כשמועדון הסירופ נסגר בשנה שעברה, ההרכבים בחיפה החלו לחפש מועדון אחר שישמש בתור בית ראוי, אך לא נשאר מקום שמתאים למידותיו של הסירופ: הקהל של הוונדרבר רגיל להופעות מטאל ורוק כבד, בעוד שהסינקופה קטן ואינטימי מדי. התקוות נתלו במקום הבא שיקים בן ריפתין, הבעלים המיתולוגי של הסירופ. לאחר שנה של ציפייה, ריפתין פתח את הפלסטר: מועדון קטן ברחוב שער פלמר - כלומר, קרוב לנמל ורחוק מבתי המגורים של תושבי העיר.
מהר מאוד מבינים שהפלסטר ממש לא מנסה להיות כמו קודמו. המקום נראה כמו מסדרון שנהפך לבר. רוב השבוע יש בעיקר תקלוטים, וההופעות הן בדרך כלל הופעות של איש אחד. ביום חמישי האחרון הופיע רייסקינדר, כשלידו שולחן עם סמפלר ומיקרופון עם אפקטים. החלל קטן ואין במה כך שהקהל פשוט התגודד סביב רייסקינדר והשתדל לא לעמוד עליו ולהפריע לו. הקרבה הפיזית אליו, בזמן שהוא מלמל זרם תודעה אל תוך ביטים שבורים, גרמה להתרגלות מהירה לאופי המוזר של המוזיקה, גם לאלו שלא הכירו אותה לפני. זה עבד בצורה כל כך טובה עד שבנקודה מסוימת, הבסים חדרו מתחת לעור והמלודיה נכנסה אל תוך הראש, והיתה הרגשה שנמצאתי ממש בתוך מרכז התהליך היצירתי של המוח של רייסקינדר. בשלב מסוים כמה מהטקסטים שלו אפילו נשמעו לי הגיוניים, ואם שמעתם אי פעם שיר של האמן, אתם יודעים שזה הישג אדיר.
הפלסטר: תמונה מייצגת (צילום: מאיה רויזמן)
גם הנוכחות, או האנטי-נוכחות, של רייסקינדר פעלה לטובתו. הוא התעקש לא לצאת מהוייב של המוזיקה שלו לרגע: כל פעם שהוא היה צריך לתקשר עם הסאונדמן, הוא שר לו; כשהמוזיקה הפסיקה בין שיר ושיר, הוא מצידו עדיין המשיך להתנועע ולרקוד; וכשנראה שהוא מנסה להגיד לקהל משהו, הווקאלז היו באפקט או שבאמצע המשפט התחילו "בטעות" הביטים של השיר הבא. כל החוסר תקשורת הזאת הרגישה כמו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ובעיקר מהטקסטים של רייסקינדר. הקהל החיפאי שהגיע לא הפתיע אותי. היה ברור שאראה את החלק ההיפסטרי של העיר, שרובו הגדול מכיר את השירים של רייסקינדר, ממלמל יחד איתו ורוקד בלי הפסקה לצליליו. בזכות הקהל המסור זאת גם הייתה אחת ממסיבות הריקודים הכי טובות שהייתי בהן בזמן האחרון - ולא חשבתי שזה מה שאכתוב על הופעה של רייסקינדר.
הפלסטר אמנם הוכיח שיש קהל בחיפה שרק מחכה שיביאו אליו עוד אמנים לא שגרתיים, אבל החור הגדול שנפער ברחוב הנאמנים, הכתובת של הסירופ ז"ל, עדיין קיים. הפלסטר עדיין לא מרגיש כמו מקום שישמש בית לסצנת האינדי בעיר: נראה שבינתיים יש פחות דגש על הופעות ויותר על מסיבות ותקלוטים, ומגבלות הגודל ותפוסת הקהל הקטנה מונעות ממנו לאפשר הגעה של מגוון רחב של אמנים והרכבים. בעיקר, אין עדיין מקום בחיפה שירגיש להרכבים ברחבי הארץ כמו מקום שחובה להופיע בו. דבר חשוב שכן קורה בפלסטר, וכאן בהחלט מגיע הקרדיט לבן ריפתין המנוסה, הוא שיש התאמה מושלמת בין המידות של המקום להופעות שמגיעות אליו: בחודשים שלפני מופע הסמפלר של רייסקינדר הגיעו בין היתר דני דורצ'ין עם המופע-של-איש-אחד שלו, והילה רוח בהופעת ישיבה עם קוסטה קפלן. אלו הופעות שמנצלות את האינטימיות והמידות הקטנות של הפלסטר, ונותנות לקהל ציפיות מראש, שכך תיראה ותרגיש הופעה במקום. כמו הסירופ, גם הפלסטר מרגיש כמו מקום שמישהו שאשכרה מבין במוזיקה מנהל אותו, והוא יכול וצריך לשמש דוגמה לשאר מועדוני ההופעות בחיפה, שיביאו אמנים מעניינים יותר ומוכרים פחות, מבלי לאבד את הקהל למופעים של הזאפה.
סגור לתגובות על רייסקינדר בפלסטר: מלמולי זרם תודעה / כללי / ירדן אבני
תמונת הנושא בפייסבוק של הופעת הפירוק של חיה מילר הציגה את חברי הלהקה מפנים את השאריות של הלוגו השבור שלהם מאחורי במת האינדינגב, מספר רגעים אחרי שסולן ההרכב קוסטה קפלן שבר והשליך אותו מהבמה. באותה הופעה, שעליה כתבתי כמה מילים במסגרת סיקור האינדינגב, הציניות והייאוש בשירי הלהקה היו בולטים מתמיד, ובנוסף להערה כמעט-אגבית של המתופף סתו בן-שחר שזהו האינדינגב האחרון שלהם, הסוף של חיה מילר הרגיש קרוב מאוד.
הוא באמת היה קרוב. חודש לאחר מכן פורסמה הודעה על הפירוק בעמוד הפייסבוק של הלהקה, וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בערב חמישי האחרון בלבונטין 7. הגעתי ללבונטין עם תחושה מוזרה. להקה שהרגישה לי נצחית הגיעה לסופה בהופעה, וברור לכל המשתתפים שזוהי הפעם האחרונה שבה הם יהנו מההרכב הזה. זה הרגיש כמו זוג ותיק שנפרד: הקיום שלהם היה כל כך מובן מאליו, שזה קצת מעצבן שהוא נגמר עם השלמה הדדית ובלי דרמה, אשמים או סכסוכים.
חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)
אז אחרי העיכובים הרגילים (בחייאת, כבר 2017, למה אנחנו עדיין מעשנים לתוך פנים של אחרים, דוחפים מרפקים לצלעות ועולים בשעה איחור לבמה?) עלו קפלן, בן שחר, ואודי בונן בפעם האחרונה בתור חיה מילר מול מעריצים נרגשים בלבונטין. "אנחנו הולכים לנגן שירים שלא ניגנו המון זמן" הודיע קפלן חגיגית "וזה הולך להיות ארוך". ארוך זה בהחלט היה. הלהקה ניגנה מעל שעתיים וביצעה את רוב שיריה, במה שהרגיש יותר כמו הופעת מחווה. במהלך השנה האחרונה, הלהקה ניגנה בעיקר את שירי האלבום האחרון, "+1", ולכן רוב השירים שאליהם חזרה הלהקה בהופעתה האחרונה היו שירי האלבום הקודם, "חיי מדף" מ-2013. זה היה אלבום שחיבבתי, אבל הוא סבל מאיזו בוסריות שמנעה ממני לחזור אליו, ושבסופו של דבר גרמה לו להחוויר לצד "+1". בחמישי בערב, לעומת זאת, השירים הישנים של חיה מילר הפכו לכמוסת זמן, והחזירו את הלהקה לתחילת דרכה, לתקופה שבה הם היו הסוד הכמוס הכי גדול של סצנת האינדי התל אביבית, וכל מי שראה אותם כל כך התלהב שנהפך למיסיונר שלהם.
בתור אחד שנחשף אליהם רק בחצי השני של הקריירה שלהם, היה מרגש לראות את הלהקה חוזרת לימים בהם היא היתה שורפת במות. הבנתי את ההתרגשות משירים כמו "לא רוקדת שאף אחד לא מסתכל" או "קשיים בנשימה", שבהופעה קפלן הטעין בהם כל כך הרבה אנרגיות, שהיה קשה שלא לשיר איתו. נקודת השיא מבחינתי היתה "עשרים שנה", שיר על חגיגות יום הולדת עשרים שבעצם עוסק באבדן הילדות, וקיבל משמעות מחודשת רגע לפני שהלהקה תלתה את הכלים.
לא רק השירים הצליחו להחזיר את הלהקה והקהל בזמן, אלא תחושת הפראות של ההופעה. אם חיה מילר אוהבים להשתולל בהופעות טיפוסיות, בהופעה הזו הם לא הראו סימני-איפוק רבים. כמו תמיד, כל אחד מהלהקה נראה כאילו הוא מנגן לעצמו סולו עם הכלי שלו, ורק בצירוף מקרים מופלא נוצר שיר קוהרנטי שבו כל הכלים מסתנכרנים. סתו בן-שחר התפרע והכה על התופים שלו בכל הכוח, קוסטה כוון את הגיטרה לסולם שונה תוך כדי סולו, החליף כלים עם חבריו ועבר אל הפסנתר כשצריך, ואודי בונן סיפק איזון ויציבות בין הבלאגן שיצרו חבריו, כמו בסיסט טוב.
סולואים מסתנכרנים (צילום: Gaya's photos)
כל זה הרגיש כמו אירוע חד-פעמי שהלהקה ממש השקיעה בו - מהסטליסט המטורף ועד לוידאו החי שסיפקו Sniff.tv והוקרן על קירות הלבונטין, ההופעה הזאת מצטרפת להשקת האלבום של המסך הלבן ברשימה המתרחבת של הופעות חשובות להיסטוריית האינדי הישראלי. אולי זה הקסם שייחד את חיה מילר, ההרגשה שמשהו חשוב ושונה במוזיקה הישראלית קורה ממש מול העיניים שלנו.
ואז הגיע הרגע להיפרד, ואם זה הרגיש בלתי אפשרי בתחילת הערב, בסופו תחושת ההשלמה כבר שכנה בתוכי בבטחה. חיה מילר הוכיחו במהלך ההופעה שני דברים חשובים: הראשון הוא שהשירים שלהם שייכים לתקופה אחרת, תקופה שבה הם היו במקום אחר בחייהם שממנו נכתבו השירים והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו; הדבר השני הוא שכל אחד מהם ממשיך לחקור את הדברים שהוא יכול לעשות עם המוזיקה שלו, וכבר לא יכול להתרכז בעבר. המוות של הלהקה מרגיש טבעי ונכון, ואפילו חשוב למעמד שלה באינדי הישראלי - זה הסוף המושלם בדרך של חיה מילר להפוך ללהקה אגדית באמת, ועל כמה להקות ישראליות אפשר להגיד את זה בשנים האחרונות?
סגור לתגובות על חיה מילר בלבונטין 7: פרידה מלהקה אגדית / כללי / ירדן אבני
סצנת הפואטרי סלאם הישראלית הגיעה לסלאמסטיבל שנערך השבוע עם תרועת ניצחון חגיגית. זאת היתה שנה מאוד מוצלחת לז'אנר, בה כמעט כל אירוע פואטרי סלאם היה סולד אאוט, קטעי שירה הפכו לויראליים ("יש לי וידוי" של לוסי איוב ו"שלט בכניסה למושב" של טמיר אהרוני), ואפילו נוצרה "פועטרי סלעם", פארודיה אכזרית ודי מדויקת של ניב מג'ר. בתור מי שהיה שם כשהאירועים היו סוד כמוס וקטן, זה כיף לראות את כל העניין גדל וזוכה ליותר הערכה ופרסום. עם זאת, ככל שהסצנה גדלה התרחקתי ממה שקורה שם. לאט לאט נעלמה האש היצירתית שאפיינה את הז'אנר בתחילת דרכו, וכבר המון זמן לא ראיתי קטע שבאמת הרגיש לי כמו משהו שעדיין לא ראיתי.
זאת עיקר הסיבה שבגללה בחרתי ללכת לאירוע הסלאמספוט, מבין כל אירועי הסלאמסטיבל: המטרה של האירוע לקחת את הספוקן וורד לכיוונים יותר מוזיקליים, היא הזדמנות מצוינת לראות אם יש עדיין משוררים שיכולים לקחת את הז'אנר למקומות שהוא עדיין לא היה בהם. התקווה, כצפוי, היתה טמונה בענקי הסצינה: ג'ימבו ג'יי, יוסי צברי, ושירי לדלסקי הופיעו בערב בו נכחתי, וכולם שמות מספיק גדולים וותיקים כדי שיצופה מהם להביא משהו חדש עם החומרים שלהם. את ג'ימבו ג'יי ראיתי כבר מספר פעמים השנה, והחומרים שלו הם היפ הופ פרופר - רוב קטעי הספוקן וורד שלו נשארו בהופעות כקטעים בהם ג'ימבו עומד ומציג אותם, ללא ליווי מוזיקלי. גם שירי לדלסקי המוכשרת נוטה יותר לכיוון ההיפ הופ עם המוזיקה שלה, אבל החומרים הישנים-יחסית איתם היא הופיעה הרגישו לא רלוונטיים, במיוחד ביחס לקטעי הספוקן וורד האישיים אותם היא הציגה, שוב, ללא ליווי מוזיקלי (כולל קטע אחד מרגש באמת על "שאטגאן" במכונית, שעסק בעצם בחברות ישנה). אמנם הישועה לא הגיע גם מכיוונו של יוסי צברי, שבעיקר עמד ודקלם שירים שלו, אבל הוא כבר היה יותר בכיוון, עם קטע אחד בו הוא רקד סדרה של צעדים תימניים ובכך נתן קצב מעניין לשיר שלו.
המחסור בליווי המוזיקלי החל להרגיז, בעיקר כי הרגשתי שהמטרה של הערב הזה מתפספסת. בסופו של דבר, הרעננות והתעוזה שחיפשתי הגיעה משלוש משוררות אלמוניות-יחסית. יעל טל עלתה לבמה ביחד עם נעמה רדלר שליוותה אותה על קלידים, גיטרה, באס וקאזו. את טל הכרתי כבר מאירועי סלאם קודמים בהם הפגינה חמידות גדולה עם קטעים מצחיקים ואישיים שמתחילים מסיפורים יומיומיים ומסתיימים במחשבות על העבר, ההווה והעתיד. השילוב האירוני הזה עבר בצורה מדויקת דרך העיבודים שלה ושל רדלר. המוזיקה הוסיפה קולנס ושובבות לטקסטים הקומיים והמתחכמים של טל, ותוך כדי שימשה תזכורת לעומק שיש מאחורי המילים. אחריה עלתה רזיה מזרחי שהציגה טקסטים מפותלים על גבי המשחקים המוזיקליים ששיחקה עם לופר. בניגוד לרוב המשוררים באותו ערב, מזרחי התעסקה פחות בסיפורים אישיים אלא בנושאים רחבים יותר כמו מין, דת, ושיר בולט במיוחד שעסק במשחק הימורים בין אלוהים לשטן (ובו שיחקה מזרחי את שתי הדמויות בכך שעיוותה את קולה). ואחריה נעמה לופו הציגה טיזינג מהמופע החדש שהיא הכינה עם הלהקה שלה, בו היא מתעסקת בכל שיר בביקור במקום אחר בעולם: סין, פריז, וישראל. עם חבורת נגני ג'אז שתרמו רבות לבניית העולם של שיריה, לופו סחפה את כל מי שהיה מוכן לשמוע לתוך הסיפורים שלה, עם תיאטרליות מוצדקת ולב ענק.
הקסם בשלושת המשוררות הללו היה שהן לא היו מגובשות על החומרים שהציגו. כן, המבנה של השירים של טל מבולגן לחלוטין ומזרחי הסתבכה עם הלופר, אבל זה לא פגם בתחושת הראשוניות שלהן. זה הרגיש כאילו הן לומדות על הקול האישי והשירים שלהן תוך כדי ההופעה, ובעיקר, יוצרות משהו חדש מהנ"ל, וכל עוד יש משוררות ומשוררים כאלו בספוקן וורד הישראלי, הז'אנר יכול להתקדם ולהתפתח לכיוונים מופלאים.
תיכון מגשימים: הצהרה כנה על ההיפ הופ (צילום: ארתור לנדה)
תיכון מגשימים
אמנם זה לא אירוע רשמי של הסלאמסטיבל, אבל "תיכון מגשימים" הוא הפקה של תיאטרון ה"אינקובטור", שאחראי על הסלאמספוט ועל כל אירועי הפואטרי סלאם ועל עוד כמה מההצגות הכי מקוריות שמופקות בארץ, והוא גם המחזמר החדש של חברי להקת "המופע של ויקטור ג'קסון", מהתורמים הגדולים לעליית הספוקן וורד העברי: כאמור, ג'ימבו ג'יי הוא דמות בולטת בסצנה, ושותפו ללהקה, פדרו גראס, מוציא בקרוב את אלבומו החדש שהוא מתאר כ-"אלבום הספוקן וורד העברי הראשון".
המחזמר עוסק ביואב, תלמיד כיתה י"ב מנס ציונה שעובר בתחילת השנה לתיכון חדש. יואב (ג'ימבו ג'יי) הוא הילד החדש והמוזר, שלומד על התרבות החדשה שמאפיינת את התיכון, ובמרכזה עומדים קרבות ראפ, בהם שולט מלך השכבה חנן (פדרו גראס). בעזרת חבריו, האאוטסיידרים של בית הספר, ומורה רוחני, יואב לומד את יסודות ההיפ הופ, שבעזרתן ינצח באליפות הראפ הארצית ויכבוש את לבה של הילדה היפה של השכבה. כן, זה נשמע כמו כל סרט תיכון שקיים בערך, אבל זה מכוון. כמו "העיר הזאת", מחזמר הקאלט הקודם של הלהקה שהיה מחווה לסרטי בלשים אפלוליים, גם "תיכון מגשימים" הוא מחווה מכוונת לחלוטין לסרטי תיכונים משנות השמונים. בניגוד ל-"העיר הזאת", הטוויסט האישי שנותנים חברי הלהקה הוא לא רק "כל הטקסטים כאן מועברים בראפ". התיכון כאן הוא לא תיכון אמריקאי אייטיזי שעובד לפי חוקים כתובים מראש, אלא תיכון מודרני של ישראל 2016 שבו הכל מתועד על ידי סמארטפונים, יש רפרנסים לבחירות 2015, והבנות, יותר מהכל, רוצות לשכב עם בנים על מדים של צה"ל.
זהו לא השיפור היחיד בהשוואה למחזמר הקודם: פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בוחרים הפעם להנמיך את כמות ההתחכמויות והסטייל ולשים יותר דגש על הסיפור והנשמה שבמרכזו. המחוות המרובות לסרטי אייטיז ולהיפ הופ ישראלי הן רק כלי שבעזרתו מניעים חברי הלהקה את הנושאים והעלילה. יש כאן קודם כל סיפור על ילד שמרגיש לא שייך, ומנסה למצוא את האיזון בין הקול האישי שלו, המקום שממנו הוא בא והתשוקה האישית שלו, לבין הדברים שהוא מוכן לעשות כדי לזכות בהערכה של החברה סביבו - אין יותר היפ הופ מזה. גם מבחינת דמויות חל שיפור משמעותי: המחזמר לא מסתפק רק בדמויות המרכזיות שלו, ומנצל כל הזדמנות כדי לזרוק דמויות הזויות וצבעוניות. בקרב התלמידים בולטים זוג החנונים שמנסים להשיג זיון רגע לפני סיום התיכון. אביו של חנן, בגילומו של רני אלון, הראפר המצליח והספק-מאפיונר, גם מצחיק מאוד. השיא מגיע בתחרות הראפ הארצית, במהלכה נזרקות דמויות חדשות מכל עבר, מהשופטים ועד הראפרים המגוונים, ביניהם אמסי קלופדיה, דמות שהופיעה בעבר בשיר של "המופע של ויקטור ג'קסון", אותו מגלמת בתזזיתיות וקופצניות מעוררת השראה השחקנית גלי אשכנזי לוין.
ובסופו של דבר, קצת כמו מה שרציתי לראות בסלאמספוט, יש גם כאן התעסקות בהיפ הופ עצמו, ואיזשהו ניסיון להצהיר הצהרה כנה על הז'אנר ולאן שהוא הולך. זה נשמע בהתחלה כמו אותו דיון מאוס על אותנטיות מול התמסחרות של אמנים, אבל מהר מאוד המחזמר מתחמק מניסיון לברור בין שחור ללבן. יש פה דגש על כמה זה חשוב להיות עצמך, אבל גם כמה זה חשוב לאתגר את עצמך ולצאת מאזור הנוחות. יש פה מחוות אוהבות לעבר של ההיפ הופ הישראלי, ולהרכבי היפ הופ כמו שבק ס ובויאקה, אבל יש כאן גם מבט אל העתיד, ועל העובדה שיש לנו עוד הרבה ללמוד. כל זה הופך את המחזמר הזה לאחד מהאירועים החשובים של תהליך ההתבגרות שההיפ הופ הישראלי עובר בימים אלה, ולהוכחה נוספת ש-"המופע של ויקטור ג'קסון" יכולים להיות המושיעים הגדולים שלו.
סגור לתגובות על סלאמסטיבל 2016: מבט אל עתיד ההיפ הופ / כללי / ירדן אבני
הבעיה הגדולה עם ההיפ הופ היא שהז'אנר הזה מתפתח בקצב מסחרר ונמצא בשיא אמנותי אדיר, ולכן קורים בו הרבה דברים בבת אחת. השנה פרצו כמות מטורפת של ראפרים ומפיקים צעירים, כל אחד מהם הוציא בממוצע אלבום ושני מיקסטייפים בזמן כל כך קצר. סגנון הטראפ פרץ, ונכח בלהיטים הגדולים של השנה, ואנשים עדיין מנסים להבין איך לאכול אותו, בתקווה שבשנה הבאה ינצלו אותו לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומסחריים פחות. ומעל הכל, אנחנו רשמית בעידן הפוסט-קנדריק, עידן שבו ההיפ הופ הפך לכלי ענק למחאה ואמירה פוליטית-חברתית מעניינת על חיי הקהילה השחורה של ארה"ב.
כל התופעות והאירועים שקרו השנה יכולים לגרום לקשרים במוח, אז כדי לעשות סדר, הנה עשרת אלבומי ההיפ הופ והמוזיקה השחורה האהובים עליי מ-2016.
Chance the Rapper - Coloring Book
המיקסטייפ האחרון של צ'אנס דה ראפר כלל המון דברים שפשוט לא אמורים לעבוד. זה אלבום ארוך, עם כמות אדירה של אורחים, שרובם הגדול הם ראפרים שהם לא כוס התה שלי. זה אלבום שמתעסק עם המון רעיונות דתיים ובכמה צ'אנס דה ראפר הוא מצליח ומאושר ומחייך אל החיים שמחייכים אליו חזרה. באופן מפתיע זה עובד: כל האורחים כאן, מ-Lil Wayne ועד ל-Young Thug, הם מוצדקים, וגם החלשים שביניהם עושים כאן את הקטעים הבולטים בקריירה שלהם. כל הגוספל הזה מדבק, ומראה את הצד היפה של הדת והאמונה השמחה (גם אם קצת תמימה לפעמים), וצ'אנס דה ראפר הוא חיוך ענק ומהלך שגורם לכולם מסביבו לזרוח.
המיקסטייפ הזה לא מושלם, אבל הוא לא צריך להיות. בהתאם לשם הסופר-מוצדק שלו, הוא חוברת צביעה מקושקשת כזאת, שכל מי שצובע בה יוצא מהקווים. כל אחד מ-16 השירים פה מנסה להיות השיר הכי בעולם: הכי שמח, הכי צבעוני, הכי כיף והכי יצירתי. זה קצת כמו האלבום החדש של קנייה ווסט, וזה באמת מה שחשבתי עליו בהאזנות הראשונות. עם זאת, האלבום של קנייה נכשל בכך שהשירים בו לא מספיק טובים כדי שאסלח לו על הנושאים השנויים במחלוקת שמופיעים בהם או באישיות הפגומה של קנייה - ככל שעובר הזמן, אובדת הרגישות והתשוקה שגרמו לי להעריך את ווסט עד האלבום הלפני-אחרון שלו.
היפ הופ הוא בסופו של דבר עניין של הדמות שעוברת דרך השירים, וצ'אנס דה ראפר, לעומת קנייה, הוא אחד מהנשמות הטהורות של הז'אנר: סיפור הצלחה מדהים של בחור צעיר, ללא לייבל, שאסף סביבו את החברים הכי טובים ויצר את המוזיקה שהוא רצה ליצור, ועוד מחלק אותה בחינם. עכשיו הוא גם מועמד לגראמי ומופיע אצל אלן דג'נרס וג'ימי פאלון וסאטרדיי נייט לייב וכל זה משמח וכל כך, כל כך מוצדק. השמחה של צ'אנס שונה מכל משחקי האגו של הראפרים סביבו: גם כשהוא מרגיש שהוא מלך העולם, יש בו צניעות. הוא לא מפסיק להודות לאלוהים, ולכל מי שסביבו שעוזר לו, והוא יודע שכל הטוב שיש מסביבו הוא לא מובן מאליו. האושר הזה זורח גם מהשירים הכי חלשים של המיקסטייפ, שהוא האלבום הלא-מושלם הטוב ביותר שיצא השנה.
Danny Brown - Atrocity Exhibition
האלבום החדש של דני בראון, שנקרא על שם שיר של ג'וי דיוויז'ן, הוא מאורת סמים הזויה שמורכבת מחזון מוזיקלי של ראפר משוגע. בראון עושה ראפ על ביטים שאף ראפר אחר לא היה מעז לגעת בהם, ולא רק בגלל שהם לא ביטים קלאסיים או שהם גרועים, אלא בגלל שכמעט בלתי אפשרי לעשות עליהם ראפ. צריך להיות חתיכת משוגע כדי לקחת אתגר כזה, ודני בראון הוא כזה משוגע, שזה לא מפתיע שהוא מתאים להפקה של האלבום כמו כפפה ליד. לפעמים הוא צווח ולפעמים הוא משתמש בקול נמוך ואיטי, לפעמים הוא רפטטיבי ועצבני, ולפעמים הוא מנסה להתאים את הפלואו שלו לליין קלידים של להקת רוק פרוגרסיבי משנות השבעים. יש כאן גם סימפולים של מוזיקה נסיונית וג'אז פסיכדלי, ויש כאן את "Really Doe", גולת הכותרת של האלבום ואחד משירי הראפ הטובים שיצאו ב-2016. זה לא אלבום ההיפ הופ הכי טוב שיצא השנה, אבל הוא בקלות האלבום הכי יצירתי שיצא השנה בז'אנר, וזה הזמן המושלם בשביל ראפרים להסתכל על בראון ולשאול את עצמם עד כמה רחוק הם יכולים ללכת עם המוזיקה שלהם.
Beyoncé - Lemonade
האלבום הלא-מדהים-אבל-עדיין-מעולה של ביונסה הוא מעולה לא בגלל העובדה שהכוכבת הכי גדולה בעולם כרגע החליטה לנצל את המעמד שלה כדי לדבר על כמה נושאים די נפיצים באמריקה של היום כמו מחאה שחורה ופמיניזם, אלא בגלל שבמעמד כל כך ענק, כאשר שכל אלבום וצעד בחיים שלך צריך לשרת אלפי אינטרסים שיווקיים, ומלווה בכל כך הרבה סיקור ובלאגן תקשורתי, ביונסה הצליחה להוציא את האלבום הכי אישי שלה. כן, האלבום הקודם שלה הצליח להגיע לגבהים הרבה יותר גדולים, ובכלליותו הוא מושלם ושלם יותר מאלבום הלימונדה, אבל הסיבה שבגללה האלבום הזה נבחר באלפי רשימות לאלבום השנה היא שביונסה מרשה לעצמה להיות קצת פחות דיווה ואלילה, ויותר בן אדם אנושי ולא מושלם.
במקום להשתמש במניירות הווקאליות המוכרות והמרשימות שלה, מה שביונסה עושה כאן זה לחשוף את עצמה דרך קשת רחבה של קולות ורגשות: היא מרשה לעצמה להתפרץ ולצרוח ב-"Don't Hurt Yourself", שיר ה-Rage הטוב של השנה; היא עצובה וכואבת בשיר הפתיחה "Pray You Catch Me", שבו היא יכולה לטעום ולהריח את חוסר הנאמנות של שותפה לחיים; והיא סלחנית (כן, האלבום שכל כך ניסו לשווק כאלבום בגידה ונקמה הוא בעצם אלבום על מחילה) ומראה אהבה אמיתית, כנה לאהובה ב-"Love Drought". בסופו של דבר זה אלבום היפ הופ, ז'אנר של אנשים לא מושלמים, שמגישים את הלב שלהם, חשוף ומדמם, לאוזניהם של המאזינים. מעולם לא חשבתי שזמרת במעמד של ביונסה - מישהי שאמורה להיות נערת פוסטר לאנשים שרוצים להיות כמוה אבל יודעים שזה בלתי אפשרי - תהיה זאת שתגרום לכל כך הרבה מאזינים בשנה כל כך קשה פוליטית כמו 2016 להיות שלמים ובטוחים בעצמם. זה, אם תרצו, ההישג הכי גדול בקריירה שלה.
Vince Staples - Prima Donna EP
וינס סטייפלס הוא אחד הראפרים האהובים עליי מהשנים האחרונות בגלל הפלואו הלא-צפוי שלו. אם רוב הראפרים אוהבים לדבוק בפלואו מסוים אחד שמתאים להם, סטייפלס מחליף סגנונות לפי האווירה שהוא רוצה להעביר: הוא רפטטיבי כשהוא נכנס לאחד מהשיגעונות שלו, ויש לו מהירות בלתי ניתנת לעצירה כשהוא מנסה ליצור מתח דרך סיפוריו.
האי פי הקצרצר של סטייפלס מתחיל בכך שהוא שר שיר גוספל ישן על אור קטן שהוא מתאמץ ודואג שימשיך לזרוח. זה נשמע כאילו שהוא שר לעצמו בתוך חדר חשוך. האווירה רגועה ומלנכולית, עד שנשמעת ירייה של אקדח והשיר נקטע. סטייפלס אוהב לשחק עם המאזינים ולקטוע שירים באמצע עם יריות או רעש סטטי, או לסיים אלבום באמצע ולהבטיח שהוא יחזור "בפרק הבא", רק כדי להדגיש שאנחנו לא יותר מצופים מהצד. סטייפלס אוהב להזכיר לנו שהשירים שלו הם לא בדיחה והשורות שלו הם לא פאנצ'ים - אלו החיים האמיתיים שלו, וכל זה יכול להיגמר תוך שנייה.
אם באלבום הקודם סטייפלס התרכז בתקופה ומקום מסוים מהעבר (לונג ביץ' של קיץ 2006) האי פי שלו לוקח אותו להווה, וההווה שלו אפל. ההצלחה וההכרה הגדולה שהוא חווה בין רגע מאז שיצא אלבומו הקודם בשנה שעברה, "Summertime 06'", גרמו לתהיות ומשברים קיומיים שמזכירים קצת את קורט קוביין, רק שלקוביין לא היה דיכוי גזעני ושכונת עוני מסוכנת על הראש. הבחירה של סטייפלס להוציא את החומרים החדשים שלו כאי פי של פחות מעשרים דקות גורמת לכל ההוצאה הזאת להישמע כמו סיוט דחוס ואינטנסיבי. הוא מבקש מהקהל המדומיין לחייך בשבילו, והוא נשמע נואש ועצוב יותר מתמיד. הוא שואל אם כל מה שקורה בכלל אמיתי, וכמעט כל שיר כאן מסתיים בשירה מנומנמת על כך שנמאס לו, שהוא חושב לוותר ושהוא רק רוצה לחיות לנצח, והפרדוקס הזה מתאר בצורה מדויקת את המצב שלו. אני ממש מקווה שהוא הצליח להתגבר על הדיכאון שהוא מתאר ב-"Prima Donna", כי יהיה טרגי לאבד כשרון כזה גדול כל כך מוקדם.
Koi Child - Koi Child
הייתי צריך לאסוף את שאריות המוח שלי מהרצפה כששמעתי במהלך הקיץ את "Black Panda", הסינגל המופרע של להקת ההיפ הופ האוסטרלית הזאת, שאת אלבום הבכורה שלה הפיק קווין פארקר מ-Tame Impala. כשמצאתי את שארית האלבום, גיליתי שהוא קצת שונה מסערת המקצבים שהיא Black Panda, עם היפ הופ הרבה יותר ג'אזי ומלודי, קצת כמו האלבום האחרון של קנדריק לאמאר, רק עם הרבה יותר מבטא אוסטרלי והרבה פחות רצינות וחשיבות עצמית. חוץ מהיפ הופ, קוי צ'יילד מעבירים אותנו באלבום הבכורה שלהם דרך רכבת הרים של סגנונות: נגיעות רגאיי שם, קצת פסיכדליה פה, וטונות של ג'אז והיפ הופ. הכל מועבר על ידי להקת נגנים מוכשרת במיוחד וראפר אלמוני ומעניין בשם Cruz Patterson שאני מת לשמוע אותו כשהוא יפסיק לנסות להיות קול וייקח את הפלואו והמהירות האנרגטיים שלו למקום מעניין יותר.
A Tribe Called Quest - We Got It From Here… Thank You 4 Your Service
היפ הופ הוא ז'אנר כל כך צעיר שבקושי יש בו אמנים ותיקים. הראפרים והמפיקים המבוגרים ביותר נעים בין שנות החמישים והשישים של חייהם. רובם לא מוציאים חומרים חדשים, ואלו שכן לא הצליחו להביא משהו חדש לז'אנר דרך נקודת המבט הבוגרת שלהם על הסצנה. השנה יצאו שני אלבומים משמעותיים מהרכבים ותיקים ששינו קצת את המאזן: דה לה סול הוציאו אלבום שלא עניין אותי יותר מדי, וטרייב קולד ווסט, שותפתה של דה לה סול לגל ההיפ הופ החיובי של שנות התשעים, הוציאו אלבום ראשון מזה 16 שנה - מתנת פרידה מחבריהם האנדרדוג-התמידי, Phife Dawg, שנפטר בתחילת 2016.
טרייב קולד קווסט היא אחת מהלהקות החשובות בהיפ הופ האמריקאי. הם יצרו ועיצבו סאונד משלהם שהשפיע על עשור שלם, והתפתח עד לימינו - הראפרים המובילים של ההיפ הופ העכשווי, מקנדריק לאמאר עד קנייה ווסט, ממשיכים לחקור אותו ולהרחיב אותו. ה-"קווסט" בשם הלהקה מעולם לא נלקח כמובן מאליו, והיה ברור שגם באלבומם החדש הם לא יבחרו בדרך הקלה של נוסטלגיה ניינטיזית. הם מגיעים לאלבום הזה כדי לשפר ולהרחיב את עולמם המוזיקלי, כמו שהם תמיד עשו, וחילוקי-דעת קשים בינם לבין עצמם מנעו מהם מלהמשיך בעשייה במשך כמה שנים. האלבום הזה הוא הגרסה המשופרת והמעודכנת של הלהקה לשנת 2016. קיו טיפ נהפך לראפר אפילו טוב יותר, עם פלואו הרבה יותר מורכב מימי הבום-באפ העליזים של תחילת שנות התשעים. ההתעסקות שלהם בנושאים פוליטיים נהייתה בוגרת ומפוכחת יותר, והפכה אותם ליחידים בז'אנר שקיבלו חודשים מראש את העובדה שדונאלד טראמפ יהיה נשיא ארצות הברית, ומה זה אומר לגבי החברה שאפשרה זאת. הם גם, כמובן, נפרדים מחבריהם הטוב פייף דוג, באחת מסגירות המעגל המרגשות של אחד מהסכסוכים העצובים בתולדות ההיפ הופ, ומעבירים את הלפיד לדור הבא של הראפרים - את חלקם הם מארחים (קנדריק לאמאר, קנייה ווסט, ואנדרסון פאאק נמצאים בין האושפיזין) ולחלקם הם זורקים מילה טובה.
קשה להשוות את האלבום הזה לאלבומים הקודמים של ההרכב - לא רק בגלל שמדובר בקלאסיקות ניינטיז, אלא כי הם כבר עברו את מבחן הזמן, לטובה ולרעה, ואילו האלבום החדש עדיין טרי באוזנינו. מה שכן אפשר להגיד הוא שהאלבום הזה מראה עד כמה הראפרים של שנות התשעים, זה שלרוב מכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ, היו כל כך חקרניים, שאפתנים, ונסיוניים עם המוזיקה שלהם, שלא מפסיקה להתפתח גם כיום. בשנה שבה דובר כל כך הרבה על הרלוונטיות של ההיפ הופ הקאנוני של העשורים הקודמים, טרייב קולד קווסט הוציאו אלבום שמראה איך ראפרים מנוסים וותיקים צריכים להישמע אחרי יותר מ-25 שנות פעילות.
Solange - A Seat at the Table
סולאנג' היא אישה שחורה במדינה שבה דונלד טראמפ הוא הנשיא. יש לה בן שחור שגדל בתקופה שבה נערים צעירים שחורים כמוהו נרצחים על ידי שוטרים שלא נענשים על כך. היא כועסת על כל זה, והיא נכנסת להקליט אלבום החדש שעוסק בכל הדברים האלו, אבל העולם בחוץ לא מרשה לה לכעוס.
אם קנדריק לאמאר הגדיר בשנה שעברה את החיים של הגבר השחור באמריקה, סולאנג' עושה פה את אותו דבר לאישה השחורה, ובעולם של אותה אישה הפוליטי מתערבב עם האישי: כל אדם שנהרג הוא דקירה בלב, כל פיסת שיער היא זהות אישית שאסור לפגוע בה, וכל בעיה פוליטית היא כמו מנוף ענק שמפריע לנוף ולנפש. היא מצליחה לפרק בצורה נגישה וקליטה את הסטריאוטיפים של האישה השחורה העצבנית, ומביאה זווית חדשה ומרעננת של מחאה שחורה וגאווה שחורה, ואולי העובדה הכי משמחת היא שזה עבד לה - האלבום הגיע למקום ראשון במצעד הבילבורד,ולעולם יהיה רק טוב אם יותר אנשים יקשיבו למה שיש לה להגיד.
Jamila Woods - Heavn
המחאה של סולאנג' הייתה המצליחה והנגישה ביותר מבין גל המחאה הנשית שהתפתח השנה בקרב אמניות שחורות, אבל ג'מילה וודס עשתה את זה לפניה, והרבה יותר טוב. הייחוד שלה הוא לא רק בטקסטים נהדרים, אלא בדרך שבה היא שרה אותם. במקום לנצל את היכולות הווקאליות העוצמתיות שלה עד הסוף, היא בוחרת לשיר יותר רגוע ולהתפרץ רק כשבאמת צריך. לפעמים זה נשמע שובבי וכיפי, לפעמים זה טעון ומתוח, ובשני המקרים זה עובד על גבי הטקסטים הפוליטיים והאישיים שלה. עם זאת, המחאה כאן היא רק הערת שוליים. יש פה דיבורים על שיקגו, על מערכות יחסים, על בדידות, על חברים ומשפחה, על להיות נערה, על להיות אישה, ועל להיות אישה שחורה. זה אלבום שהוא כולו העולם של ג'מילה וודס, והוא מלא בגאווה, ביטחון עצמי, ואהבה אינסופית שיוצאים לה מהגרון בכל פעם שהיא פותחת את הפה. מה שהכי כיף הוא כמה שהאלבום הזה מרגיש רק כמו טעימה קטנה ממה שוודס מסוגלת לעשות, וגם אם בשנים הבאות היא תוציא רק שיר אחד שהוא כיפי לפיזום כמו "VRY BLK" אז דיינו.
Kojey Radical - 23winters
הרעב נעלם בכל הנוגע להיפ הופ אמריקאי. גם אם ראפרים צומחים מלמטה, הם יותר מתרכזים ב-"כאן" ולרוב שוכחים לציין שאי פעם היה "למטה". ההיפ הופ האמריקאי כל כך מצליח, שרוב הראפרים כבר לא נאבקים כדי להרוויח. הסיפור שונה אצל הראפר הבריטי קוג'י רדיקל. רדיקל הוא בן של מהגרים מגאנה שחי בעוני לאורך כל חייו. הוא משורר, והוא מודע ליכולות שלו למצוא את המילים הנכונות ולהגיד אותם בקצב הנכון, אבל הוא חייב לדאוג לחיים שלו ללא הפסקה: לעבוד בשביל כסף, אהבה, וחיים ראויים. כדי להגשים את החלום שלו, הוא חייב להסתפק במועט, אבל הוא לא דואג מזה, כי במשך כל חייו הוא היה רעב.
כך מתחיל אלבום הבכורה של רדיקל, "23winters". משורר הספוקן וורד הבריטי מנהל בו דיאלוג עם אביו. הוא מנסה ללמוד מניסיון החיים שלו כדי לא לעשות את הטעויות שהוא עשה וליצור משהו חדש. רדיקל משלב לאורך האלבום בין רעיונות מוזיקליים ישנים וחדשים כדי לשקף את הקשר שלו עם אביו. השילוב הבולט ביותר הוא הגוספל שרדיקל מניח על גבי ביטים טראפיים אלקטרונים. ראינו כבר את השילוב הזה השנה אצל ראפרים אמריקאים כמו קניה וצ'אנס דה ראפר, אבל הם מתאימים כאן באופן מושלם למאבק שלו ליצור לעצמו את החיים הראויים שהוריו קיוו לו כשהיגרו מגאנה.
גיליתי את האלבום הזה כמעט במקרה, במהלך רפרוף על כל מיני המלצות אוטומטיות שספוטיפיי סיפק לי, ומהרגע ששמעתי אותו לראשונה הוא לא הרפה ממני. יש משהו בשירה השבורה של רדיקל ביחד עם אווירת הגטו שהופכים אותו לדמות מסקרנת: משורר מחד, אך פועל קשה-יום ו-"ערס" מאידך. על הנייר זה נשמע כמו גרסה בריטית לנאס, או ראפרים אחרים שהתעסקו ב-Conscious Rap בשנות התשעים, אבל רדיקל נשמע כמו משהו חדש לגמרי - וחוץ מזה, הוא מייצג את סצנת ההיפ הופ הבריטית היטב, סצנה שנעלמה בשנים האחרונות איפשהו תחת הצל שהותירה עליה אחותה הגדולה מאמריקה.
Frank Ocean - Blonde
אלבום השנה שלי - או, במילים אחרות, האלבום שגרם לי לבכות הכי חזק השנה - היה בשבילי אתגר קשה. כשהוא יצא בסוף הקיץ, לאחר שתיקה של ארבע שנים מצד פרנק אושן, ההייפ הגדול סביבו היה רועש מדי, וכשסוף סוף הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולהקשיב בריכוז לאלבום הזה, הכתיבה המופשטת והמבלבלת של אושן הקשתה עלי עוד יותר. לא ויתרתי. חזרתי והאזנתי לו עוד עשרות פעמים, עד שהגיעה ההאזנה המסוימת הזאת שבה נפרצו החומות בין הלב שלי לאלבום, והגעתי להארה מובנת מאליה שתמיד מפתיעה אותי מחדש: פאק, איזה אמן נדיר פרנק אושן. אושן הוא אמן שמוציא אלבום קרוסאובר, זוכה להערכה מכל בלוג אפשרי, מגיע לראש המצעדים וזוכה בגראמי, ואז נעלם לארבע שנים. כאשר כל כך הרבה אנשים מחכים ארבע שנים כדי לשמוע מה הדבר הבא שתוציא, בציפייה שזה הדבר הגדול הבא, בלתי אפשרי לא להיכשל תחת ההייפ המטורף שמצטבר.
אבל אושן עשה את הבלתי אפשרי. הוא מוכיח באלבומו החדש את עצמו שוב כיוצר הפופ הכי מעניין שקיים היום במיינסטרים. הכתיבה הלא-ליניארית של אושן מאפשרת לו לגעת בכל כך הרבה נושאים בשיר בודד. בשיר הפתיחה של האלבום, "Nikes" הוא מדבר על נעלי נייקי, ומגיע דרכן להתעסקות באהבות ישנות, משפחה, ועל איך שהוא רואה את עולם המוזיקה. לא הכל כאן מובן, ויש משפטים שמרגישים כאילו שאושן כתב אותם בעיקר לעצמו, אבל זה מכוון. האלבום הזה לא עוזר להבין על מה אושן מדבר בדיוק בכל רגע נתון, אבל כן תצאו ממנו כאילו שתרגישו שאתם מכירים אותו יותר. כל זה מגיע על מצע של שירים כל כך יפים, שמושפעים מהביטלס ומהביץ' בויז כמו שהם מושפעים מקנייה ווסט וקנדריק לאמאר. אם התפיסה הכללית הייתה עד עכשיו שכדי לעשות מוזיקה אישית צריך ליצור מוזיקה ערומה ומינימליסטית, אושן מוכיח שאפשר אחרת. בפרפרזה על משפט מפורסם של אלון מזרחי, המוזיקה של אושן היא המינימליזם המקסימלי. עכשיו רק צריך לחכות עוד ארבע שנים, כדי שכל שאר עולם המוזיקה יישר קו עם אושן, רגע לפני שהוא שוב פעם ישנה את הכללים.
סגור לתגובות על סיכום שנת 2016 בהיפ הופ ומוזיקה שחורה / כללי / ירדן אבני
ביחד עם ההופעות של פרדי גיבס ו-Noname בבארבי, ההופעה של קליפינג אמש סימלה יותר מהכל את המגמה המתמשכת של יותר ויותר אמני היפ הופ אלטרנטיביים שמגיעים להופיע בישראל. ההיפ הופ הישראלי בעלייה, ובשאר העולם (כלומר, בארה"ב) הז'אנר כובש את ראשי המצעדים, והקהל הישראלי מצידו מצביע ברגליים ומראה שזה משתלם להביא לכאן אמנים ששייכים לקצה הסקאלה של ההיפ הופ העולמי. אז בהנחה שיותר ראפרים והרכבי היפ הופ יבואו לכאן, הם יצטרכו להתמודד עם משימה קשה: להתחמק מהצל הענק שהותירה כאן ההופעה של קליפינג אמש במועדון הגגרין.
הופעות היפ הופ, כיפיות ככל שיהיו, הן בדרך כלל טריק שחוזר על עצמו. יש להן יתרונות (כמו ראפר ממש מוכשר, או קהל נאמן שמתקשר איתו טוב) וחסרונות (ביטים שנשמעים כמו פלייבק ולא מצליחים להעביר את האנרגיות של גרסת האולפן של השירים) מאוד ברורים, כך שגם כאשר אמן מצליח להתחמק מהחסרונות הללו, הוא לא מצליח לייחד את ההופעה שלו מהופעות של הרכבי היפ הופ אחרים. קליפינג צולחים את המשימה הזאת בקלות. המוזיקה שלהם היא יותר מראפ על ביטים, אלא סערת מילים מסחררת שיוצאת מפיו של דוד דיגס במהירות בלתי אפשרית, על גבי מוזיקה אלקטרונית, קשה ומורכבת שמחוללים ידיהם של ג'ונתן סנייפס וויליאם הטסון.
המילים "קשה" ו-"מורכבת" אינן הגזמה - היה צריך לבוא מוכן לצלילים המסויטים שקליפינג הפילו על הקהל שלהם. הם שילבו מוזיקת באס, נויז, דרון, ואמביינט לכדי תערובת מוזיקלית מהממת של רעש. מי שלא בא מוכן כנראה קיבל שוק בתחילת המופע, בטח ובטח כשסנייפס והטסון נראים יותר כמו בני האדם הנחמדים ביותר בעולם, ולא כמו מפיקים שיוצרים מוזיקה בעזרת סימפולים של מסור חשמלי, אך מהר מאוד הם מצליחים לשאוב אותך לעולם שלהם. קליפינג ניגנו שירים מכל אלבומיהם, ויותר מתמיד בלטו ההבדלים בעולמות שסנייפס והטסון יוצרים. בשירים שבוצעו מתוך האלבום "CLPPNG", היה אפשר ממש להרגיש שאתה נמצא בתוך האינטנסיביות והמתח של סיפורי הגטו של דוד דיגס, בעוד שהשירים מהאלבום החדש, "Splendor & Misery", לקחו את הקהל לטיסה בחללית שבה כל הסיפור של האלבום מתרחש.
וכמובן, יש גם את דוד דיגס. אם למישהו לא היה ברור לגבי יכולותיו של דיגס מאלבומי הלהקה, אחרי ההופעה הזאת אין ספק: מדובר באחד הראפרים הכי מוכשרים בז'אנר כיום. דיגס עובר בין שיר לשיר בזרימה אינסופית, יורק את המילים שלו במהירות אך בצורה כל כך מדויקת, שלא ברור איך אין לו קשר בלשון אחרי כל הראפ הזה. כל זה מרשים, אבל העובדה שהוא עושה זאת תוך כדי שהוא לא מפסיק לזוז ברחבי הבמה, לרדת אל הקהל, לחייך, לקרוץ ולקפוץ היא סופר-מרשימה, ומצדיקה בפעם האלף את פרס הטוני שקיבל מוקדם יותר השנה. וכן, זה לגיטימי לגמרי להתלונן שהוא לא עשה אפילו לא פיסה של טקסט מ-"המילטון", המחזמר המוערך שבו השתתף - הוא לא יודע שרובנו לא זכינו לראות אותו?
בסופו של דבר, אולי המדד הכי גדול לאיכות ההופעה של קליפינג הוא העובדה שהם לקחו שירים שעובדים כל כך טוב בגרסאות המוקלטות שלהם, והצליחו להטעין אותם באנרגיות מחודשות - הם כבר לא נשמעו כמו השירים הכי טובים של הלהקה, אלא כמו השירים הכי טובים בעולם. הפזמונים המעולים של דיגס בשירים כמו "Shooter" או "Air Em Out" הפכו לאדירי אדירים כשדיגס צרח אותם על הבמה עד שבלטו לו הורידים בצוואר. נוספו על כך באנגרים כמו "Inside Out" עם סמפולי הברקים שחרכו לי את האוזן, ו-"Wriggles" שפשוט גרם לקהל להשתולל ביחד עם הלהקה.
קליפינג לא רק חיפשו להדגיש את האיכות של השירים שלהם, אלא גם להרחיב אותם. ברוב השירים הטסון וסנייפס לא הסתפקו בביטים הרגילים של הקטעים, אלא סימפלו וחתכו אותם על מנת ליצור ביט חדש. לעתים זה הרגיש כמו מעבדה של צמד המפיקים לחיפוש אחר צלילים חדשים, והשיא היה בשרשרת סנתוזים מהפנטת שיצרו, שהפכה לכמה רגעים לשיר "Broccoli" העליז והחמוד, וחזרה ישר להזיית סינתים. זהו הסוד של הסאונד של קליפינג: השינוי המתמיד של המוזיקה של הטסון וסנייפס, לצד היציבות היחסית שמספק דיגס עם המילים שלו. זה עבד וזה היה מהנה בטירוף, אבל עכשיו אני חייב לתת לאוזניים שלי לנוח.
סגור לתגובות על Clipping בגגרין: לא לבעלי לב חלש / כללי / ירדן אבני
.png)
