סט סופר אקלקטי עם נשים בלבד: מהיפ הופ דרך אקלטרוניקה ועד לפאנק רוק. הסט נוגן בין לבין הופעות של ג'אז, Creme Burlesque, Me-Pgarim ו-Suicidal Furniture, בצימר תל אביב, 16.6.17.
Missy Elliott - The Rain (Supa Dupa Fly)
ADI feat. KDC - Dreamin' (Prod by Eric Dingus)
Totemo - Heavy As My Dreams
Noga Erez - Dance While You Shoot
The XX - Crystalised
Nico Teen - Green Fingers
Mary Ocher - My Executioner (feat. Your Government)
אנחנו נמצאים בתקופה של התחדשות פסיכדלית, מה שאפשר לראות בקאמבק החקר המדעי של חומרים פסיכדליים (היה לא מזמן כנס גדול בנושא בארץ). גם המוזיקה הפסיכדלית חזרה לבעבע בתודעה, והצמד Moon Duo מפורטלנד נמצאים עמוק בזרם. מדובר בפרויקט שהוקם ב-2009 על ידי Erik "Ripley" Johnson מהרכב האסיד-רוק Wooden Shjips ו-Sanae Yamada. הם הוציאו מאז שמונה אלבומים שנעים בין קראוטרוק קצבי של מכונות לג'אמים פתוחים של גיטרות. בחודשים האחרונים יצא להם "Occult Architecture", אלבום בשני חלקים כשהראשון מייצג את היין (צד המוצל של הגבעה, הנשי, האפל, הלילה וכדור הארץ) והחלק השני את היאנג (הצד המואר של הגבעה, הזכרי, השמש, האור והשמים). הצמד ביקר בארץ ב-2010 והשבוע (יום רביעי 21.6) הם יחזרו לבארבי. לכבוד המופע, תפסתי את ריפלי ג'ונסון לראיון במייל וביררתי איתו כיצד הם צברו כל כך הרבה חומר, איך היתה נראית אדריכלות מגית ומה הוא למד מחוויות פסיכדליות.
היי! איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
אני בבית בפורטלנד, מתכונן לטיסה לברלין. הייתי בדיוק במבשלה ואכלתי שם ארוחת ערב. היה משחק הוקי בטלוויזיה. סניי בברלין.
בדיוק שחררתם את החלק השני של "Occult Architecture". איך אספתם כל כך הרבה חומר שרציתם לשחרר? היה איזשהו ניצוץ יצירתי שהבעיר את האש?
בדרך כלל נותר לנו חומר מסשן הקלטות לאלבום. לרוב יש כמה שירים שלא נכנסים פנימה ויוצאים בסוף על 7" או בתור קטעי בונוס. הפעם פשוט היה לנו הרבה יותר, והשירים סוג של התחלקו באופן טבעי בין וייב אפל לבהיר, אז החלטנו לחלק אותם לשני אלבומים.
עמוד הבנדקמפ שלכם מספר ששני החלקים הם כמו יין ויאנג. האם אתם בעניין של פילוסופיה סינית, למשל, דאויזם? האם אתם חיים אותה ביום יום?
אנחנו יותר בעניין של בודהיזם אבל דאוזים לא שונה כל כך, לפחות בבסיס. יש לי עותק של ה-"דאו דה דג'ינג" מאז שהייתי צעיר וזה מדריך ממש שימושי לחיים. אנחנו יותר בעניין של מדיטציה מאשר איזשוהי סוג של דוגמה.
אם אדריכלות מגית היתה קיימת בבניינים, כאלה שמייצגים את התבניות הנסתרות שיש בהכל, איך לדעתך הם היו נראים?
ובכן, זה קיים בחלק מהבניינים אבל זה לא בהכרח ברור מאליו. יש ארכיטקטים שמושפעים מתורת הנסתר, הבונים החופשיים, סימבוליזם גנוסטי וכו'. יש אספקטים סודיים בחלק מהדברים, שהגיוניים מבחינה היסטורית. כנראה שלהימנע מרדיפה היה בעדיפות גבוהה. אנחנו יותר מתעניינים באספקט של המסתורין מאשר הסודיות.
האם אתם חווים חוויות פסיכדליות באופן קבוע? תוכל לשתף תובנות שלמדת במהלך חוויות כאלה?
ובכן, אני חושב שאפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש. זה דבר מאוד אישי ותלוי בעיקר עד כמה אתה פתוח לטבע ולמציאות שלך. אם את נותן למישהו אחר מנה של LSD או פסילוסיבין, הם יחשבו שהתבניות בכף היד שלהם מרתקות עד אינסוף, או הצליל של הרוח דרך העצים. הדברים הללו מרתקים, פשוט יותר קשה לראות אותם ברגע שהילדות מסתיימת. לילדים יש חוויות פסיכדליות כל היום. נראה לי שזו תובנה: תהיה יותר כמו ילד.
הופעתם בארץ ב-2010 בתל אביב וירושלים. מה אתה הכי זוכר מהביקור פה וההופעות ההן?
אני זוכר שזה היה ממש כיף והאנשים היו ממש אדיבים. אני זוכר שצפתי בים המלח, ביליתי בחנות תקליטים מדהימה בירושלים ושאכלתי את החומוס הטוב בחיי.
סגור לתגובות על Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש" / כללי / עידו שחם
אין לי לאן לצאת. דווקא יש מלא מועדוני טכנו בעיר: הברקפסט, הבוטלג והבלוק בין היתר, ועוד מסיבות ארעיות בכל מיני לוקיישנים. אבל הסצנה האלקטרונית של תל אביב עברה איזושהי סחיזציה - כנראה כשהסובארו המיתולוגי עם הטראנסים הוחלף לטובת מאזדה כסופה עם האוס מסחרי. פעם, בימי קפה ברזילאי, הסופהביט והקוסמונאוט, הטכנו היה הרבה יותר נועז והקהל הרבה יותר איכותי. היום לא נראה שאכפת לרוב האנשים מהמוזיקה כל עוד היא מספקת פסקול לסמים ולחיפוש זיונים.
אולי אני נוסטלגי, אולי אני מאבד את הקצה, ואולי הדברים באמת השתנו. זה בסדר שהדברים השתנו ושיש את המסיבות הנ"ל - מינוס ההטרדות המיניות. אבל מה עם אנשים כמוני? לאן אנחנו יכולים לצאת? אולי לליינים כמו דיסקוצימר, ואולי מיסשייפס ולאבדון. ועדיין, זה לא זה. חבר מהסצנה טוען שאין מספיק קהל, אבל אני לא מסכים איתו. מה קרה לכל האנשים שהיו יוצאים לדינמו ולברזילאי? אוקיי, חלקם נהיו הורים ונטשו את חיי המסיבות, אבל הגענו כבר לשלב של הגירושים. רייברים צריכים רייבים, והביט חייב להמשיך. כמותית יש מלא מסיבות טכנו בעיר, אבל כאמור, האווירה מסחרית מדי, מצ'ואיסטית מדי, חסרת נשמה מדי.
זה לא חייב להיות ככה, ויש לי הוכחות. עזבו את ברלין והברגהיין - הדבר האמיתי קורה בהלסינקי. פינלנד אולי ידועה בתור המדינה הכי שחורה באירופה עם מספר להקות המטאל הכי גדול לנפש, אבל בעיר הבירה יש סצנה אדוקה של טכנואידים עם נשמה. כל סופש יש מסיבות שמרוכזות בשלושה מועדונים שהם אמנם מסחריים, אך מצליחים לשמור על אותנטיות ולא מגזימים עם הלייזרים. הקהל מאוד שוויוני מבחינה מגדרית, ואפילו שיש שם את האנשים היפים בתבל לא צריך לתת תדריך בכניסה - יש ריספקט לווייב. האנשים באים בשביל המוזיקה, בשביל להיות ביחד, בשביל לחגוג את החיים. הדי ג'יים לא מנסים לרצות את הקהל עם טכנו מדולל וגנרי, אלא נותנים חומר קשה ומאתגר - וכולם עפים על זה. חוויתי את זה בקיץ האחרון, וכל כך התאהבתי במה שהיה שם שאני מתכנן לחזור. אבל מגיע לנו כזה גם בתל אביב.
אני לא איזה מגה קלאבר שהוא יקיר הסצנה ויודע מה ללחוש לסלקטורים. אני סך הכל רייבר חסר בית. אם הייתי יודע להפיק כמו שאני יודע לכתוב, מזמן הייתי מרים משהו. אבל אני לא. שמעתי שבירושלים המצב הרבה יותר טוב, כך שאני צריך כנראה פשוט לעלות יותר על מונית השירות לבירה. אבל בתל אביב האנדרגראונד ירד למחתרת, והגיע הזמן לקאמבק.
שעה של אינדי אקלקטי כולל המלצות קנדיות מגיטריסט Preoccupations מונטי (בתמונה: Lab Coast, הגיידד ביי ווייסס של קלגרי), כלי הנשיפה ההיפנוטיים של Colin Stetson והטוויסט הלינצ'י של Chromatics.
