פוסטים מאת ניצן אגסי

  • סנוב מוזיקה: הקופים צריכים תקופת צינון בקוטב

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז. העדפתי לתת לו לחלוף על פני כמו רכבת שאני לא אמור לעלות עליה. אבל קול הכרוז בצורת כל עולם האינדי עלאק, חדר את האוזניות האטומות שלי, ולא הפסיק לחפור, עד שהייתי חייב לבדוק על מה כל הרעש.

    נתחיל מהסוף - מעולם לא נשפכו כל כך הרבה מילים מיותרות על אלבום כל כך בינוני. ל-"Tranquility Base Hotel + Casino" לא מגיע להיות שנוי במחלוקת. למעשה, אני משוכנע, שאם שם של כל להקה אחרת היה מתנוסס עליו לא היו עושים ממנו כזה עניין. סביר להניח שהוא היה נשכח בתוך ים הריליסים המדהימים שיוצאים ממש עכשיו. הייתי מוכן להיסחף לחגיגת ההייפ המוגזם אם הוא היה באמת גרוע, אולי לרמת הקאלט, כמו הסרט "The Room". רק ש-"TBH+C" יותר מזכיר את "פמליה" הסרט - חבורה של דושבגס מאל איי שעפים על ההצלחה של עצמם.

    אני כן יכול להבין את הצורך לתת לו צ'אנס אמיתי. גם לי יש קשר רגשי למאנקיז. גם אני זוכר להם חסד נעורים בעיקר בזכות שלושת האלבומים הראשונים, וכמובן "Last Shadow Puppets" הראשון והפסקול ל-" Submarine" של אלכס טרנר. אבל ראבק, 5-6 האזנות עד שהאלבום מתחיל להיפתח? כן בועז כהן, אני מדבר אליך. כמה זמן פנוי יש לכם? תשאלו את עצמכם בכנות, מתי אי פעם הקדשתם כזה מאמץ לאהוב אלבום שלא הזיז אצלכם כלום בבטן בשמיעה הראשונה?

    אחרי כל הרעש, חייבים להתייחס לכמה טענות מגוחכות של מעריצי מאנקיז שאהבו את האלבום באופן כמעט פבלובי. קודם כל, לא - הבעיה היא לא שהמאנקיז השתנו, או שכבר "אין גיטרות". זאת ממש לא הפעם הראשונה שטרנר משנה כיוון או סאונד באופן חד (שוב: LSP ו-Submarine), וקשה מאוד להגדיר את המאנקיז עצמם עד היום כלהקה חדגונית. מה שמשך אותי אליהם מההתחלה, ואני בטוח שאני לא היחיד, זה היכולת של טרנר להכניס אותנו יחד איתו עמוק לתוך סיטואציה במילים בודדות (בערך כל האלבום הראשון) או לזקק רגש עוצמתי בדימויים ייחודיים, חדים, בוטים, כנים, שיושבים על עולם תוכן עשיר (חלקים נכבדים מכל אלבום עד "AM" לא כולל). זה ממש לא משנה אם היופי הזה יושב על פוסט פאנק, רוק סטונרי אפל, או בלדות מאוהבות. במילים אחרות: כשהשירים טובים, זה ממש לא משנה על איזה ז'אנר הם יושבים, גם אם זו מוזיקת לאונג', השם ירחם.

    רק ש-"TBH+C" לא קרוב לדגדג מלמטה את אותן איכויות נשכחות. אלבום קונספט על להקה בירח? אתם רציניים? זאת "ההרפתקה האמיצה" אליה טרנר גרר את הקופים שלו? וכן, זה די ברור שטרנר גרר את השאר. גם מעצם זה שהוא תמיד היה בפרונט והכותב העיקרי, וגם למשל, מהשעמום הניכר על פני הלהקה בהופעה אצל ג'ימי פלון, במיוחד מתופך הלהקה מאט הלדרס שנראה כמו סוס פרא שנותנים לו להסתובב במעגלים סביב עצמו.

    עם כל הבעיות, יש באלבום עדיין כמה רגעים יפים: בתחום ההפקה - הגוונים השונים של הקלידים שמתמזגים יפה אחד עם השני ועם הבס של ניק או'מאלי לאורך האלבום, ובמיוחד המעבר הקצר בדקה 1:10 של "4 Out Of 5"; האווירה האינטימית בשיר הנושא והקלידים הקודרים בפזמון; שינויי המקצב וההומור של "She Looks Like Fun". יכול להיות שבתוך היומרה הכביכול מודעת לעצמה מסתתרים עוד כמה כאלה, כמו שטוענים המעריצים. רק שאני לא שרדתי את ההאזנה השלישית. מי יודע, אולי אחזור אליו שוב בעתיד. בינתיים אני בספק.

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של המאנקיז. פשוט כי לא רציתי להיות חלק מהבאז. כשלהקה זוכה לערמות של הייפ על אלבום בינוני כמו שוקולד השחר, איך אי פעם תהיה להם מוטיביציה לכתוב אלבום ששווה להאזין לו? מה שטרנר וחבורת הקופים שלו צריכים זה תקופת צינון בקוטב, כתף קרה מהמעריצים ושאר העולם, עד שהם יחזרו להיות רעבים לתשומת לב, כמו שהם היו בתחילת הדרך. זה תלוי בנו. אל תשתפו את השירים, אל תקנו את הויניל (למרות שהעטיפה שלו היא כנראה אחד הדברים הטובים באלבום), אל תטוסו לחו"ל לראות אותם. אני נודר נדר של שתיקה - לא מדבר יותר על הקופים משפילד עד שהם יוציאו אלבום ראוי לשמם. מ-עכ-שיו.

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית

    בעולם של זרם מידע בלתי פוסק, כשלאינטרנט נזרקים אינספור פזמונים והוקים מדי שניה, קל מאוד לשכוח אבני דרך חשובות מפסקולי חיים, במיוחד מקומיים. הדבר נכון עוד יותר בזמנים בהם גאווה לאומית סביב שיר אחד סוחפת מדינה שלמה לתוך טירוף חושים בידורי של קימונו, כרכורי תרנגולת ומטפורות שחוקות על צעצועים, ויתר השירים נזרקים הצידה. קל לשכוח, קשה לזכור. מזל שיש עוד מי שמזכיר לנו מדי פעם את השורשים הנשכחים בלעדיהם היינו נראים לגמרי אחרת.

    פורטונה רקורדס הצליחו לשלב באוסף שנות ה-70 של נדיר בין קלסיקות חסרות זמן לפיסות איזוטריה, ובכן, נדירות ביותר. המדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית/ערבית/מזרחית נפתח עם הפריטה החדה והמסתלסלת של טריפונס על הבוזוקי. אנחנו מתמקמים במרכזה של חפלה בטברנה יפואית. אם תגיעו היום לשוק הפשפשים אולי תצליחו להבחין בין תיירים ומשפחות סחיות, בשאריות אחרונות מאותו ההדוניזם השזוף ושטוף הערק, ששלט אז (או לפחות ככה סיפרו לי). תמצאו פה גם סינתים מייללים ופסיכדליים משהו שמלווים את הקול המחוספס של ילדת הפלא התורכיה, גראציה; גרוב ערבי צפוף ומרטיט שומנים בטניים בשיר של ריימונד; מאוולים במבטא תימני כבד של אהרון עמרם (אבא של).

    יש סיכוי סביר שרוב שמות השירים והאמנים באלבום הזה לא יגידו לכם דבר, בדיוק כמו שהם לא אמרו לי. וזה בדיוק היופי והעניין באוסף - מטמון של שירים ערביים, אסליים, שורשיים, כשהדבר היחידי שנשאר בסוף ההאזנה זה לתפוס את הראש ולשאול - "איך יכול להיות שרוב השירים האלו כמעט הלכו לאיבוד בתהום הנשייה?" ורצון אימתני להמשיך לחקור פנימה, לשמוע עוד. אם הבוזוקי של תומר ישעיהו, הגיטרה של אורי בראונר כנרות, או הקול של לירון עמרם מסקרנים אתכם לגלות עוד על המקומות מהם הגיעו, יאללה - בואו לחפלה!

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

  • רועי פרייליך בראיון: "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר"

    צילום: ניצן אגסי

    "יש פה גיטרה!" הכריז רועי פרייליך (43) מיד כשיצא למרפסת שלי. הגיטרה הישנה שלי עם המיתרים החלודים עמדה במצבה הטבעי כקישוט בפינת המרפסת. הוא לא חשב פעמיים, הניח בצד את הגיטרה שהביא איתו בקייס והרים את שלי. אחרי מספר פריטות הוא החליט "אחלה גיטרה, אני אנגן איתה". המעריץ הסמוי שבי קפץ בהתרגשות בתוך החזה. כמו קמרון קרואו ב-"כמעט מפורסמים", התקשיתי להאמין שאני מארח את רועי פרייליך במרפסת שלי, כביכול מעמדת "האויב" כפי שחברי הלהקה הדמיונית קראו בסרט לקמרון העיתונאי.

    נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".

    אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".

    ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"

    פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי

    מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.

    "היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".

    חשבת פעם לכתוב באנגלית?

    "אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".

    פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.

    בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".

    ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?

    "תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".

    פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי

    יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".

    רועי פרייליך והמתוקים רצח ישיקו את האלבום "הריגוש שבנפילה" ביום שבת 24.2 בבסקולה

  • אינטרו 79: Monad - בין החדש למוכר

    צילום: תום גן אור

    ניסיון השנים מוכיח שהמוזיקה שאני נמשך אליה מסתובבת סביב הקו המטושטש שבין החדש למוכר. Monad מהלך בדיוק על אותו הגבול בשיר "Sun Song", כשמהצד הידוע יש ריפים וקטעי תופים שהזכירו לי את "Airbag" של רדיוהד, ובאזורי הסְפָר המוזיקלי הוא מצרף שכבות של צלילים פסיכדליים עשירים על מה שנשמע כמו סינת'ים וטנפורה הודית.

    1. מי אתה?

    אני אֶשְׁחָר. נוסע מתמיד. מקליט ויוצר תחת הכותרת Monad ובאביב הקרוב משחרר EP ראשון של הפרויקט.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    לפני כשלוש שנים חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי בתנועה, והתמקמתי בעמק חפר. מאוד רציתי להקים להקה סביב החומרים שהיו לי באותו זמן. אספתי מוזיקאים, התחלנו לעשות חזרות וזה פשוט לא המריא. אנשים התחלפו, הזמן המשיך להתקדם, ועדיין לא הצלחתי לגרום לזה לקרות כמו שרציתי. בחורף האחרון, אחרי כמעט שנתיים של ניסיונות להקים להקה, פשוט אמרתי 'פאק איט. אני לא רוצה להיות תלוי באף אחד', והחלטתי לעשות הכל בעצמי. ידעתי מעט מאוד על טכניקות הקלטה והפקה. התחלתי לאסוף ציוד ממקומות שונים - מקלדות ישנות, מכשירי הקלטה שבורים וכלי נגינה ישנים שתיקנתי במלחם ומברגים על השטיח בסלון. התחלתי לכתוב, להקליט ולהתנסות באולפן ה-"זמני" (עכשיו כבר לא כל כך) שהקמתי בסלון, ומתוך הרעיונות האלו התחילה להתגבש צורה. לפני כמה חודשים סיימתי להקליט את האלבום הראשון של הפרוייקט.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    לתת תוויות לדברים זה עניין חמקמק. אולי Retro-Fututrism יכול להתאים.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    האמת שלא אני חשבתי עליו אלא איתמר - שמנגן תופים באלבום (ובהופעה ובחיים בכלל). Monad הוא מושג ששאול מהפילוסוף הגרמני לייבניץ, ובין השאר מבטא ניסיון ליישב מתחים שבין בדידות לשותפות, בין ריבוי אינסופי ואחדות מוחלטת. וגם יש לזה צליל נעים.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להצליח לצייר לאנשים אחרים תמונה דרך צליל. אני מאוד אוהב מוזיקה ששואבת אותך פנימה. את התחושה של לשים אזניות, לתת למוזיקה לבלוע אותך לחלוטין, ולצאת בקצה השני.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    ישן.

    7. ממה אתה מושפע?

    בכל פעם ממשהו אחר. הרבה פעמים שיר יתחיל מכך שאשמע סאונד מסוים שידליק אותי, והמוח שלי ישר ינסה למקם אותו בהקשר אחר לגמרי מההקשר המקורי שלו. זה יכול להיות כל דבר: סאונד תופים בקטע היפ-הופ ששמעתי, אפקט גיטרה בהקלטת ג'אז מהאייטיז, או מקטע בס בשיר Fאנק. מה שיקרה הוא כזה: אחשוב 'איזה סאונד מגניב!', ועם הסאונד הזה יהיו לי בראש משהו כמו ארבעים שניות של שיר שלם - בס, תופים, מקלדות, הכל - ואז אקליט אותם מהר לפני שאשכח ומשם אתקדם. לפעמים בזה זה נעצר. לא תאמין כמה שירים של דקה יש לי על המחשב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    "Bitches Brew" של מיילס דיוויס. זה אלבום הג'אז הראשון ששמעתי! וגם הראשון שקניתי. הפעם הראשונה ששמעתי אותו הרגישה לפחות כמו נסיעה למאדים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    למה שאעשה דבר כזה?

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    יש הרבה, קשה לבחור. הייתי אומר ש-Unknown Mortal Orchestra אם יבואו שוב לארץ, וארמון שכבר כאן וכותבים שירים יפים.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    תאכלו הרבה ירקות.

    אי פי הבכורה של Monad יצא באביב 18'

  • פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט?

    עברו בקושי שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי את פדרו גראס על הבמה. הפעם הקודמת היתה באינדינגב האחרון, וזאת היתה ההופעה הכי טובה שראיתי שם. קשה להגיד אם זאת היתה שעת הצהריים העצלה, הבמה הקטנה של האינדיטרוניקס, התחרות עם יוסי פיין או אולי השילוב של כל אלה שזיקקו את הקהל לקבוצה מצומצמת של מעריצים אדוקים. הם שרו בצעקות נלהבות ודיוק מדהים על הטיימינג הבלתי צפוי של פדרו, מה שהרשים עוד יותר. יצאתי עם טעם עוד. ההאזנה לאלבום לעומת זאת, קצת ציננה אותי. כן, פדרו הוא אמן מילים, אולי אפילו בלשן. חוקר את הפינות הנידחות ביותר של השפה העברית, כאילו המילים היו סמטאות צרות במטרופולין עתיק; וכן, הוא מצליח ברוב הפעמים להושיב את הניסיוניות הזאת על פלואו מתפתל, מרתק; אבל, "חצי סוגריים" נכשל בדבר שאולי הפך את ג'ימבו ג'יי, חבר של גראס ללהקת ויקטור ג'קסון, לסנסציה הויראלית שהוא היום - טווית הספוקן וורד המתוחכם לפזמונים קליטים. וזאת אולי אחת הסיבות המשמעותיות לכך שההופעה אתמול בבסקולה לא התרוממה.

    "אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

    גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".