הפאוור טריו לילי פרנקו עומדים לשחרר את אלבומם השלישי "אפשר לראות דגים" (בארבי 7.6), ותקשיבו, זה האלבום הכי לוהט שלהם ובכלל אחד מאלבומי הרוק העברי המלכותיים שנעשו פה בשנים האחרונות - מעין שילוב בין שירה אריק אינשטיינית בעברית צחה לרוקנרול פוסט-מודרני בסגנון מלכות עידן הסטלה (זכויות היוצרים על התרגום שייכות לאביב מארק). תל אביב על כל הלחות והזיעה והצפיפות שלה נוזלת מתוך האלבום, מה שדי הגיוני בהתחשב בכך שחברי ההרכב הם תל אביביים אסליים. אז הסולן/גיטריסט עירא נוסבאום זרק עליו אוברול, וכמובן כובע על הראש בעצתו של פורטיס, ויצא להצטלם בלוקיישנים נבחרים משירי "אפשר לראות דגים" ולספר עליהם דבר או שניים.
חוף מציצים מתוך השיר "טיל"
"היום הים מבעבע, הגלים רותחים / כי שער לעולם אחר נפתח מול חוף מציצים"
מי לא מכיר את הסרט מציצים? מי לא מכיר את חוף מציצים? מי לא היה רוצה שבדיוק שם יפתח שער לעולם אחר? אני מדמיין שנפתח שער לעולם אחר מול חוף מציצים. בעולם הזה כל הזמן כיף. כי מי לא אוהב לכייף?! העולם הזה הוא גן עדן.
איפה שהיה גשר מעריב מתוך השיר "על האבן"
"מהגשר של בית מעריב קפצתי בנחת, פרצתי סדק בכביש / ובתוך מנהרה חצובה הלכתי אדיש"
גשר מעריב לא היה מקום מיוחד או יפה, אבל הוא היה גשר. והוא היה ליד בית מעריב. ותמיד נחמד לחשוב על קפיצה מגשר נמוך. סתם ככה. לכיף. כי מי לא אוהב לכייף?! ומה אתם יודעים, הקפיצה המדומיינת מהגשר אכן פערה מנהרה. מנהרת הרכבת הקלה שתבוא אלינו בשעה טובה עוד מלא זמן. ובצד השני של המנהרה תתגלה בת ים. וגוש דן יתפתח לגוש גדול יותר, מפנק יותר, שאפשר יהיה לגור בו במחירים סבירים. אינשאללה.
חניון אחוזת החוף מתוך השיר "שלמה 2000"
"בבוטקה בחניון של אחוזת החוף / שמש מפקדת, רק השמשייה עומדת דום"
הפסטורליה של האסבסט. החופש העירוני מתחת לשמשייה. השמש הקופחת. כל אלה תמיד קסמו לי. למישהו יש בוטקה למסירה?!?!?!?!
המקום בו עמד הקיוסק של מישה מתוך השיר "מאיר המשוגע"
"מאיר המשוגע, אתה זוכר שקניתי לך קולה?"
פעם במקום הזה היה הקיוסק של מישה החביב. בתור ילד תמיד אהבתי להכנס לקיוסק של מישה. הוא היה קורה לי חנה׳לה ואני לא הייתי נעלב. כי ידעתי שמישה עושה צחוקים והוא אוהב את כולם.
אז "OK Computer" יצא לפני 20 שנה. אני לא נוהג לחגוג כך וכך שנים לאלבום, אבל בשבילי הוא יוצא דופן. הייתי כמעט בן 17 כשהוא יצא והוא פתח לי את הראש והלב מכל בחינה. לא ידעתי שאפשר לעשות מוזיקה כזו, לא ידעתי שאפשר לבטא רגש כזה - ועם עטיפה וחוברת (זוכרים את הדיסקים?) שהיא כולה יצירת אמנות. אני לא יודע אם האלבום שורד את מבחן הזמן ומה יחשוב עליו איזה טינאייג'ר שיגלה אותו היום, אז שמעתי שוב את "OK Computer" מההתחלה ועד הסוף וכתבתי את כל מה שעלה לי בראש, על הזמנים ההם, קטע אחרי קטע.
1. Airbag
הפתיח של "OK Computer" הוא מהטובים והמזוהים שנעשו אי פעם, עם ג'ינגל בלס שמבשרים על חג המולד והריף החתוך הזה של ג'וני גרינווד - למדתי לנגן אותו ברגע שקניתי גיטרה חשמלית. השיר הזה נשמע כמו שיר הנושא של סרט מדע בדיוני שמעולם לא הופק, על גיבור שחוזר להציל את היקום בפיצוץ בין כוכבי. הביט השבור נעשה בהשראת DJ Shadow אם אני זוכר נכון, שהוציא שנה אחת לפני כן את אלבום המופת "Endtroducing" (הגעתי אליו והתאהבתי בו באיחור של שנים). יש פה גם רסיסי שוגייז ופוסט-רוק בגיטרות הטוחנות והמרחפות, ז'אנרים שגם לא הכרתי בזמן אמת, כך שהקטע הזה, כמו קטעים אחרים של רדיוהד, היה בשבילי שער לממדים מקבילים. "Airbag" לגמרי מציב את האווירה להרפתקה שעומדת לבוא במכונית מהירה תוצרת גרמניה. הכל יתרסק בסוף, אבל האיירבג יציל אותנו.
2. Paranoid Android
בתחילת הקיץ של 97' נתקלתי בקליפ האנימציה המשוגע של "Paranoid Android" ב-MTV מאת איזה יוצר שבדי. רגע לפני שהערוץ ייהרס על ידי בריטני פיכס והבקשיט בויז, היה ל-MTV את האומץ לנגן גרסה קצת ערוכה שלו אם אני זוכר נכון אבל שעדיין היתה מעל לחמש דקות, איזה שתיים-שלוש דקות מעבר לכל שיר ממוצע. חיבבתי אז את רדיוהד ואת שאר הקליפים שהם שחררו, למשל את "Street Spirit" אבל עדיין לא רכשתי אף אלבום שלהם. אבלי אחרי שראיתי ושמעתי את זה ואת "Karma Police" הלכתי לחנות ה-World of Music בפרנקפורט בגרמניה וקניתי את הדיסק - חזרתי לעיר שנה אחרי שהשליחות של הורי הסתיימה שם, ביקור קיצי של חברים טובים שנאלצתי להשאיר מאחור בבית הספר הבינלאומי של פרנקפורט. שמתי את האלבום בסטריאו המשוכלל של כריסטיאן, החבר הכי טוב שלי, ושמענו אותו מההתחלה ועד הסוף. לא ידעתי אז מה זה פרוג-רוק או ארט-רוק כך שהקטע הזה לגמרי פתח לי את הראש מה מוזיקת גיטרות יכולה להיות לעומת כל הפופ-פאנק והאלטרנטיב שרץ באותה תקופה. תקופת ההורדות באינטרנט בקושי החלה והויקיפדיה עוד לא היתה קיימת. הסולואים העקומים של גרינווד, וההתרסקות הזו לתהום באמצע השיר (גרנדדי עשו מזה אלבום שלם) כשתום יורק מבקש מהגשם לרדת עליו מגובה רב - סוף כל סוף הרגשתי שעוד מישהו מבין איך אני מרגיש.
3. Subterranean Homesick Alien
פה כבר התחלתי באמת לפחד שהאלבום מדבר עלי, אבל כנראה שלא הייתי לבד עם הפנטזיה הילדותית שלי, פנטזיה שגם משכה אותי וגם הפחידה אותי בו זמנית שחייזרים יחטפו אותו לחללית שלהם וייקחו אותי הרחק מכאן, הרחק מטינאייג'רים מרושעים למקום שחיזר כמוני יוכל להרגיש שייך אליו. הגיטרות ממשיכות לחלום ולהדהד כמו אותות לוויין בחלל, וזה אולי השיר היחידי באלבום שלא ניסיתי ללמוד לנגן בעצמי. הסיפור של תום יורק מסתיים בטרגדיה, אבל במקומו הייתי מבקש להישאר עם החייזרים מאשר לחזור לאנשים שלא מבינים אותי בכדור הארץ.
4. Exit Music - For a Film
בהתחלה לא התחברתי כל כך לשיר הזה. הוא נשמע לי פשטני מדי, בלדה ספרדית מדי, וכשהייתי כמעט בן 17 העדפתי את החטיפה של החייזרים מאשר הבריחה של בוני וקלייד. אבל לאט לאט התחלתי לחבב אותו עם קולות הרקע הסמי-אנושיים ובעיקר בגלל הפינאלה עם הפאז וההשתפכות של תום יורק והאיחול הלבבי שהם מקווים שנחנק. הם מקווים שנחנק.
5. Let Down
במשך שנים, בכל פעם שהרגשתי מדוכא הייתי שם את השיר המושלם הזה - אפילו היום הפתיח שלו מעביר בי צמרמורת קלה. יופי, שברירות, עצב, תקווה - הכל בפנים בהפקה המנצנצת של נייג'ל גודריץ', כולל שכבות של גיטרות שנמסות אחת לתוך השנייה. רדיוהד כמעט ולא מבצעים את השיר הזה בהופעה ואפשר להבין למה לפי מעט הבוטלגים שיש לו: אי אפשר להגיע לשלמות הזו בלייב. זה גם שיר שאהבתי לשים בשדות תעופה לפני טיסות לחו"ל, כי הוא למעשה מתכתב עם עטיפת האלבום בנושא התחבורה והתעופה. אך בהמשך הוא הופל לטראגי עם ריסוק של שריון ואכזבה ולהישאר בתוכה, אבל העתיד צופן הנדסה גנטית שבה אוכל לגדל כנפיים, תגובה היסטרית וחסרת שימוש שתכלס הייתי מת לקבל בעצמי, במיוחד לאור מי יודע כמה חלומות שבהם אני יכול לעוף ובאמת מרגיש חופשי. בסוף המחשב חותם את השלמות הזו עם סולו צוקים בינארי. סבבה מחשב.
6. Karma Police
לצערי השיר נהפך לקלישאת גיטרה מסביב למדורת הצופים בגלגלצ, אבל בזמנו הוא היה משב רוח מרענן לעומת כל המוזיקה הדיסטורשנית ששודרה באותה תקופה שיורק כינה באזז של מקרר. זה שיר שנהפך לקלסיקה מידית כי הוא פשוט נשמע ככה, כמו קטע מזיגי סטארדסט של בואי עם ליריקה קצת פרובקטיבית ("Her Hitler hairdo / Is making me feel ill"), והסוג של פזמון הקאצ'י שכל אוהד כדורגל יכול לשיר. גם הקליפ מעביר את הפואנטה בצורה מדהימה, משהו בין לינץ' לקרוננברג עם האוטו שרודף אחרי האיש הקרח הזה והדמות המכנית שנוהגת בו וכנראה הוזה את תום יורק במושב האחורי. גם בפינלה של השיר, כמו ברוב שירי האלבום, הכל נשבר, הפעם לפידבק לופ מחורע וכמה נגיעות קטנות בפסנתר.
7. Fitter Happier
בדרך כלל הייתי מדלג על הרצועה הזו, כי זה לא באמת שיר אלא קטע מעבר משונה עם הקול הרובוטי המעצבן הזה של תוכנת הפסיכולוג המכאני Dr. Sbaitso שחנוני ניינטיז מכירים. אולי המחאה האנטי-מודרניסטית הזו הרגישה לי קצת מוגזמת. כשנפתחתי ליותר מוזיקה אוונגרדית עם השנים כן האזנתי לרצועה הזו, אם כי גם עכשיו היא קצת מגרדת לי באוזניים ומבקשת ממני להעביר אותה הלאה. מה שכן, למרות שאני מת על חתולים, איכשהו אני מחבב את השורה "Like a cat / Tied to a stick / That's driven into / frozen winter shit".
8. Electioneering
גם הרצועה הזו די חורגת לי באלבום. זה אולי השארית הרוקיסטית האחרונה שנותרה מאלבומם הקודם של רדיוהד "The Bends". אפילו שזה עדיין רוק דרך ידיהם העקומות של רדיוהד, הליריקה קצת ישירה ומשעממת מדי למחאה שהיא מנסה להביע והשיר עצמו בכלל לא באותה רמת הכתיבה כמו שארית האלבום - במיוחד יחסית לארבעת הרצועות הבומבסטיות שעומדות לפלוש לנו לשכל.
9. Climbing Up The Walls
רחשים של צרצרים מכניים ותשדורות רדיו מהעבר נפתחים לאווירה אפילה של תופים מינימליסטיים וסינת'-בס שמכוון לרשע. יורק שר פה מפחד ופרנויה. הוא שם, בכל מקום, מטפס על הקירות. הלהקה דיברה ככל הנראה על האח הגדול מ-1984, אך אני דמיינתי את החייזר מהסרט "הנושע השמיני" שתמיד נמצא שם באפלה, מחכה לטרוף אותך עוד רגע. מלודיה, רעשי רקע, סולו גיטרות משונה - הכל פה עד שהקטע מסתיים בפתאומיות על רקע הצעקות של יורק אל תוך דיסהרמוניה של כלי מיתר, כנראה כמו המוות.
10. No Surprises
גאונות. כביכול שיר ילדים מתקתק של תיבת נגינה, כולל גרינווד על גלוקנשפיל (נשמע כמו שם של ספר תיאוריה למוזיקה), אבל ליריקה של חיתוך ורידים. "I'll take a quiet life / A Handshake / Of carbon monoxide". לא נראה לי שנכתב עד לאותו הרגע, וכנראה מאז, שיר כל כך אופטימי ופסימי. מדהים שגם הוא נהפך בזמנו ללהיט MTV, היום זה לא היה עובר. גם הקליפ שבו הראש של תום יורק תקוע בתוך אקווריום שהוא שוקע בו אט אט מאוד סימבולי - גם לשיר וגם לקריירה של רדיוהד שאיכשהו מילאה אותם והטביעה אותם בו זמנית. אם תראו את הסרט "Meeting People is Easy" תראו שזו לא אנימציה ממוחשבת - יורק אשכרה שם את הראש בתוך אקווריום וכמעט טבע כמה פעמים.
11. Lucky
זה אחד מהשירים הראשונים באלבום שלמדתי לנגן על גיטרה כי התאהבתי בו קשות כבר מהשמיעה הראשונה. אם "Airbag" פתח את הפסקול לסרט מד"ב, "Lucky" סוגר אותו. הריף של גרינווד בפזמון עדיין גורם לי להניע את הראש מצד לצד. היום אני שומע בקטע רפרנס חזק לרוק האצטדיונים של הסבנטיז. בימי הגראנג', הבריטפופ והפופ-פאנק לא נשמע כל כך דבר כזה, ולהשתמש בסינתיסייזרים כמו שרדיוהד השתמשו בכלל היה אסור בתכלית האיסור, משהו שבכלל לא היה מובן מאליו כמו גישת ההכל הולך של היום. אז כן, תמשכו אותי מההריסות, כי אני סופר הגיבור שלכם, אנחנו עומדים על הקצה.
12. The Tourist
כל ההרפתקה הזו מסתיימת לה בנחת, אולי באיזה גן ביום ראשון אחר הצהריים במדינה נוצרית, אולי בגן עדן, אולי בשיממון של החלל. יורק עדיין רגשי כתמיד, התופים קצת ג'אזיים במקצב 6/8 ומברשות, הגיטרות מנגנות ארפג'ים עם איזה אפקט פלנג'ר, ויורק צורח בשארית כוחותיו "Hey, man, slow down / Slow down". אני זוכר איך הייתי בשוק בפעם הראשונה שבה סיימתי לשמוע את האלבום, איזושהי הרגשה של שקט נפשי גדול, של מסע קטן שעברתי, שלא משנה כמה חרא ומוזר אני מרגיש - אני בסדר. וכל מה שרציתי לעשות זה לשמוע את זה שוב. ושוב, ושוב, ושוב. במשך שנים זה היה אלבום הגו טו שלי, יצירת מופת שלא הרגשתי ששום דבר הצליח להתקרב אליה - ובטח שלא "The Sophtware Slump" של גרנדדי שמשום מה יש כאלה שהכתירו כיותר טוב מ-"OK Computer". בעעע. אבל היום אני נמצא בראש אחר, במקום אחר. גיליתי עוד מלא מוזיקה מדהימה שנפתחה לי, בין היתר, בזכות האלבום הזה ויציאות אחרות של רדיוהד. ראיתי אותם פעמיים בשנת 2000 בסינרמה ובשנת 2008 בפסטיבל סאות'סייד בגרמניה והתרגשתי פעמיים, ואני לא יודע אם אלך לראות אותם שוב כי אני והם בספייס אחר. ובכל זאת, עם הפקה מושלמת, הרגש המשתפך, והגיטרות האינטרגלקטיות, אפילו אחרי כל החקיינים ומוזיקת הפוסט-אוקיי-קומפיוטר מלהקות כמו Travis או Muse (אם כי גם אותן אני מחבב), אפילו שאני רואה היום שהאלבום לא כזה מקורי, תמיד יהיה לי מקום בהארד דיסק של הלב ל-"OK Computer". השיר מסתיים בצלצול פעמון על דלפק במלון, כאילו שמישהו ממתין לשירות. בסוף הוא הגיע.
סגור לתגובות על סבבה מחשב: בחזרה ל-"OK Computer" קטע אחרי קטע / כללי / עידו שחם
המוזיקאי האלקטרוני הראל שרייבר, האיש מאחורי הלייבל אק-דאק האגדי, פועל תחת שמות רבים: Mule Driver, The Models וגם Max Schreiber. ב-6.6 הוא ישיק באוגנדה ריליס חדש בתור מקס: "Variations on Memory". מדובר בפרויקט מתמשך בו שרייבר מקליט באופן אינטואיטיבי שירי זיכרון כפי שהוא זוכר אותם, והכל באינטרפרטציה משלו על סינתיסייזרים אנלוגיים, בדרך כלל בסשן אחד. לכבוד ההשקה, הזמנתי את שרייבר לספר קצת על הפרויקט המסתורי.
איך התחיל הפרויקט?
לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס ביום השואה וברדיו התנגנו שירי יום השואה, הייתי עם אזניות והשירים התערבבו במוזיקה ששמעתי. כשהגעתי הביתה/לסטודיו השיר "ההליכה לקיסריה" התנגן לי בראש. הציוד בסטודיו היה מחובר ודולק וכל הסינתיסייזרים היו מחוברים לפי קטע שהקלטתי באותו יום אבל לא הצלחתי לחזור ולנגן, כי "ההליכה לקיסריה", או יותר נכון לופ מתוכו (השורה הראשונה) הסתובב לי בראש. בניסיון להוציא את השיר מהראש התחלתי לנגן אותו על הסטאפ המורכב ונהניתי מאוד. אני לא נגן וירטואוז ולא ממש זכרתי את השיר אבל ניגנתי מה שזכרתי ממנו ונכנסתי לזה ועשיתי כל מיני וריאציות. בשלב מסויים לחצתי רקורד (יש לי טייפ שמחובר תמיד ומוכן להקלטה לצורך תיעוד ספונטני) וזה היה הקטע הראשון.
בהמשך גיליתי שאני מוצא את עצמי שר משירי יום הזיכרון מידי פעם, אולי גם בגלל שזאת היתה תקופת ימי הזיכרון ונסעתי הרבה באוטובוסים ונתקעו לי שירים בראש, אבל בלי קשר גיליתי שהשירים האלה מלווים אותי (אותנו, אנשים שגדלו בארץ ואולי גם בגלל תקופות הפיגועים וכו') ויש להם איזשהו משקל או משמעות בחיים שלי. וכל פעם שנתקע לי שיר כזה בראש (בדרך כלל שורה מהשיר או חלק מהמנגינה) שיחקתי איתו על מכונה שפעלה בסטודיו ואם נכנסתי לזה אז גם יצא משהו.
בגלל הצורה שהפרויקט התחיל, על הדרך ולא בתור משהו מתוכנן, אני מנסה לשמור אותו ככזה ולהקליט את הקטעים בצורה מידית ולא לעבוד עליהם וללמוד אותם אלא להוציא אותם בדרך שאני זוכר אותם ומרגיש אותם באותו רגע מכיוון אחר. בשנת 2005 יצא האי פי "The Proud Ones" בלייבל משהו על הדרך. הוא מבוסס על נעימת נושא של סרט משנות ה-50 באותו השם. הקטעים באי פי הם וריאציות על הנעימה ויכול להיות שהטכניקה שעבדתי בה אז עבדה גם באי פי הזה: יצירת והקלטת הקטע בסשן אחד בלי לתקן טעויות ובלי לתכנן - לא לחשוב, לנגן ולהקליט.
שירי הזיכרון המוכרים מנוגנים לרוב על כלים אקוסטיים אך אתה משתמש בכלים אלקטרוניים. מדוע לדעתך זו ברירת המחדל של שירי הזיכרון הסטנדרטיים? באיזה אופן כלים אלקטרוניים משנים אותם?
אני חושב שבתקופה שהתגבש הקונספט של ימי הזיכרון בארץ המוזיקה הנפוצה היתה אקוסטית. לא בטוח שהיו הרבה אופציות אחרות. יכול להיות שבעקבות זה התקבע איזה קונספט של עצב ורגש שמבוטא בעדינות ונוגות על כלים אקוסטיים ואף אחד לא הרגיש צורך לעדכן אותו. אני משתמש בכלים אלקטרוניים בעיקר ונוח לי להתבטא בכלים אלה. הרגש לא נוצר מהכלי שמנגנים בו אלא אצל הנגן או המאזין.
לכלים אלקטרוניים יש מנעד סאונד רחב ובשימוש באולפן אפשר ליצור אווירה מסוימת שעוזרת "ליצר רגש" מסויים. מכיוון אחר, האזעקה שמשתמשים בא בימי זיכרון היא כלי אלקטרוני. גם בעבר כשהאזעקה היתה ידנית או אפילו שופר היא היתה כלי בסיסי ופשוט, שמפיץ הרבה רגש: סכנה מלחמה, או חג במקרה של שופר וכו'. כשאני שומע אזעקה בימי זיכרון אני חושב בעיקר על הפיזיקה והגלים ועל התאבכות הסאונד במרחב. אני לא בטוח שזה עוזר לי לזכור או שזה שונה מההתעסקות היום יומית בסאונד. בנוגע לשירי זיכרון פחות מסורתיים, אפשר למצוא גם מוזיקה פחות אקוסטית, לדוגמה Temple of the Dog ובטח גם אלבומים אלקטרונים (שכרגע לא עולים לי בראש).
איזה שירי זיכרון השפיעו עליך בהקלטת הסשן האחרון?
הסשן האחרון שמופיעי באי פי הוא "בלדה לחובש", והשפיע עליו השיר "בלדה לחובש". מעבר לזה אני לא יודע אם שירי זיכרון נוספים השפיעו עליו. אפשר אולי לשמוע השפעות של מוזיקה שהשפיעה עלי בכללי והיא בטח ISAN ואניו מוריקון - איסן אולי באווירה ומוריקונה בזה שכל דמות בשיר מקבלת סאונד משלה. זה גם השיר היחידי עם תופים (נראה לי). התופים זכורים לי בתור מחזק הדרמה בביצוע המקורי, אבל יכול להיות שאני טועה וככה אני מפרש את השיר. בנוסף יש את הזעקה מלאת הפאתוס "עלינו על מוקש" שבתור ילד תמיד הצחיקה אותי (וגם עכשיו). תדמיין מישהו שעלה על מוקש צועק בכזה פאתוס, הוא לא יצעק ויבכה ויקלל או ישתוק ויהיה בשוק או יתפקד בקור רוח מתוך סטרס ואדרנלין. אבל מה אני יודע לא הייתי במצב כזה.
סגור לתגובות על הראל שרייבר בראיון: וריאציות על זיכרון / כללי / עידו שחם
שעה של אינדי אקלקטי כולל קטע חדש של The National (בתמונה), מיקס פ'אנקי של Red Axes לקטע אייטיזי של Siam והטכנו החלומי של Axel Hjertman עם סיפור מרגש מלפלנד.
The National - The System Only Dreams in Total Darkness
מי שעוקב אחרי המאזין לא צריך הקדמה ל-Preoccupations (לשעבר Viet Cong): הם לקחו את מצעד אלבומי השנה האישי שלי גם ב-2016 וגם ב-2015, ראיתי אותם פעמיים בחו"ל איפה שהם פוצצו לי את השכל, ובכלל, לדעתי פריואוקיופיישנס היא הלהקה הכי מרתקת שצצה בשנים האחרונות. הרביעייה הקנדית הזו מקלגרי עושה מוזיקה מאוד אינטנסיבית ואינטיליגנטית עם כמות אדירה של רגש, מוזיקה שלא מפחדת להסתכל לאינסוף בעיניים ולדווח על החוויה. פוסט-פאנק, נויז-רוק, סינת'פופ, לואו-פיי - אפשר להדביק להם הרבה תוויות אבל בסופו של דבר זה פריאוקיופיישנס. הלילה (29.5) תוכלו לחוות את זה בתאטרון תמונע, ולכבוד ההופעה היה לי העונג לראיין בטלפון את סולן/בסיסט ההרכב Matt Flegel ולדבר איתו על חפצים משונים ליצירת סאונד, המרת אופל קיומי לקתרזיס מוזיקלי, וכן, גם על שינוי השם ואובדן הקהל שבא בעקבותיו.
היי מאט, מה שלומך? מה אתה עושה בימים אלה?
"הכל בסדר, חזרתי הביתה אחרי סוג של טור קצר, משהו כמו שבועיים, וחזרתי אתמול. התעוררתי הבוקר עם צינון לא נורמלי. וזה זמן טוב להיות חולה כשאני בבית מאשר בדרכים! (צוחק)"
אני מניח שלמוזיקאים יש לפעמים את האינסטינקט הזה להיות חולים רק כשהם חוזרים הביתה, נכון?
"כן, זה מצחיק כי כבר הרגשתי חולה, הרגשתי את זה לפני יומיים, ואני חושב שבצורה לא מודעת המוח שלי אמר, אוקיי, עוד שתי הופעות, אי אפשר להיות חולה עכשיו, וברגע שחזרתי הביתה, המוח שלי אמר תהיה חולה עכשיו (צוחק)".
זה מוביל אותי לשאלה הבאה. ראיתי אתכם פעמיים: פעם אחת בברצלונה לפני שנתיים וגם בברלין בנובמבר.
"אה, מגניב!"
אני מעריץ גדול, אז ממש נהניתי. ההופעות שלכם היו מאוד אינטנסיביות ואתם מופיעים מלא. אז תהיתי איך אתם עושים את זה מדי יום, כי המוזיקה שלכם מאוד עמוקה, וזה לא כאילו שאתם באים לחייך ולבדר את כולם, זה כאילו שאתם צריכים להכנס למצב רוח מסוים. אז איך אתם עושים את זה?
"אממ, זה קשה, כלומר זה קשה בחלק מהימים. אני חושב שההופעות האלה שראית, כמו זו שהיתה לפני פרימוורה היתה במועדון, נכון?"
כן, אני חושב שקראו לזה הפורום או משהו כזה?
"כן כן כן, משהו כזה. כלומר, בהופעה ההיא כולם מאוד התרגשו, כולם ציפו לפסטיבל וזו היתה ההתחלה שלו ואנחנו סוג של ניזונו מהאנרגיות של הקהל. אותו הדבר קרה בהופעה ההיא בברלין - אנשים מאוד התרגשו, וזה משפיע עלינו, ולא יודע, אנחנו מנסים שזה יהיה קצת שונה בכל פעם. כלומר, אנחנו מנגנים את אותו הסט בכל הופעה, אבל אנחנו אף פעם לא מנגנים את השירים בדיוק באותה צורה. אנחנו משנים אותם ומשאירים הרבה מקום לאלתור וכאלה. אנחנו גם שותים מלא בירה (צוחק)".
ובהופעה הקול שלך ממש נמוך ומחוספס, אז זה בגלל הבירות?
"כן, לפעמים, זה מצחיק. בדרך כלל בתחילת הטור אני יותר אומר את המילים, ולקראת הסוף אני יותר צועק אותן (צוחק)".
עשית אי פעם אימון ווקלי, אתה עושה תרגילים?
"כן, אני חייב לעשות אותם היום, רק בגלל שזה מאוד אינטנסיבי. אם אני לא עושה תרגילי נשימה אני יכול לאבד את הקול ממש מהר. אז אני עושה קצת תרגילי נשימה, אף פעם לא לקחתי באמת שיעורים. לקחתי כמה שיעורים רק כדי ללמוד איך לחמם את הקול שלי, אבל חוץ מזה, כלום. למעשה אני צריך לעשות את זה, זה משהו שאני בדיוק בודק עכשיו. זה משהו שממש כדאי לי לעשות בזמן שאני בחופש".
איך למעשה התחלת לשיר?
"תמיד שרתי איפה שאף אחד לא יכל לשמוע (צוחק). שרתי לעצמי בזמן הנהיגה. אבל אף פעם לא שרתי לפני כן בלהקה. בלהקה הקודמת שלי Women שרתי קולות רקע, אבל אף פעם לא הייתי בפרונט, רק קולות רקע והרמוניות וכאלה. בלהקה הזו, פשוט היינו צריכים זמר ואף אחד אחר לא רצה לעשות את זה, אז אני מניח שהרמתי את הכפפה".
גם סקוט (מונרו - גיטריסט הלהקה ע"ש) שר קצת, נכון?
"אה, כן כן כן, בדיוק. כן. אבל זה מוזר לשיר, זה מוזר לשים את עצמך שם בחוץ. אני מתחיל להרגיש יותר ויותר נוח עם זה".
האלבום השני שלכם ממש העיף אותי בגלל כל מיני סיבות, אחת מהן היא שהוצאתם אותו קצת יותר משנה אחרי אלבום הבכורה, ולגמרי דילגתם מעל קללת האלבום השני. איך לכל הרוחות עשיתם את זה?
"(צוחק) לא יודע. אני משתדל שלא לחשוב על דברים כאלה. כלומר, השקענו בו הרבה זמן, ועם חלק מהשירים שהקלטנו באלבום הזה עבדנו כבר שנים, מאז תחילת הלהקה, אז לא כולם לגמרי טריים. אבל אני חושב שהאלבום הבא שלנו יהיה מקולל (צוחק)".
התחלתם כבר לעבוד עליו?
"כן כן, אנחנו עובדים על זה. היינו בחופש רוב החורף, אז התכנסנו ביחד לכמה סשנים, זה בדרך. הייתי אומר שכתבנו בערך כבר חצי מהאלבום".
הלהקה העסוקה בעולם!
"ובכן, כן, לא יודע, זה הדבר היחידי שאנחנו עושים בימינו. לאף אחד מאיתנו אין יותר דיי ג'וב או משהו כזה, אז אין עוד מה לעשות (צוחק)".
ראיתי את קטעי הוידאו הקצרים ששחררתם לפני האלבום השני. בראשון סקוט משתמש בוויברטור על תוף כדי לעשות צליל משונה. באיזה עוד דברים השתמשתם באלבום?
"אה, יש כל מיני דברים. הרבה סאונדים. אני תמיד מקליט דברים עם הסמארטפון שלי. יש סאונד בשיר "Memory" שנלקח משלט חוצות מסתובב שהוא קצת שבור ועושה צליל משונה כזה, והסתובבתי בטורונטו באמצע הלילה, אני חושב שזה היה 3 או 4 בבוקר, והייתי קצת מסטול ושמעתי את הצליל הזה, ופשוט עמדתי שם מלא זמן עם האזניות והקלטתי אותו. וזה בערך איך השיר נכתב. היה לסאונד הזה מין קצב שבור, וזה נתן לנו השראה לחלק השני של השיר. אז זה היה מוזר, אבל אנחנו תמיד עושים ניסויים באולפן. אני אוהב לעשות דברים, אולי לא באופן הכי סטנדרטי. זה לא תמיד צריך להיות גיטרה וסינתיסייזר, זה יכול להיות די כל דבר".
איזה דברים יש לכם באולפן? יש לכם מזלגות וסכינים וסירים או קרשים ומסורים? במה אתם משתמשים?
"אה, כן, פשוט במה שיש בשטח. זה תלוי עד כמה אנחנו במצב רוח ניסיוני בכל רגע נתון, אבל עשינו כמה דברים דפוקים, לגמרי. אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים, אבל אני לא יכול להסגיר את הסודות שלנו (צוחק)."
טוב, אנסה בהזדמנות אחרת. עוד משהו שאני אוהב לגבי המוזיקה שלכם זה הווריאציה. כלומר, יש להקות שמקליטות למעשה את אותו השיר שוב ושוב, אבל אתכם זה משהו אחר בכל פעם. אתם עושים את זה במכוון? יש חומרים שאתם זורקים לפח בגלל שאתם חושבים שזה דומה מדי למשהו אחר שעשיתם?
"כן, אנחנו כל הזמן מעיפים דברים. אני תמיד רוצה לעשות אלבום שהייתי רוצה להקשיב לו. כלומר, אני אף פעם לא שומע את האלבומים שלנו, אבל העניין הוא לעשות משהו שהייתי רוצה לשמוע. וגם משהו שנוכל לנגן בהופעה, ואתה יודע, לנגן את אותם השירים כל פעם במשך 200 הופעות ועדיין לרצות לבצע אותם. אני פשוט אוהב את הגישה הזו למוזיקה. אני לא אוהב שירי פופ פשוטים שלא קורה בהם הרבה. אני אוהב היבטים מסוימים מזה, אבל לא הייתי רוצה לשמוע עשרה שירים כאלה ברציפות. אני אוהב לגוון את זה, נכון. זה עוזר לנו לשמור על עניין וכשאנחנו מנגנים להתכוון לזה, ואם אנחנו מתכוונים לזה אז זה עובר, לדעתי, יותר טוב למי שבא לראות אותנו".
אני גם ממש אוהב את הליריקה שלך. אתה מתמודד בה עם דברים שאנשים לא אוהבים לדבר עליהם, דברים כמו מוות וחוסר משמעות החיים. האם זה מה שעובר לך בראש ביום יום, או שאתה משאיר את זה לכתיבה שלך?
"הממ, זה תלוי. אני תמיד כותב כל מיני קטעים קצרים. אני בדרך כלל לא כותב ליריקה מההתחלה ועד הסוף בבת אחת. אולי אתחיל משורה או שתיים שכתבתי, אני כותב את הליריקה בסוף ההקלטות. בדרך כלל אני עובר על כל המחברות שלי ועל כל מה שרשמתי בנייד וגם על חתיכות של מפיות, מוצא את משמסתדר עם המלודיה שיש לי, ואז ממשיך משם. זה בדרך כלל אפל. אני לא אדם אפל בסופו של דבר ואני חושב שזה קשור פשוט ללתת לזה ביטוי באמנות ובמוזיקה. זה כמו קתרזיס טוב, להתמודד עם האופל בחיים, ובאופן כללי זה עוזר לי להיות שמח יותר אם אני מצליח להוציא את זה מהמערכת שלי דרך המוזיקה".
כמו הצל של יונג שצריך ביטוי או שתהיה קטסטרופה.
"כן, כן, בדיוק".
אתה קורא הרבה? האם אתה מעוניין בספרות ופילוסופיה?
"אה, כן, אני קורא כל הזמן. אני מוכן לקרוא כמעט כל דבר. בימים אלה אני מנסה להרחיב את האופקים שלי ולקרוא על המשבר הפיננסי באירופה, כי אני לא יודע על זה כלום, אז אני מנסה ללמוד על זה כמה דברים. אבל אני קורא הרבה פילוסופיה והרבה מדע בדיוני, אני קורא הרבה נובלות גרפיות, לא יודע, ביוגרפיות - די כל דבר".
איזה ספרים ממש השפיעו עליך?
"הממ, יש כל כך הרבה. אני חושב שאחד מהספרים הראשונים שהעיפו לי את המוח בנעורים היה "ארוחה עירומה" של בורוז. הוא עדיין אחד מהסופרים האהובים עלי בכל מה שקשור לכתיבה מוזרה, אפלה, פסיכדלית, של זרם התודעה. אחד מהספרים האהובים עלי בשנים האחרונות נקרא "השוטר השלישי" מאת הסופר האירי פלאן אובראיין. זה קצת מוזר, קצת פילוסופי, אבל פשוט כתוב יפה, ושוב סוג של פסיכדלי ומוזר. כלומר, זה לא בהכרח משפיע על היצירה שלי, אבל לפעמים זה כן. הרבה ממה שמשפיע זה כשמישהו אומר משהו מצחיק, או שאני חושב על משהו שיש לו משמעות מסוימת, ואז אכתוב את זה, וזה נכנס לתוך הליריקה שלנו".
אחד מהדברים שמוזרים לדעתי זו הדרך שבה המוזיקה שלכם מתקבלת - לפחות ברשת. במצעדים של סוף השנה או שהייתם מדורגים ממש גבוה או שהייתם די נעדרים. אתה חושב שקשה לאנשים לעכל את המוזיקה שלכם? איזה תגובות אתם מקבלים?
"כן, לא יודע. אני אף פעם לא קורא את החומר הזה אונליין. המדד היחיד שלי הוא לראות אנשים בהופעות. אז זה די שונה, וזה תלוי. אני שם לב כשאנחנו מנגנים בפסטיבלים, ואנחנו מנגנים בהרבה פסטיבלים, שזה קהל די שונה, כי רוב האנשים לא שם בהכרח בשביל לראות אותך, הם שם כי הם נמצאים בפסטיבל, הם רואים עוד להקות, והם שמעו עליך משהו אז הם באים. זה די מקטב. יש אנשים שאוהבים את זה ויש אנשים שעוזבים את ההופעה אחרי חצי מהסט. בהופעות שבהן אנחנו ההדליינרים, זה די מוטה להגיד על זה משהו, כי אנשים משלמים כסף כדי לראות אותנו. אבל זה קשה".
נראה שאתם מנגנים במועדונים קטנים. חלק מהחברים שלי היו בשוק כשסיפרתי להם את זה, כי נראה שיש לכם תדמית יותר גדולה.
"כן, אנחנו מנגנים בכל מיני מקומות. זה די מפוזר. וזה השתנה גם מאז ששינינו את שם הלהקה - חלק מהאנשים עוד מגלים שזה קרה, אנשים לא הבינו את זה עדיין. בהחלט שמתי לב לנפילה בנוכחות מאז ששינינו את שם הלהקה. לא אכפת לי. כל עוד יש שם מישהו שנוכל להופיע מולו לא אכפת לי כל כך".
קיבלתי שתי שאלות מהקוראים שלי ולמעשה השאלה הראשונה קשורה לשם. אלון רפפורט שואל: המוזיקה שלכם מאוד עוצמתית ודוקרת ישר בבטן, אז מדוע יש לכם בעיות לבחור את השם המתאים ללהקה?
"אוי, בן אדם, כלומר, לא יודע. לא בחרתי את השם וייט קונג מלכתחילה - זה היה המתופף שלנו ופשוט היינו צריכים שם ללהקה וכולנו הסכמנו שזה נשמע בסדר. כלומר, לא חשבתי שתהיה כזו תגובה חזקה לגבי השם הזה. אבל גם לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יאזינו למוזיקה שלנו. זה לא כאילו שנהיינו גדולים או משהו, אבל לא ידעתי שתהיה לנו איזושהי תשומת לב, חשבתי שנמשיך להסתובב בקלגרי ולהופיע מול 30 איש בחמש השנים הקרובות. אם הייתי יודע שנופיע בפסטיבלים גדולים, כנראה הייתי חושב יותר על השם, לא יודע. זה אחד מהדברים האלה. אני מעדיף לדבר על המוזיקה מאשר על שם הלהקה. נקראנו וייט קונג, זה היה המצב, זה רק שם, זה הדבר היחידי שכולם רצו לדבר עליו, ונמאס לי מזה מהר מאוד. אז שינינו אותו (צוחק)".
פריאוקיופיישנס זה לא בדיוק השם הכי קליט, אז האם בחרתם אותו במכוון כדי לשמור על הקהל שבאמת אוהב את המוזיקה ולזרוק את כל השאר הצידה?
"כן, נראה לי. אני חושב שזה מה שחשבנו באופן לא מודע. וייט קונג הוא בהחלט שם הרבה יותר עצמתי. אבל בגלל הסיבות הלא נכונות, ואני לא יודע איך זה בישראל, אבל בצפון אמריקה אנשים מאוד רגישים כרגע לגבי דברים כאלה. זה נהיה די מוגזם, אתה כבר לא יכול כל כך להגיד שום דבר מבלי שזה יכעיס מישהו. אז רציתי שם יותר תפל, כזה שאף אחד לא יוכל להיפגע ממנו (צוחק)".
שאלה אחרונה מהקוראים, שסוג של התחלת לענות עליה: זוהר אלון שואל מה אנחנו עתידים לראות מכם בהמשך?
"ובכן, אנחנו נמצאים בכמה טורים, זה יעסיק אותנו עד הסתיו. אנחנו רוצים לעשות עוד אלבום, או לפחות לכתוב אותו, עד סוף הקיץ. אני לא יודע אם נספיק להקליט הכל, אבל אני חושב שאפשר לצפות למשהו בתחילת השנה הבאה, כנראה באביב הבא - בתיאוריה. אני לא אמור להיות ספציפי, אבל זה בערך המועד שאנחנו חושבים עליו".
יש לכם תכניות לארץ חוץ מההופעות?
"כן, יש לנו כמה ימי חופש. אף פעם לא הייתי שם, אני מאוד רוצה לראות את ירושלים, אני מאוד רוצה לנסוע לים המלח. ונראה. זו מדינה קטנה, נכון?"
כן, מאוד קטנה.
"אז נראה. שמעתי דברים טובים על תל אביב, אז, לא יודע, אני חושב שנראה מה יקרה, אבל אני לגמרי רוצה לראות כמה דברים".
יש עוד משהו שתרצה להוסיף עבור המעריצים שלכם פה בישראל?
"לא, כלומר, אנחנו מאוד מצפים לזה, מאוד מתרגשים. לא חשבתי שיזמינו אותנו להופיע שם".
כן, אני גם הופתעתי.
"כן. כלומר, אני מתרגש לראות איך זה שם ולפגוש אנשים, יהיה כיף! שמעתי דברים טובים".
כן, נראה לי שרוב הלהקה ממש נהנות בארץ - אפילו רק בגלל זה שיש פה מלא שמש ואתה יכול ללכת לים ולאכול חומוס, אז כנראה שזה מספק את רוב הלהקות.
"אה, כן, זה אמור. פשוט משהו אחר. והיינו במלא מקומות שלא הופענו בהם עד כה. במיוחד אמריקה ואירופה, די כיסינו אותן, אז זה מרגש להגיע למקום אחר".
איפה לדעתך פריאוקיופיישנס הכי גדולה כרגע?
"נראה לי שאנחנו יותר מצליחים באירופה מאשר בצפון אמריקה. אבל באופן כללי יש לנו מעריצי על בכל מקום. אנחנו לא יכולים למלא אולם גדול בכל מקום, אבל בערים גדולות הולך לנו ממש טוב. למשל בלונדון וניו יורק הולך לנו ממש ממש טוב, אבל במה שקשור לכמות. לגבי איכות, לא יודע, הייתי מעדיף להופיע מול מאה איש שנמצאים ממש בעניין לעומת 12,000 שבעיקר מסתכלים בסמארטפון שלהם ושולחים הודעות לחברים (צוחק)".
סגור לתגובות על Preoccupations בראיון: "אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים" / כללי / עידו שחם
