פוסטים מאת עידו שחם

  • שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס באלמא: בין עניבות ושרוואלים

    צילום: יואב איתיאל

    בשער הכניסה לאלמא, "מרכז אמנויות מלון יוקרה" בזיכרון יעקב, עמדו שלושה שומרים. הראשון כיוון אותי שני מטרים קדימה לשומר שנמצא קרוב יותר לשער, השני שאל אותי את שאלות הבידוק הרגילות והשלישית פתחה את השער. כל אחד מהם היה חנוט בחליפה מעונבת, ועטה ארשת רצינית של חשיבות. מוטיב האבטלה הסמויה חזר על עצמו גם בלובי המלון, שם עמדו בשורה צוות פקידי קבלה חסרי מעש, מתבוננים בעוברים ושבים בתקווה שאחד מהם יפנה אליהם ויבקש עזרה. הפורמליות המעונבת והמעוצבת של המקום נעה באי נוחות, בהשוואה לאורחים המשוחררים של המקום: תערובת של יוצאי הודו בשרוואלים נוחים ומעריצי רדיוהד בג'ינסים ומבטים מסוקרנים.

    שי בן צור, ג'וני גרינווד והגרעין הקשה של הרג'סטאן אקספרס באו לחתום בארץ באופן לא רשמי את מסע ההופעות האירופאי, בו הם בן היתר גם חיממו את רוב ההופעות של רדיוהד. באופן לא רשמי, רק כי מעצם החגיגיות של ההופעה הזאת אולי היה אפשר לשכוח שבן צור והלהקה מחממים את ההופעה בפארק ביום רביעי הקרוב - וכן, הבנתם נכון, גרינווד יחמם את עצמו. האירוע אתמול בערב, בא ליצור סגירת מעגל אומנותית לאלבום שהקליטו יחד גרינווד ובן צור, על ידי הוספת תערוכת צילומים של שרונה קטן (אשתו של גרינווד) למה שהיה חלקו השני של הערב: סרט של פול תומס אנדרסון המתעד גם הוא את תהליך יצירת האלבום "ג'ונון".

    התערוכה, הקטנה יחסית, השאירה זמן פנוי להסתובב במרפסת של המלון: לראות את ג'וני חולף על פני ממש מקרוב ומנסה להתחמק מסלפים של מעריצים, לתצפת על בריכות הדגים של מעיין צבי והים שטבעו באור השקיעה, הכל עם כוס יין ביד. כ-20 תצלומים המשלבים טכניקות צביעה, תפסו מספר רגעים יפיפיים בחלקים המבוימים יותר ופחות של צילומי האלבום. הכי אהבתי את הצילומים הספונטניים של ההכנה לצילום העטיפה של "ג'ונון", שם 19 הנגנים ההודים יושבים מתמקמים במקומותיהם כמו ילדים לצילום לכיתתי, מסדרים אחד לשני את הטורבנים, משבללים את השפמים ומברישים שאריות אבק מהווסתים החגיגיים.

    רג'סטאן אקספרס: בטאבלות ובמחולות. צילום: יואב איתיאל

    הסרט נכנס לעומקם של עוד רגעים כאלו מהקלטות האלבום בארמון הרג'סטאני, רק נטול פילטרים. אנדרסון הכניס את המצלמה שלו במגושמות נלהבת לפינות הסודיות ביותר של ההפקה: מגירוש היונים מהיכל ההקלטה הראשי, דרך השעות המתות (מחשמל) בהן הנגנים נוחרים בקרבת המיקרופונים, ועד אמצעי טיפול מפוקפקים בכלי נגינה. הוא מצליח לספר עם העדשה שלו עשרות סיפורים של חלק נכבד מהאנשים המעורבים בהפקת האלבום, והם כולם צבעוניים ומלאי חיים. הסאונד באולם אלמא הצליח למשוך אותנו חזק פנימה לתוך ההיכלים עם התקרות הגבוהות של ארמון רג'סטאן.

    הכתוביות נחתכו בקאט, ובמקומן האירו פנסי התאורה אל אחורי האולם הענק, שם עמדו נגני הבראס והמתופפים של הלהקה. הם ניגנו ברפפטטיביות את המנגינה הראשית, המלאה בשמחת חיים משיר הנושא של האלבום, ירדו במורד המדרגות האולם תוך כדי שהם רוקדים בתהלוכה אחד אחרי השני. מאחורי גבינו, גרינווד, בן צור ושני זמרי הקאוול (סגנון שירה המאפיין את אזור רג'סטאן בהודו) עלו לבמה בשקט. משם והלאה הקהל התחלק לשלושה: המשרוואלים קמו מכיסאותיהם והתקרבו לרקוד בטירוף בקדמת הבמה והמעברים עם המוזיקאים; מעריצי רדיוהד ישבו בנימוס אינטלקטואלי מרוחק ונראו מעט מאוכזבים; ומספר קטן של חובבי אומנות מפונפנים נראו כאילו הם נקלעו בטעות לערב הזה.

    האכזבה של מעריצי רדיוהד מובנת כי גרינווד תפס חלק מינורי יחסית בהופעה והסתכם בליווי עם גיטרה נקייה או בס שנבלעו בעוצמות הרעש של כלי הנשיפה וההקשה. למעט בביצוע המצוין ל-"קלנדר", שם הצלילים המתוכנתים מהמק-בוק של גרינווד שלטו בחלל, רוב הזמן הוא נשאר לעמוד בפינה האחורית של הבמה בביישנות האופיינית לו עם הגיטרה על הצוואר, או רוכן לכיוון המחשב עם הגב אלינו - יותר כטכנאי מאשר מוזיקאי. ההופעה שלו החווירה במיוחד לעומת בן צור והלהקה שרקדו, הניפו ידיים באוויר, צעקו למיקרופונים, סובבו וזרקו מקלות תופים באוויר והרימו בכל שיר יותר ויותר אנשים מהכיסאות ולקדמת הבמה. הפרקשניסט צ'וגה שניגן על שלל כלים מוזרים בלט במיוחד בהופעה, וביניהם: מעין מלקחיים גדולים למנגל עם תריסר מצילתיים קטנות, קסטנייטות הודיות ענקיות איתן הוא שיחק משחקי שאלה-תשוה של כפיים עם הקהל ומה שנראה כמו חוט דנטלי שעשה רעש של קפיץ. עד סוף ההופעה יותר ממחצית מהקהל היה על הרגליים, רוקדים עם נגני הבראס והפרקשן, וחיכו באמונה נאיבית להדרן שלא הגיע, גם כשהאורות כבר דלקו בכל האולם. מעריצי בן צור נאלצו לחזור אל המכוניות ולזמזם בראש מתנועע מצד לצד את מנגינת החצוצרות של ג'ונון.

    איפה גרינווד? צילום: יואב איתיאל

  • המאזין 196: לסלק אותך

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים כולל רוק מלוכלך מ-Meat Wave, קטע טרי מחברינו הסקוטים Mogwai וסיום שקט עם Lee Hazlewood.

    1. Meat Wave - Run You Out
    2. The Cribs - Glitters Like Gold
    3. The Pains of Being Pure at Heart - Anymore
    4. Public Service Broadcasting - Progress
    5. Jefre Cantu-Ledesma - The Faun
    6. Mogwai - Party in the Dark
    7. Fopmusic - Two Different Shadows
    8. vAv - Flood
    9. The National - Guilty Party
    10. זיו - ימים שלמים
    11. פורטיס - הצדפה המהבהבת
    12. Angelo Badalamenti - Blue Velvet Blue Star
    13. Lee Hazlewood - If Its Monday Morning

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 60: vAv - מסע מפרך של ריפים בדרך לגיהינום

    צילום: גלעד בר-שלו

    לפני כמה שבועות הלכתי לערב מטאל במועדון הגגארין. להקת הסטונר השבדית Saturnalia Temple הייתה המופע הראשי וההרכבים המקומיים היו לגמרי עוצמתיים, כל אחד בצורה אחרת. את הערב פתח הרכב דום-מטאל בשם vAv שאוהב את זה מאוד לאט, מאוד אפל ומאוד כבד, מה שהביא אותי לתנודות במקום בסלואו מושן בזמן שעשיתי את דרכי לאבדון.

    1. מי חברי הלהקה?

    אדר, אופיר, דיוויד.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אדר ואופיר מכירים כבר שנים. אדר חזר עם הרעיון ללהקה אחרי שהות ארוכה בניו יורק, ההרכב עבר כמה גיטריסטים עד שדיוויד הגיע והסכים להישאר.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    מסע מפרך של ריפים בדרך לגיהינום.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    אנחנו אוהבים את הסיפרה שש.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להצליח לסיים עוד שיר חדש.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    עובדים בעבודות.

    7. ממה אתם מושפעים?

    עכבישס, החתול של אדר.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    לא יודעים, שאלה קשה.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    New Radicals - Maybe You've Been Brainwashed Too

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    Sunn o))) כי יהיה סאונד פינוק.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    צאו מהבית, בואו להופעות.

    הופעות קרובות:
    Lehavoth x Dim Aura x vAv, יום חמישי 20/7, וונדרבר, חיפה

  • אינטרו 59: חאסי - ביטים טריים מפתח תקווה

    צילום: גיא גבריאל

    פתח תקווה זה כבר לא רק ערסים, זקנות ובני עקיבא. נצ'י נצ' הראה לנו שעושים שם בנזונה של היפ הופ, ועכשיו מגיח בעקבותיו הראפר/מפיק הצעיר חאסי (טל חסון) שמביא היפ הופ יותר נסיוני עם ביטים יותר חלליים.

    1. מי אתה?

    חאסי, ראפר ומפיק מפ"ת. מוציא בימים אלה את האלבום הראשון "טפי!". את הביטים לאלבום עשיתי ביחד עם מישמש, אביעד סינמנס מ-JOOV (הרכב אינדי פופ אלקטרוני), והקלטתי אותו בחדר שלי. התחלנו לעבוד עליו כשהשתחררתי מהצבא. איכשהו נוצר מצב שהאלבום ישב בערך חצי שנה בצד ושהיציאה שלו התעכבה מעט, אבל וואלה זה היה אחלה של בית ספר בקטע של איך לעשות את זה עצמאית.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    בתור ילד שמעתי היפ הופ ותמיד היה בי את הרצון לעשות ביטים ובכללי להפיק, עוד לפני שהבנתי בכלל למה המילה הזאת מתכוונת. בשלב מסויים שמעתי על תוכנה שנקראת FL Studio ושאפשר לעשות בה ביטים. הורדתי את התוכנה ועשיתי ביטים מבלי להבין מה אני באמת עושה, איכשהו הכל היה סבבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בפורום של ביטמייקרים שנקרא קרוקד לאבז, פורום שהקימו הקרו של Raw Tapes. כל שבוע היו בו ביט באטלים, שזה סוג של תחרות בין הביטימייקרים על מי מביניהם מביא את הביט הכי פרש, כשכולם צריכים להשתמש באותו אוריג׳ינל/שיר מקור למטרת הסימפול. קיבלתי מהחבר׳ה שם המון השראה וידע.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    מוזיקה לאנשים שלא מתביישים לירוק על הרצפה כשזה יושב להם בגרון.

    4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

    כשהייתי בכיתה ג׳ אחד הילדים בכיתה קרא לי חאסי ומאז השם הזה רודף אותי.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    וואלה אין לי שאיפות, חח סתם. ב-"טפי" יצא שהיו הרבה השפעות וסמפלים ים תיכוניים וערביים - אולי כי זאת מוזיקה ששמעתי המון בשירות הצבאי. הדברים שאני עובד עליהם עכשיו תפסו כיוון קצת שונה. חוץ מהיפ הופ וביטים, אני שומע קצת להקות פוסט שוגייז/פאנק-רוק/פוסט-פאנק ומנסה להביא מעט מהאווירה הזאת לדברים שאני עובד עליהם כרגע.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    את האמת שאני לא מנגן. כשהייתי בבית ספר יסודי ניגנתי על קרן יער קצת. לא יודע מה באמת נשאר בי מזה. אני יותר מפיק ועושה ביטים במחשב. התברכתי בחברים שיודעים לנגן, אז כצריך להקליט איזה כלי בד"כ יש למי לצלצל.

    7. ממה אתה מושפע?

    כשאני כותב או עושה ביט אני הרבה פעמים מושפע מהמוזיקה ששמעתי באותו יום, או שבוע. חוץ מזה מושפע המון מסיטואציות, מצבים ומכל דבר שנותן לי דרייב להריץ את העניינים קדימה. נגיד אני יכול לדפדף באינסטגרם ולהגיע לאיזה חשבון של מעצבת, או צלם שהתמונות שלהם מביאות לי את האווירה לעשות ביט או לכתוב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האינסטינקט שלי היה לרשום "Anything In Return" של Toro Y Moi, אבל אם אני מתחשב באווירה של מאדים, הביטים השבורים והסינטים החלליים של Samiyam ב-"Sam Baker's Album" יעזרו לי קצת יותר להתחבר עם איזה גאנג של חייזרים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    קטונתי, מי אני שאמחק אלבום מדפי ההיסטוריה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אולי את אסף אמדורסקי. מאוד מתחבר לסאונד המדויק ולאסתטיקה המלוכלכת שהוא משדר. "מנועים שקטים" יצא לפני עשרים שנה בערך וכל פעם שאני שומע את האלבום זה מרגיש לי מאוד עדכני, עמוק ונעים באוזניים.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לא תאמינו מה קרה לילד הזה אחרי שהוא שתה ליטר נפט. כנסו ותראו.

    "טפי!" יצא על קסטה בלייבל נוער אבוד ויושק ב-7.7 בתדר

  • בחזרה לאייפוד: Clinic - Internal Wrangler - בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה

    כשרדיוהד הופיעו בסינרמה בשנת 2000 (ראו ביקורת לא ברורה), הם הביאו איתם הרכב קטן ולא מוכר מליברפול בשם Clinic. נכנסתי באמצה הסט שלהם ולא הבנתי מה לעזאזל קורה. קליניק נהגו להופיע בחלוקים ירוקים של מנתחים כולל כיסויי פה, ואני לא זוכר אם זה היה המצב, אבל אני די בטוח שלפחות לסולן היה אחד. המוזיקה היתה בווליום משוגע עם מתקפה לא ברורה של גיטרות, מלודיקה וקלידים, וקול חתוך דק דק שצועק "No!". לא ידעתי איך לאכול את זה, אז צחקתי, הזדעזעתי וממש הסתקרנתי.

    אלבום הבכורה של קליניק "Internal Wrangler" יצא באותה השנה. גם הוא די מטורלל אך הרבה יותר מסודר מההופעה. קליניק נשמעים בו כמו בוגרי בית ספר לאמנות שקנו אלבומים של הפיקסיז, הוולווט אנדרגראונד וקאן והסתגרו איתם בתוך בקתה בכפר אנגלי מבודד. זה יכל להיות בקלות הפסקול לסדרת האנימה "Cowboy Bebop", משהו צבעוני בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה שהרכבים כמו Django Django גנבו מהם בענק שנים אחר כך.

    הקטע הפותח "Voodoo Wop" כבר יוצר את האווירה עם תיפוף על בונגוז, רעשים של זבובים וקולות מספר הג'ונגל. אחרי זה מגיע השלגר "The Return of Evil Bill", שיר נבואי שהקדים בשלוש שנים את הסרט המפורסם של טרנטינו. כאן אפשר לשמוע את הדי אן איי של קליניק: תיפוף קליל ורפטטיבי, גיטרה שמנגנת ריפים של פאנק ובלוז ומלודיות מהמלודיקה. ומעל הכל, קולו הדקיק של Ade Blackburn שנשמע כמו אחיו הקטן והבאמת פרנואיד של תום יורק מינוס המניירות, ששר בחרוזים שורות ילדותיות ואבסטרקטיות כמו "Big boy Evil Boy, big boy Evil Bill / Mummy, money, saw him dip us in the till". זה נסיוני, זה קליט - זה קליניק. ב-"T.K." הם העתיקו בלי בושה את "Ring of Fire" של ג'וני קאש והפכו אותו לשלהם (דוגמה מעולה אגב בהקשר של כל הדיון על חיקויים ואותנטיות בלהקות), ובקטע "Distortions" הם יצרו את בלדת האינדי המושלמת בעזרת מכונת תופים, סינתי בסיסי וקולות שמספרים לנו כי "I want to know my body / I want this out not in me / I want no other leakage/ I want to know no secrets yet". הכל מסתיים בשיר הערש "Goodnight Georgie", סוג של ג'אז ללקוחות האחרונים בבר מעופש.

    קליניק אף זכו להכרה מסוימת. "The Second Line" נבחר להיות הפסקול לפרסומת של ליווייס, עוד בימים שלהיות שיר בפרסומת של ליוויייס היה שווה משהו. הם הוציאו עוד שישה אלבומים שעדיין נשמעו מאוד אמנותיים אך חקרו פחות או יותר את אותה הטריטוריה ולדעתי לא היו מדויקים כמו אותו אלבום בכורה. אבל זה לא משנה. "Internal Wrangler" נשמע כמו אלבום שיכל לצאת בסיקסטיז כמו שהוא יכל לצאת אתמול, מוזיקה אקלקטית של הרכב שלא מנסה להישמע כמו שום דבר חוץ מעצמו עם קטעים שהולכים על החבל הדק בין פופ לאוונגרד, רק בצורה הרבה יותר אדג'ית מאותה להקה שקליניק חיממו לפני 17 שנה.