לא הייתי באולם "התיבה" מעולם, אבל לאורך הדרך לא הפסקתי לתהות איך נראה המקום שאמור לאכלס את היצירה "כנסיית רותקו" של מורטון פלדמן, שעליה כתבתי לפני כמה ימים. איזה מין מרחב ידמה את המרחב שברא את היצירה הייחודית הזו? לרוע המזל שלי, הגעתי למקום בשעה המיועדת וגיליתי שהוא סגור, בלי שלט להסבר ובלי כלום. נכנסתי לאירוע בפייסבוק וראיתי שצדקתי בשעה ובתאריך, ושגם המיקום תאם את מה שכתוב באירוע - רק אחרי חקירה נוירוטית ברחבי האינטרנט גיליתי שהאירוע ממוקם לא בתיבה (למרות שהוא חלק ממרתון התיבה, כן כן) אלא בכנסייה שהייתה במרחק דקות ספורות מהמקום, למזלי.
הלכתי בקצב הנוירוזה שלי והגעתי לאולם החדש, כנסיית עמנואל, דקות אחרי שעת ההתחלה המיועדת. לא היה מזגן, ומלבד האולם המלא היו עשרות אנשים שחיכו במבואה בתקווה להכנס. מפאת בעיות ארגוניות, אנשים שלא קנו כרטיסים מראש לא יכלו להאזין, וגם אלו שקנו מראש נמצאו במעין מצב בו ספק שגם הם יוכלו להכנס, אפופים בלחץ של המארגנים, דחוקים בין פינות ומדרגות בחוסר סדר מבאס מעט. כשהצלחתי להדחק בין אנשים בקומה השנייה, עומד לצד גרם המדרגות, מצאתי מיקום מתקבל וצפיתי בהרצאת הפתיחה, רבע שעה על עבודתו של פלדמן והיצירה בפרט. בסוף ההרצאה עלה לבמה האנסמבל המבצע - כלי הקשה, ויולה וצ׳לסטה - ומקהלה בת כעשרה משתתפים שנעמדה לאורך אחד מקירות הכנסייה.
מהתווים הראשונים היה ניכר שזה האופן האופטימלי לחוות את יצירה זו, והחד-פעמיות וההשקעה שמאחורי החוויה הוכיחו את עצמן. הכל הרגיש מדויק ובמקום, מבוצע באהבה וכבוד לדבר כשלעצמו. העלאת יצירה כזו לביצוע בישראל היא נדירה, והביצוע המסוים הזה היה נקודת אור יפה בעולם המוזיקה הניסיונית בישראל, ספירה תרבותית שלעתים תכופות נדחקת לשוליים לשווא. בכל זאת, עד שהספקתי להתמסר, שמעתי את תווי הפתיחה של החלק האחרון, שנגמר תוך שתי דקות. עשרים וחמש דקות של מוזיקה הן מעט מדי, ולמרות האקסטזה שבאה עם חוויה כזו - ועוד בכנסייה - האורך היווה מגרעה, כמעט כאילו ראיתי טריילר בציפייה לסרט עצמו. כנראה שרצו לקדש משהו בחוויה הזו כשלעצמה (וזו גם אולי הסיבה למיקום), אבל נותרתי עם חסר. בכל זאת, היה נדמה שהקהל יצא נפעם, באמירות אליטיסטיות של "זה רותקו, זה פשוט רותקו" מפוזרות באוויר סביבי. אולי הרווח שלי היה מועט משציפיתי, אבל נדמה היה שזו הייתה הצלחה בסופו של דבר.
סגור לתגובות על "כנסיית רותקו" במרתון התיבה: זה רותקו, זה פשוט רותקו / כללי / עיליי אשדות
באמצע השממה הטקסנית קיים מבנה בו הקירות מעוטרים בארבעה-עשר ציורים של אחת מהחריגויות המשונות של עולם האמנות - מארק רותקו, שהמונוליתים המעורפלים שלו זכו לאיזו הוקרה יחידאית ומשונה בעולם האמנות. אותם בלוקים של צבע נדמים בלתי חדירים במבט ראשון. בזמן שרוב יצירות האמנות מעידות מהר על הכוונה שלהן, או לפחות מציגות בפניך איזשהו קצה חוט, אותה הצהרת כוונות שונה אצל רותקו. ניכר באופן בלתי מוסבר שהרגש המובע ביצירה שונה בתכליתו מאחוז ניכר של יצירות אמנות אחרות (לפחות אלו שאני מכיר).
כמובן שאני לא מתיימר להיות אנין טעם או בקיא בנושא, אבל מעטות הן יצירות האמנות שמעוררות בי את התחושות שמעוררות בי יצירות האמנות של רותקו - לא השתאות ואהבה, בהכרח, וגם לא סלידה, אלא משהו מופשט ונבדל לחלוטין מהספקטרום הרגשי המדובר. אולי זה אפילו לא רגשי: היצירה של רותקו כזו מיוחדת במינה שלעתים קשה לי להבדיל בין הגאונות המדוברת שלו, זו שנתפסת בידי מבקרי אמנות מרחבי העולם, לבין הילדותיות הלא מודעת שאני תופס כשאני מסתכל על יצירה בשם "סגול, ירוק ואדום" ששווייה 190 מיליון דולר ולא רואה דבר מלבד אותם סגול, ירוק ואדום. ובכל זאת, בין אם זו האמנות שלו כשלעצמה לבין אם זה הכבוד שאופף אותה, משהו חודר מבעד. יש גרעין מעבר לצבעים שעל הקנבס שמאתגר אותך לפרק דבר מה בנטייה האינסטינקטיבית שלך לעיבוד יצירות ככלל - התוכן לא נדחף בפנים שלך בחוסר סאבטקסט מבעית (*קורץ לאנדי וורהול*) ולא קבור בשכבות על גבי שכבות של אותו הסאבטקסט שחונקות אותו לאט ובבטחה. האמנות של רותקו מזמנת החוצה את החלק המפחיד ביותר, הראשוני ביותר, בחוויה האנושית - זה שאין לדבר עליו.
זו היא מעלה, אך לא רק. אין איך לברוח מהיהירות האימננטית ביצירה שמכילה, על פני השטח, גושי צבע ותו לא. בימינו, בהם האומנות מתרחבת ומתגוונת בקצב בלתי פוסק - כל כדי כך שנדמה שהכל נעשה בעבר, ואנחנו חווים רק דמיים ואיטרציות של היו-כבר - היוהרה האמנותית איבדה ממקומה הנושן. אל מול האירוניה, שעברה ועוברת רבבי הגדרות ושימושים, מודעות ליוהרה היא מפתח. לעתים, היצירה של רותקו מרגישה לא מודעת במהותה, מסורסת בידי אותה הגדלות שיצרה אותה ומידרדרת ללא-דבר מלבד גושי צבע. אך התכונה הזו של נבדלות מהשפה, ממה שביכולתנו לבטא במילים, זו ממשיכה להדהד מעבר לכל פן ביצירה של רותקו שחלף זמנו (או שמא שחולף עדיין). המבנה הזה בטקסס, כנסיית רותקו, הוא מרחב שמשרת כנשא לאותה התכונה, מגביר אותה ומייעד אותה, מדגיש אותה לא רק כמאפיין אלא גם כתכלית ביצירה שלו. החיבור לאותה אי-המסוגלות למלל הוא המרכז בכנסייה הזו - חוויה שלא אוכל להעיד עליה באופן אישי לעולם, כנראה, כי אעבור הכל עד שאהיה מוכן להגיע לנבכי יוסטון, טקסס מבחירתי האישית, תודה רבה.
אי-המסוגלות המדוברת הכתה במיוחד במורטון פלדמן, מלחין קלאסי מודרני מארצות הברית ששם במרכז תורתו המוזיקלית את התת-שטחי; האופן בו מוזיקה מדוללת לכדי דינמיקה, תחושה ללא מקום לאחיזה; התקדמות כתהליך ב-ת' דגושה, בו המאזין ותשומת הלב שלו כה פעילים במעמדם ביחס ליצירה שכמעט ועליהם להיזהר מולה. ב-1971, באירוע פתיחת הכנסייה שהתרחש שנה לאחר התאבדותו של רותקו, פלדמן - שהיה חבר של האמן - התבקש לכתוב יצירה לכבוד המרחב. פלדמן כתב את יצירתו "כנסיית רותקו" מתוך החוויה שלו באותה הכנסייה והתחושה מחלחלת לאורך מלואה. המרחב מתואר כ-"חלל מדיטטיבי" והמוזיקה מתעלת את התיאור באופן הדוק - בלי קצב, הרמוניה או מלודיה ברורים לאוזן, זהו לא הסאונד של דבר מלבד חלל שמתהווה. תרגום צלילי של התנועה התת-קרקעית של עולם שמתקיים הלאה. גם בהאזנה ברמקולים או באוזניות ולא במופע חי, המוזיקה - ובעיקר היעדרה, שהרי רובה אילמת ומינימלית, הקול בוקע מן החרכים - יוצרת חלל. התחושה שפלדמן הצליח לתפוס מקיימת מקום.
היצירה היא מסע מופשט בתחום האפור, בחלוקה לחמישה חלקים שמתקדמים לאט בקצב-לא-קצב, גלים של שירה ושל כלי מיתר מגיחים בהבזקים שלא חושפים טיפת הגיון. זוהי מראה מוזיקלית לאומנות החזותית של רותקו, שתיהן מתפקדות כשער לאותו התחום האפור חסר הצורה. אולם, לאיטה צורה מתחילה להיווצר, ובחלק החמישי והקצר ביותר, הכל קורס לכדי אותה הצורה באיזו אסינכרוניות מטרידה, כאילו הצורני ביותר הוא גם השונה ביותר. למרות שהחוויה הזו מחזיקה גם בגרסתה המוקלטת, החוויה המציאותית והמיוחדת להפליא מזדמנת השבוע כחלק מפסטיבל מרתון התיבה שמתרחש ביפו. ביום שבת הקרוב, אנסמבל המאה ה-21 ומקהלת מורן יבצעו את היצירה, יתנו לאותו החלל הנשמע ייצוג מוחשי, שם לפרצוף. דברים עשויים להתגלות. דווקא מתוך אותו השקט, מבין אותם החרכים.
רותקו האמין שצריך לחוות ציורים בסביבה ייעודית ומבודדת, בעדיפות למצב בו הם נראים בסופו של מסע המיועד לאותה החוויה. היצירה הזו שופעת בעמדה הזו בדיוק - אינטימית, עם כל הנדוש במילה, מקדשת את המרחב ואת הציורים ואת רותקו עצמו כאחד. היא גם בלתי חדירה במובן מסוים, כצפוי, ועשויה להדמות כמאוננת וחסרת טעם בעיני מי שלא מוצא בה את אותה התכונה שעליה אי אפשר לדבר, בדיוק כמו יצירותיו של רותקו. למרות זאת, בזרמים התת-קרקעיים שלה יש עוצמה, אבל עוצמה זו גדולה ממילים ואין לדבר עליה אלא רק להרגיש. לכן לא אדבר עוד.
מי שאי פעם היה במסעדת האחים - או שמא רק חלף על פניה, הסתכל במחירים והמשיך בדרכו - יודע שאחת מנקודות החוזק של המקום היא המוזיקה. המקום משמיע רק מוזיקה ישראלית, מונע מהפסקול של עצמו כאילו היה סרט חי עם תחושה תמידית של איזו צבעוניות עירונית שקשה למצוא בסבך העד-העצמים והפלאפל-עאלקים של מרכז תל אביב הסואן. עכשיו מסעדת האחים עומדת מאחורי פרויקט חדש שנקרא "נדיר" - אוסף מוזיקלי בן ארבעה תקליטים, שמוקדש, במילותיהם, "למוזיקה מקומית מתוך אותה אהבה לתרבות המקומית". בפועל, הפרויקט אכן מתפקד כפינת הערכה אותנטית לתרבות העבר של ישראל, אך אין ספק שיש בו גם מן השיווקיות המחוכמת. קשה שלא לראות מבעד לאותו הטריק השיווקי וגם לזלזל בו מעט, אבל החשיבות של העלאת המוזיקה הזו למודע והקסם הכללי של האוסף מטייחים על רוב החלקים בהם אפשר לזלזל.
החלק הראשון של האוסף עוסק במוזיקה תל אביבית בין השנים 69-71, בזמן שהשני עוסק במוזיקה שחצתה אוקיינוסים ועגנה בחופי יפו בתחילת שנות השבעים. שני החלקים הראשונים של נדיר מתעדים תמונה של עבר רחוק וקבור בזמן. בעוד שהחלק השלישי והרביעי באוסף, שעוסקים בשנות השמונים והתשעים, מרגישים כמעט נוכחים בחיים שלנו כיום, החצי הראשון מרגיש כמו התרפקות על מה שהוא, ללא ספק, נוסטלגי בהחלט. בישראל שמשוסעת מבפנים, יפה לשמוע תמונות מהעבר שמזכירות לנו מה היה או אף מה יכל להיות. כמובן שיש פה רומנטיזציה ואידאליזציה, אבל אלו אינן פסולות בהכרח. ערך הרטרו חזק כפליים כשהוא מתוחזק בישראליאנה - כלי מהותי בעידן שלנו. הישראליאנה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים, זו שנותנת לחנון האשכנזי הממושקף של הטירונות לשיר סטטיק ובן אל בצוותא עם אותו אחד שהיה מאמלל אותו לחלוטין בכל סיטואציה אחרת.
המוזיקה בחלק הראשון מהפנטת במובן מסוים: מקבץ שירים קליטים וקצרים בקצב נעים ששואב אותך אל תוך הלך התקופה. בין האמנים נמצאים יורם ארבל, שמוכר בעיקר כשדרן רדיו בישראל, או אריק לביא, השחקן. השירים לא מתעמקים ברגש יותר מדי, וקיימים ברובם על אותה הנקודה הקטנה בספקטרום הרגשות האנושי של הנאה מעודנת וחסרת מחשבה. "אני מצפצפת על כל העולם", או "היי, תני לי הזדמנות" - נדמה שאלו הם ה-"אמרו לי שראו…" וה-"קוראים לי בשכונה" של אותה התקופה. לא בפופולריות שלהם אלא בעממיות, משחקים באותו האופן על היום-יומיות הזו שגורמת למוזיקה להישאר "מגניבה" (במרכאות גדולות), כמעט כאילו אלו היו שירים שלך ושל חברים שלך. למעשה, גם אם האוסף הזה הוא רומנטיזציה ותו לא, זה לא גורע מהערך שלו. גם אם העטיפה של התקליט הראשון - שעליה נראה רחוב הרצל פורח עם נשים שפורצות בריקוד אל תוך הכביש הגדוש - מעוררת תחושת חיבור בדיונית, זו עדיין תחושה יפה. וכמובן שגם התקופה היפה הזו בישראל של דאז נובעת מאיזו כמיהה לאושר האידאלי של חו"ל, דרך המוזיקה של הביטלז ותנועת ילדי הפרחים וכל השטויות האלה שחלף זמנן, תודה רבה. ולמרות שחלקים מסוימים מיושנים עד שעמום, האקסטזה הקולקטיבית המדוברת-לעד של ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים מתועדת פה באופן מרגש. לאורך הקאבר של אריק איינשטיין ל-"אוב-לה-די, אוב-לה-דה" של הביטלס יש צחקוקים ותרועות הדוניסטיות של החברים שאיתו באולפן, כאילו אין דאגה בעולם. כמובן שאותו ההדוניזם יתרסק בחוסר רחמים רק כמה שנים אחר כך במלחמת יום כיפור. כך יוצא שהמסמך ההיסטורי-מוזיקלי הזה נעשה כמעט פוליטי באיזשהו אופן, במודע-לא-מודע. יפה לראות את השאננות הישראלית בשיאה, בדיוק על סף קריסה.
הבחירות בפרויקט מצליחות להציג תמונה שלמה - לא של מלוא הארץ, אלא של פן מסוים בתרבות של אותם הימים, בדיוק לפי מהות הפרויקט. השירים עשויים להישמע כאילו הם נבחרו מתוך פלייליסטי וינטג' אקראיים מיוטיוב, אבל המאמץ הדרוש להגיע לדברים כמו ג'קי גליל (זמרת ישראלית שאני ממליץ לגגל ולראות כמה עלומה היא) או להקת פיקוד דיזנגוף לא נעשה באגב אורחא. רק צריך להסתכל על אוצרי הפרויקט - רדיו טריפ ופורטונה רקורדס ערכו את שני החלקים הראשונים, בהתאמה. ובכלל, לאספני וינטג', זה אוסף מושלם: אריזה תל אביבית מהוקצעת של פסגת השוליים המשונים. כמובן שהמחיר - 109 שקלים לתקליט - קצת גורע מהעממיות שבדבר, אבל ויניל זה ויניל ואני בטוח שהחובבים בימינו כבר למדו לקבל את העובדה הזו.
"נדיר" לא מומלץ לאלו שרוצים שכל ציוץ מוקלט של טריפונס יהיה להם באוסף, אלא לאלו שרוצים דגימות מעולם אחר. אולי עדיין יש זכר מועט לאותה ישראל, אבל אין ספק שהעולם השתנה, ואם אתם מסוקרנים ממה שלא יהיה עוד, האוסף הזה אף ראוי לבדיקה.
יש משהו מרגש באופן יוצא דופן בלהקה שעושה את המוזיקה שלה בשביל עצמה. זה דורש נכונות מוחלטת - כל חלקיק של ספק, או של ניסיון לרצות ולספק דחף חיצוני יבלוט ישר. אותנטיות מוחלטת היא חסרת תנאים. קין והבל 90210 היא אחת מהלהקות היחידות בישראל שאותנטית באופן הזה ואי אפשר להתעלם מזה. אפשר להרגיש מרחק מהמוזיקה, מהבוטות ומהשוני, אבל לא מהייחודיות והכנות במוזיקה שלהם שעוצמתית, לרוב, עד כדי פחד.
הם הופיעו אמש בבארבי כחלק מערב משותף עם כוכב אניס, להקה שמגדירה את עצמה כ-"סרף רוק יווני" אבל בעצם נשמעת יותר כמו חלום קדחת אתני. חלום הקדחת של כוכב אניס הוא לא שלילי, אלא שהוא תקוע כל כך עמוק בנישה משל עצמו שזה או שאתה לגמרי איתו, או שבכלל לא. אין באמצע. במבט ראשון, נראה שלא יכול להיות שזה אמיתי. המוזיקה מזרחית-לכאורה, אבל בבירור מודעת ומתבוננת בעניין כאילו היה תופעה חברתית יותר מאשר סוגה מוזיקלית אמיתית. משהו בהתבוננות החלקית הזו לצד ההתבוססות חסרת הבושה במוזיקה מוביל לסוריאליזם בשיאו, עמוק בעמק המוזרות. לא ברור אם כבר שמעתי את המוזיקה הזו בקטעי יוטיוב ביסודי, או מה מקומה בבארבי לצד ההופעה של קין והבל שעתידה לבוא. אבל זה לא רע בהכרח: רקדניות בטן מסרטים ישנים בלופים צבעוניים על המסך, ריפים על בוזוקי, הגחכה ברורה של מה שהם עצמם עושים - הכל מודע וחביב, ואני אולי מפחד קצת אבל אני נהנה, בכל מקרה.
עם כל הכבוד לחוויה הספציפית של כוכב אניס, ניכר שהערב התנקז לכדי ההופעה של קין והבל. אחרי הפסקה של רבע שעה ווידאו אוטיסטי שהוקרן על המסך הקטן בצד הבמה, מה שנראה כמו סרט גמר פריפריאלי מיקום מקביל, הם עלו לבמה. "זה בא מלמעלה" התחיל והקהל שאג. המילים שלי לא ראויות לכוח שהיה על הבמה באותם הרגעים - זה היה קוסמי אחושרמוטה. כמו שקין והבל עצמם שואלים: "איך זה שמכשף פשוט מתחיל לרחף?". זה לא ברור, אבל הם ריחפו והם ריחפו בטירוף. לאורך השעתיים הבאות הם הריצו מעל ל-90% מהדיסקוגרפיה שלהם, שיר אחרי שיר אחרי שיר כאילו הם היו ילדים קטנים אחוזי דיבוק. ואכן היה משהו ילדי - לא ילדותי - בהופעה הזו. הורגש שהחברות הארוכה לאללה שלהם נוכחת בכל תו שהם ניגנו, כאילו זו אפילו לא היתה הופעה אלא שלושה חברים על במה שנלחמים על הזכות שלהם להתקיים. הם אף פעם לא נשמעו כל כך באזור הנוחות שלהם. המחויבות שלהם למוזיקה היתה מוחלטת עד כדי כך שהם לא היו צריכים את קהל. מבחינתם, כל שורה היא המנון - גם אלו שכל הקהל שואג בחזרה אליהם וגם אלו שאף אחד עדיין לא הכיר. הם הונעו מהאנרגיות של עצמם כמו מכונת תנועה מתמדת, האכילו את עצמם שוב ושוב, הלאה והלאה.
אבל מעבר להשתאות שלי אל מול הטכניקה המבעיתה שלהם והביצועים הוירטואזיים, בעיקר התרגשתי - לא רק נהניתי מהסאונד, שהיה מדהים מהרגיל, אלא שפתאום המסרים הכו בי באמת. על פני השטח נשמע שהמוזיקה של קין והבל מושתתת על אג'נדה אנטי-ממסדית אנטי-פופוליסטית כעוסה, אבל מבט מעמיק מוכיח שלעתים תכופות היא בעיקר נוגעת ברצון להיעשות אדם טוב יותר מתוך אותו הסחלה. "לוקח זמן להבין דברים", שאול זועק, לא בהכרח מתוך כעס אלא יותר מתוך קבלה. ב-"וידאודרום", כמו בסרט של דייויד קרוננברג, הקבלה של הבשר החדש יכולה גם להיקרא לא ככניעה אלא כהתעלות. לקח זמן - זה תמיד לוקח הרבה זמן - אבל קין והבל הם להקה בשיאה, וייקח זמן עד שהם ירדו ממנו.
סגור לתגובות על קין והבל 90210 בבארבי: עוצמתיים עד כדי פחד / כללי / עיליי אשדות
האומנית QT היא קווין תומאס, זמרת בת עשרים פלוס שפרצה לתודעת המוזיקה העצמאית עם "Hey QT", שיר פופ מתוק וקליט בדיוק כמו הכותרת שלו. מלבד קליפ לשיר שיצא במרץ 2015, לא יצאה שום פיסת מידע נוספת מקיוטי עד היום - לא שיר חדש, לא הכרזה ולא הבטחה לאיזה פרויקט עתידי. שום דבר. למה? סביר להניח שזה בגלל שקיוטי - ולפי כל העדויות, גם קווין תומאס עצמה - היא דמות בדיונית, שבעצמה נועדה לפרסם משקה בדיוני אף יותר בשם QT.
זו נשמעת כמו סתם אנומליה מצחיקה ואגבית בעולם המוזיקה ההיפר-צרכני והיפר-מתקדם של היום, אבל הבדיוניות הזו מהותית מאוד להבנת המסר שמאחורי חריגוּת הפופ של "Hey QT", שנשמעת כמעט נורמטיבית על פני השטח אך מכילה הרבה מתחת. שלוש הדקות וחצי של השיר אולי קצביות, עם פזמון קליט ודביק במיוחד ("Hey cutie, I feel your hands on my body every time you think of me") לצד שאר המאפיינים הגנריים של שירי פופ מהתקופה הנוכחית, אבל בחינה ממוקדת ומעמיקה מראה שיש יותר משנשמע לאוזן.
אותם המאפיינים הגנריים נעשים ב-"Hey QT" גנריים מדי: הסירנות העולות נשמעות כאילו הן נלקחו מקטעי וידאו סתומים ביוטיוב, ובאות שוב ושוב כמו מתקפה על החושים מבלי שהן מגיעות לשום מקום; אחריהן מגיעים דרופים מגוחכים וחסרי הגיון; הטקסטים הפלקטיים הנפוצים בפופ נעשים פלקטיים באופן כמעט בלתי נסבל, עם פזמונים כאלו אוניברסליים שנדמים כאילו נשלו מאיזה יקום מקביל בו הכל שטחי להחריד - למשל, בשיר "Bipp" של עוד אומנית מפיסי מיוזיק בשם סופי, שבו חוזרת השורה "I can make you feel better if you want me"; הסאונדים עצמם נשמעים כאילו הם נלקחו מפסקול אינטנסיבי לפורנו-אקסטזי במועדונים בבוקרשט מתחילת שנות האלפיים; יש צלילים של בועות מבעבעות ומחיאות כפיים מוקצנות. כל אלו אולי נדמים כמו ניסיון לפלפל את מה שאחרת היה שיר פופ ממוצע להפליא, אבל התחושה שעולה מזכירה יותר את ה-"מאוים" הפרוידיאני, כאילו מתחת לפני השטח המוכר קיים משהו נסתר ו-אחר.
הדמות המרכזית מאחורי הבליל המוזיקלי המאיים והעקום הזה היא איי ג'י קוק, מוזיקאי בריטי בן 27 שהקים ב-2013 לייבל בשם פיסי מיוזיק. קיוטי היא רק אחת מתוך כמה זמרות בדיוניות, שנלוות לעוד מספר מצומצם של אמנים שמרכיבים ביחד את הלייבל, שהוא נקודת אור קטנה אך מהותית בהלך המוזיקלי של היום. הז׳אנר עבר הרבה תגיות בידי הרבה מבקרים, אבל ההגדרה הטובה ביותר שנתקלתי בה - זו שמסוגלת לתחם את הבליל האוטיסטי הקיצוני הזה על כל פניו לכדי משהו הגיוני - היא "היפר-פופ". היפר-פופ נשמע כאילו נעשה בידי מישהו שקרא עשרות טקסטים על מוזיקה פופולרית מבלי לשמוע אף לא שנייה אחת של המוזיקה עצמה. הכל מוקצן ומוגחך: סינתים חסרי בושה של יורודנס בת-מצוות, בס-גיהנום כבד עד פחד, והליריקה הפשטנית-עד-כדי-טמטום של קיוטי שרווחת בכל השירים, ולעתים תכופות מבוססת על קלישאות על טכנולוגיה, אהבה, ועל הגבול הדק ביניהן בעידן הנוכחי.
אבל כמובן שכל זה רק על פני השטח. אחת מהתופעות המסקרנות שנובעות מפיסי מיוזיק היא הקשר הבלתי נפרד בין אומנות לאידאולוגיה. "אידאולוגיה" היא מילה חזקה, ובכל הנוגע למוזיקה פופולרית השימוש בה מביא לרוב רובד מתנשא וסתום לדיון. בכל זאת, היא מהותית מספיק במקרה הזה שצריך להתייחס אליה. בנוסף, אפשר לומר שיש הרבה יותר הומור מאשר אידאולוגיה במוזיקה הזו, מבוססת נצנצים ושטויות מגוחכות ככל שתהא. אבל הומור הוא לעתים תכופות כלי מהותי לאידאולוגיה. אפילו נדמה שבתקופה כזו, הגבול בין הומור חסר משמעות לחלוטין לבין הומור שמושתת במלואו על אידאולוגיה הוא דק מאוד. נדמה לי שהכל טעון היום ב-"אידאולוגיה": ממים מפגרים באינטרנט, כל פיסת אמנות, הטוויטים התפלים ביותר של טראמפ, וכו'. במקרה של פיסי מיוזיק, המטען האידאולוגי לא מתבייש. לא רק זה, אלא גם שככל שהם מתרחקים מהשוליים, כך גם הגבול בין ההומור לרצינות מתערער - טשטוש גבולות המוכר זו כל הנקודה.
המוזיקה הפופולרית הגיעה למצב היפר-צרכני ברמה כזו גבוהה שהיא לעתים נדמית כמסרסת כמעט, מעין שיתוק בסיפוק שנועד להביא את הצורך לאושר קטטוני, מצב שבו הוא תמיד מסופק ואין צורך במאמץ - דבר שדייויד פוסטר וואלאס חזה, לצערי הרב, יותר מ-20 שנה לפני כן ב-"אינפיניט ג'סט". מבני השירים, המלודיות, הקצב, המילים - כל אלו מהוקצעים ומהודקים לכדי מצוינות מכאנית שלא מתירה מקום לביקורת אמיתית. יש שירי פופ יותר טובים, יש פחות טובים, ואין ספק שכולם אפופים באיזו סתימות עצומה, אבל כשלעצמם, הם אטומים הרמטית בדיוק מבעית.
המאמץ של פיסי מיוזיק להדגיש את המגוחכות כדי לעשות ממנה דבר בר התבוננות ראוי להערצה. כמקרה נוסף לדוגמה, אפשר להתייחס לשיר בשם "The Argument" של עוד אמנית בדיונית ועלומה: GFOTY - בת הזוג של השנה. השיר פלקטי, סתום ומהוקצע בדיוק כמו כל השירים בטרנדינג ביוטיוב כרגע, עם מלודיה קליטה עד כדי כך שאפשר לשיר אותה כבר בסיבוב השלישי וקצב שנשמע מהונדס במעבדה. אבל הפאנץ׳ לבדיחה הלא מבדרת הזו הוא שאין שפה אמיתית בשיר. או, יותר נכון, שנהירות מילולית מושלכת הצידה לחלוטין. GFOTY שרה את הבית בג'יבריש מוחלט שלא מעוגן בעליל בשום מציאות מוכרת ונשמע כמו הסימז על אמדי. הבית השני, ששר החבר הבדיוני שלה צ׳אד, נשמע כמו רשימת קניות שבה מושרות מילים סתומות אחת אחרי השנייה בלי קו מקשר. עכשיו זה באנגלית, אבל בקושי - ברגע מסוים בבית השני מושר צמד המילים "flying bird", כאילו יכולה להיות ציפור שלא עפה ושההבדלה הזו היא מהותית. אין ספק שזה בעיקר מצחיק, אבל לומר שזה לא טעון אידאולוגית לא יהיה האמת לאמיתה. "The Argument" הוא לא רק ריב מטומטם בין חברת השנה לבין החבר הבדיוני שלה, אלא אולי אף ארגומנט פילוסופי אמיתי, מה שלא נשמע מופרך כל כך בהתחשב בזה ששתי דקות לתוך השיר הוא נעצר מיידית ומפנה מקום לאאוטרו אמביינט אימתני שנשמע כאילו נגזר מאסון אסיד. למעשה, השורה היחידה בשיר שמעוגנת באנגלית מדוברת ואנושית היא "what do you mean?". הארגומנט, אפוא, ברור: כמה צריך להזדהות עם יצירה כדי להסב ממנה עונג? האם הגענו לרגע בהיסטוריה בו השפה מדרדרת לבלאי ובליל ובכל זאת נעכל על עיוור? השאלה כבדה ומאיימת אך נשאלת בקלות דעת, שהרי השיר, בסופו של דבר, קליט וקליל, ואנחנו נשבים בקושי בעל כורחנו.
כן, קיימות ביקורות על פופ משמאל וימין: פרודיות, התלהמות והתלהבות, הומאז'ים מודעים. לפעמים, אף הפופ עצמו כשלעצמו עשוי להיות ביקורתי, מתחדש כל הזמן בהתאם למה שעובד ומה שלא - מה שהיה בעבר מגניב מאבד תאוצה ומוחלף כתוצאה במה שעובד יותר. אבל ההיפר-פופ מעז להתבונן אידאולוגית, מתנשא ככל שישמע. הביקורת שלהם היא לא פרודית, לא מתלהבת ולא מתלהמת - היא דקונסטרוקטיבית, מיועדת לפרק מבנים נסתרים מהעין בהבנה שיש מה לדלות מאותו הפירוק, לטובה ולרעה. ההבאה אד אבסורדום הזו של ההיפר-פופ היא כמעט מדיטטיבית. בחברה שנמצאת במסלול ישיר לעונג מקסימלי, יש רעיונות שמן הראוי לפרק אם רק כדי להבטיח איזו רמת מודעות שהיא. עם כמות המידע האינסופית שניצבת בפנינו בימים אלו, קטטוניית הצרכנית של פוסטר וואלאס נדמית קרובה יותר ויותר. רק באמצעות העיבוד והמודעות נוכל לחמוק ממנה בבטחה. רעיון הצריכה המודעת בעידן הצריכה העיוורת הוא מצוין וקריטי, ואופן ההתייחסות של פיסי מיוזיק מחזק אותו בהצלחה ראויה להערכה. הפלקטיות של המילים, או היעדרותן המוחלטת, מדגישה את האוניברסליות המזויפת שבשורש כל שיר פופולרי בן זמננו, שהרי אולי כל מה שצריך זה משהו שיהיה נעים לאוזן. הביקורת נדושה ומוכרת, אבל כאן מגיח היופי הייחודי בפיסי מיוזיק - אין פה זלזול מובהק אלא קבלה של הלך התקופה. ההתבוננות המדיטטיבית המדוברת נועדה להדגיש חלק נוכח בחברה שלנו בלי משיכה או דחייה. כתוצאה גם נמצאת האותנטיות שבכל העניין - אנחנו שואפים לאוניברסליות במוזיקה שאנחנו מקשיבים לה כי בהכרח יש בה משהו מאיתנו דרך המכנה המשותף הרחב היותר. גם צריכה כפייתית ואוטומטית נעשית מרצון להרגיש ולהתחבר, באיתור של דברים שנוגעים למה שדחוף לנו. שירי התאהבות, שירי פרידה, כל מה שביניהם וסביבם – קלישאתיים ככל שיהיו, המסר בר הזדהות כי הנושאים האלו נוכחים תמיד באופן כזה או אחר. העניין הוא שבתקופה הזו, הרצון הוא היפר, והצריכה היא היפר, וכך יוצא שאולי ההיפר-פופ הוא אפילו לא ביקורת אלא תרופה שנובעת מהנסיבות. האוניברסליות המוזיקלית של פיסי מיוזיק, שנמצאת בשירים שלא עורקים מאזור הנוחות, מושכת באותה המידה, רק שעכשיו ניכר שאנחנו לא מואכלים בכפית. ההנאה היא מודעת ומרובדת, וברבדים האלו של ההתבוננות נמצא החן הנעלה והאידיוסינקרטי של הלייבל. היסוד האנושי במוזיקה של פיסי מיוזיק מצלצל בעוצמה, בעיקר בעידן הטכנולוגי הפוסט-מודרני בו רובוטים הם אזרחים ומין דיגיטלי (אמאל'ה) נוכח ושום דבר לא באמת קדוש. האנה דיימונד (HD בראשי תיבות, אם זה לא מספיק) מאשרת לנו שמותר להתגעגע למושא אהבה מהמסנג׳ר ("Hi"), כמו שאין לזלזל בעוצמה שבהתרפקות על תמונה של בן זוג לשעבר ששמורה בטלפון ("Attachment" - תרתי משמע).
חשוב לציין שהאזנה למוזיקה הזו לא דורשת חיבור לרעיונות העצומים המדוברים. היכולת להעריך אותה מרובדת להפליא, ואפשר לקלוט את המוזיקה דרך כל פריזמה שהיא. אפשר לרקוד בנוירוזה חסרת מחשבה לצלילי סופי, שעושה מוזיקה שנשמעת כאילו נבראה מתוך הר של לטקס ואקסטזי; או, לראות איך הלייבל חודר למוזיקה האשכרה פופולרית דרך צ׳רלי אקסיאקס, שלקחה אותם תחת חסותה - להעריך את הפריצה ולהנות בכל זאת; אפשר גם לא לאהוב את המוזיקה בכלל ולהסתקרן מהתופעה בלבד. מספר הדרכים עצום. מה שמעניין זה היכולת לראות תחום אומנותי דרך כל כך הרבה פריזמות. כמובן שאפשר לסקור כל ז'אנר דרך אותן הפריזמות, אבל לא כולם שמים את הרבגוניות הזו במרכז הערכים שלהם כאילו זו תורה ברורה. פיסי מיוזיק - הרבגוניות, הסאונד, הרעיונות, הכיף האין-סופי - זו תופעה. שימו לב.
סגור לתגובות על PC Music: היפר-פופ אידאולוגי לעידן היפר-צרכני / כללי / עיליי אשדות
