שעה של אינדי אקלקטי מחבורת הזבל הלונדונית Fat White Family (בתמונה), דרך רצף פוסט-Pאנק לכבוד הסתיו, ועד לילדים הגראנג'ים מלוס אנג'לס Love Ghost (תיקון טעות: גילאי הלהקה הם בין 13-15).
הם שרופים על לואו-פיי, מתפקדים רק בקיץ, ולשם שלהם יש משמעות אחרת ממה שחשבתם - תכירו את Bad Date.
1. מי חברי הלהקה?
דני לוזון – שירה וגיטרה, איתמר נבו – בס וקולות, רודי ברזין – תופים וקולות.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
דני ואיתמר חברי ילדות מנתניה. עברנו יחד הרבה גלגולים מוזיקליים אבל מה שבאמת העיף לנו את המוח היו ההופעות שראינו בבית פיתקית בת”א, אליהן התחלנו ללכת באמצע העשור הקודם. גילינו שם שפה מוזיקלית חדשה ומסעירה ואתיקת DIY במובן הכי טהור ויפה שלה. רודי תמיד הסתובב באזורים המוזיקליים שלנו (הצימר פינת פיתקית) וברגע שנוצרה הזדמנות בקיץ שעבר להקים מחדש את הלהקה ולהתחיל לנגן עם רודי הרגשנו אהבה מצליל ראשון.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
בחצי חיוך, אפשר לקרוא לזה קסם הברדק המצ'וקמק. אנחנו מאוד מושפעים מהרכבי לואו-פיי, גאראז', ופוסט פאנק מחו"ל כגון Sebadoh, Pavement, The Fall ו-Ty Segall. אנחנו אוהבים את הסאונד הלא מצוחצח, אבל תמיד מחפשים להעביר הגיוון דרך אי הסדר. היבט נוסף בתיאור המוזיקה שלנו זה השילוב בין מקומי וחו”ל. כולנו התגוררנו תקופות בחו"ל וספגנו משם לא מעט. אבל היצירה שלנו גם מאוד מקומית.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
בגלגול הראשון של הלהקה ב-2011, כתבנו המון שירים פוליטיים על מגדר ומעמד. החזון היה קצת יותר פאנק, ברוח להקות כגון Fugazi ו-Crass. במשך תקופה ארוכה לא הצלחנו למצוא שם להרכב, ואז החלטנו לקרוא ללהקה על שם אחד השירים. זה מצחיק כי אפילו השיר הזה הוא לא באמת שיר על דייטים אלא יותר מראה שחורה המופנית כנגד סחים בורגנים, אבל אנחנו לא יכולים לשלוט באיך אנשים מפרשים את השם.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
אנחנו בסיטואציה מעניינת כי דני מתגורר ולומד כיום בקליפורניה. לכן הלהקה מתפקדת בעיקר כלהקת קיץ. אנחנו מנסים להספיק כמה שיותר בכל קיץ. בקיץ שעבר הופענו המון והקלטנו את אלבום הבכורה שלנו. הקיץ השקנו את האלבום, ולשמחתנו הספקנו גם לכתוב ולהקליט אי פי חדש שייצא בקיץ הבא.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
דני לומד לדוקטורט בספרות באוניברסיטת ברקלי; איתמר עובד בחנות טבע ורוקד סווינג; ורודי עובד בעיר, בין היתר במועדון הבסקולה.
7. ממה אתם מושפעים?
ההשפעה יכולה להגיע מהמון כיוונים: שיטוט בעיר, זוגיות, ספר טוב, פוליטיקאי מושחת, שיחה קולנית באוטובוס. אנחנו משתדלים תמיד לשמור על אוזן פתוחה למרחב שסביבנו ולהגיב אליו ביצירה.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
השאלה הכי קשה בעולם. מעדיפים לארוז תקליטים ולא בגדים. אם בכל זאת חייבים לבחור אחד, אז נלך על "Slanted and Enchanted" אלבום הבכורה המבריק של Pavement מ-1992 - להיטי זהב מוגשים ברישול מחויך וכובש. Stephen Malkmus הוא גיבור גיטרה ואחד האנשים הכי קולים בעולם.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
זה ממש לא משהו שמעניין אותנו לעשות.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
גם כאן יש מיליון ואחת תשובות אפשריות אז נלך על להקה שלצערנו כבר לא קיימת: מונו אדיקטד אסיד מן. לפני שעמי שלו כבש את העולם עם המונוטוניקס הוא הנהיג את ההרכב המבריק הזה ברוח השילוש הקדוש של דם יזע ואלכוהול. אנחנו מלאי געגועים למועדון הפטיפון ז"ל שבמידה רבה סלל את הדרך לאינספור להקות לואו פיי ופאנק מקומיות עכשוויות.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
אמנם לשלושתנו יש קילומטראז' לא קטן בסצנת השוליים המקומית, אבל הקיץ הזה היה מרגש במיוחד, כי זכינו לעבוד עם הרבה מוזיקאים, אמנים ואנשים שאנחנו ממש מעריצים כמו יוני כדן ועמית איצקר. אנחנו ממש מודים לכל מי שהושיט/ה יד ועזר/ה לקיץ שלנו להיות כ"כ פרודוקטיבי וכייפי. הסצנה המוזיקלית בתל אביב מעולה ברמה עולמית.
יצירה ישראלית באנגלית דורשת קפיצת מדרגה בשביל שהיא תוכל לשחק בליגה הבינלאומית, וזה בדיוק מה שעושה להקת I Was A Bastard. הממזרים לוחצים על הגז באלבום הבכורה כבר בקטע הפותח "Red Color", מזמינים אותנו לרייס ברמזור עם באס שעיר ותופים שתקועים בלופ וקולות בפלסטו עוקצני, וכשהרמזור מתחלף בסוף השיר הם משאירים אותנו בתוך האבק. מלבד הקטע "Inhale", האיטיות הכבדה של האי פי "In Your Great Heart" נשארה מאחור והלהקה מראה שיש לה הרבה יותר אנרגיות. המוזיקה שלהם מצלצלת ברוח האלטרנטיב של סוף שנות התשעים/תחילת האלפיים, כמו שאפשר לשמוע ב-"Air" עם הפסנתר והיבבות הרדיוהדים, או התיפוף הקליל ונגיעות הקלידים ב-"Anyhow" שמזכירה את Elbow של פעם. אבל IWAB לא נופלים במלכודת. הם מצליחים להיות מושפעים מבלי להישמע כמו חיקוי, לקחת את המוזיקה למקום האידיוסינקרטי שלהם. רוב שירי האלבום לוקחים מעל לחמש דקות עם שני שירים מעל לתשע. IWAB לוקחים את הזמן ונותנים למוזיקה להיפתח בקצב שלה, סוג של תוקעים אצבע משולשת ב-GIF מצויר לדור ה-ADHD שמחפש ריגושים קצרים ומהירים. מי שיש לו סבלנות, או ריטלין, יגלה שגם אם השירים ארוכים, IWAB מצליחים לגוון מבלי לאבד תחושה של אחידות, בין אם הם נשענים על באס-תופים כמו ב-"Elvoche" או יורדים לאקורדי גיטרה נקיים כמו ב-"Holiday". הלהקה הלכה על הפקה גרנדיוזית עם המון מקום לגיטרות, מה שנחתך בד"כ במיקס ישראלי טיפוסי לטובת הקולות, כך שכיף לגלות שהם הקליטו את האלבום בארץ ושעל המיקס אחראי עידן כץ, לשעבר גיטריסט להקת Drunk Machine. עטיפת האלבום מציגה חיה קדומה ועצומה שכל מה שנותר ממנה הוא שלד שקומץ של אנשים באו לראות. לצערי, זה כנראה יהיה המצב של IWAB בארץ, אבל הם עוברים את מבחן האלבום הישראלי באנגלית: השירים שלהם יכולים להתברג בתחנות אינדי גדולות כמו KEXP בין להקות כמו Suuns או Parquet Courts מבלי שמישהו יחשוד שהם לא באים מברוקלין.
