, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    שרון דואק והסטוקס

    לפני הכל, שרון דואק היא כותבת חכמה ומיומנת. היא לוקחת סגנונות כתיבה מיושנים יחסית כדי להכניס בהם שפה ורעיונות חדשים יותר. בדרך היא גם מכניסה המון שנינות ואופי לתוך טקסטים אישיים. תוסיפו לזה את המוזיקה שמשלבת בין בלוז, ג'אז, ופולק של להקת הסטוקס שמלווה את דואק, וקיבלתם את "פרי מדבר", אלבום בכורה של זמרת שקל להתאהב בה, זמרת שיכולה לעמוד בקלות לצד גיבורות נשיות אחרות באינדי-פולק הישראלי של העת האחרונה כמו דניאלה ספקטור ודורון טלמון מג'יין בורדו.

    בית בובות, יום רביעי 7.9, בשעה 21:00

    ניסו

    מכל האלבומים הישראליים המוצלחים שיצאו בשנת 2015, דווקא האלבום הישראלי שהכי אהבתי, "היסטוריה ב'" של ניסו, לא זכה להתייחסות מהמבקרים והקהל בישראל. גם שנה אחרי שיצא, הוא עדיין אלבום שלם שמלא בטקסטים אישיים ומקוריים, שמרגישים פשוטים בהתחלה אבל ככל שמקשיבים יותר מגלים חרוזים, הגיות ומשפטים קטנים שמכילים בתוכם אמירה רגשית ענקית. מתחת לכל זה, ניסו הוא גרסה הרבה יותר מעניינת של עידן עמדי, עידן חביב, ועוד כמה עידנים שכבשו את המיינסטרים של גלגלצ. ההופעה של ניסו בפסטיבל היא אולי ההזדמנות הכי גדולה שלו לפריצה עד כה, אז אני מפציר בכם לא לפספס אותו.

    פיינט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    דניאלה טורג'מן

    הקול העדין של דניאלה טורג'מן, לשעבר סולנית Tiny Fingers, יחד עם מוזיקה אקוסטית מהפנטת, נותן הרגשה שאנחנו נמצאים תחת כישוף. כל השירים הפשוטים באלבום הבכורה הקטן שלה מהשנה שעברה מרגישים נורא גדולים ככל ששומעים אותם יותר, כך שאפשר להסביר את זה רק בדרך אחת: קסם. כנראה שתרגישו את אותה התחושה בהופעה שלה בפסטיבל, רק היא וגיטרה אקוסטית.

    פאב ה"עוגן", יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    נועם וזאנה

    נועם וזאנה גרה באמסטרדם והאלבומים שלה זוכים לביקורות משבחות על ידי המבקרים שם, אבל היא לא מקבלת הרבה התייחסות מהקהל הישראלי. האלבום השני שלה, "Love Migration", יצא לפני שנתיים וזכה להצלחה גדולה בחו"ל. באלבום וזאנה מתעסקת במשברי זהות המתבטאים במערכת יחסים ממרחק. יש פה שירי אהבה מתוזמרים וגדולים מהחיים שמעבירים טקסט חשוף ואישי.

    פאב הקבאריט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    פאב קלמנ'ס, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    Mad & Lost

    יש סצנה אלקטרונית די גדולה בחיפה, והצמד מאד אנד לוסט של רן לביא ולי מילר הם אחד ההרכבים שמייצגים אותה בפסטיבל. אי פי הבכורה שהם הוציאו אמנם מכיל רק 3 שירים, אבל אלו שלושה שירים ממכרים שקשה להפסיק לשמוע אותם, שירים היפראקטיביים ומרגשים, מרקידים ומלודיים כאחד. קשה לעמוד בשקט בזמן שהשירים האלו ברקע, ואני מאמין שגם ההופעה שלהם תהיה בהתאם.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 21:00

    בני אסתרקין

    בשנה שעברה בפסטיבל הייתי בהופעה של בני אסתרקין במרתף 10, וכמות הקהל הייתה זעומה להחריד. נורא התאכזבתי כי אלבום הבכורה שלו הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של הגל החדש של סצנת ההיפ הופ. "יום אחד כל זה יהיה שלנו" הוא עדיין אלבום מפוספס, ונשאר רק לקוות שהשנה יגיע יותר קהל לגלות את הכישרון של אסתרקין.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    The Aprons

    "כובש" זאת המילה הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של טליה פרי וחווה כהן. האזנה לשירים שלהן היא כניסה לעולם חלומי שנבנה לאט-לאט סביבך. הצמד כבש אותי עם אלבום הבכורה שלהן ב-2012, והסינגל שהן הוציאו לאחרונה זכה לשבחים רבים בקרב המבקרים, ולי הוא בעיקר הגביר את הציפייה לאלבום הבא שייצא בקרוב.

    בית בובות, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

    3421

    3421 הם אחד מההרכבים הכי מוערכים שיצאו מחיפה בשנים האחרונות. הם חלק מהלייבל האלקטרוני BLDG5 ועושים דאבסטפ עם נגיעות של פסיכדליה ושיגעון כללי. אלבום הבכורה שלהם, "Bipolar", יצא ממש עכשיו. הדינמיקה בין המתופף חזוס והזמר\קלידן שוזין מובילה לאנרגיות מעיפות בהופעה, והאלקטרוניקה הפסיכדלית שלהם תתאים בול לשעה המאוחרת יחסית.

    סינקופה, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00