סנוב מוזיקה: הקופים צריכים תקופת צינון בקוטב
נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז. העדפתי לתת לו לחלוף על פני כמו רכבת שאני לא אמור לעלות עליה. אבל קול הכרוז בצורת כל עולם האינדי עלאק, חדר את האוזניות האטומות שלי, ולא הפסיק לחפור, עד שהייתי חייב לבדוק על מה כל הרעש.
נתחיל מהסוף - מעולם לא נשפכו כל כך הרבה מילים מיותרות על אלבום כל כך בינוני. ל-"Tranquility Base Hotel + Casino" לא מגיע להיות שנוי במחלוקת. למעשה, אני משוכנע, שאם שם של כל להקה אחרת היה מתנוסס עליו לא היו עושים ממנו כזה עניין. סביר להניח שהוא היה נשכח בתוך ים הריליסים המדהימים שיוצאים ממש עכשיו. הייתי מוכן להיסחף לחגיגת ההייפ המוגזם אם הוא היה באמת גרוע, אולי לרמת הקאלט, כמו הסרט "The Room". רק ש-"TBH+C" יותר מזכיר את "פמליה" הסרט - חבורה של דושבגס מאל איי שעפים על ההצלחה של עצמם.
אני כן יכול להבין את הצורך לתת לו צ'אנס אמיתי. גם לי יש קשר רגשי למאנקיז. גם אני זוכר להם חסד נעורים בעיקר בזכות שלושת האלבומים הראשונים, וכמובן "Last Shadow Puppets" הראשון והפסקול ל-" Submarine" של אלכס טרנר. אבל ראבק, 5-6 האזנות עד שהאלבום מתחיל להיפתח? כן בועז כהן, אני מדבר אליך. כמה זמן פנוי יש לכם? תשאלו את עצמכם בכנות, מתי אי פעם הקדשתם כזה מאמץ לאהוב אלבום שלא הזיז אצלכם כלום בבטן בשמיעה הראשונה?
אחרי כל הרעש, חייבים להתייחס לכמה טענות מגוחכות של מעריצי מאנקיז שאהבו את האלבום באופן כמעט פבלובי. קודם כל, לא - הבעיה היא לא שהמאנקיז השתנו, או שכבר "אין גיטרות". זאת ממש לא הפעם הראשונה שטרנר משנה כיוון או סאונד באופן חד (שוב: LSP ו-Submarine), וקשה מאוד להגדיר את המאנקיז עצמם עד היום כלהקה חדגונית. מה שמשך אותי אליהם מההתחלה, ואני בטוח שאני לא היחיד, זה היכולת של טרנר להכניס אותנו יחד איתו עמוק לתוך סיטואציה במילים בודדות (בערך כל האלבום הראשון) או לזקק רגש עוצמתי בדימויים ייחודיים, חדים, בוטים, כנים, שיושבים על עולם תוכן עשיר (חלקים נכבדים מכל אלבום עד "AM" לא כולל). זה ממש לא משנה אם היופי הזה יושב על פוסט פאנק, רוק סטונרי אפל, או בלדות מאוהבות. במילים אחרות: כשהשירים טובים, זה ממש לא משנה על איזה ז'אנר הם יושבים, גם אם זו מוזיקת לאונג', השם ירחם.
רק ש-"TBH+C" לא קרוב לדגדג מלמטה את אותן איכויות נשכחות. אלבום קונספט על להקה בירח? אתם רציניים? זאת "ההרפתקה האמיצה" אליה טרנר גרר את הקופים שלו? וכן, זה די ברור שטרנר גרר את השאר. גם מעצם זה שהוא תמיד היה בפרונט והכותב העיקרי, וגם למשל, מהשעמום הניכר על פני הלהקה בהופעה אצל ג'ימי פלון, במיוחד מתופך הלהקה מאט הלדרס שנראה כמו סוס פרא שנותנים לו להסתובב במעגלים סביב עצמו.
עם כל הבעיות, יש באלבום עדיין כמה רגעים יפים: בתחום ההפקה - הגוונים השונים של הקלידים שמתמזגים יפה אחד עם השני ועם הבס של ניק או'מאלי לאורך האלבום, ובמיוחד המעבר הקצר בדקה 1:10 של "4 Out Of 5"; האווירה האינטימית בשיר הנושא והקלידים הקודרים בפזמון; שינויי המקצב וההומור של "She Looks Like Fun". יכול להיות שבתוך היומרה הכביכול מודעת לעצמה מסתתרים עוד כמה כאלה, כמו שטוענים המעריצים. רק שאני לא שרדתי את ההאזנה השלישית. מי יודע, אולי אחזור אליו שוב בעתיד. בינתיים אני בספק.
נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של המאנקיז. פשוט כי לא רציתי להיות חלק מהבאז. כשלהקה זוכה לערמות של הייפ על אלבום בינוני כמו שוקולד השחר, איך אי פעם תהיה להם מוטיביציה לכתוב אלבום ששווה להאזין לו? מה שטרנר וחבורת הקופים שלו צריכים זה תקופת צינון בקוטב, כתף קרה מהמעריצים ושאר העולם, עד שהם יחזרו להיות רעבים לתשומת לב, כמו שהם היו בתחילת הדרך. זה תלוי בנו. אל תשתפו את השירים, אל תקנו את הויניל (למרות שהעטיפה שלו היא כנראה אחד הדברים הטובים באלבום), אל תטוסו לחו"ל לראות אותם. אני נודר נדר של שתיקה - לא מדבר יותר על הקופים משפילד עד שהם יוציאו אלבום ראוי לשמם. מ-עכ-שיו.
