פוסטים מאת עידו שחם

  • 25 ביוני 2017

    אינטרו 58: Choke - היפ הופ לוס אנג'לסי לח

    אם הייתי אומר לכם שהאיש שמפיק את האלבום הבא של דיקלה והמופע של קרן פלס ואמיר דדון בהבימה מוציא אלבום, איך הייתם חושבים שהוא ישמע? תחשבו שוב. עדי רותם, האיש מאחורי הטייטלים האלה ועוד רבים יוצא עם הפרויקט Choke ומביא היפ הופ לוס אנג'לסי לח לתל אביב.

    1. מי חברי הלהקה?

    הפרויקט Choke הוא בעצם אני (עדי רותם). בחצי מאלבום הבכורה אירחתי מוזיקאים מדהימים כמו כרמל אקמן, ג'ני פנקין ועוד.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אני במקור מכפר סבא. כיום מתגורר בת"א.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    ביטים מהחלל.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    השם נלקח מתוך מושג טכני שקשור למוזיקה. הפרויקט הוקלט ברובו בלייב, ביחד עם קונטרולר MIDI שהוא בעצם כלי הנגינה העיקרי שלי היום. לפעמים בא לך לנגן שני סימפולים מסוימים ושהם לעולם לא יתנגנו ביחד. נגיד שני אקורדים שונים שאם יתנגנו ביחד יצרו כאוס מגעיל. קיימת פונקציה בשם Choke שדואגת שהם אף פעם לא יתנגנו ביחד ובעצם שכל פעם שאלחץ על כפתור מסוים השני יפסיק לנגן.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כמוזיקאי יוצא לי לעשות הרבה דברים: הפקת האלבום החדש של דיקלה, ניהול מוזיקלי לתאטרון ביחד עם קרן פלס, גיטרה אצל נדב גדג׳ ועוד. ב-Choke המטרה היא פשוט לעשות כיף. לעשות מוזיקה שאני לא יכול לעשות בשום מקום אחר. בא לי שהאלבום יגיע לחובבי הביטים ולאנשים שמעריכים גרוב.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מוזיקה 24/7, באמת. קצת לאכול לישון וכאלה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מושפע מאוד מסצינת הביטים של LA, ביטמייקרים כמו Nosaj Thing, Daedalus וכמובן J Dilla. לאחרונה נורא אוהב את המפיק האוסטרלי Flume.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    אם נוסעים למאדים אז לפחות שהמוזיקה תהיה משם: Jean Michael Jarre - Oxygen.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    לא נעים לענות על שאלה כזאת! יש מספיק מקום לכולם.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    אשמח לחמם הופעה של Flume. חושב שהוא גאון ושאני יכול לגנוב לו את כל הקהל.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    הייתי חבר ב-Pattie Boyds במשך ארבע שנים. להקת רוק מעולה. מאז שעזבתי עברתי שינוי גישה מאוד גדול והחלטתי שאת רוב המוזיקה שלי אני רוצה לייצר לבד. היה קשה לקבל החלטות בפורום של ארבעה אנשים כמו בלהקה. משם בא הרעיון ליצור פרויקט לבד שבו אני אחראי על כל תו ותו.

    סגור לתגובות על אינטרו 58: Choke - היפ הופ לוס אנג'לסי לח / כללי /

  • 22 ביוני 2017

    Moon Duo בבארבי: ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה

    מוזיקה לנסיעות. צילום: שירה גריף

    מכירים את זה שיוצאים מהופעה ומתחילים לחפור עליה עם חברים? אז זה בדיוק מה שעשינו אחרי Moon Duo בבארבי (21.6) - אני, נמרוד ספיר, למד וענבר.

    עידו: יש הדרן. אני לא יודע אם יש לי כוח להדרן. אם הם יעשו בלדה אכנס, אם זה יהיה משהו אחר אכנס - אחרת אין טעם לחזור לזה.

    למד: מונוטוניות?

    עידו: כן. אה, הם עושים את "No Fun"! הם עושים את "No Fun" של איגי פופ. טוב, זה קצת יותר מעניין סוף סוף.

    ענבר: אני לא מכירה אותם.

    עידו: איגי פופ!? והסטוג'ס!?

    ענבר: שמעתי משהו אחר. גם את איגי פופ אני לא הכי מכירה.

    עידו: תתביישי. אז ההדרן הזה היה השיר הכי טוב.

    ...

    עידו: רגע, מה חשבת על ההופעה?

    ענבר: מה חשבתי על ההופעה?

    עידו: כן.

    ענבר: לא הספקתי, אתה יודע, מחשבה. כאילו, אני לא כזה נהנית מזה. אני נהנית מזה אולי כשאני כזה בסיטואציה אחרת.

    עידו: איזה סיטואציה?

    ענבר: שמעתי אותם, בבית, וכאילו הייתי בצ'יל כזה והיה לי סבבה לשמוע אותם.

    למד: זה מוזיקה לאוטו.

    עידו: לאוטו זה מעולה, זה אחלה מוזיקת נסיעות! זה ממש מוזיקת נסיעות. זה מקצב יציב יחסית, זה לא טמפו גבוה מדי, זה יכול להיות ברקע, אתה יכול להתפקס בינתיים.

    ענבר: אני צריכה משהו לשיר איתו במוזיקת נסיעה.

    למד: היום קפץ לי קטע מביך: "More Than a Feeling" של Boston, באוטו.

    עידו: אה, קלסיקה! זה כזה להגביר את הווליום.

    למד: ממש, פול ווליום ושרתי לאללה באוטו עם זיוף.

    עידו: ברור, הכי כיף. אמרתי לנמרוד מקודם שהם (מון דואו -ע"ש) ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה.

    ענבר: וואו, האמת ש...

    עידו: אותו השיר - שוב ושוב ושוב.

    ענבר: קצת AC/DC. אני יכולה לראות את זה.

    עידו: הם עושים את זה טוב, אבל זה אותו השיר שוב ושוב ושוב, כמעט בלי וריאציה. נמרוד, מה אתה חשבת על ההופעה?

    נמרוד: זה בהקלטה?

    עידו: כן!

    נמרוד: האמת שניסיתי להכנס לזה, כאילו להכריח את עצמי להישאר מרוכז. כי זה מוזיקה לגמרי שאני חושב, מאחורי הראש, וכשאני מקשיב לה בבית אני נהנה, אבל זה מוזיקה כזאת של פרודקוטיביות. דווקא בכוח להאזין לה ולרוקן את הראש ולא לחשוב על משהו אחר...

    עידו: הצלחת?

    נמרוד: הצלחתי האמת. זה מאוד הזכיר לי נסיעות שעשיתי באוסטרליה בתוך מדבר, על כביש ישר לגמרי, עם אותם דיסקים שוב ושוב ושוב.

    עידו: איזה דיסקים שמעת שם?

    נמרוד: איזה דיסקים שמעתי שם? וואי, זה היה לפני 15 שנה. זה הרבה White Stripes, אני חושב שזה היה אז. אבל באיזשהו שלב, אחרי 6 שעות נסיעה, המוח פשוט התהפך, וזה אותו אזור מנטלי. וכאילו לא נראה שאם הם היו באים עוד שנתיים שוב הייתי חוזר, אבל אני לא יכול להגיד שבאמת סבלתי, כי דווקא להכנס לזה, יש לזה את הערך של זה.

    עידו: יכול להיות שצריך להיות במצב רוח הנכון, אני בפירוש לא במצב רוח הנכון למוזיקה כזאת. אני צריך עכשיו משהו יותר קשוח.

    נמרוד: וההפקה היתה טובה: הסאונד היה טוב, הם נתנו את מה שהם צריכים לתת - הם לא התחפשו לאיזה להקה אחרת. ואפילו ההקרנה המינימליסטית הזאת - זה לא היה הוידאו ארט שראינו ב-Mew לפני שבוע - אפילו הדבר הקטן הזה תרם.

    עידו: חבל שהדליקו תאורה כל הזמן, כי היה צריך לראות את הוידאו ארט ולא את התאורה. כשהדליקו את התאורה, לא ראו את הוידאו ארט, זה קצת מפגר.

    נמרוד: כן, אבל זה בכל מקרה היה מן כזה, כמו המוזיקה, אותן התבניות שוב ושוב, אז לא הרגשת שאתה מפספס משהו.

    עידו: יש פה את מיטב הסצנה - ראיתי את רייסקינדר ואת שלומי ברכה!

    נמרוד: היית בחימום היום?

    עידו: לא, אני לא מתחבר לחסן.

    נמרוד: האמת שמעבר לשאלה מתחבר/לא מתחבר, זה פשוט לא החימום הנכון. הם לא החמיאו, היה צריך משהו הרבה יותר כזה מהורהר, משהו כזה יותר נבנה. נגיד, בלה טאר היתה עובדת פה טוב.

    עידו: בלה טאר זה וייב אחר, זה שקט, זה לא פסיכדליה, זה משהו אחר.

    נמרוד: כן, אבל זה לפתוח את הצ'אקרות כזה, להופעה, זה יותר ההקשבה. זה לא בדיוק אותו סגנון, אבל זה כן אותו וייב.

    עידו: הייתי מביא משהו עם סינתיסייזרים לחימום. אני לא בטוח מי. מי טוב עם סינתיסייזרים כרגע?

    נמרוד: סינתיסייזרים כאלה? אני לא יודע.

    עידו: לא הרבה. קשה לי לחשוב אפילו על אחד, מן הרכב סינת' כזה. פעם היה באנטיביוטיקה מלא סינת', אבל עכשיו אין אף אחד שממלא את המשבצת הזו.

    תגובה אחת / כללי /

  • 21 ביוני 2017

    המאזין ברדיו 194: יאק פו

    שעה של אינדי אקלקטי כולל החזרה המלוכלכת של Wolf Alice (בתמונה), סינת'פופ מצמרר מאת Fopmusic ובלדה מרגשת של Oneohtrix Point Never בשיתוף פעולה עם איגי פופ.

    1. Wolf Alice - Yuk Foo
    2. Royal Blood - I Only Lie When I Love You
    3. Ride - Lannoy Point
    4. The Horrors - Machine
    5. Fopmusic - You´re so
    6. Golden Bug - Supernova
    7. BODEN - Lésion
    8. Timber Timbre - Sewer Blues
    9. BNQT - Hey Banana
    10. Pure Moods - Blurb
    11. The Drums - It Will All End in Tears
    12. Oneohtrix Point Never (ft. Iggy Pop) - The Pure and the Damned

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 194: יאק פו / כללי /

  • 18 ביוני 2017

    סנוב מוזיקה: האמת המרה על ביקורות מוזיקה בארץ

    לולה מארש: אין קשר לכתבה

    הביקורת של עמית קלינג על לולה מארש הצליחה בגדול: היא גרמה לכם לקרוא ביקורת על מוזיקה. אולי. אני די בטוח שרובכם הסתפקתם בקריאת הכותרת, להרגיש שאתם ממש רוצים להגיב, ולעשות לייק, הייט או פרייד. מעניין באמת כמה מכם שהגיבו מילולית קראו בכלל את הביקורת של קלינג או שהגבתם לתגובה בדיון על סטטוס שמישהו אחר כתב. אבל לפחות אתם יודעים שיש אי שם בסוף כל שרשרת השיירים הזו מבקר מוזיקה שכתב ביקורת מוזיקה. בתקווה.

    אודה באמת המרה: ביקורות מוזיקה פשטו כבר מזמן את הרגל. לפני ימי האינטרנט, כשהיה אשכרה צריך ללכת לחנות או להדליק את הטלוויזיה או הרדיו בשביל לשמוע משהו, למבקר היה מלא כוח. הוא היה זה שבישר על אלבום חדש ועזר להחליט אם שווה להשקיע את הזמן והאנרגיה ללכת לרכוש אותו. אבל היום, כשאפשר לשמוע כמעט כל דבר שהוקלט אי פעם על כדור הארץ או בחלל תוך דקות, ביקורת מוזיקה נהפכה למוצר ארכאי כמו מצלמת פילם או מכונת כתיבה שמיועדת לגיקים בלבד (יש לי גם וגם אגב, אני מת על טכנולוגיה אנלוגית).

    אז למה יש ביקורות מוזיקה במאזין? כי אנחנו גיקים שכותבים בשביל גיקים ולמזלנו(?) אנחנו לא תלויים בכמה טראפיק מגיע לאתר. אישית, אני כבר לא באמת כותב ביקורות מוזיקה. כשכתבתי בימי השרת העיוור ניתחתי וחפרתי וביקרתי אלבומים כמו שצריך, גם אם הכתיבה שלי לא היתה תמיד מבריקה. היום לבקר אלבום מרגיש לי כמו לעשות יותר מדי ברייקדנס על ארכיטקטורה, ואין לי כוח לזה. רגע, אבל לא כתבתי בדיוק על השיר החדש של פורטיס? נכון! כשאני בכל זאת כותב על מוזיקה מדי פעם אני מלכתחילה עושה את זה רק עבור משהו שאני אוהב. אני כן כותב סיקורי הופעות, אבל זה עולם אחר שבו אני בוחן את הביצוע של האמן מאשר את החומר עצמו ומנסה להעביר את ההוויה שקרתה במקום מסוים בזמן מסוים עם אנשים מסוימים - אתגר מהנה בהחלט ובעל נרטיב יותר ברור מאשר יצירה מוזיקלית.

    לגבי הדברים שנאמרו בביקורת של קלינג על סצנת האינדי ותגובת הנגד של נדהי לזר - אין לי כל כך מה להוסיף, הם די אמרו את הכל. אבל שימו לב שהביקורת של קלינג היא אחת מתוך רבות והוא מבקר אחד מיני רבים כשלכל מבקר יש דעה, גישה וטעם משלו. ומה שעצוב, זה שאת הביקורות השפויות, המדויקות, המאוזנות, להן אתם לא תעשו שייר (תאמינו לי, אני יודע) כמו שלא עושים שייר לפוליטיקאים שאומרים דברים חכמים והגיוניים. בשביל שנעשה מצווה ונפיץ משהו מסתבר שזה צריך להיות דרמה קיצונית מירי רגב סטייל, ואז נוצרת האשליה שזה כל מה שיש: מבקרי מוזיקה מתוסכלים ואליטיסטים ששונאים הכל חוץ משלושת האי פים הראשונים של Beta Band. אז זהו, שלא. ואם אתם לא מאמינים לי, אולי כדאי שתפתחו את העיתון (אם כבר דיברנו על אנלוגי) ותקראו איזה ביקורת מוזיקה או שתיים (אם במקרה הדפיסו אותן). זה בתנאי שתצליחו לעבור את הכותרת, להתרכז לכמה דקות ולהשאיר את הסמארטפון בצד. ואם לא, אז לפחות תעשו לי לייק ושייר - זה יעזור להפיץ את הפוסט לעוד מאות אנשים שלא יקראו אותו.

    2 תגובות / כללי /

  • 18 ביוני 2017

    "הצדפה המבהבת" של פורטיס: שיעור קטן בפסיכדליה

    צילום: טינו וואקה

    פורטיס חזר לפני שנה לתל אביב. אבל במקום להסתכל אחורה לפוסט-פאנק החלוצי שהוא עשה בעיר בסוף האייטיז, הוא ממשיך לצעוד קדימה, הולך כמו לוליין על החבל הדק בין השוליים למיינסטרים. "הצדפה המהבהבת" ודאי ינוגן בגלגלצ ובתחנות האזוריות - וטוב שכך. זה שיר נעים במקצב מיד-טמפו עם הפקה מינימלית-מקסימלית שכוללת גיטרה אקוסטית, סינתיסייזר וצ'לו, ובעיקר, קולו החרוך של פורטיס שבא ללמד אותנו שיעור קטן בפסיכדליה. "אל תחפשו אותה לפי הספר / כי אין מצפן שמראה את הצפון", הוא שר בפזמון, ומרחיב "כשהחללית שלי חולמת / אני מוצא את הכיוון / אל הצדפה המהבהבת / אני מוצא את הכיוון". נתן גושן שר כרגע על "דור הסתלבט", חנן בן ארי על "ויקיפדיה" ורק פורטיס בן ה-62 מדבר על "הצדפה המהבהבת". זה הכרחי לתרבות הישראלית של היום שמקדשת חומר, למעשה כמו ששרים גושן ובן ארי. אבל בעוד שהם נשארים על פני השטח ונהפכים לחלק מהמכונה, פורטיס חופר בקטע טוב ולוקח אותנו לפנטזיית מדע בדיוני, לצלילה פנימה. זה ממשיך קצת את הקו של "שנות אור" מאלבומו הקודם "תולדות הכותרת", מינוס הדרמה פלוס יופי. בראיון למגזין פנאי פלוס הוא סיפר שאלבומו הקרוב "מדור פיות" ישמע כמו סרט של טים ברטון. מעניין אם זה יהיה יותר "באטמן" או "ביטלג'וס".

    סגור לתגובות על "הצדפה המבהבת" של פורטיס: שיעור קטן בפסיכדליה / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←