פוסטים מאת איתי שומרי

• 30 בנובמבר 2015

  10 השפמים הגדולים בפופ

  

  לכבוד סיום חודש מובמבר, הלא הוא חודש השפמים, איתי שומרי החליט לבחור את עשרת השפמים הגדולים בפופ, אבר. מובמבר, חיבור המילים "מוסטאש" (שפם) ונובמבר, הוא קמפיין בינלאומי למען הגברת המודעות לבריאות הגבר על ידי גידול שפמים. הקמפיין נולד בשנת 2004 ומאז תפס תאוצה רבה. ברחבי העולם מגדלים גברים רבים בחודש זה שפם ומציגים אותו בגאווה!

  10. אנתוני קידיס (רד הוט צ'ילי פפרס)

  סולן הצ'ילי פפרס בן ה-53 מתחזק בחצי העשור האחרון שפם מרשים. זה אומנם לא הלוק המחמיא ביותר לקידיס המסוקס, אבל כשיש קבוצות פייסבוק שמוקדשות אך ורק להגנה על השפם הנ"ל, קצת קשה להתווכח. רד הוט מסיימים עבודה על אלבומם ה-11 עם המפיק דיינג'ר מאוס, והוא עתיד לצאת ב-2016. קידיס ידוע בשינוי ההופעה החיצונית שלו בין אלבום לאלבום ויהיה מעניין לראות האם הוא יתמיד בשפמו. אנחנו בכל מקרה מציעים לו טו "גיב איט אווי" אחרי נובמבר.

  

  שפם וטוב לו.

  9. ג'ימי הנדריקס

  כשחושבים על הנדריקס עולים לראש ידי הקסם, הסולואים המהפנטים, גיטרת הפנדר הבוערת, הבגדים הצבעוניים - ויהיו כאלו שגם יציינו את השפם. אין ספק ששפמו של ג'ימי הוא לא גולת הכותרת של הגיטריסט האגדי, אך עדיין מדובר בחלק אינטגרלי באגדה האנושית הזאת. השפם לא מאסיבי, אך הוא מלא נשמה. העובדה שרגעו הגדול ביותר של השפם הזה הוא גם רגעו הגדול של בעליו מעיד על חשיבותו - הופעתו ההיסטורית של הנדריקס בוודסטוק.

  

  הכי SWAG שיש

  8. אקסל רוז (גאנז אנ' רוזס)

  לאקסל רוז יש יחסי אהבה/שנאה עם שפמו. באייטיז, שנותיה הגדולות של הלהקה, הוא היה בחור צעיר ויפה תואר ששמר על מראה נקי ומגולח, אך בשנים האחרונות רוז מטפח שפם באופן קבוע. כנראה שהלוק הקשוח יותר מסתדר יפה עם האופי הלא כל כך סימפתי שלו. בכל אופן, מי שסירב להיות הסנדק של הבת של קורט קוביין, זרק את איגלס אוף דת' מטאל מהבמה, וקרא לחבר הכי טוב שלו (סלאש) "סרטן", מוציא שם רע לשפם, ולא להפך.

  

  השפם משלים את הלוק של הדוש-באג

  7. יוג'ין האץ (גוגול בורדלו)

  סולן להקת הפולק-Pאנק הצוענית הוא כולו שפם, ושפם שמשפיע באופן חדש משמעי על הופעתה הקרקסית של הלהקה. יוג'ין ושפמו מחבבים את ישראל, וגוגול בורדלו כבר הספיקו להופיע שלוש פעמים בארץ הקודש. יוג'ין ידוע כאחד שמטפח ומתחזק את שפמו באדיקות. הוא חתום על המשפט: "גבר בלי שפם זה כמו אשה עם שפם".

  

  A MAN WITHOUT A MUSTACHE IS LIKE A WOMAN WITH ONE

  6. ליונל רי'צי

  הרבה לפני שאדל שיחקה עם הפלאפון הישן שלה, היה זה ליונל ריצ'י שזעק "הלו?! האם זה השפם שאת מחפשת?". כשהשם "ליונל" נזרק לאוויר חושבים היום על כוכב הכדורגל ליונל מסי, אבל בשנות השמונים הקונוטציה הייתה אפרו משורטט ושפם עצמתי.

  

  5. ג'סי יוז (איגלס אוף דת' מטאל)

  בשבועות האחרונים, עומדים חבריי להקת האיגלס אוף דת' מטאל במרכזה של טרגדיה עולמית. הלהקה, שהייתה היעד המרכזי במתקפת הטרור על פריז, הפכה בעל כורחה לסמל עקוב מדם במלחמה הבלתי נגמרת בטרור. אבל לפני המתקפה הנוראית ההיא, סולן הלהקה ג'סי יוז מיתג אותה כסמל לחופש יצירתי מוחלט בעזרת המוזיקה הסקסית והמשוחררת שלו, וגם כמובן בזכות הלוק הבלתי מתפשר של שפמו האדיר.

  

  לפניך כי יש לי שפם

  4. דיוויד קרוסבי (הבירדס, קרוסבי סטילס ונאש)

  לא בכל יום פוגשים שפם שהונצח פעמיים בהיכל התהילה של הרוק. דיוויד קרוסבי, ההיפי הנצחי מקליפורניה, חתום על כמה הרכבים משפיעים במיוחד כגון הבירדס וההרכב העל-זמני קרוסבי, סטילס ונאש ומדי פעם גם ניל יאנג. קרוסבי מתהדר בשפם ניבתני ששומר על צורתו לאורך השנים ונהיה לחלק מחייו המטורללים: יש לו ילדים מלפחות ארבע נשים שונות, הוא סחר בנשק וסמים, ואף נשלח לכלא לתקופת מאסר. אפילו האקסית ג'וני מיטשל תעיד שלשפמו יש מקום עצום באישיותו.

  

  כבש את ג'וני מיטשל. השפם החייתי של קרוסבי

  3. פרנק זאפה

  הלוק של זאפה כלכך אייקוני שיש שפם שנקרא על שמו. זאפה היה ידוע בזכות מוזיקה אוונגרדית וטקסטים נוקבים ונהפך לאמן קאלט בקרב מוזיקאים בכל העולם. מדובר באחד המלחינים הגדולים של המאה ה-20, ויחד עם זאת הוא היה מאד שנוי במחלוקת. זאפה שחט כדרך טבע פרות קדושות ועסק ביצירותיו בביקורת על הממשל האמריקאי. הוא היווה מקור השראה לאמנים גדולים כמו ג'ון לנון, שהצהיר לא פעם על השפעתו של זאפה על יצירותיו. על דבר אחד אין וויכוח, לזאפה היה חתיכת שפם.

  

  "הזאפה"

  2. הביטלס

  נכון, חבריי להקת החיפושיות שינו תכופות את הופעתם החיצונית, ובכך השפיעו רבות על האפנה העולמית בשנות השישים. אבל הופעתם החיצונית הזכורה ביותר היא זו שליוותה את האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band". בתקופה זו עיטר את פניהם של חבריי הלהקה…ניחשתם נכון, שפם! מגזין Time היוקרתי קבע ב-2012 שלוק השפמים של הביטלס היה אחד הטרנדים האופנתיים הגדולים של המאה ה-20. גל של שפמים שטף את העולם בעקבות הופעתם של חברי הלהקה על עטיפת האלבום, ותרבות הפופ מעולם לא הייתה מסוקסת יותר.

  

  אחראיים לגל השפמים של סוף שנות ה60

  1. פרדי מרקורי (קווין)

  מרקורי ושפמו היוו סמל לגבריות וכוח, והוא שלט בלי עוררין בזירה התרבותית של שנות השמונים. כל זה השתנה בשנת 87' כאשר התפרצה בגופו של מרקורי מחלת האיידס, והוא העביר את שארית ימיו בהכחשה כי הוא אכן חולה עד ששחרר הצהרה רשמית ב-23 לנובמבר 1991. הוא ביקש לעורר מודעות בנושא הטיפול והמחקר הדרושים להתמודדות במחלה, וטען כי לא חשף זאת על מנת לשמור על פרטיותו שלו ושל מקורביו. יממה בלבד לאחר הצהרתו, מרקורי נפטר. העולם הוכה בהלם וראה איך אחד מגיבורי התרבות הגדולים שידע נכנע למחלה שנתפסה עד אז כמחלתם של החלשים. מותו תרם רבות להעלאת המודעות העולמית למחלת האיידס, והיווה את אחד ממקורות ההשראה העיקריים למובמבר. באחד משיריה המפורסמים של קווין, שואל מרקורי "מי רוצה לחיות לנצח?", ובכן פרדי יקר, אתה ושפמך תישארו בלבנו לעד.

  

  אחד ממקורות ההשראה למובמבר.

  סגור לתגובות על 10 השפמים הגדולים בפופ / כללי / איתי שומרי

  Like / Tweet

• 17 בנובמבר 2015

  Tatran בהופעה: מרחפים הכי גבוה במזרח התיכון

  

  איתי שומרי חזה אמש באחת מלהקות הלייב הטובות בעולם ותהה: מדוע הם עדיין בארץ?

  חמש דקות לשעה עשר בלילה, הבארבי היה צר מלהכיל - נדמה שהמועדון ברחוב קיבוץ גלויות הפך הערב לקיבוץ גלויות של ממש. אין הרבה אומנים בישראל שהקהל שלהם כה מגוון, אך Tatran תמיד היו שונים בנוף המוזיקלי. מי לא היו שם: היפסטרים, סאחים, חיילים, בני נוער, מבוגרים שוחרי מוזיקה, ערסים ותיירים. אין ספק, טאטרן נותנים את ההופעה הכי נכונה בעיר.

  זיווג שמיימי הפגיש את שלושת החברים האלה - אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על החשמלית ודן מאיו המכשף על התופים - ורקח מהם את אחד מההרכבים הטובים שצמחו במחוזותינו. היצירתיות, הדיוק, העוצמות, ובעיקר העובדה שעל אף הטכניקה העילאית של נגני ההרכב, הרגש חזק ואמיתי. רבים הם המוזיקאים שטכניקה ורגש אצלהם מתקיימים אחד על חשבון השני, אך לא אצל טאטרן.

  טאטרן שונים. בניגוד להרכבים אחרים. המון ג'אז זורם להם בדם, ואת האיחור האופנתי של הרוקנ'רול הם משאירים בצד ומתחילים בזמן - מיותר לציין שבהופעות שלהם אין הדרן. הם משתלטים על הבמה מיד. ה-"וותיקים" שבקהל מלמדים את החדשים שבהופעות של טאטרן אסור לדבר, וצעקות "שקט שקט" טסות בחלל האוויר. אורות, מצלמה, אקשן.

  

  צילום : אביחי לוי - https://www.facebook.com/avihai.levy

  טאטרן לוקחים אותנו למסע דרך אלבום הלייב החדש "Soul Ghosts" שזו ההשקה שלו. הם משלבים חמישה קטעים חדשים לצד שירים מוכרים מאלבום הבכורה "Shvat", והמון ג'אמים חלליים. המופע נפתח עם שיר הנושא המהפנט "Soul Ghost", ומיד אחריו מגיח "Filtered Thoughts" המקפיץ, שני קטעים חדשים שנוגנו מספר פעמים בהופעות האחרונות של הלהקה. לאחר מכן, ההרכב חשמל את האווירה עם "Space Out" ו-"Shore" מאלבום הבכורה. הרגשתי שתחילת המופע היתה מעט חסרת אנרגיה במונחים "טאטרניים", בטח בהשוואה למופע המדהים שסיפקה הלהקה באינדינגב האחרון. אבל אז האיש ומפתח התופים, דן מאיו, הטיס את הבארבי לשמיים ברגע של שחרור מטריף באמצע השיר "WW III", ומשם הלהקה רק המריאה.

  הסרט נמשך כאשר הלהקה מג'מג'מת וחוקרת טריטוריות מוזיקליות אוונגרדיות בין שיר לשיר. זוג צעיר צפה בהמון הזורם לרחבת הבארבי והעלה את השאלה האם טאטרן הם כבר מיינסטרים. ובכן, נראה שהלהקה עונה על השאלה הזאת דרך קטעי המעבר שלהם. מיינסטרים זה לא. תמוז דקל מפליא ברכות על הגיטרה, שמיד מתחלפת לדיסטורשנים מפלצתיים, ככה, בהרף עין. על דן מאיו כבר נגמרו הסופרלטיבים, המתופף הטוב ביותר בישראל. הברנש המעניין ביותר בחבורה הזאת הוא אופיר בנימינוב הבסיסט, המוח מאחורי הלהקה. אופיר מקבל קרדיט על רוב כתיבת השירים והוא הברומטר הלהקתי. חברי הלהקה נשארים בקשר עין קבוע ברוב ההופעה, ואילו עיניו של אופיר קובעות מתי מגיע ברייק, מתי נגמר הג'אם, ומתי מתחיל הקטע הבא. אין ספק שמדובר בגאון מוזיקלי.

  הערב מגיע לשיאו כאשר הלהקה מבצעת את "Demian" המעולה , ואת "Lemon", השיר הקבוע שסוגר את ההופעה של הלהקה בשנה האחרונה, קטע מטריף. טאטרן להקה ייחודית. על אף הריפים המשוגעים והבומבסטיות הוירטואוזית, הם מצליחים להישאר צנועים, אפילו מעט נבוכים, ובקושי מדברים על הבמה.

  האור בתוך המועדון נדלק והלהקה מודה לקהל, שמתחיל את דרכו לכיוון היציאה. צעדתי מחוץ לבארבי ברגשות מעורבים. מצד אחד, בדיוק חזיתי פעם נוספת באחת מלהקות הלייב הטובות ביותר שיש לפלנטה שלנו להציע. מצד שני, זאת הייתה הפעם הראשונה ששיכרון החושים לא הקהה את המחשבה של "לאן הולכים מכאן?". טאטרן, שבתחילת דרכה הופיעה בחינם ברחבי העיר, מצאה את עצמה מול קהל מפולג אתמול בבארבי. זאת חוויה לא נעימה כל כך למאזין. הפופולאריות המתפרצת של הלהקה משכה באופן מבורך דם חדש, ונראה שזה לא התאים לחלק מהציניקנים התל אביביים. בתוך ההמון, כל מיני "יודעי דבר", שעדיין סבורים שטאטרן הם איזה להקת שוליים מסקרנת, כנראה זלזלו בקהל החדש שאולי לא עונה לתפיסה המעוותת שלהם של איך נראה קהל "טאטרני". "אחי אני כבר ראיתי אותם לפני 4 שנים באזור, תראה איך הטמבלים האלה רוקדים" זה משפט ששמעתי לא מעט אמש. כדרך קבע בהופעות הלהקה, אנשים הולכים לאיבוד, בקטע הכי טוב שיש. צעקות שחרור רנדומאליות ותנועות גוף ספונטניות הן דבר שבשגרה. נדמה שהיה קשה להתנתק אתמול ולהיות בתוך החוויה הזו במאת האחוזים.

  

  זיווג שמיימי. בנימינוב, מאיו , דקל

  כנראה שהבארבי כבר קטן על טאטרן, ולכן הלהקה צריכה לעשות חושבים ולהחליט לאן היא רוצה להגיע. בעיניי זה פשע שהלהקה לא מספיק ידועה מחוץ למחוזותינו. נכון, הם מבלים זמן לא מועט בהופעות ברחבי העולם, אך זה לא מספיק. הם צריכים להשתקע במקום רגוע יותר, פחות בועתי כמו תל אביב, ולגדול שם. לדוגמה, בטורונטו צמח הרכב לפני כמה שנים שהוא בעל דמיון רב לטאטרן וקוראים להם Badbadnotgood. גם הם טריו אינסטרומנטלי שיש ב-DNA שלו המון ג'אז, רק ש-BBNG גדלו במקום שבו להתפתחות המוזיקלית שלהם אין גבול. הסגנון שלהם, שמשלב היפ הופ וג'אז, לא חמק מאוזניי הראפרים הגדולים בארה"ב שהטובים מהם עבדו עם ההרכב. אם טאטרן לא יעשו צעד משמעותי אל עבר הבינלאומיות, הקלחת התל אביבית תשרוף אותם.

  תגובה אחת / כללי / איתי שומרי

  Like / Tweet

• 16 בנובמבר 2015

  Car Seat Headrest: הרכב האינטימי של וויל

  

  שנת 2010 הייתה קריטית לוויל טולדו. בשנה הזו וויל היה נער מתבגר בן 16. הוא גר בעיירה קטנטנה בשם ליזבורג שבווריג'יניה, ארה"ב, וכמו כל נער מתבגר התמודד עם שאלת מקומו במעגל החיים. כשאתה בן 16 הכל מרגיש גדול יותר, חשוב יותר, קשה יותר. אתה מרכז היקום של עצמך, והפרספקטיבה שלך על הסובבים אותך, על בני משפחתך, על חברים, על החיים ועל המוות, משתנה. את הדיאלוג שלו עם עצמו, ועם הסביבה, ניהל וויל באמצעות המוזיקה. כבר מגיל קטן ניגן על גיטרה וכתב שירים. וויל מגיע מעיירה קטנה בעלת דינמיקה מאד אינטימית. כמו בעיירות ספר רבות בארה"ב, לחלומות אין ממש מקום. המעגל המשפחתי צפוף וחונק, ולאלו שלא מתיישרים עם הקו הברור של לך תלמד-תביא פרנסה, צפויים קשיים רבים. וויל היה "עוף מוזר" בעיניי הסביבה.

  מתישהו בין שנת 2009 ל-2010 התחולל משבר בביתו של וויל. הוא לא מדבר עליו בגלוי בראיונות לכלי התקשורת השונים, אך מבעד לשיריו לאורך השנים ניתן לזהות חלקי סיפורים. הבית כבר לא היה מקום רגוע עבורו, גם לא חדרו הפרטי. הוא מצא את עצמו מחפש אחר פינה שקטה ובילה שעות רבות ברחוב, בבריחה מהבית. כעבור זמן מה, מצא וויל את מבוקשו. כשלא היו רואים, היה חומד את מפתחות הרכב המשפחתי, נסגר בו שעות על גבי שעות ועוסק בנגינה וכתיבה. לאחר מכן הוא קנה ציוד בסיסי והקליט את שיריו במושב האחורי.

  בשנת 2010 הקליט טולדו לא פחות מ-5 אלבומים באותו מושב אחורי, סשנים אשר סיפקו את ההשראה לשם של הפרויקט שלו: Car Seat Headrest. המושב האחורי היה מקום המפלט של וויל, המקום שבו הרגיש הכי חופשי ומשוחרר. את אלבומיו שיתף וויל ברשת החברתית בנאדקמפ, ולאט לאט צבר קהל מאזינים נאמן שמורכב ברובו מבני נוער מתוסכלים אחרים. סגנון המוזיקה שאפיין את ההוצאות הללו היה רוק לו-פיי עקב חוסר היכולת להקליט ברמה גבוה. אתיקת ה-DIY (עשה זאת בעצמך) אפיינה את כל עבודותיו של וויל, ועל כן צלילי השירים מחוספסים ולא מלוטשים. זמן מה לאחר מכן, עזב וויל את ביתו לסיאטל (איך לא?) ובמהלך לימודיו בקולג' הצטרפו אליו להרכב אנדרו כץ על התופים ואיתן איבס על הבס, מה שלמעשה הפך את הפרויקט הפרטי של וויל ללהקה של ממש, ויחד המשיכו והקליטו בצורה עצמאית עוד 6 אלבומים עד שנת 2015. עם כל אלבום שהם הקליטו ניתן לשמוע התפתחות בצליל של הלהקה, כאשר הם החלו לחקור כיוונים מוזיקליים רבים ביניהם שוגייז, דרים פופ, ופסיכדליה. בעוד שהמוזיקה שוויל יוצר לא מחדשת דבר ונשענת על הרכבים כמו דירהאנטר והסטרוקס עם נגיעות מלודיות ביץ' בויזיות, המקום בו הוא זורח הוא הטקסט. וויל הוא כותב מחונן, כזה שמפליא לתאר רגשות ואירועים בצורה חריפה ובוגרת. בהאזנה לאלבומיו, לא ניכר שהוא רק בן 22. כתיבתו מזכירה את זאת של קורט קוביין, שהצליח לסחוף אחריו דור שלם של בני נוער. וויל מתעסק במושג "בני נוער" לא מעט בשיריו, ואלבום האולפן הראשון של הלהקה, שהוקלט לאחר חתימת ההרכב על חוזה מקצועני עם הלייבל מטאדור, נקרא "Teens Of Style".

  

  ברכב הזה הכל התחיל...

  אחרי 11 אלבומים עצמאיים, כבר אי אפשר היה להתעלם מוויל וחבריו. כמות ההורדות של אלבומיו מאתר הבאנדקאמפ של הלהקה חצו את קו ה-25,000, ומטאדור הרימו את הכפפה והחתימו את הלהקה על חוזה ראשון. בסוף אוקטובר יצא אלבומם הראשון עם הלייבל החדש, שהוא אולי אלבום הבכורה המבושל ביותר אי פעם. "Teens of Style" למעשה מכיל אסופה של שירים מהרפרטואר העשיר של ההקלטות העצמאיות של הלהקה. לאחר הקלטת האלבום, הודיעו מטאדור שוויל וחבריו ישחררו אלבום נוסף ב-2016 עם חומרים חדשים לגמרי, מה שמעיד על האמונה הגדולה בלהקה.

  האלבום מקיים את סגנון הרוק הלו-פיי שמזוהה עם החומרים המוקדמים של הלהקה - חלק מהשירים בו נכתבו עוד בשנת 2010 באותו מושב אחורי. על אף פערי הזמן הברורים בין כתיבת השירים, האלבום מגובש בצורה יוצאת מן הכלל ומהווה מסע מוזיקלי מרתק. בגלל השוני באופן ההפקה של אלבומי לו-פיי, לא מדובר בהאזנה מיידית וקלה אך הצלילים המחוספסים וקולו מלא הדיסטורשן של וויל, מנתקים אותנו מכל מה ששמענו קודם, ומאפשרים לנו לצלול אל תוך השירים.

  האלבום נפתח עם קטע הרוק הפסיכדלי, "Sunburned Shirts" ועם "The Drum"', שיר שבו מספר וויל על הפער שבין הרצון להגשים את חלומותיו ובין הקשיים היומיומיים שמלווים אותו, כשהוא משווה את ההיגיון שלו לתוף שמכה בראשו מלא החלומות. האלבום ממשיך למעשה אל עבר עמוד השדרה שלו, לרצף של שלושה שירים מרכזיים. הרצף נפתח עם "Something Soon"' שיר שנכתב ב-2011 ובו וויל מספר בצורה כנה ויוצאת דופן על הקשיים שליוו את חייו בבית שלו, אותם קשיים שדחפו אותו לחפש מקום מפלט. הוא שר בצורה גלויה ובוגרת:

  "נושך את בגדיי בכדי לא לצרוח / לוקח כדורים כדי לא חלום

  אני רוצה לשבור משהו חשוב / אני רוצה לבעוט לאבא שלי בשוקיים"

  לאחר מכן מגיעה הרצועה "No Passion", שיר על דיכאון ועל בדידות. וויל כותב: "בחלומותיי המיניים הפרועים ביותר, אני חולם שאני צופה בפורנו, אבל יש כלכך הרבה אור שמש על המסך של הלפטופ שלי, שאני לא מצליח לראות שום דבר באופן ברור". ובכן, אין ספק שהברנש בילה זמן רב מדי בחדר חשוך. את הרצף מסיים " Times To Die", השיר הארוך ביותר באלבום (שש דקות וחמישים שניות) וכנראה המוצלח ביותר. השיר מתחיל בהתעסקות של וויל עם ההשוואה המתמדת בין הסביבה, לחייו שלו, והחתירה שלו נגד הזרם:

  "כל חבריי מתחתנים / כל חבריי בסדר עם אלוהים

  כל חבריי עושים כסף / אבל אמנות מקבלת מה שהיא רוצה, אמנות מקבלת מה שמגיע לה"

  השיר מדבר גם על החתימה הטרייה של הלהקה במטאדור ובלחצים והחששות שמלווים את וויל בעקבות זאת. אין ספק שהאמירה החמוצה-מתוקה של השיר, שבפזמונו שר וויל "שלכולנו כבר היה זמן טוב יותר למות", מעידה על ההתרגשות הגדולה שלו מהנקודה הנוכחית בה חייו נמצאים. סוף כל סוף החתימו אותו על חוזה הקלטות, סוף כל סוף הוא עושה את מה שהוא כלכך אוהב - לא זמן אידאלי למות נכון? האלבום ממשיך לספק טקסטים לפנתאון שיר אחר שיר, כאשר ברגע אחד מספר וויל בציניות על כך שאם ימות ימותו איתו כל הקבצים הסודיים ששמורים במחשב שלו, וברגע אחר של גילוי לב מספר על איך התאהב במייקל סטייפ, סולן להקת REM, כשהיה ילד, כי הרגיש שהמילים של סטייפ ממש נכתבו עליו.

  בשנת 2015 יצאו לאור כמה אלבומים משובחים מבחינה טקסטואלית, ביניהם אלה של Father John Misty והאחרון של Sufjan Stevens. אין ספק ש-Car Seat Headrest הוא אחד המצטיינים שבהם. הפרויקט כולו מזכיר לי במידה רבה את סרטו של ריצ'ארד לינקטייר "התבגרות", סרט שצולם במשך 12 שנים ועוקב אחר סיפור התבגרותו של ילד. יש אלמנטים רבים המשותפים לשני הפרויקטים הללו, ואין ספק כי שניהם יוצאים מהמדיום האמנותי הברור שלהם, מוזיקה וקולנוע, וחוקרים טריטוריות מרתקות נוספות. דרך שירי האלבום אנחנו עדים להתבגרותו והתפתחותו של טולדו, מהמושב האחורי הקפוא, ועד לכתבות צבע במגזינים הנחשבים בעולם המוזיקה, כמו הרולינג סטון והניו יורקר.

  

  לאחר ששמעתי את האלבום ויחד עם הסיפור המרתק המלווה אותו, צצו במוחי מספר שאלות, כאלה שחיברו אותי חזרה לשירות הצבאי שלי, לעמדת השמירה. נזכרתי איך בזמן שלי שם, בתוך השקט, דווקא במקום הכי מרוחק ולא הגיוני, הדברים תמיד הסתדרו לי בקלות: כל בעיה באה על פתרונה, כל שיר כתב את עצמו, וכל רעיון קיבל חיים. היה נדמה לי שכל החיים שלי מסודרים, וביום שאשתחרר אדע בדיוק מה לעשות, אבל לא כך היו הדברים. דווקא בתוך כל החופש הזה מצאתי את עצמי לא פעם מבולבל. מחסומים הם תמיד נקודת מוצא מצויינת ליצירתיות, וזו לא קלישאה. כשיש כל כך הרבה חופש בחירה, הרבה יותר קשה לקחת החלטה ולעשות את הדבר הנכון. אני שואל את עצמי כיצד יתמודדו וויל וחבריו עם חופש יצירה כה מוחלט, כאשר הם כבר חתומים על חוזה לאלבום נוסף, כזה שמאפשר להם להקליט איך שבא להם.

  כשוויל היה בורח לרכב המשפחתי הוא היה ממוקד, הוא הבין את המגבלות שלו ומצא דרכים מעוררות השראה להתמודד איתן. כל אלו גרמו למעריציו ללכת שבי אחרי השירים שלו כי הם היו אמת טהורה. עכשיו כשהגלגל התהפך, הוא ימצא עצמו בדירה חדשה, באולפן משוכלל ומרווח, ועם הרבה ציפיות. האם ימשיך עם סגנון הלו-פיי הכה מזוהה עמו? אולי, אבל אין ספק שזה כבר לא יהיה אותנטי כבעבר. הדלק שליווה את שיריו היה התעסקות בעולם הנעורים, אך האם גם אלבומו הבא יעסוק בכך? מטאדור כבר הכריזו שאלבומה הבא של הלהקה יקרא "Teens Of Denial" למרות שוויל כמעט בן 23.

  2 תגובות / כללי / איתי שומרי

  Like / Tweet

• 9 בנובמבר 2015

  הפרי של גן העדן: על החדש של Deafheaven

  

  איתי שומרי לקח את "New Bermuda", האלבום החדש של הלהקה מקליפורניה לפרדס נטוש באישון לילה וחזר מחויך ומסריח מתפוזים.

  זה היה ביום שישי, בערב השני של פסטיבל "אינדינגב" האחרון. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר, וקין והבל 90210 בדיוק סיימו את הסט המופרע שלהם. בעוד שרוב הקהל האמיץ נשאר לחכות למנה גדושה של כיף טהור בדמות המופע של קותימן, אני וחבריי עשינו את דרכינו חזרה למאהל. במשך שבוע שלם עמלתי וחתרתי לרגע הזה. "זרמו איתי", ביקשתי, "מבטיח לכם חוויה שלא תשכחו", "זה המופע המרכזי" הפצרתי, ולבסוף הם נענו לתחנוניי. כל הדרך חזרה לאוהל שלי, הייתי שקט, דרוך, כאילו אני יודע איזה סוד שאף אחד מהם עדיין לא מבין. בהגיענו למאהל, עשינו עצירה קצרה לצורך התארגנות. אחד היה אחראי על חטיפים ושתייה, אחר גלגל משהו לעשן, השלישי העמיס מחצלת קש גדולה שיהיה על מה לשבת, ואני אספתי את הרמקולים הניידים והמצויינים שלי, שהבאתי לפסטיבל במיוחד לכבוד הרגע הזה. היעד היה הפרדס של קיבוץ "גבולות" הסמוך למתחם הקמפינג. התחלנו במסע.

  אני מניח שאתם תוהים על מה כל המהומה, ובכן בואו נעצור לרגע ונחזור אחורה, להתחלה. Deafheaven הם להקת מטאל אמריקאית, במקור מסן-פרנסיסקו, שהחלה את דרכה ב-2010 כפרוייקט של שניי חבריי ילדות - ג'ורג' קלארק (שירה) וקרי מקוי (גיטרה) - והקליטה דמו ראשון שעורר את תשומת הלב של הסצנה המקומית. הצלחת הדמו הובילה להחתמתה על ידי הלייבל העצמאי Deathwish ב-2011, ולשחרור של אלבום הבכורה של ההרכב, "Roads To Judah". הלהקה, שבבסיסה שייכת לז'אנר הבלאק-מטאל, שמרה באלבום הבכורה על קווי האופי של המטאל השחור האווירתי שהיה פופולארי בארצות הברית באותן שנים, וכונה "הגל החדש של המטאל השחור האמריקאי". אבל ב-2013 הכול השתנה. אלבומה השני של הלהקה, "Sunbather", טרף את כל הקלפים, והיה לאחד האלבומים המוערכים ביותר באותה שנה, כאשר הוא זוכה לשלל שבחים ולתואר "אלבום הבלאק מטאל הגדול בכל הזמנים". אל תוך ה-DNA של דפהבן התווספו אלמנטים של שוגייז, פוסט-מטאל, ורוק אלטרנטיבי, מה שהפך את האלבום, שמגיע מאחד הז'אנרים היותר קיצוניים במטאל, לנגיש בצורה חסרת תקדים. לפתע, מאזינים רבים, שמטאל הוא לא כוס התה שלהם, נחשפו ללהקה וייצרו קיטוב רציני ברחבי הרשת. קהל הבלאק-מטאל המסורתי, לא קיבל את העובדה שלפתע, אל תוך חלקת האלוהים הקטנה שלו, משתרבבים מאזינים רבים, שמטאל זר להם לחלוטין, ומתייגים את התחום כטרנדי. אותו גרעין מסורתי, החל בציד מכשפות כנגד דפהבן, אותם כינה, להקת "היפסטר-מטאל", כאשר מנגד עמדו להגנתם מעריצים רבים.

  בין לילה, הפכה דפהבן לסנסציה עולמית. הלהקה הקטנטנה, שאת אלבומה השני כתבה בדירת החדר הפצפונת בסן פרנסיסקו שבה התגוררו קלארק, מקוי, ודניאל טרייסי המתופף, נקלעה למלחמת חורמה ששינתה לחלוטין את פניי הז'אנר. דפהבן כמו כל אמן אחר לפניהם שיצא מאזור הנוחות שלו ,עברה טלטלה רצינית. קלארק, שעבד אז בחברת קייטרינג בבית אבות מקומי, שר באלבום על התלות שהוא פיתח באהבה, בחלומות, וביצרים, אותה תלות שמנעה ממנו עד אז להאמין כי יש בו יותר ממה שנראה לעין, ראה כיצד כל החלומות שלו מתגשמים לנגד עיניו. החתירה של הלהקה אחר האמת האומנותית שלה, גבתה ממנה מחיר לא פשוט, אך דפהבן הם להקה שהולכת אחרי הלב שלה. עדות לכך ניתן לראות בעטיפה הורודה ויוצאת הדופן של "Sunbather" שמעידה על תחושת החוסר שייכות שחשו חברי הלהקה בתוך מסגרת של ז'אנר, שכולו מורכב מאווטסיידרים. עוד נדבר על העטיפה הוורודה, אבל בנתיים נחזור לאותו לילה קריר במדבר.

  

  שחור נגד ורוד: שני האלבומים האחרונים של דפהבן

  אחרי שהתאהבתי בהם ב-2013, אל אלבומם החדש, "New Bermuda", כבר הגעתי עם ציפיות. רכשתי אותו בהזמנה מוקדמת דרך אתר האינטרנט של הלהקה, ואת האלבום קיבלתי בדואר כמה ימים לפני פסטיבל אינדינגב יחד עם קובץ דיגיטלי שנשלח למייל שלי. דפהבן היא להקה טוטאלית, וככזו אין אף פרט שולי בכל החוויה שהם מנסים להעביר את המאזינים. את החלק הראשון בפאזל ניתן לייחס לעטיפת האלבום החדש, עטיפה שחורה ואפלה, שבמשיכות גסות של צבעים בהירים, משתקפת מעין דמות סהרורית. עבודת האומנות היפייפיה הזאת, היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה אפלה יותר. את רעיון הפרדס קיבלתי כאשר פתחתי את האלבום לראשונה.

  "ייתכן שנגזר עליי לשחזר את צעדיי, תחת האשלייה שאני עדיין חוקר" - ציטוט של אנדרה ברטון - סופר ומשורר צרפתי מאבות הסוריאליזם באומנות - קידם את פניי בתוך הכריכה הפנימית של האלבום. הבחירה של חבריי הלהקה להשתמש בציטוט הזה , ממחישה עד כמה הגבולות של דפהבן מטושטשים - עד לא קיימים. התפר הזה בין האלמוניות הרכה והקטיפתית של "Sunbather" לבין "New Bermuda" שהוא אלבום של להקה שחוותה כל כך הרבה, בזמן כה מועט, בהחלט ראוי לענות להגדרה "סוריאליסטי". הרמתי את הכפפה. "אלבום סוריאליסטי?" חשבתי לעצמי, "מה יותר מתאים מפרדס נטוש באמצע הלילה, תחת ירח מדברי".

  את הדרך אל היעד עשינו בעיקוף רציני, יצאנו מתחומי הפסטיבל והתחלנו להקיף את הפרדס בכדי למצוא נקודת פירצה, הרחק מן השומרים, כאשר מאחורינו המולת הפסטיבל הולכת ודועכת. הגענו לפינה נחמדה, פרסנו את המחצלת, לקחנו כמה שאיפות, ולחצתי פליי. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער של האלבום. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר. כמעט טראשיים. הליריקה של ג'ורג' קלארק נותנת חותם לשינוי החיצוני על עטיפת האלבומים, כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עבר הלהקה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' וטראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר, שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית , עוצמתית של רוק חללי. חבריי הלהקה העתיקו את מקום מגוריהם מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס לאחר הצלחת האלבום השני, ועזבו את אותה דירת חדר מעופשת. בקטע המסיים את "Luna" קלארק ממשיך לחלוק את רגשותיו על השינוי הקיצוני שעבר, כאשר הוא שר "יושב בשקט בחום לוהט, מדמיין מחדש את חיי הפרברים".

  השיר הבא "Baby blue" נפתח בקטע אינסטרומנטלי ארוך, שבו צוללת הלהקה אל מחוזות הפוסט-רוק, והוא מתחיל למעשה את החלק האקספרימנטלי של האלבום. "Come Back" נפתח עם גיטרה מלטפת של מקוי, שמיד נשברת לקטע דת' כבד ומסחרר, עד לנקודה בה השיר קורס לתוך קטע רוק אלטרנטיבי שהיה בקלות יכול להופיע באלבום האחרון של להקת Real Estate. דניאל טרייסי מוכיח לנו שהוא לא רק אחד ממתופפי המטאל הטובים ביותר כיום, אלא אחד המתופפים הטובים בעולם, כאשר הוא מציג ורסאטיליות מעוררת השראה. הקטע הסוגר את האלבום,"Gifts for the Earth", הוא כבר ממש יציאה. הוא נפתח בפריטת גיטרה פוסט-פאנקית היישר מהאייטיז, וממשיך וחוקר אלמנטים של רוק אלטרנטיבי, ואפילו בריט-פופ, כאשר חברי הלהקה ציינו שאחד המעברים בשיר מושפע ישירות מ-Oasis. באופן כללי, נדמה שלדפהבן יש רשימה ארוכה ולא צפויה של השפעות באלבום, כאשר הצליל הכל כך ייחודי של הלהקה עוטף את הכל יחד.

  מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים . ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין, על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. על ידי הענקת תחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו, ויחד עם זאת, משלים את האחר, "New Bermuda" אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי ועוצמתי לא פחות. דפהבן הם לא להקה מיידית. מי שלא רגיל לשמוע גיטרות מנסרות, תופים מפוצצים וסקרימינג צורם, עלול להיבהל בהתחלה. נסו לחשוב על המוזיקה שלהם כעל פרי, שמבחוץ קליפתו קשה ומרה, וככל שמסירים יותר שכבות כך מגלים אט אט את הטעם המתוק והכה מיוחד שלו. זאת חוויה מוזיקלית מעמיקה, של גילוי עצמי והסרת מחסומים. את הטקסטים קשה להבין ללא דף המילים, אבל ההכרח הזה מבקש ממך להשקיע עוד קצת מחשבה, ולאחר שנחשפים למילותיו החזקות של קלארק מגלים תמונה מרהיבה ומופלאה.

  כאשר הצלילים נדמו, והאלבום הגיע לסופו, מצאנו את עצמנו שוכבים תחת כיפת השמיים, מוקפים בריח של תפוזים. היינו יחד, אך כל אחד היה במסע משל עצמו. לא נאמרו הרבה מילים, ואת המעטות שנאמרו לחשנו, כשרק לפני רגע צלילי דיסטורשן ותופים מתפוצצים שאגו לכל עבר. חווית הפרדס נצרבה לי בתודעה, ובכל פעם שצלילי האלבום מתנגנים אני חוזר לאותו לילה במדבר.

  3 תגובות / כללי / איתי שומרי

  Like / Tweet