ריקוד המכונה: איך להתחיל לשמוע טכנו
שלושת הבלווילים: ממציאי הטכנו
טכנו. בשביל הרבה אנשים זו מילת גנאי למוזיקה גנרית, צפויה ומשעממת. בזמנים שבהם כל ילד עם אייפון יכול להוריד אפליקציה ולדפוק על הבייס דראם, זה לא מפתיע. רק שטכנו זה כמו חומוס: קל לעשות אותו, אבל קשה לעשות אותו טוב. כן, כמו בכל ז'אנר יש מלא טכנו בינוני, רק שהטכנו הטוב יכול להיות אלוהי, וכל הקטע זה למצוא אותו. עכשיו, אני לא איזה גאון טכנו - אני עדיין סטודנט ועוד בקורסי ההקדמה של שנה א'. רק שלצערי, יש לחובבי הז'אנר נטייה לאגו ואליטיזם, להתעלם ממתחילים שלא יודעים מה זה למשל BPM (ביטים לדקה, מדד לקצב של המוזיקה) ולרדת עליהם שהם לא יודעים מי זה הדריק מיי הזה שמגיע לארץ (ראו תשובה למטה). אני חושב שזה מטומטם. אני חושב שהטכנו האמיתי מלא בנשמה ומעודד מחיקה של מעמד, גזע ומגדר לכדי אחדות קיומית, וברוח זו אנסה לחלוק אתכם את הסיכומים שלי מהקורסים ולספר את כל מה שאני יודע על טכנו כדי שכל אחד יוכל ללמוד ולהצטרף למסיבה.
לפני הכל: מה זה טכנו? זו שאלה טובה, כזו שגורמת למבקרי מוזיקה וקלאברים להרים כתפיים לאוויר - או במקרה הטוב ידיים. היסטורית, טכנו זו מוזיקה אלקטרונית שנולדה בדטרויט של אמצע שנות השמונים בזכות כמה חברים מהעיר השכנה בלוויל, חברים שזכו לכינוי "The Belleville Three": חואן אטקינס, דריק מיי וקווין סונדרסון. כמו שאומר ציטוט מפורסם של מיי, טכנו "זה כאילו שג'ורג' קלינטון וקרפטוורק נתקעו ביחד במעלית כשכל מה כשיש להם זה סיקוונסר בשביל לארח להם חברה". אכן הטכנו הראשוני הושפע מהאלקטרוניקה החלוצית של הרובוטים מדיסלדורף כמו שהוא הושפע מהפ'אנק מהחלל החיצון - וגם מההאוס משיקגו וגם מההיפ הופ הראשוני מניו יורק וגם מניו ווייב אירופאי וגם מז'אנר משונה בשם איטלו דיסקו שהוא בעצם דיסקו שהופק באיטליה בשנות השבעים והשמונים.
קטע הטכנו הראשון הגיע מההרכב Cybotron של אטקינס ונקרא "Alleys of Your Mind". בתחילה הסגנון נקרא אלקטרו-פ'אנק, שכן הוא שילב בין המקצבים הפאנקיים של ג'ורג' קלינטון לבין סינתיסייזרים ומכונות תופים קרפטוורק סטייל. "Strings of Life" של מיי תחת השם Rhythim is Rhythim (לאמני טכנו יש נטייה לפעול תחת כל מיני כינויים) לא איחר לבוא, וסונדרסון התחבר לזמרת ולקח את הטכנו למצעדים עם ההרכב Inner City והלהיט "Big Fun". הקטעים האלה נשמעים קצת רחוקים מהטכנו של היום, אז רק תזכרו שפעם, באייטיז, פשוט לא היה כזה דבר. השם של הז'אנר הגיע אגב מקטע של אטקינס בשם "Techno Music". אטקינס לקח את המושג מתוך ספר הסוציולוגיה העתידני "The Third Wave" של אלווין טופלר, בו הוא מתאר קבוצה של אנשים בשם "Techno Rebels" שחושבים שטכנולוגיה לא צריכה להיות מנוכרת או שתלטנית. בסוף שנות השמונים יצא אוסף של מיטב האמנים מדטרויט שעשו את המוזיקה הזו, עוד לפני שקראו לה טכנו. האוסף נקרא "Techno! The New Dance Sound Of Detroit" על שם הקטע של אטקינס, והשם תפס.
אהיה קצת יומרני ואנסה להגדיר טכנו כמו שאני מכיר אותו. לדעתי, טכנו זו מוזיקה של מכונות. הטכנו חוגג את הצלילים האלקטרוניים של מחשבים וסינתיסייזרים ומכונות תופים. בטכנו לא מנסים לגרום לכלים הרובוטיים האלה לחקות כלים אחרים, אלא נותנים להם להיות כמו שהם, לפעמים לכדי מצבי קיצון אקסטטיים. בטכנו אין בד"כ ווקאלס, ואם יש אז הם יהיו מעובדים עד כדי כך שקשה להבין מה הם אומרים, כאילו שהם שידורים קטועים מהעתיד או אותות מכוכב אחר. הטכנו מבטל את כל מה שאנחנו רגילים לקבל במוזיקה: בתים, פזמונים, הוקים, והרבה פעמים אפילו מלודיה. הפוקוס הוא על קצב, סאונד, אווירה, ובעיקר, מצב תודעה.
יש כאלה שטוענים שטכנו משעמם כי לא קורה בו כלום, אבל אם תקשיבו מקרוב לקטע טכנו ראוי תגלו שיש מלא שינויים בפרטים: בין אם תפקידים קטנים שנכנסים ויוצאים מהמיקס, שינויים במקצב, ובעיקר, מודולציה. מודולציה זה כשהצליל שמנוגן עובר כל מיני שינויים בפרמטרים שלו לאורך זמן כך שהסאונד שלו הולך ומשתנה. הכי קלאסי זה הפילטר: הדבר הזה שהדי ג'יי עושה שגורם למוזיקה להישמע פתאום ממש חנוקה ואז להיפתח שוב. בטכנו מתעסקים במאפיינים הכי בסיסיים של הצליל, בתדרים ובצורה שבה הצליל נראה ואיך הוא מתפתח. בבסיס של הטכנו יש את הבייס דראם על הוואן, אותו "בום! בום! בום! בום!", מקצב שקרוי בשפה המקצועית "four on the floor" (כי בכל ספירה של 1-2-3-4 מכים ברצפה, יעני בבייס דראם). יש מלא טכנו ששובר את המקצב הזה ובהצלחה מרובה, אך בכל זאת אם אתם מקבלים את הבומים האלה לבטן כנראה שאתם שומעים כרגע טכנו. ברגע שמכניסים למיקס יותר כלים חיים או סימפולים, ווקאלס של זמרי נשמה, או אפילו תוף הייהט באופביט (ה-"צה" ב-"אום-צה! אום-צה! אום-צה! אום-צה!") זה כבר מזיז את המוזיקה יותר לכיוון ההאוס, אם חייבים להגדיר. אך כמו בכל דבר, זה לא כזה שחור-לבן. יש הרבה תחומים אפורים בין הטכנו וההאוס עד כדי שילוב שנקרא טכ-האוס - ובכלל שילובים בין טכנו וז'אנרים אחרים. אם אנסה לסכם במובן הרחב: טכנו זו המוזיקה של העיר, של צלילים קשוחים של מכונות שמתחברים ביחד לכדי אוטופיה או דיסטופיה אורבאנית של העתיד שאנחנו חיים בו עכשיו.
טכנו נמצא אצלי ברקע כבר מלא זמן. כשהייתי ילד הייתי מאזין לסינת'פופ שאמא שלי היתה משמיעה בבית, סוג של הקדמה לטכנו, והניינטיז היו מוצפים בטכנו ב-MTV, בין אם באופן יותר ישיר על ידי הרכבים כמו הפרודיג'י והכמיקל ברת'רס או דרך זליגות של להיטי יורוטראש מהרכבים כמו סנאפ ו-U96. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לצאת למסיבות אלקטרוניות. דראם נ' בייס ו-IDM היו הטעם הנבחר של אותה תקופה (שני סגנונות שהושפעו אגב קשות מטכנו), ומדי פעם הייתי הולך גם למסיבת טכנו טבולה ראסה. מצאתי את עצמי נכנס לטראנס - קצת אירוני כי אף פעם לא הצלחתי באמת להכנס לטראנס מטראנס. הטכנו גרם לי לשכוח מהכל, בלי סמים, ולהתחבר למוזיקה, שחיברה אותי להווייה רוחנית גדולה יותר של ההווה. אהבתי לעצום את העיניים, לשכוח שיש מסביבי עולם, לשכוח שאני בכלל שם, ופשוט לזוז ולתת לראש להתרוקן מהכל חוץ מצלילים. ביקור בהלסינקי בשנה שעברה גרם לי להתאהבות סופית בזכות סצנת מועדונים סופר איכותית, והתחלתי לחקור ולגלות את העולם החיזרי-עתידני הזה, מה שמושלם אגב בשביל גיק מד"ב כמוני. למעשה טכנו זו מוזיקה שנעשית על ידי פריקים וגיקים כי צריך חוש טכני מפותח בשביל לתפעל את המכשירים ולתכנת את המחשבים, איחוד קיברנטי של אדם-מכונה שפועלים ביחד בהרמוניה.
אז איך מתחילים לשמוע טכנו? גם שאלה טובה. טכנו לא עובד כל כך כמו עולם הפופ/רוק שאתם מכירים, אז הטריקים הרגילים לא יעבדו לכם שם: אין אלבומי מופת או להקות שחובה לשמוע, ורוב אמני הטכנו מעדיפים להתחבא עם הסינתי מתחת למיטה מאשר להראות את פניהם על מסכים בכל העולם. טכנו סובב סביב סינגלים, כלומר טראקים בודדים. אמני טכנו מוציאים לפעמים אלבומים ומיני אלבומים, ועדיין הטראק הבודד נמצא במרכז, כי אם הצלחת להוציא טראק טוב, זה לא משנה מה השם שלך ועד כמה אתה מפורסם - לוח המשחק הרבה יותר מאוזן. הדי ג'יים הבאמת טובים הם בד"כ גם מפיקים של חומר מקורי משלהם. כשהם עושים סטים, יעני מנגנים מוזיקה של אחרים, הם לא מנגנים להיטים, אלא איזוטריות משוגעות שהם מצאו בחנויות תקליטים נידחות, ולפעמים אפילו טראקים אקסקלוסיביים שעוד לא יצאו, בנסיון להיות הכי מקוריים ופותחי תודעה. לעתים נדירות זיהיתי טראק על הרחבה, ובדרך כלל זה היה איזשהו רימיקס למשהו אחר שהכרתי. וזה העניין, לשכוח משמות וסטטוסים, להתחבר להוויה, ולהיות, בתקווה, בתעופה עם המוזיקה מבלי לדעת עליה כלום חוץ מהצליל שנחווה בזה הרגע. וטכנו נחווה לרוב בתור מיקס, כלומר, כשדי ג'יי לוקח כל מיני קטעים ותופר אותם ביחד, אחד אחרי השני, לכדי טריפ מוזיקלי שלוקח אתכם למקומות מרתקים.
הכי טוב לשמוע טכנו במועדון חשוך עם מערכת סאונד וכמה לייזרים, אבל אין שום ערבות לאיזה סט תקבלו שם, במיוחד כשהרבה מהדי ג'יים מנסים להתחנף לקהל, ולכן, לצערי, מרדדים את המוזיקה למכנה משותף יותר נמוך. אבל תמיד אפשר לעשות שיעורי בית. אם בא לכם ללכת למועדון, תבדקו מה הליינאפ ותחפשו סטים בסאונדקלאוד או יוטיוב של הדי ג'יים המדוברים - לרוב יהיו כבר לינקים באיוונט. האלוהים של הטכנו נמצא בפרטים, אז תצטרכו לעבוד קצת ולשמוע את המיקסים ולראות אם אתם מתחברים או לא.
בינתיים תנסו לשמוע טכנו בבית. נקודת התחלה כיפית היא קטעי ה-"Boiler Room" שמפוצצים את יוטיוב במיטב מהלכי הריקוד מאירופה והדי ג'ייז הכי נחשבים של ימינו. גם מיקסקלאוד מלא בסטים חזקים של טכנו שאפשר למצוא בערוצים כמו NTS Radio, FACT, TELEKOM ELECTRONIC BEATS RADIO. ויש גם רדיו: התוכניות של אמיר אגוזי בקצה, Intergalactic FM, Dublab ו-NTS Radio. שמעתם משהו טוב תוך כדי הסט? תרשמו בצד את שם האמן והטראק, כי קשה לזכור. חפשו דברים אחרים שלו בסאונדקלאוד, יוטיוב, אפל מיוזיק או ספוטיפיי. תבדקו באיזה לייבל הוא חתום, כי יש סיכוי טוב שיהיו שם עוד אמנים שתאהבו. תקשיבו לסטים שלו, כי הוא ישמיע בהם דברים שהוא אוהב וכנראה תתחברו אליהם. כן, טכנו מופגז לקהל הרחב ללא הפסקה, אך אם אתם רוצים להעמיק ולהגיע לדברים הטובים באמת תצטרכו להזיז קצת את העכבר. ואם אתם ממש אולדסקול, לכו לחנות תקליטים שיש לה סקשן אלקטרוני, בטח אם אתם נמצאים באיזה בירה אירופאית, ופשוט תשמעו שם דברים - וככל שהעטיפה יותר ריקה ופשוטה ככל שיש יותר סיכוי שזה יהיה משהו ממש טוב.
באופן אישי, אני אוהב טכנו יותר עמוק ואפל ופרמיטיבי, כזה שמשלב בתוכו נויז ואינדסטריאל לכדי לכיבוש טוטאלי של הגוף-נפש. אחד מהאמנים שאני הכי אוהב בעת האחרונה הוא המפיק Daniel Avery. אייברי שחרר לפני כמה שנים אלבום בשם "Drone Logic" שבינתיים כל מי שהשמעתי לו משהו ממנו רצה לדעת מי זה. הוא נמצא חצי דרך בין טכנו מחתרתי לאלקטרוניקה מיינסטרימית ויוצר קטעים מאוד זכירים שמכבדים את העבר ומסתכלים לכיוון העתיד בהווה, בין מוזיקה יותר פ'אנקית ("Free Floating") לצלילי אסיד (צליל מכשיר ה-TB-303 כפי שאפשר לשמוע למשל בקטע "Naive Response") לאינדיטרוניקה שוגייזית ("New Energy").
אני מאוד אוהב גם את הטכנו הראשוני של שלושת הבלווילים מדטרויט על שלל הכינויים שלהם. זו מוזיקה עם המון נשמה וחדשנות וחדוות יצירה, קטעים שדרכו על קרקע בתולית בכל צעד שהם עשו - בין אם זה הקטע ההיפנוטי "Clear" של סייבוטרון או הקטע הכי מרים אי פעם "Good Life" של אינר סיטי (חפשו את הגרסה המלאה ולא המקוצרת) ויש עוד חבר'ה מדטרויט מהתקופה ההיא והלאה כמו Hashim, Jay Denham או Mick Huckaby.
עוד אגדה דטרויטית הוא המפיק Richie Hawtin שגדל על המוזיקה מהעיר ולקח אותה לשלב הבא: מינימל טכנו. גם מינימל נהפכה למילת גנאי בימינו, מוזיקה של היפסטרים ברלינאים שמכורים לקטמין. אבל לפני שאתם מגלגלים אוזניים, תשמעו את האלבום "Consumed" שהוטין שחרר תחת השם Plastikman ב-1998. בזמנים בהם המוזיקה האלקטרונית רק רצתה לתת עוד יותר חזק בראש, הוטין הוריד את הווליום, חתך את כל מה שמיותר והשאיר רק את העצמות הקשות של הטכנו עם הרבה חלל מסביב, כמו שאפשר לשמוע בקטע הנושא המצמרר.
אם אתם אוהבים את זה עוד יותר ניסיוני, תבדקו את צמד הטכנו הפיני Pan Sonic. זה נשמע כאילו שהשניים האלה מחוברים עם שטקר לקיר ומתמרנים חשמל בכוח המחשבה, עם קטעים כמו "Lähetys" שנשמע כמו ההקדמה לצונאמי שמכה בחופי הדעת שוב ושוב בפיצוצים שהולכים וגדלים עד שהכל מוצף. חצי הצמד Mika Vainio נפטר לפני כמה חודשים, אירוע מצער אם כי הוא השאיר מאחוריו המון מוזיקה גם בתור אמן סולו, למשל בפרויקט Ø שלקח כיוון עוד יותר מינימליסטי מהרכב האם.
ומעבר לזה יש את המפיק האיטלקי Alessandro Adriani שמחבר בין טכנו לפוסט-פאנק עם סטים מעולים בסאונדקלאוד; יש את Ancient Methods הגרמני ששחרר השנה אי פי בשם "First Siren" שנשמע כמו פרויקט הטכנו של טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס; יש את הדי ג'יי הבריטי Blawan שאני פחות אוהב את הסטים שלו, אם כי טראק האימה "Why They Hide The Bodies Under My Garage" גורם לי לרצות לפצוח בריקוד הזומבי של מייקל ג'קסון (הקטע אגב זכה לקאבר של להקת הנויז-רוק האהובה עלי Girl Band); וכמובן מקדימי הז'אנר Kraftwerk, New Order, Yello ועוד ועוד ועוד. והיי, גם בארץ עושים טכנו: תבדקו את Red Axes והלייבל Garzen Records, את The Models והלייבל Confused Machines (ראה ראיון עם מקים הלייבל איתמר ויינר), את ההרכב TV.OUT והלייבל Parallax - ואם אתם מכירים עוד טכנו שווה תוסיפו תגובות בבקשה. אני מתחזק ביוטיוב רשימת האזנה פתוחה של מוזיקה אלקטרונית וכשאני מוצא משהו שאני אוהב אני משתדל להוסיף אותו לשם. אם אתם מתחברים לטעם שלי, אתם יכולים לשים את זה ברקע ולרשום בצד כשאתם שומעים משהו טוב. בסופו של דבר זה לא משנה אם זה כן טכנו או לא טכנו - העיקר שזה מזיז את הרוח שבמעטפת.
