פוסטים מאת עידו שחם

  • 3 בספטמבר 2017

    אינטרו 65: בואנוס איירס - צמד סינת'פופ עברי

    האייטיז היו מלאים בסינת'פופ. הסינתי נכנס להפקות של כל הזמרים, מאדם ועד ריטה, אך פורמט הצמד של הזמר והמפיק בסגנון Pet Shop Boys או Yazoo, מה שנחשב לדי אוונגרדי בתחילת הדרך, לא קרה פה כל כך. עכשיו מגיע הדואו בואנוס איירס עם סינת'פופ עברי בשיר "הקיץ הזה לובשים שחור". אולי הם איחרו את האייטיז ואת הקיץ, אך עם החום המעיק בחוץ אפשר בהחלט להמשיך ללבוש שחור ולזוז לצלילי הביט.

    1. מי חברי הלהקה?

    בואנוס - סינתי + תכנות, איירס - שירה.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    בואנוס שפך עלי (איירס) בירה באיזה בר בדרך בחזרה לשולחן עם הדייט שלו. מיד קמתי עליו ודרשתי ממנו להתנצל, ואז הוא ראה שאני לובש חולצה של The Human League. התחלנו לדבר על זה והבנו ששנינו אוהבים סינת'פופ מהאייטיז ושאין לנו עם מי לעשות מוזיקה כזו (בואנוס בדיוק פרש מהלהקה הקודמת שלו). הדייט ההוא אומנם כשל, אבל הזוגיות שלנו הצליחה.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    סינת'פופ בעברית.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    איירס הגיע עם השם - כדי לתת קונטרה לריו, להקת המים.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    ליצור סינת'פופ בעברית בפורמט של זמר מוחצן ומפיק מסתורי כמו שלא היה פה באמת באייטיז, ולמכור את המוזיקה שלנו לקסטרו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    בואנוס נהג קטר ברכבת ישראל, איירס מנהל אולם קולנוע בראש פינה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    Kraftwerk, New Order, Human League, Pet Shop Boys, Depeche Mode, Duran Duran, Yello, Yazoo, Prayers, Cold Cave, הקליק, הג'ינג'יות, שרון ליפשיץ, פופלקס.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    בואנוס: "Man Machine" של קרפטוורק, כי בטח תהיה סימביוזה חזקה בין בני אדם לרובוטים על המאדים וצריך מוזיקה שתחבר בין כל המינים.

    איירס: Terry Riley - A Rainbow in Curved Air, זה יעזור לי לעבור מסע בחלל.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    בואנוס: Arcade Fire - Funeral, כי בלעדי האלבום הזה הקריירה המעצבנת שלהם לא היתה מתחילה.

    איירס: Elliot Smith - הדיסקוגרפיה. אמנם הבן אדם מחק את עצמו, אבל המוזיקה שלו עדיין קיימת.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    ריו, כי הם הרכב הסינת' פופ העברי היחיד שיש פה כרגע.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    מרגיש סופרסוניק, שותה ג'ין וטוניק.

    סגור לתגובות על אינטרו 65: בואנוס איירס - צמד סינת'פופ עברי / כללי /

  • 31 באוגוסט 2017

    איה זהבי פייגלין במזקקה: אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת

    צילום: ענבר שפס

    איה זהבי פייגלין היא מסוג האומנים שפועלים בעיקר בתל אביב. הופעות ההשקה שלה במועדון הבארבי תמיד מלאות עד אפס מקום, ואמנם פייגלין מופיעה גם ברחבי הארץ, אך קשה להיזכר בפעם האחרונה שהיא הופיעה בירושלים. היא סיפרה למכריה לפני ההופעה אמש, שנראה לה שהפעם האחרונה שהיא היתה כאן היתה בבר הקצה, שפעל ממש באותו רחוב מול המזקקה אך נסגר לפני 6 שנים.

    ובכן, טוב מאוד שהיא חזרה. עם שני אלבומים מצליחים והרכב חדש הכולל את עדי רותם בקלידים ואפקטים, והוד שריד בתופים (מלהקת "כל החתיכים אצלי" שאותה הנהיגה), פייגלין ונגניה ציינו שוב ושוב "איזה כיף לכם שקר פה בערב!" והיה נראה שהם נהנים מהמקום ומהאווירה. ההופעה נפתחה בשיר "אמריקה", עם המשפט הבלתי נשכח "נמאס לי מהמין האנושי". חלק מקסמה של פייגלין כיוצרת טמון במילים האמיצות והכנות שבשיריה. בשיר "ברלין" היא מזכירה את עיסוקה היומיומי כמורה, ואת הפחד שתלמידיה לא יאהבו אותה. בשיר "ספורט", היא מתוודה שעליה להתאמן יותר. פייגלין שרה על נושאים המעסיקים את כולנו בחיי היומיום - אהבה, בדידות,הצלחה, יחסים עם הורים ועם חברים - ובצניעות, הומור ואומץ שחושף את מחשבותיה.

    וחוץ מהמילים, הסולואים של פייגלין בגיטרה עוצמתיים, וקולה הצטרד בהמשך וחשף צד אגרסיבי יותר, גם בלחנים, כמו ב-"שעת השבורים" שנכתב יחד עם שריד ונפתח בריף מטאלי כבד. כשהגיע השיר "גיבור", הלהיט הגלגלצי שלה, הקהל הצטרף בשירה סוחפת. היא תקשרה עם כולם ואף ענתה על שאלות, וכשנשאלה "האם יש לך שיר שכתבת ממקום שמח", ענתה ש-"אין כזה, כל השירים שלי נכתבו ממקום מדכא".

    כשפייגלין נשארה לבדה על הבמה וביצעה את השיר השקט "ג'וק", הפגיעות שלה נחשפה במלואה, וכל הקהל נשבה בקסמה, באופן מוחלט. היא עלתה להדרן וביצעה קאבר לשיר "האהבה מתה" של תמר גלעדי. הקהל היה צמא לעוד, אך פייגלין נתנה את כל כולה והוכיחה כי מדובר באחת היוצרות הטובות שפועלות כרגע: היא אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת. נקווה שמעכשיו היא תגיע יותר לירושלים.

    סגור לתגובות על איה זהבי פייגלין במזקקה: אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת / כללי /

  • 31 באוגוסט 2017

    בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות

    קרדיט צילום: עופר דבוש

    אחרי ששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, הגוף שלי התמלא ברטטים. בזמן שרוב הזמרות/יוצרות טובעות מתחת לחיריות של קלישאות ליריות ומוזיקליות, איזנברג עומדת הרחק משם, אולי על החוף, עם מבט לעבר האופק. זה מתחיל בהגשה הווקאלית שלה: עדינה, שברירית, אינטימית, מאוד עצובה-מתוקה - בלי מניירות. איזנברג יודעת כמה רחוק ללכת והיא מצליחה לייצר דרמות מסעירות בלי להיות דיווה. היא שרה דווקא על הנושאים הכי לעוסים בפופ הישראלי: מערכות יחסים ("לביאה" הפותח), משפחה ("אמא") והילדות ("שם לילד"), אבל היא לוקחת את זה למקום הכי אישי, לזווית הייחודית שלה בעולם, מבלי לנסות להיות אוניברסלית, וזה בדיוק מה שהופך את ההאזנה ל-"אני יודעת שמדובר בסוף" לחוויית האזנה מאוד אותנטית ובאיזשהו מקום אוניברסלית, כי הכאב הספציפי שלה הוא בעצם הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק בגוון קצת אחר. והעיבודים המוזיקליים, קצת לא האמנתי שאני שומע אותם. תשכחו מהגיטרה האקוסטית שפורטת את אותם האקורדים באותו הקצב כמו ששמענו כבר מיליון פעם מאז הביטלס. איזנברג מיישרת קו עם כמה מהיוצרות הכי מרתקות בעולם כרגע כמו Elena Tonra מ-Daughter ו-Sharon Van Etten, זמרות עם קול עוצמתי, הבעה רגשית עמוקה ועיבודים לא שגרתיים. אפשר לשמוע כל מיני כלים ורעיונות לאורך האלבום, מפידבק של גיטרות חשמליות ("אבן") לפסנתר חרישי ("אני יודעת שמדובר בסוף") למכונות תופים ("שם לילד"). זה יוצר גיוון בין השירים ומלא תנועה וצבע, ועדיין משהו באווירה ובגישה הופך את כולם לחלק מאותו השלם, כמו עלים שצומחים מאותו הענף. נראה שאיזנברג עבדה על העיבודים וההפקה עם יונתן לויטל, באסיסט/גיטריסט שניגן עם אמנים מטליה אליאב ועד יהודה פוליקר. יש לו חומר משלו, אך עם איזנברג הוא מצליח לפצח את האטום ולגרום לפיצוץ. אולי האלבום הזה טוב מדי מכדי להצליח והוא ייפול על אוזניים אטומות של קהל רדוד שפשוט לא מסוגל להכיל את כל היופי והאלגנטיות הזו. אני מקווה שהוא ייצור רף חדש לזמרים/ות/יוצרים/ות בארץ, אפילו כמה צעדים מעבר למוזיקאיות כמו הילה רוח וטל פוגל, שהוא יפתח לאנשים את האוזניים ואת הלב. חובבי רדיוהד, אלבו ודומיהם, מספר די גדול של אנשים, לגמרי אמורים להתחבר ליצירה של איזנברג, ואם הם לא אז משהו רקוב בממלכת דויד. על העטיפה איזנברג מצולמת בעירום בזמן שהיא מחובקת עם אישה שחורת שיער שמפנה אלינו את גבה החשוף. איזנברג מסתכלת ישירות למצלמה, ספק עצובה ספק שמחה ספק מפוחדת. ברקע יש קקטוסים וצמחים מקומיים. דימוי מושלם לאלבום מושלם.

    סגור לתגובות על בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות / כללי /

  • 29 באוגוסט 2017

    המאזין ברדיו 203: ספיישל Slowdive

    שעה עם כל מה שצריך לדעת על להקת השוגייז האהובה עלי Slowdive לקראת ההופעה ב-7.9 בבארבי.

    1. Slowdive - Alison
    2. Slowdive - Morningrise
    3. Slowdive - Catch The Breeze
    4. Slowdive - When The Sun Hits
    5. Slowdive - Souvlaki Space Station
    6. Slowdive - Machine Gun
    7. Slowdive - Blue Skied an' Clear
    8. Slowdive - Star Roving
    9. Slowdive - Slomo
    10. Slowdive - Sugar for the Pill

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 203: ספיישל Slowdive / כללי /

  • 27 באוגוסט 2017

    אינטרו 64: מאדאם סוזצקה - תקשורת קווית

    צילום: אירה שרברמן

    לפעמים אני הולך ספונטנית להופעות בצימר בלי לדעת בכלל מי הולך להופיע. אני תמיד מופתע לטובה ושומע בפעם הראשונה הרכבי שוליים מאוד קטנים ואותנטיים. כך זה היה עם מאדאם סוזצקה, להקת ההמשך של חיית הרוקנרול Dirty Hands on a Trash Like You רק בגישה כל כך שונה. עכשיו זה בעברית והרבה יותר אינטרוספקטיבי ונסיוני, עם גיטרות יותר חלומיות וסולן שהזכיר לי ברוחו את סולן ג'וי דיוויז'ן איאן קרטיס ז"ל. בסיסט העל עובד אפרת (הקליק) מנגן בהרכב, והבחירה הזו אומרת עליהם המון.

    1. מי חברי הלהקה?

    ליאור גקלר שר ומנגן גיטרה. עובד אפרת מנגן גיטרת בס. רועי אברהם מנגן תופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו ממקומות שונים בארץ: תל אביב, מישור החוף וחיפה. שלושתנו ניגנו ביחד עם חברת להקה נוספת עדי קום בהרכב Dirty Hands on a Trash Like You. שנה אחרי שהקלטנו אלבום ועדי עזבה לחו"ל חזרנו לנגן שלושתנו ביחד עם חומר חדש בשפה העברית.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    יש משהו מאוד קווי במוזיקה שלנו, נקרא לה תקשורת קווית. מבחינת סגנונית, במה שיצרנו עד היום כנראה שאפשר לשים אותנו במשבצת של הנויז-פאנק פוסט-רוק.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    ישנו סרט שנקרא "מאדאם סוזצקה". המאדאם היא מורה מאוד רצינית לפסנתר, יש לה שיער אדום אך יום אחד כשהיא משתכרת חוסר השליטה שלה מפחיד אותה מאוד והיא קצת נטרפת. זאת סצינה מאוד מיוחדת בסרט וזה התאים לנו. כיום לשם אין ממש משמעות, אפשר לקצר את זה ל-"דם סו" שיהיה קל יותר לבטא.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    עכשיו אנחנו בעיקר לוקחים קטע שיש לו שלד די ברור ועובדים עליו. זה יהיה נחמד בעתיד אם נוכל ליצור קטעים מאפס כלומר מאלתור חופשי. הדבר הכי חשוב לסיים את האלבום שכבר התחלנו להקליט.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    עובד לא מפסיק לנגן ולעבוד עם הרכבים ומוזיקאים שונים. רועי הוא שף מאוד מוכשר. ליאור גורר תואר בחינוך מוזיקלי.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מוזיקלית זה יכול להיות מאיזה קטע סלואו-קור חדש שהקשבנו לו, זה יכול להיות מסרט, לרוב סרט שאין בו מוזיקה בכלל, ממשהו שמישהו אמר או שנכתב בספר, מהמציאות שלנו.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    רועי: האוסף הראשון של קווין או "Apostrophe" של זאפה.

    ליאור: הבחירה יכולה להשתנות בכל רגע. האלבום של Cat Power, אלבום הקאברים הראשון שהוציאה בשנת 2000 זה אלבום שאני מקשיב לו לא מעט. זה מגניב שמכל הקטעים שם דווקא הקטע שלה הכי קורע.

    עובד: שאלה קשה.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    רועי: Achtung Baby של U2.

    עובד וליאור: כנראה שלא מוחקים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    מישהי או מישהו שעושים לייב טכנו. לא פעם אחרי הופעה מישהו העלה את המילה טכנו. כנראה שזה קשור לתפקידי התופים של רועי. נניח שהמסיבה מתחילה ואנחנו עולים ראשונים, מעניין האם המעבר מאיתנו לטכנו יעבוד ואולי רק באמצע המסיבה נעלה, נערער את העסק ונרד.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    האיש הטוב:

    בדקו לנו תעודות ונתנו לנו להמתין בחדר הכניסה. ב"סלון" היו מספר אנשים שהלכו מפינה לפינה, חלקם מלמלו משפטים וחלקם נעו בשקט, היו כאלה שישבו מול הפסנתר ומסך הטלוויזיה הכבוי. פתח הכניסה הפחיד אותנו, זכוכית עבה משוריינת בגודל של מכונית שחצצה בין המחלקה למסדרון שבבניין. בעודנו ממתינים שהאחיות יתפנו אלינו נכנס ל-"סלון" איש שנראה בשנות החמישים לחייו, חייך, אמר שלום, התיישב על כיסא הפסנתר והתחיל לנגן שירים שחלקם היו מוכרים לנו וחלקם לא. אף אחד לא שר, גם לא האיש שניגן, התנועה בחדר פחתה. הוא פרט בטוב טעם את הליווי והמנגינה. כשסיים שאלנו אותו מה הסיפור שלו והוא אמר לנו שהוא גר לא רחוק מכאן וכבר עשרים שנה הוא מגיע למחלקה ומנגן למטופלים ולצוות. איש טוב חשבנו.

    אנחנו לא יכולים לנגן בקונצרטים וגם לא רוצים.

    אנחנו לא יכולים לנגן בברים כי זה חלף מהעולם ואנחנו לא טובים בקאברים. אנחנו יכולים לנגן בבית לעצמנו ולחברים, זה נחמד. אנחנו יכולים גם להיות האיש הטוב.

    סגור לתגובות על אינטרו 64: מאדאם סוזצקה - תקשורת קווית / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←