לגיטרות של אדם בן נון יש צליל לא שגרתי. הן יושבות בעולם הניסיוני של יוצרים כמו ת'רסטן מור מסוניק יות' וג'וני גרינווד מרדיוהד, גיטרות הרמוניות לא-הרמוניות. מסתבר שהוא משתמש בגיטרת באריטון שמלכתחילה מכוונת נמוך יותר מגיטרה רגילה, וגיטרת just intonation שמכוונת לפי הסדרה ההרמונית הטבעית של תדירות אחת, כולל מערכת סריגים שבן נון התקין בעצמו. מבולבלים? לא נורא, תלחצו פליי ופשוט תקשיבו.
1. מי אתה?
אדם בן נון.
2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
ממזכרת-בתיה והתחלתי לרצות לנגן כשראיתי חברה טובה מנגנת על גיטרה קלאסית - נדהמתי לראות מקרוב איך המיתרים זזים והתנועה הזאת עוררה בי חשק.
3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?
הייתי אומר שהיא מלאת אווירה אפלולית משהו ומנסה להתייחס לחלל שנוצר ולא רק להתקדמות בזמן.
4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?
זה פשוט השם האמיתי שלי. חשבתי לשנות אבל אף פעם לא הצלחתי לחשוב על משהו שהרגיש נכון מספיק. אולי זה עוד יקרה - מי יודע?
5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?
להגיע למחוזות רחוקים ולא מוכרים אבל להצליח לחזור משם עם רשמים שגם דודה שלי, אולי, תוכל ליהנות מהם.
6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?
מבשל, קורא, שותה.
7. ממה אתה מושפע?
אם הכוונה בשאלה היא להשפעות מוזיקליות אז אומר שאני מאוד אוהב את Swans ואת Death In June וכמובן את "האבות" דילן וכהן. אבל גם אומנים שעושים מוזיקה שאינה מבוססת שיר, אנשים כמו La Monte Young ו-Dylan Carlson מ-Earth.
8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
את "Time Machines" של Coil.
9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?
שלמה ארצי - "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת".
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
מייקל ג'ירה בהופעת הסולו שלו, כי הייתי בה וזאת הייתה אחת ההופעות הטובות שראיי בחיי. מה גם שכך דבנדרה בנהרט התחיל ויצא לו מזה רק טוב.
11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
העין מתעתעת, האוזן יודעת והאמת נמצאת ביד החלשה - עבר את מבחן הלא קלישאה? אני לא בטוח לגבי זה.
סגור לתגובות על אינטרו 88: אדם בן נון - ניסיון להתייחס לחלל שנוצר ולא רק להתקדמות בזמן / כללי / עידו שחם
קין והבל 90210 עובדים על אלבום חדש. זו ידיעה ששולחת רעם מחריש אוזניים לחובבי הכסאח בארץ בציפייה לשמוע מה הם יבשלו לנו הפעם אחרי אלבום הבכורה הפרוע "מסע הכזבים" והסאטירה הכבדה של "וידאודרום". למעשה, נוכל לשמוע את זה ביום שלישי 13.3 בבארבי איפה שהשלישייה תנגן שירים ישנים ותחשוף קטעים חדשים. בינתיים הזמנו את הטריו לספר מה ההשפעות על האלבום הקרוב: ממיסטיקה ג'ורג' האריסון סטייל, דרך הופעה של המלווינס בברלין ועד חזרה לאלבום הבכורה.
יונתן השילוני
בשנה האחרונה אנחנו עובדים במרץ על האלבום השלישי שלנו, והאמת שבפעם הראשונה מזה עשור שתחילת העבודה והחומרים באו יותר מהכיוון שלי. זה קשור מן הסתם להרבה דברים. הרבה חומר נאגר, ולמען האמת חלק מהחומרים שאני מביא לשולחן, כמו הרבה מהחומרים של שאול שעדיין בבנייה, בעצם ניצתו כבר לפני כמה שנים טובות, למעשה בתקופת "וידאודרום". לדוגמה, השיר "ברווז במטווח" התחיל להיכתב בשנת 2013 אחרי פרידה די איומה מבת זוג. הריפים המרכזיים וכמה מילים נכתבו, אבל לא התגבשו לכדי שיר, וככה יצא שרק בשלהי 2016 ולתוך 2017, אחרי עוד פרידה, הפעם יותר מפויסת ומפוכחת, השיר התגבש להיות מה שהוא.
בימים הראשונים שלו אני זוכר ששמעתי די הרבה Converge ושיר אחד ספציפי מאוד השפיע עליי בהקשר של "ברווז": "Grim Heart-Black Rose". משהו באקספוזיציה של הגיטרה הבודדת, אבל בעיקר בטקסט, נורא דיבר אליי, מעין הספד לאהבה שהיתה ואיננה, עם דימויים מורבידיים. היה גם סרט אנימציה של מישהו שלימד אותי במכללת ספיר עם חיילים ברווזים במטווח, והדימוי הזה נדבק לי.
בין כל החזרה שלנו לחדר החזרות והכתיבה, באופן אישי גם עברתי השנה סוג של תהליך נפשי ורוחני יוצא דופן שמאוד השפיע על הכתיבה שלי, חיפוש למשמעות וחתירה לעומק הנפש. וזה מתבטא בטקסטים בעיקר. מסעות פסיכדליים נטולי סמים, מיסטיקה ומדיטציה (כן) - אפשר להגיד שאני בתקופת ג'ורג' האריסון שאחרי פירוק הביטלס רק שאני עדיין בלהקת האם שלי. זה יומרני מאוד ואני שם על זה זין.
ואם בניימדרופ עסקינן, אז בשיר "ברווז במטווח" יש גם ציטוט חבוי של שם הסרט של רומן פולנסקי "ירח מר". סרט פחות מוכר שלו ולעתים ממש שנוא, שאני באופן אישי מאוד אוהב. הסרט מספר על סיפור אהבה מלא יצר שהופך לאט לאט ובצורה אימתית לסיוט נוראי, איך חוסר היכולת לשחרר משהו טוב יכול למחוק כל זכר של אהבה ולהשאיר רק טעם מר. אז בגדול השיר שבתוכו יש הרבה אמביוולנטית וקוטביות מנסה להגיע לשלום מסויים עם האובדן אבל תוך כדי צעקות ובכי. רומנטיקת מטאל.
ב-"הר הזהב", גם שיר חדש, יש משהו יותר קלאסי. מבחינה מוזיקלית הדמיון שלי לקח אותי למקומות של פנטזיית רוק סטייל בלאק סבאת' וזפלין, ריפים אייקונים ופשוטים, כשהטקסט נע בין האידאה של פסגה בלתי קיימת לבין חיי יומיום מלאי שביזות וניסיון בלתי נגמר להשיג משהו, כל דבר. הרצון להגיע לרגע הזה שאתה שם את היד שלך על האושר, והאם בכלל יש רגע כזה, ומשם להבין שבחוץ הכל זה הבל הבלים - הכל כבר נמצא בפנים מצד אחד, ומצד שני מהות החיים והיצירה היא מעגל אינסופי. השאלה היא באיזה מעגל אתה מסתובב במחוג אינסופי: מעגל של יצרנות או צרכנות.
הריף האחרון ב-"הר הזהב" היה ניסיון שלי להביא ריף בלאק סבאת' קלאסי. ניסיתי להביא את הווייב הזה של טוני, כל כך טיפשי שזה כבר גאוני, שני תווים וזהו. מעבר לזה אני יכול להגיד שראיתי את המלווינס פעמיים השנה. אחת מהן היתה בפסטיבל פסיכוטי בלוס אנג'לס, הם פתחו ואחריהם עלו בסדר כרונולוגי: פנטומס, קלאץ' פריימוס וטול. זה היה לא יאומן. הפעם השנייה היתה עם קין והבל 90210 בברלין, והיינו כל כך קרובים שזה היה כבר מאיים. מלווינס זה הכי טוב.
חומוס הסורי הוא חומוס אהוב שלתקופה מסוימת אכלתי ממנו כל יום וחשבתי שהוא עוזר לי לכתוב מוזיקה, אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא גרם למעי שלי להיות דביק ועצבני. היום אני מבשל בבית ומנגן על מנדולינות פורטוגזיות כדי להרגיע את הבטן תוך כדי שריקה. אני מקווה שאצליח להוציא רישיון נהיגה על רכב הילוכים לפני שהאלבום השלישי שלנו יצא, כי זה עוד שלב בהתבגרות שצריך לקרות, מקווה גם שזה יקרה לי לפני גיל 30 כי בסופו של דבר אני עוד בן 29. יש עוד הרבה חומרים על הצלחת, שיר שלישי בסרייה בשם "חתך הזהב" נחתך ונדבק בימים אלו, שיר שמדבר על הסוויט ספוט של הקיום, בין האושר לדיכאון, יש שם חתך זהב. ובין כל הדיבורים האלו על שירים חדשים וכתיבה, ואני כתבתי ואני ואני, בסופו של דבר הכל אנחנו סוגרים ביחד, יחידה מובחרת שיודעת לעבוד הכי טוב ביחד. הכל קורה בחדר החזרות או שלא קרה בכלל. תבואו לבארבי זונות.
איתמר לוי
אנחנו עובדים על האלבום השלישי שלנו ב-10 השנים האחרונות. חלקכם אולי לא יבינו, אבל לנגן שלוש פעמים בשבוע בערך שלוש שעות בכל פעם, בסגנון מוזיקלי כמו שאנחנו מנגנים - רוטינה כזאת נכנסת למחזור הדם שלך וזה די דופק אותך. הדפיקה הזאת זה הלחם והחמאה שלי בתקופה האחרונה: לקום בבוקר, להיפגש עם קין והבל (שאול ויונתן), להרכיב את הכלים, לשתות קפה שחור, לעשן סיגריה, להוריד ראש וליצור פרפרים של מבוכי הגיהנום החלל אהבה הסיוטים ועמקי הרגשות שלנו - אני בר מזל!
עד ממש לפני כמה חזרות התחלנו יותר לעבוד על חומרים של יונתן שנכתבו הרבה ממקום של כאב ויותר מדי מודעות עצמית. אני יכול להגיד שהשינוי שהבן אדם עבר בשנים האחרונות שגרם לו לכתוב מוזיקה כזאת הוא אדיר, קודם כל בשבילו, וגם בשביל שאול ובשבילי, וכמובן, הקהל שהולך לקבל שירים כנים, עצבניים ומרגשים. כמו שיונתן כתב החומרים של שאול עדיין בתהליך בנייה אבל כבר סיימנו לעבוד על שיר אחד שלו: "דיאטה" - שיר שקצת מזכיר לי האמת את התקופה של האלבום הראשון, שיר מהיר ועצבני שרק דוהר קדימה בצורה מסחררת על משקל של 9/8 ולא רוצה להיגמר עד שהוא מתפוצץ בכנראה הריף הכי טוב ששאול כתב.
החלק שלי בתוך החדר חזרות הוא בעיקר להקשיב (באמת שאני משתדל, אני בנאדם אימפולסיבי שחייב לגעת בהכל) ולתת את האינפוט שלי. אני יכול להגיד שכל חיי אני חוקר מוזיקה מכל ז'אנר: דרך רוק ומטאל בכל שנותיו, שנות ה-80 (new-wave, drak-wave, synth-pop, וכו'), מוזיקה אלקטרונית, מוזיקה קלאסית, טראנס והרבה פלייסטיישן. אני כותב את זה מכיוון שאני לא כותב שירים אבל אני חלק גדול מאוד בעיבודים של השירים. ברגע שיונתן או שאול משמיעים ריף חדש המוח שלי אוטומטית שולח זרועות לכל כיוון לראות מה יכול להתאים, לפתח, לרגש, לקצר, להשלים, לחרבן, להרוג. ֿההשפעות שלנו הם די בסיסיות כזה הנוגע למוזיקה שלנו, להקות כמו בלאק סבאת', מלווינס (שנסענו לראות אותם בשנה שעברה ביחד בברלין), פיית' נו מור ועוד אנשים טובים כאלה.
האלבום הבא שלנו מרגיש לי כמו משהו מאוד שלם ובוגר שאנחנו מייצרים בתהליך הרבה יותר נכון נעים וחזק! תגיעו לבארבי תשמעו קצת שירים חדשים תקבלו בראש - אנחנו לא נחייה לנצח רק הברווז מנצח!
שאול לוריא
אוסיף ואומר על הדברים המרגשים של חברי המרגשים שהכתיבה של האלבום החדש מרגשת בהרבה מכתיבת האלבומים הקודמים (כמה רגש). פייר אנחנו עדיין בתהליכי יצירה האמת. כל השירים על השולחן ושום דבר אינו באמת גמור, למרות שאנחנו כבר מופיעים איתם אז יש מצב שהם כן גמורים, אני לא יודע. וגם יכול להיות שהדברים יהיו הרבה פחות שכלתניים ממה שעשינו עד עכשיו. אם באלבומים הקודמים שרנו על ספרים וסרטים, הפעם אנחנו נכנסים לעולם פחות מצוטט ויותר אישי, עלוב, עצוב ומצחיק. זה שונה, זה הרבה יותר ממוקד, פחות טכני (לפרקים) ובעיקר פונה ללב, לרגש. אנחנו נותנים למלודיה ולטקסט להוביל אותנו. אלו שירים טובים, אני רוצה שנתקתק אותם.
האמת שמה שהכי מרגש אותי כרגע זו ההופעה בשלישי הקרוב בבארבי, כי אנחנו מנגנים לראשונה מזה חמש שנים את כל "מסע הכזבים" (אלבומנו הראשון) בכיוון המקורי שלו, כפי שניגנו אותו פעם, וזה נשמע ענק. זה כל כך כיף לחזור לנגן את האלבום הזה, ועוד על הגיטרות המקוריות שניגנו עליהן אז, ואיתמר עם אותם זוג מקלות, עושים את הטיים וורפ וקופצים אחורה בזמן לעבר ולראות פתאום איזה ילד כואב ומכאיב הייתי, לראות פתאום את איתמר ויונתן ולהיזכר שאני מאניש אותם כל הזמן במי שהם היו אז, בנערים.
זה אפילו מתחבר לי יותר לאלבום החדש שאנחנו כותבים מאשר האלבום השני שלנו. כאילו ב-"וידאודרום" הדידקטיות היתה הלך הרוח, אבל לפני זה, ב"מסע" פשוט ניגנו כמו חולי נפש. זו הייתה המנטרה גם: לנגן הכי חזק, הכי מהר, לצרוח הכי חזק. אני חושב שהצבנו לעצמנו יעד להיות הכי הארדקור שיש, וב-"וידאודרום" הלכנו הפוך: הכי "טייט", הכי "מטאל", הכל היה סטרילי, הקלטנו בערוצים וגם תהליך החשיבה היה נורא שכלתני ואיטי. לנגן עכשיו את "מסע הכזבים", רגע לפני שמתפוצץ לי בידיים האלבום החדש, מרגיש כל כך טבעי ומתחבר למה שאנחנו כותבים עכשיו - זה דומה יותר, זה חי יותר, זה מרגיש לי אנחנו. זו משפחה, זו שייכות. זה הבית.
זו סגירת מעגל ענקית עבורי, לנגן את שירים כמו "ההצגה האחרונה" ו-"הרפתקאה", כיוון שחשבתי שכבר לא נחזור אליהם, והנה אנחנו עומדים ומנגנים את זה וזה נשמע כמו שניגנו את זה פעם, לפני עשר שנים, כשכתבנו את זה. זה נשמע קלישאתי כזה כמו "להקת עבר שמתאחדת ומספרת שכדאי לבוא להופעת איחוד, כי בינתיים בחזרות זה נשמע בול כמו פעם!", אבל זה היופי, שאנחנו אמנם להקת עבר, אבל מעולם לא התפרקנו. אנחנו מנגנים כבר עשר שנים, לא הפסקנו, ולא נפסיק. אנחנו קין והבל והגענו ממאדים להקים מרפסת שמש ענקית שתמשול בבני אדם. ויהי אור.
עוד משהו לגבי ההופעה בשלישי הקרוב - אתם עומדים לשמוע את הלהקה שהכי הגניבה אותי השנה והם "כוכב אניס" הפנומנלים. זה יווני וזה מטאל וזה בעברית והשד יציל אותי מכמה שאני אוהב את זה. הם המסיבה הכי טובה בעולם ולדעתי הם הולכים להיות להקת הרוק המצליחה בישראל בתוך שנה. בואו לשמוע אותם (ואותנו) לפני כולם. מילה של שאול.
סגור לתגובות על מיסטיקה, המלווינס ומסע הכזבים: ההשפעות על האלבום הבא של קין והבל 90210 / כללי / עידו שחם
כששמעתי את המוזיקה של איפשהו היה לי רגע WTF - איך זה יכול להיות ששלישיית ילדים שבחיים לא שמעתי עליה עושה מוזיקה כל כך מגוונת וסופר טייט ועוד בעברית אבסטרקטית? יובל הרינג חטף אותם ללייבל שלו נוער אבוד והגדיר אותם בתור "משהו בין ג'אז תלמה ילין ל-Minutemen". אני אוסיף "נושאי המגבעת פוגשים את Fugazi", אבל באמת, כשלהקה אחת גוררת כל כך הרבה השוואות לכתפי ענקים, זה אומר פשוט שהם עושים משהו אותנטי וכדאי לבדוק את זה מהר לפני שזה יתפוצץ. נדיר לקבל להקה כל כך צעירה ברמת אומנותית כל כך גבוהה, בטח בימינו כשלהקות הגיטרות מתקשות לספק לקהל משהו רלוונטי לשנת 2018. אז זה זה.
1. מי חברי הלהקה?
איתמר קציר (תופים), אלעד מאירי (גיטרה) , דניאל אשכנזי (בס). כולם שרים.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
איתמר: למדנו יחד בתלמה ילין ויצא לנו לנגן יחד בכל מיני קבוצות, אבל אף פעם לא רק שלושתנו. אלעד ואני החלטנו שאנחנו רוצים לנגן שוב עם דניאל, הפעם רק שלושתנו, בהרכב חשמלי. לא ידענו אם דניאל ירצה כי הוא הבסיסט הכי טוב בעולם ונורא עמוס, אבל למזלנו הוא הסכים.
אלעד: היה משהו מצד אחד אוטופי ומצד שני מובן מאליו בהיווצרות של הלהקה. זה הרגיש כמו - "פףצץ" - זרמנו לזה ובלי ששמנו לב כבר בחזרה הראשונה נוצרה מוזיקה שאנחנו מנגנים עד היום.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
איתמר: בגדול, זה איזשהו סוג של פוסט-פאנק, ואנחנו נוטים לאוונגארד וללא לעשות את מה שצפוי.
דניאל: מסכים. אחד הדברים שאני הכי אוהב בלהקה, זה שאני מרגיש שאנחנו יכולים לעשות מה שבא ואנחנו לא מוגבלים.
אלעד: יפה וכבדה כמו חיה פרה-היסטורית.
איתמר: ההגדרה הכי טובה למוזיקה אי פעם.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
איתמר: כשהיינו בכתה יב' שיחקנו שלושתנו את שלוש הדמויות הראשיות בסרט הגמר של מיכאל ברקוביץ'. לסרט קראו ״איפשהו״ ובגדול הוא היה על שלושה חברים. אחרי שהקמנו את הלהקה וניסינו כל מיני שמות לא טובים, עלה הרעיון לקרוא לעצמנו על שם הסרט. בגדול אנחנו שלושה חברים.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
איתמר: אנחנו מנסים ליצור כמה שיותר מוזיקה ולהקליט כמה שיותר במהלך 2018. יש לנו EP בכורה שעומד לצאת בקרוב וייקרא "איפשהו הסרט", ואחריו אנחנו מתכננים לשחרר עוד המון דברים, בכמה שיותר כיוונים.
אלעד: כן. היום יוצאים לנו שירים שדוחקים אותנו ממש עד איזה גבול, גם מהירים וקצרים וגם הבעתיים ממש. אנחנו מקווים להמשיך לבטא את המציאות שלנו במוזיקה.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
איתמר: אני עובד ככתב האולימפי במדור הספורט של עיתון הארץ.
דניאל: אני סטודנט למוזיקה.
אלעד: אני בונה תפאורות מעץ לתערוכות.
7. ממה אתם מושפעים?
איתמר: במקור באתי מפרוג, ג'אז אירופאי מוזר ומוזיקה אפריקאית ולטינית. בסוף 2016 הייתי בגרמניה וגיליתי בחנות תקליטים להקת פאנק גרמנית מצוינת שנקראת Hans-A-Plast, שהמוכר שם ברקע. חזרתי והחלטתי שאני רוצה להתחיל לשמוע פאנק (החבר הכי טוב שלי הוא אנציקלופדיה למוזיקה אז הוא לקח אותי למסע שאינו נגמר בנבכי היוטיוב), ואיפשהו היתה קיימת בערך חודש אז גם התחלנו לנגן פאנק. לפני זה הייתי אנטי, כי לימדו אותי שהפאנק הרג את הפרוג. אנחנו מושפעים באמת מהמון, הייתי מציין את This Heat, King Crimson, The Smiths, Discharge כלהקות שהיו מאוד חשובות לי בתחילת הדרך של איפשהו. גם השפה העברית עצמה היא השפעה עצומה על כולנו.
אלעד: הייתי ילד מטאליסט. צ'אק שולדינר (Death) ופרדריק ת'ורדנדל (Meshuggah) הן השפעות גיטריסטיות חשובות מהתקופה הזו. שמעתי אז לא מעט ת'ראש קלאסי ומשם אולי הדרייב בריפים כמו של "ליברמן שר הביטחון". מתוך המטאל גדלו עליי ועלינו גם Slint ו-The Fall ו-This Heat ו-Rites Of Spring והאי פיים המחוברים של My Bloody Valentine וכל אלה חורצות קו חשוב באיפשהו. אני מושפע מאוד מאמנים ישראלים - אני כמעט בטוח שאחד מהשירים בריליס הבא נברא בג'אם שבו הייתי תחת השפעת רייסקינדר. הייתי מציין את קוסטה קפלן, חסן (Haxxan) ועוד כל מיני צמחים מטריפים של האקלים הישראלי ב-2018, את הגיטרה של גבריאל בלחסן והאלבום הראשון של אביתר בנאי. ומוזיקה עצובה, אני אוהב מוזיקה עצובה, כי היא אומרת שאפר להיות עצוב ובאותו זמן מוזיקה, כלומר עצוב ושמח. אני שומע מוזיקה קלאסית של המאה העשרים, ונדמה לי שאיפשהו סופגים גם את הרפש הזה.
דניאל: אני קצת רגשן, אז אתם עלולים לתפוס אותי עם ביורק, סמית'ס או פיונה אפל באוזניות בקלות.
אבל בכללי, אני מחובר במיוחד לכל החומרים של מיילס, המון מינגוס, לקולטריין כל כך וחומרים של ווין שורטר.
איתמר: בגלל זה הוא זכה לכינוי ג'אזיסט מניאק. באהבה כמובן.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
איתמר: "זיגי סטארדאסט והעכבישות המאודות" של דייויד בואי ז"ל.
אלעד: "Melodies from Mars" של Aphex Twin.
דניאל: "Interstellar Space" של קולטריין.
אלעד: פאנקיסטים אחושרמוטה.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
איתמר: לאף אלבום לא מגיע את זה. אבל אם צריך לבחור: עילי בוטנר וילדי החוץ, לא משנה איזה.
אלעד: לא יודע.
דניאל: אף אלבום.
איתמר: יצאנו חנונים אה?
דניאל: חנונים אחושרמוטה.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
איתמר: שאלה קשה. נראה לי שהפיקסיז.
אלעד: או את אייפקס טווין או את ברטוק מנגן באך, תכלס.
דניאל: כל כך פיקסיז.
איתמר: כן גם אייפקס טווין.
דניאל: תכל'ס גם אייפקס טווין.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
