פוסטים מאת עידו שחם

  • Spectres בראיון: "תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד"

    העיר בריסטול בדרום אנגליה ידועה בעיקר בתור עיר המוצא של הטריפ הופ והדראם'נ'בייס ואמן הגרפיטי Banksy, אבל כל זה עלול להשתנות. הרכב הנויז-רוק Spectres עבר לעיר מדבון והביא לשם מתקפה בלתי מתפשרת של גיטרות מרושעות בהשפעת החלקים המחורעים של הרכבים כמו My Bloody Valentine ו-Jesus & Mary Chain, כפי שאפשר לשמוע באלבום הבכורה שלהם "Dying".

    ספקטרס לא מתחנפים לאף אחד: כמו המוזיקה, עטיפת האלבום והקליפים נוטים לצד האפל של הכוח; הם שיחררו שיר נושא משלהם לסרט הג'יימס בונד האחרון "Spectre" ביום שהסרט יצא, וה-BBC השמיעו אותו בטעות בתור שיר הנושא הרשמי של הסרט; והם הסתכסכו עם מועדון מקומי בבריסטול שהפיץ מייל בנסיון לאסור מהם להופיע, אך הם החלו לארגן הופעות משלהם במקומות לא שגרתיים כמו קריפטה מתחת לכנסייה. עכשיו הם באים להופעה ב-14.12 באוזןבר במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers החלומי, אז ניצלתי את ההזדמנות לשלוח מייל לסולן/גיטריסט ההרכב Joe Hatt (ראשון משמאל בתמונה) ולברר איתו כמה דברים.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני בדיוק עומד לצפות ב-Match of the Day (תכנית הכדורגל המרכזית ב-BBC -ע"ש) אחרי שעשיתי כמה נגיעות אחרונות באמנות של האלבום החדש שלנו. נחמד להיות בסלון חם לאחר שביליתי את שני הערבים האחרונים במערה.

    המוזיקה של ספקטרס נשמעת לי כמו חגיגה של חושך. איך אתם אוהבים להתחבר לצד האפל שלכם?

    נחמד לשמוע את זה. אני חושב שאנחנו מתחברים לצד האפל שלנו דרך המוזיקה. זו החדוה שלנו.

    הקליפ של "Mirror" היה אחד מהקליפים המטרידים שראיתי ב-2015. מאיפה הגיע הרעיון?

    זה קליפ שנוצר על ידי הצלמת/קולנוענית Stephanie Third. אני חושב שהיא הגיעה לרעיון לזה בזמן שהיא צפתה בנו מנגנים את השיר בהופעה. היא רצה אלינו אחרי ההופעה והיה לה את הרעיון המלא בו במקום וזה עבד בצורה מושלמת.

    העטיפה של אלבום הבכורה שלכם "Dying" גם מאוד מובחנת. מה הסיפור מאחוריה?

    קיווינו ליצור תמונה שתהיה קלסטרופובית ומרשימה באופן מידי ואני חושב שזה מה שעשינו. התמונה יכולה להתפרש בשתי צורות: מישהו שלוקח את הנשימה האחרונה שלו, או את הנשימה הראשונה שלו אחרי שהוא כמעט טבע. התמונה צולמה בבריכה מתנפחת בחצר האחורית שלי, ואני חושב שזה היה די מדאיג לשכנים.

    בעמוד הפייסבוק שלכם יש תמונה עם חבל לתליה ליד הבמה והכיתוב "Ain't no party like a Spectres party". תוכל לספר לנו מה קורה שם?

    חה! זה היה באירוע ליל הקדושים שלנו "Dark Habbits" שהרמנו במאהל צופים. "Dark Habbits" הוא פנזין שיצרנו בשלושת השנים האחרונות, עשינו שמונה מהם עד עכשיו וזו הפעם הראשונה שעשינו לזה "השקה". היתה שם מוזיקה חיה, צ'יזבטים, והקרנות של סרטי אימה. החבל היה רפרנס לסינגל "The Heights" ששחררנו בליל כל הקדושים. ניסינו ליצור חוש הומור אפל ברוב החומר שלנו, והחבל הוא פשוט ניסיון לעשות קצת כיף ובאותו הזמן לגרום לחוסר נוחות.

    אחד מהפוסטים שלכם מספר שנשלח אימייל למפיקים לא לתת לספקטרס להופיע במועדונים שלהם. מדוע זה קרה? האם יש לכם בעיות למצוא איפה להופיע בימינו?

    זה סיפור מאוד ארוך, אבל בפשטות זה קרה בגלל שהיה לנו את החוצפה להתווכח עם מועדון כשהרגשנו שהתייחסו אלינו באופן לא הוגן. אני לא חושב שלהקות חדשות בעיר עושות את זה, אז הם הגיבו בכך שהם סיפרו למפיקים אחרים שאנחנו עושים צרות. הכל בסדר בשארית בריטניה ואירופה, אבל בבריסטול אנחנו נוטים להרים כרגע הופעות משלנו וזה הרבה יותר כיף. יש תשובה הרבה יותר ארוכה מזה, אבל עורכי הדין שלנו לא נותנים לנו להגיד אותה.

    בהתחשב בכך שהרמתם הופעה בקריפטה, אם הייתם יכולים להופיע בכל מקום בעולם, ללא מגבלות, איפה הייתם מופיעים ולמה?

    תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד. אנחנו לא בטוחים עם מי אפשר לדבר כדי שיעזרו לנו להגשים את זה.

    האלבום שלכם זכה לרימיקסים מאמנים כמו Factory Floor, Hookworms, וגם Stuart Braithwaite מ-Mogwai. איך זה היה לשמוע רימיקסים לשירים שלכם? איזה רימיקס הכי הפתיע אותך?

    אני חייב להודות שלא התלהבתי ב-100% מהרימיקס של מוגוואי כשהוא חזר אלינו. בלב רציתי שזה ישמע כמו מוגוואי מתקופת "Like Herod" והתעניינתי לשמוע מה הוא יעשה עם הגיטרות האטונליות הנוראיות שלנו, אבל זה יצא להפך לגמרי. ברגע שהתגברתי על זה, הבנתי שהוא איכשהו הצליח לגרום לאחד מהשירים הכי אפלים שלנו להישמע כמו משהו כמעט יפה. גאוני.

    אתם הולכים להופיע בליין ה-Tel Aviv Shoegazers. מה דעתך על כל עניין השוגייז? האם אתם רואים את עצמכם בתור להקת שוגייז?

    לא במיוחד. זה אותו הדבר עם תווית ה-"פסיכדלי" שמדביקים עלינו, אבל אני לא באמת בטוח לאן אנחנו מתאימים. כשהתחלנו, הקטע של השוגייז היה קצת יותר הגיוני כי המוזיקה שלנו לא היתה שורטת כמו שהיא היום ואני מניח שחתמנו בלייבל שנחשב טכנית ללייבל של שוגייז אז זה מאיפה שזה מגיע. מה דעתך?

    בתור אמנים שאוהבים לאתגר את עצמם, מה הדבר הבא שתרצו לעשות?

    אנחנו מאוד רוצים שההופעה החיה שלנו תתאים לשאיפות שיש לנו לגביה. אנחנו תקועים בגלל העובדה שאין לנו כסף או תקציב וכד' שנוכל להשקיע בהפקה החיה. בגלל האופי של הסאונד שלנו ההופעה תמיד מאוד גולמית בלי קשר לעד כמה התכוננו, אבל היינו שמחים לעשות ניסויים עם אורות, ויז'ואלז, ודרכים אחרות לשאוב את הקהל לעולם שלנו.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    רק שאנחנו לא יכולים לחכות להגיע אליכם ולנגן בשביל קהל חדש לגמרי!

  • המאזין ברדיו 166: בכורה אינטרגלקטית ל-"Katastroffa" של Midnight Peacocks

    בכורה אינטרגלקטית ל-"Katastroffa", האלבום הקטלני החדש של Midnight Peacocks. זמר/באסיסט/גורו ההרכב איתן רדושינסקי התארח באולפן וסיפר על שירי האלבום וההיסטוריה הקרקסית של ההרכב לקראת ההשקה ב-16.12 בבסקולה.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 41: Mayonesa - פרוגרסיב-פוסט-פאנק חיפאי

    הרבה להקות קמות ונופלות, אבל זה היה מבאס במיוחד כשלהקת ויתרתי ויתרה. ויתרתי הביאו סאטירה עברית מבריקה על מצע של Pאנק רוק מכסח, והיו בעצם הזרוע המוזיקלית של איתי זבולון, או יניר האחמ"ש כפי שרובכם מכירים אותו. אבל עכשיו הוא חוזר עם להקה חדשה: Mayonesa. זבולון השאיר מאחוריו את הדאחקות בשפת הקודש ומציג במיונזה אינדי-רוק רגיש באנגלית, קצת ברוח הלהקות מתחילת שנות האלפיים כמו The Walkie Talkies ו-Mad Choice. בואו נכיר.

    1. מי חברי הלהקה?

    עופר ביימל - תופים, טל מרקוס - בס, איתי זבולון - גיטרה ושירה.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    חיפאים. מרקוס ואיתי חברי ילדות. הכרנו במרכז חורב בפורים וניגנו את כל השירים של מטאליקה רצוף. את עופר הכרנו מחיפה אבל מרחוק. לפני שנתיים, איתי פגש בו במקרה בארה"ב בפסטיבל ברנינג-מן והם נדרו להתאהב.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    מזיגה של המון סגנונות. כל מה שגדלנו עליו בבלנדר. אם חייבים להגדיר: פרוגרסיב-פוסט-פאנק.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    כשמרקוס בא לבקר את איתי במקסיקו, הדמיון של אנגלית לספרדית (ואולי זה ההפך) הצחיק אותנו. חוץ מזה, תמיד אהבנו רטבים.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לתת בראש. לרגש. לפתוח תדרים. להרקיד. לחקור סאונד, עומק והבעה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    עופר מנגן בכ-500 הרכבים נוספים. מרקוס מנגן בכ-600 + מפיק מתחם באינדינגב. איתי היפי נווד מורה ליוגה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    הכל. באמת. קטניות. טבע. דממה ורעש. חברות. מין. ריקודים. אלכוהול והימנעות ממנו.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    מרקוס: Fleet Foxes - Fleet Foxes
    עופר: Rival Consoles - Odyssey
    איתי: Neutral Milk Hotel - In the Aeroplane Over the Sea

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    HITMAN 7. מצד שני אנו חבים לו את חיינו.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    היינו ממש ממש שמחים לאחד את Grandaddy ובהזדמנות זו לחמם אותם.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אנחנו מאוד שמחים לעבוד ביחד. מאוד שמחים ליצור ולאכול ביחד טחינה. מאוד שמחים לחקור מוזיקה ומקווים שכמה שיותר אנשים יוכלו להנות מזה. אה, ואמן ויהיה שלום.

    הופעות קרובות:
    24.12, המחסן, באר שבע

  • פוסט אורח: 7 הרכבי אינדי שווים מאוסטריה

    כשהלכתי לפסטיבל השואוקייס Waves Vienna לפני שנתיים יצא לי להכיר את Bernadette Karner, ג'אנקי של מוזיקה ופסטיבלים שהצליחה להפוך את זה למחייתה. היא הגיעה לארץ לא מזמן לכבוד השואוקייס האוסטרי Austrian Heartbeats, אז ביקשתי ממנה לשלוח לנו המלצות לאינדי האוסטרי האהוב עליה.

    לפני יותר מעשור התחלתי ללכת לפסטיבלי שואוקייס וכנסים כמו Eurosonic, Bylarm, Spot (ולפני כמה שבועות גם לאירוע Austrian Heartbeats בקולי עלמא) בתור מעריצה של מוזיקה סקנדינבית (בזמנו). בימים ההם עדיין כתבתי ביקורות וכתבות קטנות לכמה אתרים ומגזינים באוסטריה. לא בדיוק הבנתי למה האמנים האהובים עלי אף פעם לא הגיעו לוינה, ולמה לא היו יותר אמנים אוסטריים (טוב, לפי ההתרשמות שלי) או נציגים שהלכו לאירועים שכאלה, אם בכלל. ניסיתי לשנות את זה באיזושהי צורה, ודיברתי עם ועל לייבלים, סוכנויות, והרכבים שיצרתי איתם קשר בכל הזדמנות שיכלתי. זה היה נטוורקינג עם מטרה, אבל מבלי שביקשו ממני ומבלי שהיה לי פרוייקט משלי. באוגוסט 2013 הקמתי סוף כל סוף את Rhythm & Clues 77, חברה משלי לניהול אמנים. מאז עבדתי עם Velojet, Polkov, ולאחרונה, Farewell Dear Ghost, MOLLY, ו-Aux Portes.

    Farewell Dear Ghost - We Were Wild Once

    לפעמים את אמורה להיות במועדון אחר, בהופעה אחרת, ואת כבר די מאחרת, אבל את מגיעה למקום אחר בכל מקרה, רק כדי להגיד "היי" לחברה, ופתאום את לא יכולה לזוז או ללכת בגלל הקול הזה. הקול הזה! החלקלקות הזו! התאהבתי מיד במוזיקה של Farewell Dear Ghost. אני אסירת תודה להיות חלק מהצוות שלהם.

    Polkov - Forgotten Babies

    בסוף 2016 האלבום השני של Polkov יצא סוף כל סוף לאור, ולאחר מכן יהיה טור קצר. ואז הם יצאו להפסקה לזמן בלתי מוגבל. אני כבר מתגעגעת.

    MOLLY - Sun Sun Sun

    לקח לי פחות מרגע כדי להתאהב ב-MOLLY, אולי בגלל ששוגייז זה לגמרי כוס התה שלי. זה השיר והוידאו הראשון שהם שחררו אי פעם. תהנו, ותשאלו את עצמכם איך זה יכול להיות שהסאונד שלהם נשמע כל כך מגובש בשלב כל כך מוקדם בקריירה שלהם בתור להקה.

    Hearts Hearts - AAA

    תקשיבו לסינגל האחרון של Hearts Hearts, כדי שאחרי שהם יהיו מפורסים תוכלו להגיד לחברים שלכם שהערצתם אותם מההתחלה.

    Flut - Tiefschlaf

    מי לא אוהב את האייטיז, נכון? יופי של גישה ונוכחות בימתית מושלמת.

    Hella Comet - Swim / Like Elephants - Forest

    Hella Comet ו-Like Elephants הם רק שני אמנים מתוך הלייבל המעולה Noise Appeal, שלדעתי הוא ממש אנדרייטד. תבדקו את הריליסים שלהם, אבל תתחילו עם Like Elepehants ו-Hella Comet. למה אפשר לצפות? השם של הלייבל נותן רמז כבד.

  • Mary Ocher בפוסט אורח: מדריך אוצ'ר לעולם

    מרי אוצ'ר תמיד היתה דמות אניגמטית בסצנת האינדי הישראלית. שמעתי עליה בזכות הלהקה עם השם הגאוני Mary And The Baby Cheeses שעשו מוזיקה אקלקטית ועקמומית ברוח שנות האלפיים. אך מרי עברה לברלין ב-2007, יצאה לקריירת סולו, והספיקה להוציא ארבעה אלבומים (החמישי בדרך) ולהופיע ברחבי תבל. ביום שבת ה-3.12 היא תחזור לתל אביב עם הופעה חינמית באוגנדה, ולכבוד המאורע הזמנו אותה לספר על העולם דרך המשקפיים שלה.

    תל אביב היתה בית מגיל ארבע ועד עשרים. ראיתי את הניינטיז ומחצית מהנוטיז חולפים דרך חלונות הראווה של דיזנגוף סנטר, והיום יותר מאי פעם אני מרגישה כמו תיירת בעודי קופצת לביקור. תמיד ידעתי שלא אוכל להישאר. אך לא ידעתי כמה פשוט זה יהיה, במבט חטוף לאחור. עזבתי בהיעדר אמצעים מוחלט ועם ידיעה מעבר לכל ספק שזה הדבר הנכון לעשות. במהלך השנים האחרונות הופעתי בארבע יבשות, אבל לא חזרתי להופיע בישראל. ודומה שהצביון המוזיקלי השתנה לחלוטין: לוקיישנים חדשים, חנויות תקליטים טריות, אני סקרנית לראות מי הקהל, מה הם עושים במשך היום, איך הם משלמים שכר דירה? וכן, להימנע מויכוחים פוליטיים.

    פרט ללטיפת האגו המסיבית שנגינה בפני קהל תספק, ההיבט הסוצילאי המצוי בשפע, הכרוך בנסיעות ממקום למקום, הוא שעשה את אורך החיים הזה לחלוטין מדבק. כשאני לא מופיעה/נוסעת ממקום למקום אני מטפסת על הקירות בציפייה לנסיעה הבאה. שום דבר לא ישתווה לביקור ראשון בארץ חדשה. ולמרות שטכנית זו לא בדיוק ארץ, לפני כמה ימים קראתי על אנטרקטיקה, או הקוטב הדרומי, כמות ראויה למדי של פינגווינים וראויה פחות של בני אדם, בכל אופן, ממשלת ארצות הברית מציעה תכנית מימון לאמנים שתקפיץ אתכם מאמריקה הצפונית לקוטב. דיל די משתלם.

    הרי סיכום מופרך של קפיצות פזיזות ממקום למקום:

    סין

    במהלך סיבוב הופעות בדרום-מזרח אסיה קפצתי לגיחה של 48 שעות בשאנגחאי. שבועות מספר מראש התבקשתי לשלוח את רשימת השירים והליריקס למשרד התרבות (נדמה לי שכך היה מכונה). הפרומוטר (האמריקאי) הבטיח שאין סיבה לדאוג, הם לא מקפידים על ליריקס "בעייתים" באנגלית. ובכל זאת, כמה מהשורות מתוך "דה סאונד אוף וור" לא נתנו לי מנוחה, חרדה מפני שאילו איזכורים אנטי-לאומניים ואנטי-מיליטריסטיים עלולים להצטייר בנוסף כאנטי-סיניים. אך לא שמעתי מהם ולו ציוץ. ההופעה התקיימה כמתוכנן וללא בעיות, למרות שנאלצתי לקפוץ למונית משדה התעופה לסאונדצ'ק חפוז. המופע הפותח היה צמד מונגולי מסורתי, עם שירת גרון ונגינה במורין חור (הדומה לכינור, לו כינור היה מרובע). במועדון לילה מערבי הקונטקסט נראה היה קלוש לחלוטין, מה שהוסיף לערב אפיל מסוים של מסתורין.

    הידעתם? שמונגולית נכתבת באלפבית קירילי?

    שאנגחאי: ארנקים מקוריים בשוק

    שאנגחאי: ארנקים מקוריים בשוק



    ארה"ב

    ארצות הברית תזדקק יתכן לפרק שלם, לא רק משום שהיא ענקית, אלא משום שביליתי בה כמה וכמה חודשים של נסיעות ארוכות מדי יום. אני בטוחה שראיתי יותר אמריקה מאמריקאי ממוצא. ומעולם לא נתקלתי באנדרגאראונד יותר אידיאליסטי ומסור. בכל עיירה קטנה לפחות קבוצת צעירים נרגשים אחת מארגנת הופעות במוסכים, פיצריות, חנויות יד שניה, ספריות וכל חלל נגיש. הרגישות לאפליה על רקע גיל או ניידות בסצנות הדי.איי.ויי השונות אינה דומה לשום דבר אחר שאי פעם ראיתי. תחושת הקהילה, העזרה ההדדית, היא ההפך המוחלט מאירופה, בה אזרח ממוצע יעדיף לסמוך על הרשויות, בארה"ב ההטבות הסוציאליות כל כך מועטות, שמוטב להתייחס לשכן טוב מאוד.

    בשלב מסוים תכננו לעבור לקליפורניה, אותה אני לא מחבבת במיוחד, אבל בעלי, אמן קאסטמייזינג היה מהופנט לחלוטין, וכל ביקור היה מסב תחושה נעימה של פמילייריות עם קהילת אספני האופנועים ומכוניות הוינטאג' (שלא לדבר על חברי כנופיות, שאפילו איתם היה מתיידד). בכל אופן, האמריקה הגדולה שהכרנו מהוליווד, היא אך זקיק קטן ממדינה ענקית שהעוני והעליבות שלה לא יודעת גבול. לא ראיתי עוני דומה בשום מדינה המכונה מדינת עולם ראשון. בתי פחונים, ערימות אשפה, המונים מחכים בצמתים בין עירוניים, מבקשים שטר כדי לקנות ביג מק, ולו תנסה להציע להם פרי או סנדביץ', הם ינחרו בבוז.

    הידעתם? שנכון ל-2014, בשבע מדינות בארה”ב אתאיסט לא יכול לרוץ בבחירות המקומיות? בהן ארקנסו, מיסיסיפי, צפון ודרום קרוליינה, טנסי, טקסס ומרילנד (מרילנד!? יאפ!)!

    אוצ'ר במשחק "Jeopardy!" אלקטרוני

    ארה"ב: משחק "Jeopardy!" אלקטרוני



    סינגפור

    נכון להיום ביקרתי בסינגפור פעמיים, פעם אחת לגיחה לילית בין טיסות ופעם נוספת להופעה. בביקור הראשון מצאתי עיר ריקה לחלוטין, עם נמל עצום ושקט, חנויות סגורות וכמות זעומה של נפשות חיות למחצה ישובות בכיסאות פלסטיק לרגלי בנייני קומות מרובעים. בביקור השני, מלווה בפרומוטרית ממוצא סיני-אוסטרלי ובפרובקטור הסימפאטי קירין ג'יי קלינאן, אותו חיממתי בערב, העיר התגלתה כקפסולה עתידנית עם אוכלוסיה מעורבת של סינים, הודים, אינדו-מלאיים והרבה מאוד בנקאים לבנים דוברי אנגלית. קירין רכש תלבושת הודית מסורתית שלמה בליטל אינדיה, והמשכנו למקדש הינדי בו נערך טקס המלווה בתופים ושירת ילדות כבנות עשר. לא טעמתי דוריאן באף אחד מהביקורים, השמועה אומרת שהפרי המשונה מריח ככפות רגליים לא מאוד טריות.

    הידעתם? שבסינגפור לעיסת מסטיק אסורה בהחלט משנת 2004? יריקת מסטיק מלווה בקנס של $700?

    קניות בסינגפור עם אוצ'ר וקירין

    סינגפור: קניות עם אוצ'ר וקירין

    רוסיה

    גדלתי בוואקום בין תרבות אחת לאחרת, מוסקבה היתה מקום זר בשבילי לא פחות מלונדון, או ריגה לצורך העניין. העיר שהכרתי בביקורים חוזרים היתה שיעור מזורז בסוציולוגיה של אירופה המזרחית. מלאה בבוז כלפי עברה הקומוניסטי (ששש!) וקנאה מהולה באהדה כלפי המערב, המספק פראדה, גוצ'י ומקדונלדס לכל דורש. ולמרות כל הסדקים שראיתי, התקשורת הרוסית, הפרומוטרים והקהל מתייחסים אליי כאל אחת מהם, נציגת חוץ או כדומה. האם זו גאווה לאומית? תחושה משונה שלעולם לא אוכל להבין.

    וכך בין פערים כלכליים עצומים, הייפר-קפיטליזם מטורף, פחד מפני הומוסקסואליות ופמיניזם, מצאתי תמיכה במקום מאוד מפתיע. עד 2010 לא הכרתי להקות רוסיות, פרט ללהקות קאלט מסוימות מהאייטיז וויסוצקי. בשנים האחרונות, בעזרת האינטרנט ופופולריות לייבלים קטנים שמפיצים בעיקר קלטות, הכרתי כמה הרכבים, שעם חלקם חלקנו במה בשנים האחרונות. עם אייז'ן וימן און דה טלפון אפילו הקלטנו שיר ביחד, באחד ממגדלי האימה הסוציאליסטים בפרברים..

    הידעתם? ב-2013 פוטין תמך בחוק האוסר לספר לילדים על קיומם של גייז, יאפ.

    מוסקבה עם ההרכב Asian Women on the Telephone

    מוסקבה: אוצ'ר עם ההרכב Asian Women on the Telephone

    צרפת

    אני מאוד אוהבת לשוטט ברחובות פריז הריקים באמצע הלילה. גם בבלוויל, גם אם מטונף ומסריח ויתכן מאוד שאיזשהו טיפוס ינסה את מזלו בהטרדה. חיפשתי את סיפורה של ליזי מרסייר דקלו בסמטאות, אבל אף אחד לא זוכר. מספר הפעמים שהוטסתי לנגן במסיבות גייז טרנדיות בשביל טיפוסים קוסמופוליטיים משעשעים, מכפה על גסות הרוח שלא קיימת בשום מקום אחר (פרט לפתיחת העונה בלוונברוי, משכן האמנות בציריך, אולי), אפילו כמעט על הפעם שכל הכסף שלי נגנב מהבק-סטייג', והפרומוטר אמר "מה חשבת - זאת פריז!" ואף אחד אפילו לא התנצל. וכל העובדים המרושעים של חנות הספרים הכי יקרה, כלומר, טובה, בעולם, שייקספיר אנד קומפני.

    הידעתם? כל רכבת שצריכה להגיע לכל מקום שהוא בצרפת חייבת לעבור דרך פריז, או לפחות כך זה מרגיש.

    וייטנאם

    לו אמא ואבא ראו את האנוי ב-2015, עיניהם היו חשכות. דגלים אדומים עליזים, כרזות פרופגנדה. וכמות מגונה לחלוטין של מבקרים אירופאים ואוסטרליים. הלוקיישן עצמו, שאירח באותה השנה אינספור הרכבים ודיג'ייז "מהמערב", אוסם טייפס פרום אפריקה למשל, מנוהל על ידי צמד בריטים. דומה שרוב הפרומוטרים במזרח אסיה הם אנשי תעשייה אנגלים שמאסו במזג האוויר האנגלי. הייתי מעט מאוכזבת לגלות כל כך הרבה פרצופים לבנים בקהל, בחורה גרמניה אחת אפילו הזכירה לי אחר כך בנירנברג את "ההופעה ההיא בהאנוי".

    הידעתם? קפה עם ביצה מוקצפת הוא מעין ואריאציה מקומית לעוגה נוזלית מתוקה להחריד. אפשר לסמן וי.

    שוק דונג חוואן המקורי בהאנוי, וייטנאם

    וויטנאם: דונג שוואן מרקט המקורי בהאנוי

    איסלנד

    חברים יקרים, רייקוייק, בירת איסלנד מאכלסת כשליש מאוכלוסית תל אביב, ועם זאת, חנות תקליטים שלמה ובת שתי קומות מייצגת אך ורק מוזיקה מקומית. ביקרתי באיסלנד בקיץ, מה שאומר שהלילה היה בהיר והדיג'יי סט שהסתיים בארבע בבוקר הרגיש כאילו נגמר אך באמצע היום. ההופעה החיה התחילה ונגמרה בשעה סבירה לחלוטין. וכמעט כל בנאדם שפגשתי מנגן מוזיקה, מכיר אחד את השני ומנגן בפסטיבל איירווייז. דיג'יי פלוגוול אוג גיימסקיפ, שהכרתי עוד קודם לכך, איננה בדיוק דיג'יי, היא טיפוס צבעוני וקופצני עם מוזיקה משונה מאוד ומבדרת. שלמרבה הצער הליריקס שלה הם לחלוטין באיסלנדית.

    הידעתם? כמעט ואין צמחים באיסלנד, האדמה וולקאנית.

    אוצ'ר ברייקיאוויק

    איסלנד: אוצ'ר בהופעה ברייקיאוויק

    גרמניה

    ברלין שלמדתי להכיר בשנים הראשונות איננה, כפי שאני בטוחה שברלין שהכירו אלה שהגיעו אך חמש שנים לפניי כבר הייתה בר מינן. המקום הראשון שגרתי בו היה האוספרוג'רט שפונה שנתיים לאחר מכן בברוטליות משטרתית. גן עדן של חיי קהילה, הקהילה הספציפית הזאת היתה רחוקה מהאוטופיה שדמיינו, אבל אני עדיין גרה בקהילה ענקית ונהדרת, אחרי שנים ארוכות, ואפילו לא דמיינתי שמקומות כאלה יכולים להתקיים. התקשורת הגרמנית אוהבת ישראלים ובמשך כמה שנים כל ראיון שני שיזמו הכיל את השאלה "אז מה, היית צריכה ללכת לצבא וכל זה?". התחלתי להתעקש לא לכתוב איפה נולדתי ואיפה גדלתי בפרס ריליסים. זה התחיל להרגיש כאילו המקומות האלה הם הסיבה בגללה עיתונאי רוצה להפגש. שתי מדינות די שנויות במחלוקת. באופן כללי, ישראל מוגנת בשכבות של קומפלקס אשמה ואני רוצה להאמין שהאלבום הראשון שלי "שירי מלחמה" לא מצא חן כל כך בעיניי התקשורת עם העיסוק שלו ב-, ובכן, לאומניות, מיליטרזים וכל מה שגדלתי איתו בגלל הישראליות המרומזת והאובססיה הגרמנית איתה.

    כשנה או שנתיים אחרי האלבום ההוא, הוזמנתי לסיבוב הופעות עם סיבילה ברג, אותה כולם מכירים בגרמניה - בעלת טור מגה-פופולרי בשפיגל וכל ספר שהיא כותבת יושב בטופ 10 במשך חודשים. היא גם מיודדת עם טיל לינדמן מראמשטיין ומסיבה כלשהי החליטה ללהק אותי בתור הדמות המיוסרת שבמרכז ספרה האחרון: "תודה רבה על החיים האלה" (בתרגום גס שלי), חוויה מאוד משונה, להיות חלק מפמלייה שלמה ובעצם להיות עצמי, אבל בקונטקסט הספציפי בו בעת לגלם דמות שהיא מישהו אחר. ולנגן את החומרים שלי, בתוך הקונטקסט של הדמות והסיפור שלה. הקלטתי בוטלג חביב של הקטע עם רביעיית המיתרים שהוצמדה אליי להופעות.

    הידעתם? במרצאן, שכונת פעולים במזרח ברלין, קיים שוק וייטנאמי המכונה דונג שואן מרקט, הוא מכונה כך על שם השוק הישן במרכז האנוי, שלא דומה לשוק הברלינאי בשום צורה שהיא.

    סיביל ברג ואוצ'ר

    ברלין: אוצ'ר עם סיביליה ברג