שעה של מוזיקה אקלקטית עם החזרה של Ash (בתמונה), השוגייז האלקטרוני של Pinkshinyultrablast וצמד הדום-מטאל הנסיוני The Body.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00
Moses Project. צילום: אורי ברקת
מוסררה הוא לסצנת השוליים כמו שרימון הוא למיינסטרים - בית הספר עם הגישה הכי עדכנית ואומנותית בארץ בכל מה שקשור למוזיקה ועיצוב סאונד, כך שכל בן אדם שני שמופיע בצימר למד או לומד או מלמד שם. עם מרצים כמו נועם ענבר (הבילויים), אילן גרין (נקמת הטרקטור) ושלום גד, זה עושה גם לי חשק לקפוץ לבירה וללמוד משהו. אמש ביקרתי שם בפעם הראשונה במסגרת סיור עיתונאים בפסטיבל השנתי של בית הספר: מוסררהמיקס.
שכונת מוסררה ממוקמת בירושלים בדיוק בין מאה שערים לעיר העתיקה. הפסטיבל מפוזר בה בין בנייני בית הספר למקומות ציבוריים. אם לא הייתם שם, זו אולי אחת מהשכונות המרשימות בבירה עם מבנים משומרים וכמעט בלי תנועת רכבים. אומנם סיפרו לנו בכניסה שהאזור הולך ומתחרד והפסטיבל ובית הספר מתרחשים למרות התנגדות, אך לפחות בזמן שהייתי שם לא ראיתי את ההתנגדות הזו. להפך - פרפורמנס ארט הזוי של גבר ואישה שרקדו ודקלמו טקסטים כאילו שהם יצאו מפרק של טווין פיקס משכו כמה דתיים לשבת ולהתבונן בעניין. במגרש הספורט ליד התרחש מיצב סאונד. אנשים בסרבלים לבנים הסתובבו עם מגשים ועליהם אפקטים/קונטרולרים בזמן שבחורה שרה תו קבוע והסתובבה עם מיקרופון לעודד אנשים לשיר איתה. מי שהכי שיתף פעולה היה דווקא ילד דתי שובב עם פאות עצומות וחיוך גדול שצעק מדי פעם לתוך המיקרופון, צעקות מדויקות שלא מביישות את מיטב אומני הנויז של הסצנה. אני מניח שלא כולם חיים בגישה פתוחה שכזו ושכרגיל הקיצוניים הורסים לכולם את המסיבה, אבל אולי זה נותן תקווה שזה לא חייב להיות ככה.
דו קיום מיצגי. צילום: עידו שחם
למעשה מוסררה הוא לא רק בית ספר למוזיקה, אלא בכלל לאומנויות, כך שהפסטיבל מכיל גם מיצגי וידאו, מציאות מדומה, צילום, פרפורמנס וחדר מסתורי אחד שלא הכניסו אליו יותר מעשרה אנשים בו-זמנית. האומנות מאוד מגוונת והייתי שם שעתיים וחצי, אבל הרגשתי שזה לא היה מספיק זמן - למעשה פספסתי אזור שלם של מוזיקה ניסיונית באחד מהבניינים רק כי לא הסתכלתי על מפת האירוע. כן תפסתי מיצב סאונד של עדיה גודלבסקי, נגנית נבל פלוס אפקטים שישבה בחדר שמתחו בו מלא חוטים. הקהל התבקש לצייר על דפים ולהגיש לה את הציורים והיא אילתרה קומפוזיציות לפיהם. בחור אחד הגיש לה ציור שהיו בו כמה פסים אדומים עבים והיא פצחה בכחכוחי נויז ופריטת אקורדים עם דיליי. לא הבנתי כל כך מה הקשר בין הציור ליצירה, כן אהבתי את הקונספט.
עדיה גודלבסקי: אלתור על נבל לכל ציור. צילום: עידו שחם
מאחורי בניין בית הספר מתקיימות הופעות שונות מדי ערב. אמש הופיע שם Ori (אלבוחר) בסט ששילב בין ווקאלז באנגלית, לופים אלקטרוניים ונגינה על קלידים. יש משהו בנסיעות בירושלים שמזכיר לי קצת נסיעות לחו"ל, אז אתמול בכלל הרגשתי כאילו ששוגרתי לאחת מהבמות הצדדיות בפסטיבל פרימוורה - גם כי היה סאונד צלול ותאורה ווידאו ארט מעל לסטנדרט, וגם בגלל הביצועים של אורי. הילד הלבן הזה ממש יודע לשיר. הוא השתמש בלופר כדי לבנות שכבות של סאונד ווקאלי עם מלא נשמה שגרמו לנטע ברזילי להראות כמו, כן, צעצוע. ההפקה שלו הזכירה לי משהו בין ג'יימס בלייק לקאריבו, מוזיקה אלקטרונית עדכנית שנשמעת טרייה ומחברת בין העומק של העולם הישן לצליל של העולם החדש. בהתחשב ביכולות הווקאליות שלו, היה מוזר כשהוא אמר "תודה" בקול קצת חנוק בין לבין השירים, אם כי מיד כשהשיר הבא התחיל שכחנו לו את זה. לפני שההסעה עזבה תפסתי קצת את ההופעה של Moses Project, הרכב עם שם קצת סחי שעושה מוזיקה שהיא ממש לא כזו . הם המשיכו בדיוק את קו הפופ-נשמה-אלקטרוני של אורי, רק בהרכב של איזה שישה נגנים, מתוכם זיהיתי את המתופף טל כהן מטייני פינגרס שתיפף באופן מינימליסטי על פדים אלקטרוניים, אחרת לגמרי מלהקת האם. ההסעה חסמה את הרחוב הצר ומיהרה לצאת, אך עזבתי עם תחושה שיכלתי להשאר שם עוד ובכלל שמוסררה נמצא כמה צעדים קדימה מהתרבות הישראלית. הפקצות מוזמנות להמשיך ללכת לרימון.
Ori: גורם לנטע ברזילי להראות כמו צעצוע. צילום: אורי ברקת
קרדיט: Lev Sluzhitel
בדרך כלל עמית פלד הוא הגיטריסט של הרכב היידיש-קור רמזיילך, אבל עכשיו הוא יוצא בפרויקט סולו משלו בשם PELED. בהאזנה מוקדמת לאלבום הבכורה, זה נשמע כמו הכלאה גנטית שהרבה חובבי גיטרות משוגעות ירצו לשמוע - יש שם התפרעויות אקלקטיות בסגנון Mr. Bungle, השפעות אתניות בוייב של Secret Chiefs 3 וטיסה במהירות האור בסטייל של Mars Volta. אולי הוא לא רוצה לחמם אף אחד, אך אני הייתי ממליץ לו לשלוח ווטסאפ ל-Midnight Peacocks פרונטו.
1. מי אתה?
עמית פלד. גיטריסט, והאיש מאחורי הפרוייקט PELED.
2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
אני מכפר סבא, a.k.a פנינת השרון, שהיא מעצמת מוזיקה בינלאומית. בעיקר בג'אז, אבל גם בכל סגנון אחר, גם במטאל. על כן הביטוי HARDCORE 09. מוזיקה נהפכה לחלק עיקרי בחיים שלי בגיל מאוד צעיר. המזל הגדול שלי הוא שתמיד הייתי מוקף באנשים הנכונים, בין אם אלה האנשים שגידלו אותי מוזיקלית, ובין אם אלה המוזיקאים שעבדתי איתם שתמיד רצו לדחוף קדימה את הפרויקטים שלנו גם בשלבים המוקדמים שלהם. כל כמה שנים אני מסתכל אחורה ומבין שזה משהו שאתה רץ איתו והוא ממשיך להתגלגל ולגדול ולקחת חלק מרכזי בחיים שלך.
3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?
יהיה תיאור לא רע Falafel Western, אבל כל פעם שאני עונה על השאלה הזאת אני מתחרט. לדעתי רק צריך להקשיב למוזיקה וקולטים תוך שתי דקות אם זה משהו שהאוזניים של המאזין יכולות לסבול או לא.
4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?
יש כבר נגן צ׳לו מאוד מפורסם עם שם זהה לשלי (עמית פלד), ויש כבר ראפר עם השם משפחה שלי אבל בעברית (פלד). משום מה הרגיש נכון לקרוא לאלבום הזה PELED, באותיות גדולות, ופשוט ללכת עם זה. זה אלבום אינסטרומנטלי אבל הוא מפרק לגורמים את כל האישיות שלי ואת כל השנה שקדמה להקלטה שלו. אז השם הרגיש נכון. יש לי גם את המותרות להסתכל על האלבום הזה כמשהו חד פעמי ולא להתחייב לשם, להרכב, או למוזיקה שתחזור על עצמה. זה רגע מיוחד בזמן שתפסנו והקלטנו.
5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?
היה לי מזל גדול שהנגנים באלבום שלי הם החברים שלי, וגם הנגנים הכי טובים בעולם: מייקל קולטון - בס; תמיר ברזילאי - תופים; אבל לנסות לקבוע הופעה זה סיוט כי כולם רוצם לנגן איתם. אז אם אני אצליח לגנוב אותם לשבוע שלם ולגרור אותם בדרכים, אני אהיה מאושר. כשהקלטנו, לא חשבתי שמישהו ירצה לשמוע את מה שעשינו, הרגשתי שאני צריך להתנצל על זה שהמוזיקה שלי כבדה מידי, שהמקצבים מוזרים מידי, שהשירים מכוערים מדי, וכו'. תיארנו את זה כמו: music that nobody can play, and no one wants to hear. אני רוצה לראות איך אנשים יגיבו אלינו בהופעה חיה. ואנחנו מנסים לגרום לזה לקרות בקרוב.
6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?
באמת שלא הרבה, המוזיקה תופסת כל חלק בחיים שלי, אם זה כעבודה כשאני מנגן ומקליט בשביל אנשים אחרים ואם זה כשאני יושב על המוזיקה שלי.
7. ממה אתה מושפע?
הוידאו הראשון מהאלבום נקרא "Of Fire" והוא מסכם את כל האישיות שלי ב-3 דקות: סרטי אימה, נויז, הארדקור, פולק יהודי ,מוזיקה מזרחית, השואה, ומסרים תת הכרתיים. הכל שם. רני רביב ערך את הוידאו מתוך הסרט האימה המיתולוגי (1920) "Der Golem", וחיבר אותו בצורה מושלמת עם המוזיקה. סימפלנו שם את העדות של יחיאל דינור/ק.צטניק ממשפט אייכמן בקטע הזה. מצד אחד, זה השלים את השיר - פתאום כל הכבדות בשיר נהייתה מוצדקת, החיבור בין האגרסיביות, המוזיקה, והזהות, הכל התבהר. מצד שני, זה היה אחד מהרגעים הכי מעיקים רגשית בעבודה על האלבום. דינור הוא דמות יוצאת דופן, ולשלב אותו בהקלטה מספר על הטראומה שלו מאושוויץ והתפיסה שלו על אושוויץ כפלנטה נפרדת היה משהו כבד מאוד להתעסק איתו. אני זוכר שעבדנו באולפן והעברנו את ההקלטה שלו דרך מגבר, היינו בשוק כששמענו את הקול שלו מהדהד בחדר. כל הגורמים האלה בנפרד, הם מאוד כבדים וחריגים. אבל דווקא השילוב בין המוזיקה, הוידאו, ובין דינור יוצר דרך לעכל את כל הדברים האלה בלי להשתגע. זה בדיוק מה שקורה באלבום. בשמיעה ראשונה, הוא כמעט מצחיק, המוזיקה זזה כל הזמן, הסגנונות משתנים תוך כדי הקטעים. בשמיעה חוזרת מתחילים לשים לב לתבניות, כמו אישיות שמפרקים לגורמים ורואים איך היא מרכיבה בן אדם.
8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
הייתי לוקח את Era Vulgaris - Queens of the Stone Age. היו לי המון נסיעות ליליות עם האלבום הזה. אני חושב שזה היה אחד מהתקליטורים האחרונים שקניתי כעותק פיזי ב-2007. האלבום הזה תמיד היה ברקע בנסיעות ארוכות, גם באשקלון וגם בטקסס. זה אלבום שנשמע כאילו שהכינו אותו במיוחד בשביל שינגנו אותו בלילה. הלהקה הייתה בתקופה קשה כשהם הקליטו אותו והם כתבו את רובו באולפן, זה התיש אותם כקבוצה ושומעים שג'וש הומי סחב המון על הגב שלו מחוץ ללהקה באותן שנים, שומעים את התסכול השקט הזה בתוך השירים שלהם באלבום הזה. זה יהיה מעולה לשמוע את "Into the Hollow" ברקע תוך כדי נסיעה ופתאום לראות באופק את מאדים מתחיל להתבהר מולך.
9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?
פעם בכמה זמן אני מרגיש שאני צריך למחוק את כל מה שהקלטתי בחיים שלי. אבל אני מתעשת מזה די מהר. צריך לחבק את כל הטעויות שלך, או לפחות להודות בהן. אז נכון להיום לא הייתי מוחק כלום.
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
להיות מופע חימום זו סיטואציה די נוראית, זה קצת כמו להיות הצלוחית זיתים לפני החומוס, לאף אחד לא ממש אכפת שאתה שם, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, אתה תקוע לאנשים בדרך עם השלושים דקות שלך וכל מה שהם רוצים לעשות זה לשמוע את מי שאחריך. אז אני לא חושב על זה יותר מדי.
11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
אני אשלח אתכם לשמוע ולראות עוד דברים מהאנשים שעשו איתי את האלבום: תמיר ברזילאי - תופים, מייקל קולטון - בס, אריאל שפיר - הקלטה, קולין מרסטון - מיקס, לב שלוזיטל - ארט וגרפיקה
שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים מהאינדי-סרף-רוק של Say Sue Me, דרך סימפוניית הגיטרות החשמליות של המלחין המנוח Glenn Branca ועד לסינגל החדש של Mitski.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00
כשאני חושב על ניינטיז ישראלי אני חושב על להקות הרוק הצעירות כמו זקני צפת ואיפה הילד, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיתה שם הרבה יותר מוזיקה מזה. עכשיו קיבלתי את ההזדמנות להציץ לצד האחר של העשור בחלק הרביעי של "נדיר" שאצרו הדי ג'יים/גורואי המוזיקה אמיר אגוזי וניב הדס. האוסף מתהדר בכותרת "High Hopes" ותת הכותרת "Spaced Out Cuts From The Israeli Sidelines 1992-1998". אכן, אגוזי והדס מציגים את הניינטיז הישראלי כסופר צ'יל, על הקו בין גיטרות חשמליות נקיות לסמפלרים, בין התקווה למזרח תיכון חדש לרצח שלה.
בשבילי האוסף מתחיל עם הקטע השני "טים" של רעש, מין טייק אוף על מוזיקת הנושא של ג'יימס בונד רק עם גיטרות עמוסות בקורוס ומלמולים בוייב של מכשיר קשר. אחריו מגיע "10 בלילה" של ריר. קוטנר הגדיר את ריר באתר מומה בתור אחד מהרכבי השוליים "...הנמצאים מחוץ לקונצנזוס לא בגלל חוסר הצלחה להגיע אליו, אלא מתוך בחירה ואידאולוגיה, ומתוך אמונה בחשיבות האמת האמנותית ואי הסכמה עם מה שנחשב 'מסחרי'". שומעים את זה ב-"10 בלילה" שמבוסס על תיפוף גרובי ומחזורי, שכבות של גיטרות מתפתלות וקול גבוה ששר ליריקה אבסטרקטית (לא הצלחתי למצוא את המילים ברשת). מעולם לא שמעתי על ריר ועכשיו אני לגמרי מזיל עליהם ריר. גם לולי האוסף לעולם לא הייתי לוחץ פליי על קטע של הרכב בשם סליזי-ישראלי כמו "וו.י.ד פרודקשנז", אבל המסטולים האלה הפיקו קטע דאב ציוני ולגמרי מפתיע בשם "ג'ה טקמאלה" שמשלב בין דיליי עמוק וחצוצרות לברייקביט בהפקה היי-טקית.
פחות התחברתי לבחירה של הקטע הפותח - "הזיות" של ברי סחרוף. סחרוף הוא אולי הראשון ששילב בארץ בין רוק לאלקטרוניקה, לפחות בצורה הזו, והשיר בהחלט מייצג את האווירה של האוסף וכמובן שמדובר בקטע עם כבוד. אבל זה שיר די מוכר, והייתי מצפה שאוסף שנושא את הכותרת "נדיר" יפתח עם קטע יותר אקזוטי, אם הוא בכלל יכלול אומן קונצנזוס כמו סחרוף. מצד שני, "הזיות" מכניס את המאזין למים המוכרים לפני שהוא זורק אותו לים, כך שזה יכול לעודד אנשים לשמוע את האוסף ואולי לגלות משהו חדש-ישן - כמו ביקיני שפותחים את הצד השני של התקליט עם "שמש", בחירה מדויקת לגמרי. צמד הטריפ-הופ של קרני פוסטל וחיים לרוז מקבל מדי פעם קרדיט בתור הרכב משפיע על יוצרים בסצנת האינדי העכשווית והאוסף נתן לי תירוץ להאזין להם סוף כל סוף. זה בדיוק מה שאוסף טוב יכול לעשות, לשים אור על מוזיקה פחות מוכרת אך איכותית ולתת למאזין קצות חוט שאפשר ללכת אחריו - כך גם עם "כישופים" של מלכה שפיגל ו-"דאב סיום" של הפה והטלפיים.
מצד שני, אגוזי ולרוז משחקים אותה בהברקה כשהם הכניסו לאוסף דווקא קטע הרבה יותר מוכר מ-"הזיות": הלהיט הגלגלצי "אהבה אסורה" של זהבה בן. אני זוכר כשהשיר הזה התנגן ברדיו בזמן אמת ושממש אהבתי אותו מבלי להיות מודע לכך, סוג של אהבה אסורה בפני עצמה כי זה לא היה כל כך קול בזמנו לשמוע את זהבה בן. אומנם מדובר בלהיט פופ מיינסטרימי, שיר הנושא לסרט באותו השם, אבל בהאזנה מחודשה זה קטע ממש לא מובן מאליו. השילוב בין הסלסולים קורעי הלב של זהבה בן להפקה האלקטרונית הרגועה של ישי אמיר היה ממש יוצא מן הכלל, סוג של פורטיסהד כחול-לבן. קשה לי לחשוב על עוד קטעים שהורכבו באופן הזה, קטעים שנשמעו מקומיים מבלי להיות פרובינציאליים וחיברו בצורה כל כך טבעית בין השוליים למרכז - מה שגם הקטע הזה לגמרי מייצג את הצ'ילד אאוט ספייס וייבס וייד פרודקשנס של הניינטיז. אני מקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. צריך עוד קטעים כאלה כמו "אהבה אסורה" שממזגים בין העולמות, שנשמעים מאוד מהזמן שהם נעשו בו ומצד שני על-זמניים, קטעים שיכללו יום אחד באוסף עתידי של התקופה הזו.
