פוסטים מאת ניצן אגסי

  • חיה מילר בראיון: "הסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו"

    השטח מבעבע לקראת הופעת ההשקה לאלבום החדש של חיה מילר, "+1". השבוע, המילרים שחררו טיזר קטן מהפצצות שהם הולכים להפיל על במת הבארבי: קאבר לשיר האלמותי של הביסטי בויז "Sabotage", בעברית! הקטע הזה הבהיר עד כמה החיבור בין השלישיה המחוספסת הזאת לנצ'י נצ' הולך להיות טבעי וזורם. קוסטה קפלן ונצ'י מעצבים מחדש את העברית בהתאם לצורכיהם. אודי בונן וסתו בן שחר כמעט קרעו לי את עור התוף, ועומר לוז שרט לי את הנשמה עם כל סיבוב פטיפון. אם עוד לא שמעתם את הקטע הזה, תעצרו את מה שאתם עושים ברגע זה, תגללו למטה ושימו פליי. אם זה לא יביא אתכם לבארבי בשבת הקרובה (4.6), מצבכם אבוד. אחרי הבילד אפ הזה, כל מה שנשאר לי לעשות הוא לספר שלפני כמה ימים ראיינתי את הלהקה באי-מייל על האלבום החדש, חרדות ביצוע והתכניות לעתיד.

    אתם משיקים בימים הקרובים את האלבום השני שלכם +1, האם העבודה על האלבום החדש הייתה שונה מהעבודה על "חיי מדף"?

    סתו: קודם כל האלבום הקודם הוקלט בבאר שבע והנוכחי בתל אביב. הפעם הקלטנו לייב באולפן בלי אוזניות וזה נתן תחושה של חופש גדול. השירים היו יותר טריים באולפן והבשילו רק בזמן התהליך לעומת האלבום הקודם שבו ניגנו את השירים 6 שנים ואז הקלטנו אותם. חוץ מזה הקלטנו אינסוף שכבות נוספות שעלו וירדו מהפרק לאורך התהליך. זה יותר הזכיר את תהליך העבודה שלנו על עיבוד של שיר להופעה שבו כל אחד מעלה רעיונות ואז אנחנו רבים כמה זמן ובסוף יוצא שיר רק במתכונת של אלבום.

    קוסטה: היא היתה שונה לגמרי בכל מובן. לאלבום חיי מדף הגענו אחרי שנים שלקחנו את השירים איתנו לכל מקום ומלבד שיר אחד או שניים כולם נוגנו הרבה בהופעות וקיבלו צורה מוגדרת כבר. במקרה הזה הכל היה הרבה יותר מופשט ונזיל.

    על "חיי מדף" קיבלתם ביקורות נלהבות, האם זה יצר חרדות ביצוע לקראת האלבום השני?

    סתו: אנחנו חיים במקום שמעלה כל כך הרבה חרדות שדווקא זה בכלל לא עלה על הפרק. ליברמן, מאיפה אשלם את השכר דירה ומה אעשה כשאני אהיה גדול מפחידים אותי יותר מביקורת רעה.

    קוסטה: אם היו חרדות ביצוע הן לא נבעו מהביקורות הטובות על האלבום הראשון אלא מהעובדה שהרבה מהזמן לא באמת ידענו מה אנחנו עושים ואם הולך לצאת מכל חצאי השירים המשונים ושברי המשפטים אלבום שלם.

    בראיון ל- "האנגר 9" אמרתם שאתם לא ממש שומעים או מושפעים מאותה מוזיקה ולמרות זאת יש לכם סגנון וסאונד מאוד מגובשים, איך שני הדברים מסתדרים יחד?

    סתו: אני חושב שהסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו. תנסה להאזין ל-3 שירים במקביל ותראה שאחרי זמן מה זה יישמע כמו שיר חדש ומקורי שלא בהכרח דומה ל-3 השירים המקוריים. זה בערך מה שאנחנו עושים רק כל אחד עם הכלי שלו.

    בהופעת ההשקה של האלבום ביום שבת הקרוב, אתם מארחים את נצ'י נצ'. איך נוצר החיבור?

    קוסטה: החיבור עם נצ'י נוצר בתחילה בתור רעיון לא ברור אבל מהר מאוד התברר שהוא למעשה טבעי לגמרי וקל להפליא. כשאנחנו יחד בחדר חזרות התחושה היא שאנחנו באים ממקומות קרובים מאוד מוזיקלית.

    מי האמנים האהובים עליכם בביצה המקומית?

    סתו: אני מאוד אוהב את עמי שליו על הנכונות ללכת עד הסוף על הבמה עם מה שהוא עושה. מוזיקלית אני אוהב כרגע את שטובי על התעוזה ואת דף צ'ונקי על רוח הנעורים.

    קוסטה: אני אוהב מאוד את זאב טנא ואחרי סיבוב ההופעות של +1 אני מתכוון להקדיש את חיי להפקה של האלבום הבא שלו.

    השירים שלכם מתארים חוויה מאוד אישית מצד אחד, ומצד שני נראה שהם נוגעים בסוגיות חברתיות. ניתן לדוגמה מהאלבום החדש את "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)" שם אתם שרים על אלימות משטרתית. יש כוונה להעביר אמירה חברתית בשירים?

    קוסטה: יש כוונה להעביר אמירה אישית בשירים אבל אמירה אישית היא תמיד גם חברתית, פוליטית, אנושית וגם דרך להתמודד עם אנשים שהולכים לשרת את החוק כדי למצוא מפלט לדחפים האלימים שלהם

    ואם כבר מדברים על "לילה מבחירה", מהי "התרופה לשינה טרופה"?

    קוסטה: כוס תה וספר.

    מה התוכניות של הלהקה לעתיד? יש כוונות לעשות סיבוב הופעות בעקבות השקת האלבום?

    קוסטה: אנחנו עובדים כרגע במשרה מלאה בקידום האלבום ובקרוב נכריז על תאריכים נוספים של הופעות בכל רחבי ארץ ישראל.

    סתו: אנחנו רוצים לטוס ליורודיסני!

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

  • ג'ונון - שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס

    האלבומים שנשארים איתי לאורך שנים, הם אלו שמצליחים להוציא אותי לחלוטין מהזמן או המקום בהם אני נמצא. הכוונה היא לא רק להתנתקות מהעניינים היומיומיים המעסיקים אותנו, אלא ליצירת מרחב הכרתי אליו האמן מצליח למשוך את התודעה באמצעות דמיון מודרך של צלילים. מדובר באיכות קולנועית. באלבומים שמצליחים לייצר במוחי חזיונות ויזואליים ברורים, או כאלו המקשרים את המוזיקה עם זיכרון של מקום או תקופה מהעבר.

    ג'ונון, הפרוייקט של שי בן צור, ג'וני גרינווד (רדיוהד) ולהקת הרג'סטאן אקספרס, הוא דוגמה מובהקת לאלבום כזה. סיפור המפגש בין חבורת המוזיקאים המוכשרים, הבאים מרקעים כה שונים, הוא מיוחד בפני עצמו. בן צור הוא מוזיקאי ישראלי, שנע בין הודו וישראל ב-15 השנים האחרונות. הוא יוצר מוזיקה הודית מסורתית ומשלב בה שירה בעברית, הינדו והורדו - שפות נפוצות בתת היבשת ההודית. גרינווד מוכר כמובן מרדיוהד, ובשנים האחרונות הפליג למחוזות מוזיקליים שונים, הנעים מיצירת שלושה פסי קול לסרטיו של הבמאי פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר" ו-"מידות רעות") ועבודה עם ה-Contemporary London Orchestra. שיתוף הפעולה בין השניים החל לאחר שגרינווד (הנשוי לישראלית) ביקר בפסטיבל בנגב בו שמע קאבר לשיר של בן צור. בעקבות אותה האזנה גרינווד יצר קשר עם בן צור, השניים נפגשו ומאותו מפגש נוצר בסופו של דבר האלבום. גם הלוקיישן בו הוקלט האלבום מוסיף לרומנטיקה של הפרויקט: ארמון בעיר ג'ודפור שבהודו. אם זה לא מספיק, פול תומס אנדרסון צילם את המסע להפקת האלבום בסרט התיעודי הראשון שלו.

    חשוב להבין, המוזיקה בג'ונון היא בעיקרה מוזיקה הודית מסורתית, ומי שאוזנו אינו רגילה לסגנון עלול להירתע ממנה בהתחלה. על אף שבטיולי במזרח נתקלתי לא מעט במוזיקה הודית, לא ממש ידעתי איך לעכל את האלבום הזה בפעם הראשונה ששמעתי אותו. המשיכה הראשונית לשמוע את האלבום נבעה בעיקר ממעורבותו של גרינווד בפרויקט, בו הוא מנגן על מספר כלים, עניין שגרתי לגמרי לגרינווד המחונן: גיטרה, בס, מחשבים וקלידים, ביניהם האונדס מטרנוט - מעין סינתיסייזר ישן בו גרינווד עשה שימוש בעבר עם רדיוהד. ולמרות כל זאת, גרינווד אמנם לקח חלק פעיל בעיבודים והפיק את האלבום, אך לא כתב או הלחין אף אחד מהשירים בו. הוא הוא רק אחד מחבורה של כ-20 נגנים וזמרים המופיעים באלבום. טביעת האצבע הייחודית שלו אמנם בולטת מאוד בשירים מסוימים, אך בשירים אחרים הצלילים שכה מאפיינים אותו, הם רק גוון אחד המשתלב בטבעיות מפתיעה בפסיפס התרבותי העצום שנפרס לאוזננו.

    שי בן צור:

    שי בן צור: אדם מאמין

    הטקסטים העבריים של בן צור עלולים להוות נקודת רתיעה נוספת לחילונים שבינינו. מדובר באוסף שירים המדברים רובם על אמונה באלוהים המתנשא מעל כל דת או גזע. שירים כמו "עזוב", שאומר לנו לשחרר כל אחיזה בחיינו ולהפקיד את גורלנו לרצונו של אל כל יכול, היו עלולים לגרום לי להעביר לשיר הבא אם המילים שלו לא היו כל כך סוחפות: "אישון העין לא ידע / עצמו לבד ללא מראה / כך גם בך אהובך / מתגלם בבערה".

    קטע הפתיחה של האלבום, בעל אותו השם, נפתח במקצב אלקטרוני עליו מתלבשים ליין בס ומגוון כלי הקשה הודיים. הקצב מכניס אותנו לתנועה. תוך שניות אני מוצא את עצמי משייט בזיכרון על נסיעה באוטו ריקשה בעיר הודית עמוסה. לחגיגה מצטרפות חצוצרות ושירה קוואלית, הנשמעת כמו שילוב של הג'יפסי קינגס עם תפילה אינדיאנית. המקצב נבנה ונגינת החצוצרה סוחפת את הנסיעה בריקשה ממרכז העיר ההודית לעבר פאתיה ומשם להרים הצופים עליה. השיר ממשיך להתפתח וככל שמקשיבים לו יותר מבינים את גאונות הלחן של בן צור שסוחף אותנו פנימה עמוק יותר לתוך המחזה המרהיב. הקטע החמישי באלבום "קלנדר" לוקח אותנו אפילו עמוק יותר פנימה. השיר האינסטרומנטלי בעיקרו, נפתח בציוץ ציפורים שהוקלטו בתוך הארמון ומקצב אלקטרוני גרינוודי מובהק. אך בניגוד לפתיחה, מדובר בקצב רגוע יותר, מדיטטיבי אפילו. על המקצב הזה נבנית לאיטה ההרמוניה, תחילה דרך נגינת החליל המסתלסלת של בן צור, והיא עולה ויורדת בין הצלילים בצורה כה טבעית וזורמת. אחריה מבליחים צלילים אלקטרוניים גבוהים ומפוזרים, ויחד עם ההרמוניום והשירה הקוואלית המהדהדת ברקע, מציירים תמונה ברורה של לילה מדברי זרוע כוכבים.

    כדי להעצים את החוויה הסינמטית שבאלבום, מומלץ מאוד לצפות בתיעוד ההקלטה של השיר "הוא", אותו ניתן לראות בשלמותו בקטע מתוך הסרט של אנדרסון אשר פורסם גם ביוטיוב. המצלמה עוברת מסביב לחדר וגורמת לצופים להרגיש כאילו הם נוכחים באולם הארמון העצום. ההרמוניה מתפתלת בחלל, נשלטת בעיקר על ידי כלי מיתר הודים, הרמוניום, והגיטרות של בן צור וגרינווד. קטעי המעבר של החצוצרה שובים אותי סופית, ואני טובל את כל גופי במנגינה.

    החוויה שבשמיעת ג'ונון מעלה תחושות וזיכרונות של מסע במרחבים פנימיים וחיצוניים. אותי המוזיקה קודם כל החזירה לתקופת טיולי במזרח, למקומות שאולי הייתי שוכח בעוד כמה שנים, אם ג'ונון לא היה מחזיר אותם לחיים באופן כה בהיר, ססגוני ועשיר. אבל ג'ונון עשה יותר מזה. הוא גרם לי לבחון שוב, גם אם בטעימה, את שאלת האמונה בכוח גדול ממני. אפשר להגיד שבשלב זה של חיי, ויתרתי במידה רבה על היכולת שלי להאמין בהשפעה של כוח עליון על מסלול חיי. אבל כששומעים את בן צור שר בכנות כה טהורה על אמונתו באלוהים, קשה שלא לחשוב ש-"הוא" שוכן לפחות בלבו של בן צור. אם האמונה הזאת תמשיך להביא השראה לאלבומים כמו ג'ונון, אני אמשיך לעקוב אחרי המוזיקה שלו באדיקות.

    שי בן צור יופיע עם הרג'סטאן אקספרס באמפי שוני ב-30.5.

    הסרט ג'ונון של פול תומס אנדרסון יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בנמל תל אביב ב-25.5.

  • לא דובים באוזןבר: Fאנק-מטאל ים תיכוני

    הסלט האקלקטי שמרכיב את הסאונד של לא דובים, תופס אותך לא מוכן בשמיעה הראשונה. תדמיינו לעצמכם משאית מגיחה מהסיבוב ב-120 קמ"ש ופוגעת בכם בכל הכוח. לא דובים זורקים לעברכם אלמנטים של Fאנק, מטאל, ומוסיקה ים תיכונית מהשנייה הראשונה שהם מכים בכלים. לפני שאתם מספיקים להתאושש מהסחרחורת האינסטרומנטלית, הם כבר עוברים הלאה ויורים לכיוונכם טקסטים פוליטיים, רוויים בנונסנס. גם מוזיקאים מנוסים יכולים ללכת לאיבוד בתוך ים ההשפעות האלו, אך זה לא המקרה. לא דובים מצליחים לייצר מהשפע הזה צליל אחיד, ברור וייחודי. הבס המשונן של אבי תורג'מן מחזיק את הגרוב של הלהקה, הגיטרה הים תיכונית/fאנקית/מטאליסטית משתלבת מצוין עם הבוזוקי, והקול התאטרלי של קרן דוניץ מלהטט ביניהם.

    בעקבות ההִתַקלות הראשונית הזאת הגעתי לאוזן בר במוצאי שבת בציפייה להיבלע בתוך קהל מעריצי קאלט מסורים. לצערי, זה לא היה המצב. האווירה הייתה מנומנמת. חבורות קטנות היו מפוזרות בחלל הקטן ממש עד השנייה האחרונה בה הלהקה עלתה לבמה. השלט שהכריז כי מדובר בהופעת איחוד שנתית (עוד נונסנס?) לא ריגש אף אחד. גם הלהקה עלתה לבמה בעצלתיים, בתקשורת מועטה עם הקהל ובמבטים משועממים.

    לא ודובים ולא לכולם

    לא ודובים ולא לכולם

    ההופעה נפתחה עם "חיים אייכה", שיר מהאלבום הראשון שלהם. מהרגע הראשון מבינים שבניגוד לגרסת האלבום, משהו כאן פשוט לא עובד. הבוזוקי מאוד חסר (עושים הופעת איחוד שנתית בלי אחד מחברי הלהקה?) וכך גם כלי ההקשה שמופיעים בגרסת המקור. נדמה שלא דובים נפלו למלכודת אליה נופלות הרבה להקות אינדי בשנים האחרונות: הרצון ליצור אלבום עם הפקה גרנדיוזית עמוס בכלי נגינה מיוחדים וקישוטים שונים עובד לרעתך כשאתה צריך לשחזר את הקסם שוב על הבמה. כשיש פער כל כך גדול בין הגרסה המוקלטת להופעה, פתאום הלהקה נשמעת כמו לא יותר מצל חיוור של עצמה.

    כשהשלם כבר לא גדול מסכום חלקיו, מתחילים להבחין פתאום גם בבעיות האינדיבידואליות של הנגנים: רונן ברטן נשמע לפרקים כמו גיטריסט ליווי של זמרי מזרחית משנות התשעים; התופים בקושי אפשרו למקצב האנרגטי של השירים להתקדם ולא הניעו אותו; והקול של קרן נבלע בתוך מערבולת הצלילים. תורג'מן הוא היחיד שהצליח לשמור על רמה גבוהה לכל אורך הדרך. האצבעות שלו התעופפו על הבס באלגנטיות בין סלאפינג לטאפינג, והשאירו אותי נדהם כל פעם מחדש.

    קשה לדמיין שמול להקת גרוב ים-תיכוני יעמוד קהל ללא תזוזה, אבל זה מה שקרה. רק בשיר "היו לי ימים" חבורת מטאליסטים שופעי שיער התחילו לרקוד במעגלים לצד הבמה, וסחפו אחריהם את שאר הקהל. ההופעה התחילה לתפוס קצב מתוך ההתלהבות הזאת וגם חברי הלהקה נראו מעוניינים יותר בהתרחשות סביבם.

    ההדרן העלה את לא דובים בחזרה לבמה עם מסכות של דרעי, אולמרט, וקצב - רק דוניץ נותרה ללא מסכה. הם ביצעו שיר חדש שהוציאו ממש השבוע בשם "גורמט והצב". זה כנראה השיר המוצלח ביותר של החבורה עד היום. תיאור הסצנה של אולמרט וקצב יושבים יחדיו בתא, הרגיש חי ואמיתי. הבתים יצרו אווירה מעט אפלה, וקטע המעבר הכין אותנו להתפרצות האנרגיה של הפזמון. לא הייתה שם איזו אמירה חברתית גדולה, אבל השיר הצליח לשעשע ולהכניס אותי לתוכו.

    גורמט והצב

    גורמט והצב

    בסיום ההופעה נשארתי עם תהייה – איך להקת שוליים עם נטייה לביזאריות ששרה רק בעברית יכולה לשרוד לאורך זמן? קשה לי לראות מאזיני מוזיקה ים-תיכונית נמשכים לאזורי ה-fאנק והמטאל, וכנ"ל להפך. החיבור שעושים לא דובים הוא מקורי ומפתיע מצד אחד, אך מצד שני מרגיש לעיתים כמו לא יותר מגימיק, וודאי שלא נגיש לקהלים רחבים יותר. בזמן שלהקות אינדי ישראליות ששרות באנגלית או עושות מוזיקה אינסטרומנטלית יכולות לפנות לקהלים חדשים בחו"ל, להקות ששרות בעברית צריכות להסתפק בשוק המקומי בלבד. אם לא דובים לא יצליחו להפוך להיות נגישים לקהל גדול יותר בעזרת כמה להיטים קליטים או על ידי פיתוח כריזמה בימתית, הופעות האיחוד שלהם עלולות להפוך להיות נדירות יותר.