הסוד הכי שמור באירופה: פוסט אורח של עמיר חובצי
אירופה נמצאת בעיצומה של עונת הפסטיבלים. רוב הישראלים מגיעים עד וורכטר בבלגיה או פרימוורה בספרד, אבל יש עוד עשרות פסטיבלים בכל הגדלים והצלילים. לכן, אני שמח להזמין את עמיר חובצי לפוסט אורח על החוויה האינטרגלקטית שלו בפסטיבל Best Kept Secret. -עידו שחם
מיציתי את וורכטר בערך בפעם הרביעית שלי שם. ההמוניות, הלהקות שחוזרות על עצמן, הזלזול הקל במעריצים שיבואו בכל מקרה. אחלה פסטיבל בסה"כ, שלא תבינו לא נכון, אבל מגיע השלב שצריך לגוון קצת.
פרימורה ב-2011 היה פסטיבל נחמד, זה היה לפני שהוא הפך להיות אתר תיירותי, אבל היפסטרי וכזה שמבטיח הרבה יותר ממה שהוא יכול לקיים, לטעמי. כלומר, זה נחמד מאוד שמביאים לך 300 להקות שהן הדבר הכי חם, היו הדבר הכי חם, יהיו הדבר הכי חם, או שיש להם פוטנציאל להיות הדבר הכי חם. אבל כשמחלקים אותן ל-9 במות שונות, מה הסיכוי שבאמת תצליח לראות אפילו 20% מכולן?
את גלסטנברי ומזג-האויר הבריטי אני כנראה לעולם לא אספוג, כי לא מתאים לי לקנות כרטיס לפסטיבל תוך 15 דקות בלי לדעת בכלל מי ההד-ליינרים (ואגב, לא מפריע לאף-אחד ה-18 במות השונות שיש שם?) שיופיעו.
ואחרי שזחלתי בבוץ של הוריקיין בשנה שעברה (היה באמת אדיר, חייבים להודות), החלטתי למצוא משהו אחר. אז התחלתי לחפש משהו אחר, כי לפסטיבל חייבים ללכת.
בשנה שעברה כמעט הלכתי לפסטיבל שהציע לי כרטיס כעיתונאי, אבל אילוצי לו"ז גרמו לי לוותר על הכרטיס והענקתי אותו לידידה שהלכה ועשתה כיף חיים. בעקבות ההמלצה שלה, והליין-אפ האדיר שהלך והתהווה, החלטנו (אני ואשתי הטרייה) לכוון השנה את הג'י.פי.אס לכיוון יערות טילבורג שבהולנד ולפתוח את ירח-הדבש שלנו בפסטיבל הכי שמור באירופה: Best Kept Secret.
איך מגיעים
קחו 1 מטוס לאמסטרדם (רצוי ללא תחנות עצירה בדרך, אבל גם עצירה קלה באוקראינה, שבה תתקלו בטעות בלהקת theAngelcy בדרכם לטור בצ'כיה, היא גם משהו ששווה לשקול), מהלו ברכבת ישירה מנמל-התעופה היישר לעיירה האין-לי-מושג-אם-היא-ציורית טילבורג, המתינו שעה וקצת להגעה. צאו מתחנת-הרכבת. מצאו את השאטלים לכיוון הפסטיבל והמתינו רבע שעה ביחד עם עשרות הולנדים חייכנים.
מה לעשות כשמגיעים
ובכן, עצרו והריחו את הורדים. סתם, אין ורדים. אבל תעצרו שניה ותרגעו.
נכנסתם לאיזור של קמפסייט מוגדר. לא סתם שדה חרוש שהסבו אותו לאיזור לאוהלים ודחפו לשם כמה שירותים כימיים. ב-"בקס" (בסט קפט סיקרט) כל תאי השירותים והמקלחות שהיינו בהם במהלך הפסטיבל היו שם גם לפניו וימשיכו להיות שם גם אחריו.
בקס ממוקם על גדות אגם victoriameer, שנמצא מול שמורה שבה ממוקמים האוהלים. כלומר, גם במהלך ההופעות ניתן לעמוד בתוך האגם, או לשבת לידו ולהנות מכוס בירה או שתיים.
אוקיי, עכשיו מה?
עכשיו הזמן להנות מכל הטוב שיש לפסטיבל להציע לנו - 5 במות, כאשר הליין-אפ של שתי הבמות המרכזיות אינו מתנגש אחת בשניה. מה זה אומר? זה אומר שאם אינטרפול מופיעים מ-21:15 עד 22:15 בבמה 2, אז הפיקסיז יעלו להופיע בבמה 1 בדיוק דקה אחרי שאינטרפול מסיימים להופיע. זה מאפשר שני דברים עיקריים שאת שניהם מכיר כל מי שהיה נוכח בפסטיבל אי-פעם:
א) אין חלוקת קשב. אתה לא צריך להיות בהופעה ולדאוג מה קורה בינתיים בבמה השניה. שב תראה את כל ההופעה כמו שצריך. בסיומה, תן הליכה מהירה ותוכל לצפות בכל ההופעה שמתחילה בבמה האחרת.
ב) מכירים את זה שאתם בהופעה ויש זליגת סאונד מהבמה האחרת שגורמת לשירים להתערבב לכם באוזן? אז אין.
שאר הבמות מיועדות ללהקות קצת יותר קטנות, לפעמים גם מקומיות, או לרחבת ריקודים של דיג'יי-ים שונים. גם שם, גילינו, ניתן למצוא לא מעט הפתעות.
מה עוד? צ'יפים מיוחדים שמוצמדים לצמידים ומאפשרים לך לטעון לתוכו כסף בעמדות מיוחדות (את הכסף ניתן לטעון דרך מזומן או כרטיס אשראי, אגב) ולשלם באמצעותו על המזון/שתיה שתרצו. זה מקל את כל עניין התשלום במזומן או להסתובב עם קופונים בכיס במהלך כל הפסטיבל. ומתי שתרצו ניתן לפדות בחזרה את כל הכסף שעדיין נשאר לך בצ'יפ למזומן.
בפסטיבל הזה, שמאורגן בצורה באמת נפלאה יש עוד כמה דברים מגניבים, אבל יש דברים שכיף לגלות לבד. כמו מוזיקה.
הו, מוזיקה
כן, הדבר שלשמו התכנסנו בעולם הזה. באופן שמפתיע יחסית לפסטיבל שהתקיים רק בפעם השניה שלו, הליין-אפ איכותי ביותר. אם בשנה הראשונה הופתעתי שהוא מכיל שמות כמו Arctic Monkeys, Sigur Ros, Portishead או Damien Rice (חובה עליכם לראות את ההופעה הזו), השנה הבאה עלינו לטובה הפציצה בשמות אפילו יותר מרשימים.
בגזרת ההד-ליינרים קיבלנו את Pixies בהופעה שסגרה לי את הפינה שנפתחה אי-שם בגיל 15 כשהקשבתי לשירים שלהם בפעם הראשונה. מה שהכי הפתיע אותי בהופעה הזו, היא שלשניה אחת הם לא עצרו. אפילו לא בשביל ה"Shalom Holland. We love you" המסורתי. שיר אחרי שיר. להיט אחרי להיט. בחמשת השירים הראשונים לא הפסקתי לרעוד ולרקוד. טוב שהם היו חייבים לבצע את אחד מהשירים מהאלבום החדש (והפחות מוצלח, חייבים להודות), אחרת לא יודע איפה זה היה נגמר. להופעה שלהם בישראל לא הלכתי. חצי מתוך מחאה על הביטול הפחדני ההוא, חצי מתוך ידיעה שאני אראה אותם בהולנד. עכשיו, אחרי החוויה הזו, אני קצת מתחרט שפיספסתי אותם בארץ הזבת חלב וערס. להקה חד-פעמית כזו לא רואים כל יום.
ביום השני שמענו במעומעם את Franz Ferdinand, שיסלחו לי המעריצים שמושבעים שלהם, אבל אני לא מחובביהם. הספיק לי להתנדנד על אחת הנדנדות שהיו קשורות לעצים ולהקשיב מרחוק.
ביום השלישי חתמו את הפסטיבל Elbow הנפלאים בהופעה אדירה וסוחפת. אמנם הופעה קצת קצרה, אבל יסודית ומאוד אנרגטית. כמות האהבה שגאי גארווי מצליח להעניק ולקבל מהקהל באמת מרשימה.
לא הספיק?
Midlake שמעולם לא הצלחתי לסיים להקשיב לאלבום מלא שלהם אבל בהופעה הם פשוט אדירים.
James Blake נתן הופעה נחמדה אבל לא מרגשת במיוחד.
Interpol, עצומים כתמיד, הורידו גלים של סאונד על האוזניים שלנו (אגב, עושה רושם שהאלבום החדש שלהם הולך להיות חזק כמו הקודמים).
Mogwai, הסקוטים שעושים שם טוב לפוסט-רוק, צרבו לנו את האוזניים. היה מצוין.
Wild Beasts נתנו הופעה שלא שרדנו את כולה עקב סאונד בעייתי מידי. אותו כנ"ל לגבי The Horrors.
Miles Kane המשיך את הטור שלנו אחרינו (כבר שנה רביעית בערך שאני רואה אותו) ונתן הופעת רוק-סטאר בצהריי היום.
Slowdive הגיעו בגזרת הקאמבק-התורן והורידו מטחי דיסטורשן על השירים הנפלאים שלהם.
אחריהם התקמבקו גם Babyshambles ופיט דוהרטי המסטול תמידית בהופעה רועשת ששווה רק בשביל לשמוע פעם אחת בחיים את Fuck Forever בלייב.
על Metronomy ויתרנו, כי הפופ המתקתק הזה אף-פעם לא ישב לי טוב על האוזן. אבל על ההופעה של The War On Drugs הייתה חוויה מענגת שלא התכוונתי לוותר עליה מאז שגיליתי את האלבום האחרון שלה. תנו להם עוד כמה שנים והם יהיו הד-ליינרים בכל פסטיבל שיכבד את עצמו.
Chvrches, אחד הדברים החמים ביותר שמסתובבים באלקטרו-פופ, נתנו הופעה מצויינת ואנרגטית. אולי כדאי שמישהו יביא אותם לארץ כל עוד עדיין אפשר.
RY X האוסטרלים פתחו לנו את היום האחרון כהפתעה נעימה ביותר, ויש לי הרגשה שהם עוד יתגלגלו לכיוונים טובים בעתיד.
גם Elephant Stone היוו הופעת צהריים אדירה של רוק'נ'רול ישן ומשובח, בכלל כיף לפתוח את יום שבת בפסטיבל בלי רגאיי (אהם*אינדינגב*אהם) באוזניים.
Angus & Julia Stone, להקה שאני מאוד מחבב, איכזבו קצת. הבחירה שלהם לבצע בעיקר שירים מהאלבום החדש הייתה די מבאסת והצליחה להשאיר את ההופעה על אש נמוכה גם עבור הקהל ההולנדי.
Lykke Li, שהייפ סביבה גרם לה לקבל את ההופעה הלפני אחרונה בפסטיבל, גם סיפקה הופעת פרווה: ביצועים חלשים וזמרת שבעיקר עפה על עצמה.
אבל Deap Valley, שתי בנות שהיו נותנות ל-White Stripes שתי סטירות אם הן רק היו יכולות, השכיחו אותה לגמרי. גיטרה/תופים מזמן לא נשמעו כ"כ טוב ורועש.
לסיכום
גם הלכאורה פסטיבלים הקטנים של אירופה יכולים להיות מהנים ביותר, אולי אפילו קצת יותר משאר המגה-פסטיבלים של אירופה: קהל קצת אחר, יותר רגוע, יותר מצומצם, ואולי קצת יותר איכותי; אירגון מעולה, אתר אינטרנט (וגם אפליקציה לסלולארי, למי שצריך) שבאמת תומך שמי שלא דובר הולנדית ולא מספק משפטים שתורגמו בגוגל טרסנלייט, וצוות שטח שמכסה כל שאלה שעוד עלולה להיות. נתראה על הטיסה הבאה.
נ.ב - אחרי הפסטיבל עלינו על טיסה לאיסלנד, אבל זה כבר פוסט אחר לגמרי :)