השבוע הוזמנו לארץ נציגים מתעשיית המוזיקה ברחבי העולם - למשל נווין דשפנדה, הישר מהעיר פונה שבהודו, שם הוא מנהל חברה להפקת פסטיבלים ולניהול אמנים. דשפנדה מתעסק עם אמנים מכל הסגנונות, מרוק ומטאל לאלקטרוני ומוזיקת עולם. הוא התרגש לבוא לישראל ולהכיר מוזיקה מקומית, ואפילו יש כמה הרכבים שכבר יצא לו להכיר. "באטרינג טריו הופיעו באחד הפסטיבלים שלנו", הוא מספר, "והם מעולים". נציג נוסף שפגשתי הוא לואי בלוונס, אשר מנהל את פסטיבל d'e'te de Quebec, אחד מהפסטיבלים הגדולים בקנדה. הפסטיבל מתמחה בכל הסגנונות, והסגנון המועדף שם הוא אמריקנה, וגם מטאל ורוק. "הייתי אמור לנסוע בכלל לפסטיבל בילבורד שמתקיים הערב", הוא מספר, "אבל חבר מוויניפג סיפר לי על הפסטיבל בישראל והעדפתי להגיע לכאן". בלוונס האזין לדה פז בנד, ההרכב בניצוחה של גל דה פז, שמופיע גם הוא כאן, ואהב אותם מאוד.
כולם הוזמנו לפסטיבל החשיפה של הצוללת הצהובה בירושלים. הפסטיבל נוצר ביוזמת משרד החוץ בשיתוף משרד התרבות והצוללת הצהובה. אל אירוע הפתיחה הגיעו מנהלי פסטיבלים, עיתונאים, מנהלי לייבלים ובעלי מועדונים משלל מדינות באירופה ובאסיה, במטרה להיחשף לסצנת המוזיקה המקומית בישראל. הפסטיבל מחולק לשבוע המוקדש לג'אז ומוזיקת עולם ושבוע המוקדש לרוק ואינדי, ובסך הכל מופיעים בו השנה כ-60 אמנים. רוב ההופעות מתקיימות בצוללת אך חלק מהן מתקיימות גם בבסקולה ובמועדון האיזור בתל אביב. האמנים המשתתפים הגישו מועמדות מראש, ולאורך השנים חלק מן ההרכבים שהופיעו זכו לקשרים משמעותיים ברחבי העולם ולחשיפה גדולה. כך למשל להקות כמו טייני פינגרס, לולה מארש, הקולקטיב, לוסיל קרו ועוד - כולן הופיעו בפסטיבלים שונים ברחבי אירופה, בסין, ואפילו בפסטיבלים באפריקה. הליינאפ במופע הפתיחה כלל את ההרכב האינסטרומנטלי טטרן, את להקת הסירקוס-קור הוותיקה מידנייט פיקוקס, את ההרכב האלקטרוני הטרי מוזס פרוג'קט והצמד אקו וטיטו.
טטרן פתחו את הערב. ההרכב הג'אזי הצעיר זכה בשלוש שנים האחרונות לאהדה עצומה בקרב הקהל המקומי, ואף יצא לטורים באירופה, במקביל להקלטת אלבומים והופעות רבות בארץ. הסגנון שלהם פחות מדבר אלי, אבל בהופעה שלהם חוויתי הפתעה. הקטעים החדשים והאינסטרומנטליים שהם ביצעו היו הרבה יותר רוקיסטים, חדים ומהוקצעים ממה ששמעתי עד כה בהופעות שלהם והיה בהם הרבה יותר דיוק וגיוון. לצד הקטעים הג'אזיים ה-"רגילים", טטרן היו מוצלחים כמופע פתיחה, וגרמו לקהל ולנציגים להריע להם. על אף החשיפה הרבה שהם כבר זוכים לה ממילא, כולי תקווה שבזכות הפסטיבל הם יזכו לעוד במות להופיע בהן. לאחר ההופעה של טטרן, פגשתי את ג'ו דוגאן, המנהל את פסטיבל בלסוניק בבלפסט, צפון אירלנד. דוגאן מספר שאמריקנה ורוק הולך חזק מאוד בפסטיבלים בצפון אירלנד, ואף הביא לי שתי המלצות לאמנים שמצליחים כרגע מאוד בבריטניה: Foy Vance ו-MMODE. כריסטיאן מורין, המנהל את הפסטיבל הרב תחומי Pop-Kultur בברלין, מספר כי הוא מכיר קצת מוזיקה ישראלית: "הרכבים כמו a-wa וריף כהן הופיעו בפסטיבל אצלנו בברלין".
המידנייט פיקוקס. צילום: ציפי פישר
הכי ציפיתי להופעה של המידנייט פיקוקס. ראיתי אותם בפעם אחרונה בגיל 16, לפני כתשע שנים, ועד היום ההופעה הזו זכורה לי, בה מנהיג ההרכב איתן רדושינסקי הניח את גיטרת הבס שלו על הבמה וכמעין טקס מכושף דרך עליה עם בובה של טווס. הפיקוקס הוציאו השנה את האלבום "קטסטרופה", כ-8 שנים לאחר אלבומים האחרון "שלוש", והם ביצעו אמש קטעים ממנו. רקדנית בטן הצטרפה אליהם על הבמה, מה שהתאים לסגנון שכולל מטאל עם השפעות אתניות ומוזיקת עולם. ההופעה של הפיקוקס הייתה יוצאת דופן בליינאפ הרך של אתמול, וסיפקה את מנת הכסאח ההכרחית לטעמי בפסטיבל, והם הרביצו מופע מטאל כמו שצריך - כולל צווחות גראולינג שבקעו מגרונו של רדושינסקי, והדבנגינג בקרב הקהל. אך דווקא חלק מהנציגים עיקמו את האף ויצאו באמצע המופע. לדעתי הם דווקא יכולים להצליח בחו"ל עם קהל מסוים אשר אוהב את הסגנון הכבד והמיוחד שלהם. לאחר ההופעה של הפיקוקס פגשתי את רן ניר, הפועל כמוזיקאי בשם LFNT ומנהל חברת בוקינג בשם IMU לאומנים בברלין. לפי של ניר, פסטיבל החשיפה הוא הזדמנות מדהימה ואירוע חשוב מאוד, אך יש לדעתו מעט זלזול מצד האמנים, וזה צריך להשתנות. ניר מתמקד בייצוא של מוזיקה מישראל לעולם, ומנהל כיום 8 אמנים, מתוכם טוטמו ואורי מישראל, ואמנים נוספים מפולין.
מוזס פרוג'קט היה ההרכב הלפני אחרון שעלה. זהו פרויקט של המלחין גיא מוזס שמשתף פעולה עם עוד מוזיקאים, רקדנים ואמני סאונד. ראיתי אותם לפני כשנה במופע המשלב מוזיקה ומחול, מה שיצר סקרנות וציפייה לקראת הופעה נוספת שלהם. על הבמה נכחו שני מתופפים המנגנים על פדים אלקטרוניים, גיטרות וזמרים מתחלפים ביניהם מוזס עצמו והזמרות סיוון טלמור ואלכס משה. ההופעה של הפרויקט עוררה התלהבות רבה בקרב הקהל והנציגים. הסגנון האלקטרוני שלהם והשירה העדינה אך בטוחה של מוזס והזמרות באנגלית, נשמעו כסגנון שרבים מתחברים אליו, ויכול מאוד להצליח. לי המוזיקה הרגישה בוסרית ורכה מדי, אך שמחתי לשמוע את הקהל והנציגים מתלהבים, למשל אורב מילר אשר הגיעה מהעיר טארטו באסטוניה: "המוזיקה שלהם מזכירה לי ממש דברים מהבית, מאסטוניה".
ההופעה שחתמה את הערב הייתה של אקו וטיטו. הצמד מורכב מאקו מורגנשטרן ותום אידן, היוצרים סול-אלקטרוני עם גרוב ים תיכוני. מורגנשטרן רקדה וקפצה על הבמה, צעקה לקהל "התגעגעתי אליכן אחיות שלי!" וביחד עם הלופים האלקטרוניים של אידן, גרמה לכולם לרקוד בהתלהבות ולרצות לשמוע עוד ועוד בזכות הכריזמה הממגנטת שלה והגרובים של טיטו. עם ההצלחה של הערב, המסקנה העיקרית שלי היא שאפשר להעיז יותר בליינאפ, ולהביא הרכבים פחות עדינים ויותר מופרעים, דוגמת המידנייט פיקוקס ולטאות הענק מכוכב הניבירו שהופיעו לפני כשנתיים. מצד שני, נראה כי האוזן של הנציגים מרחבי העולם צריכה עוד להתרגל לצלילים ולמגוון הסגנונות המרכיבים את המוזיקה הישראלית.
