איה זהבי פייגלין בראיון: "הוצאת ארבעה אלבומים. שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד"
צילום: ניצן אגסי
כשאיה זהבי פייגלין התמקמה על המרפסת שלי, הקונטרסט בין הלוק ההיפסטרי משהו שלה לבין הגיטרה הספרדית שנשלפה מהקייס קפץ לי ישר לעיניים. "התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. יש בחדרה זוג שהם בעל ואישה, מרסלו ודלית, הם מורים אגדה בחדרה. למדתי הרבה שנים גיטרה קלאסית עם אוריינטציה דרום אמריקאית, ספרדית. אבל לא שרתי אף פעם, ולא כתבתי שירים, לא חשבתי שזה הכיוון. וכשנרשמתי לבית ספר רימון, באתי על תקן גיטריסטית, רציתי ללמוד גיטרה ג'אז. אמרתי שיש לי הרבה ידע מהעולם הקלאסי, עכשיו אני אלמד קצת ג'אז, אני אלמד לאלתר".
אהבת ג'אז?
"לא! (צוחקת) בדיוק. זו שאלה ממש מצוינת כי לא אהבתי ג'אז, מעולם לא שמעתי ג'אז, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה. אז אובייסלי זה לא עניין אותי. הלימודים התחילו ולא היה לי שום עניין בזה. ואז, סתם כדי למלא את המערכת שעות, כולם ברימון אמרו לי: 'תקחי את השיעור אצל יהודה עדר, להלחנת שירים. כולם לוקחים את זה, את חייבת'. אז המציאות היתה שמצאתי את עצמי מתעניינת רק בשיעור הזה, ורק בלכתוב שירים, ולמצוא חן בעיניו, להיות טובה וללמוד כל דבר שאני יכולה ממה שהוא נותן. וזה הפך להיות כל עולמי. וזה הרגע שמצאתי מה אני רוצה לעשות".
באותו קורס של יהודה עדר, פייגלין התחילה לאסוף אצלה את החתיכים במה שהפך להיות כל החתיכים אצלי: זה התחיל עם גלעד מאיר (גיטרה) שלמד איתה באותו קורס, הוד שריד (תופים) שניגן איתו בלהקה אחרת ובסוף נמרוד לביד (בס) שלמד גם הוא ברימון. מפה לשם הם זכו בתחרות רוק רימון עם אחד השירים שפייגלין כתבה. הופעה שהוקלטה והפכה להיות נשק יום הדין של החתיכים כנגד איה.
"כל פעם שהם היו רוצים לעצבן אותי, הם היו שמים פליי. שום דבר שאני אגיד לא יסביר לך עד כמה זה נורא איך שאני שרה שם. זה לא רק זיופים. זה גם בן אדם שבאמת לא יודע לשלוט בקול שלו, מאיפה להוציא את זה: מהבטן, מהחזה, מהראש, מהאף. אני נשמעת כמו קרפדה ומזייפת לאורך כל השיר. זה לקח שנים עד שהגעתי למקום שבו אני נמצאת היום שאני אומרת, יש לי את הדבר הזה, אני יודעת לשלוט עליו, סבבה לפעמים אני יכולה לזייף, אבל אם אני מתרכזת אני יודעת להביא את מה שאני רוצה. אני ממש זוכרת את הקטע הזה, שבאלבום השני עם כל החתיכים אצלי, שגילי הגיטריסט שלנו שעשה את המיקסים, שלח את המיקס לאחד השירים. לחצתי פליי, הליין גיטרות ראשון, והנה 3-2-1 הזמרת נכנסת ואני מכווצת, ואז זה נכנס ואני אומרת, אה וויי מזל וברכה, זה בסדר. אני מחכה שיגיע הקרפד, ולא, זה נשמע נורמלי! (צוחקת)"
בין הרוק רימון לשני האלבומים שהוקלטו, החתיכים יצאו בחיפוש אחרי קהל מחוץ לגבולות פלורנטין, מה שהביא את פייגלין לבדה עד לכוכב נולד לאודישן ותוכנית אחת לפני שנופתה החוצה. "חוץ מזה שאני לא רוצה לצפות בזה, אבר אגן, מבחינת זה שהלכתי על זה, זה היה אדיר. כי כאילו באתי לתוך הדבר הזה שהכי עורר בי סלידה אז. אני כולי ברוקנרול ובפאנק, וזה נגד כל הערכים והאג'נדות שלי. אבל כאילו אמרתי, פאק איט, אני מקבלת במה מטורפת. אני אקח את הבמה הזאת, ואני אנצל אותה כדי להעביר את המוזיקה שלי ואת האטיטיוד שלי, ואת כל החתיכים אצלי, לקהל של בני נוער וחיילים שצופים בתוכנית ולא היה לנו גישה אליהם. היינו כאילה להקה מגניבה תל אביבית כזאת, שמופיעה לתל אביבים, אז עוד לא היתה את המילה היפסטר, אבל זה מה שהיינו. רק שלא היינו נורא מגניבים".
אחרי שש שנים עם החתיכים, פייגלין החליטה שהיא מפרקת את החבילה ויוצאת לדרך עצמאית. האלבום הראשון שהוציאה, "שבעה שירים", בהפקה של הילה רוח, חתך פניה חדה מהפאנק של החתיכים לכיוון הרבה יותר אקוסטי. שני השירים שפייגלין ניגנה בסשן על המרפסת, "חדרה" ו-"ג'וק" הגיעו ממנו. "חדרה" הוא שיר שמספר בציניות על מערכת היחסים של איה עם כיסא השוט-גאן במכונית. שורת הפזמון "אי אפשר לעצום עיניים" נשמעת בהתחלה הכי צ'יזית בעולם ונחשפת כעבור רגע כפשוט דרך מסוכנת לנהוג, כשמתווספת לה שורת ההמשך "באמצע הכביש".
"יש איזה חוויה ואז אני כותבת. זה הקטע המסוכן, שאת כל השירים אני כותבת תוך כדי נהיגה, כי זה הזמן הכי פילוסופי שיש לי ביום. כי אני נוסעת מאיפשהו לאנשהו, אני באוטו לבד, יש דרך וזה הזמן שהמוח חושב את המחשבות, ומעבד את החוויות שהיו היום, או שהיו פעם. בעיקר שם צפים השירים והשורות, ואני לא רוצה שזה יעלם, אז אני רושמת את זה לתוך הטלפון תוך כדי נהיגה. אז השיר הזה אובייסלי לא רק נכתב על החוויה של להיות באמצע הכביש, אלא באמת הייתי באמצע הכביש כשאני כותבת, ואומרת לעצמי שאי אפשר לעצום עיניים כי זה מסוכן. אבל לכתוב בפתקים, תוך כדי, זה סבבה (צוחקת)."
השיר שקיבל את התהודה המשמעותית ביותר מהאלבום הראשון, וגרם לקהל באינדינגב 2017 לשאוג אותו בקולי קולות, הוא "גיבור". רק שבזמן הכתיבה שלו, מסתבר, הוא היה קרוב מאוד להיגנז. "אני חושבת שנכתבו לשיר הזה 80 בתים. כל פעם שיניתי את הסיפורים בבתים. הפזמון הזה של 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', אני ידעתי שיש לי אס. אבל באותה מידה שידעתי שיש לי אס, אני כאילו התפדחתי באס הזה, זה היה לי נשמע כמו: מה זה הקיטש המגעיל הזה? מה את ילדה בת 14? איפה העוקץ שלך? איפה הציניות? איפה הרוקנרול הטקסטואלי? מה זה הבושות האלה? זה היה נשמע לי כמו כל מה שבזתי לו בתור נערה, או בחורה צעירה שעושה רוקנרול. אבל גם באותה מידה שבזתי לזה, לא יכולתי להתעלם מזה שיש לי פה פזמון מטורף, שנכנס לראש ולא יוצא. ושאני יודעת שהוא מרגש כי אני יודעת איך ומאיפה ומתי כתבתי אותו. יושבת על הספה בסלון ובוכה. זה אצלי תמיד הראשון בצ'ק ליסט, אם בכיתי או לא בכיתי - גם אם זה השיר הכי מצחיק בעולם, או הכי מתריס. אם כתבתי אותו ובכיתי אז אני יודעת קודם כל, וי ראשון על זה שזה מחובר. זה בא באמת מהלב. עכשיו, מה זה בכיתי. ייללתי! אז גם זה, זה מהתמודדויות של אתה מול התדמית שיש לך לגבי מה אתה אמור להיות, ומה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך, וכל המסע הזה של "שבעה שירים" היה להיפרד מהתדמית הזאת שאני חושבת שיש לי ושאני צריכה להמשיך לקיים, שקשורה לרוקנרול ולמגניבות ולציניות, ולמודעות העצמית. די! עשיתי את זה 6 שנים עם הלהקה, הוצאתי שני אלבומים כאלה, אני רוצה להתבגר מזה. זה לא מעניין אותי יותר כבר".
נראה שאיה התגברה לגמרי על כל השאלות האלו ב-"אמריקה" שיצא באמצע שנת 2017 - אי פי של חמישה שירי אלקטרו פופ בהפקה של אריאל טוכמן, מי שבדרך כלל מפיק שירים לאומני מיינסטרים כמו שרית חדד, עומר אדם ולירן דנינו. זה שיתוף פעולה לא שגרתי שהביא פופ אייטיזי, מלא בסינטים והמנונים קליטים כמו שיר הנושא "אמריקה" ו-"ספורט". ואחריו - תקופת יובש.
את כותבת עכשיו?
"לא. זה מאוד מצער אותי".
מה עושים כשלא כותבים?
"בהתחלה מנסים לכתוב בכוח, שזה מה שעשיתי עד לא מזמן. אנחנו כמה חברות שכולנו מוזיקאיות יוצרות. אנחנו עושות סדנה עם יהודה עדר, של כל מיני זמרות, והוא נותן לנו תרגילי כתיבה. ונפגשים פעם בשבועיים, ומשמיעים את השירים. אז גם ניסיתי כל הזמן לשמור את עצמי במסגרות של כתיבה וגם כל יום להכריח את עצמי לכתוב. אבל אי אפשר להכריח דבר כזה. זאת אומרת אולי כן אפשר אני לא יודעת".
אמרת שלבכות עוזר, את אולי צריכה לראות סרטים עצובים.
"זה גם לא עוזר. אובייסלי אם הייתי יודעת מה לעשות אז הייתי עושה את זה מיד, כי זה גורם לי סבל רב, זה שאני לא כותבת. אני כל כך סובלת מזה, שבא לי לעזוב את המקצוע שאני לא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה של חוסר השראה או חוסר יצירתיות. אני מעדיפה להגיד: אני לא רוצה, אני לא מוזיקאית יותר. לחפש את עצמי במקום אחר. אני מקווה באמת שזאת תקופה, ושתגיע תקופה אחרת. רק שיש את הפחד שזה לא תקופה אלא שזה פשוט הסוף. נגמר לך מה להגיד, הבערה הפנימית - כבתה. המעיין - התייבש. וזהו תגידי תודה שהוצאת ארבעה אלבומים, שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד. אני לא יודעת אם הפחד הולך להתממש או שזה פשוט תקופה והיא תחלוף".
