פוסטים מאת עידו שחם

  • 10 באוקטובר 2017

    בכורה: Double Jackal - Where We Were / Where We Are - ראויים לפנתאון השוגייז הישראלי

    מישהו שאל פעם בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי" איזה להקות שוגייז יש בארץ. זה גרם לי לגרד את הראש. התשובה המידית היא כמובן ועדת חריגים, ואז אפור גשום ו-St. God וגם Dia Malo, כשאני לא בטוח שהשניים האחרונים פעילים יותר. אבל בהשוואה למקומות אחרים בעולם כמו שבדיה, איטליה ויפן, איפה שיש סצנות שוגייז ענפות, בארץ הז'אנר הקריר והאינטרוספקטיבי פחות תפס בחום הים תיכוני. זה כנראה למה הרכב השוגייז החיפאי Double Jackal לא מסתכל מסביב אלא פנימה לתוך הנפש ולמעלה לעבר הכוכבים באלבום הבכורה "Where We Were / Where We Are". אני עוקב אחריהם כבר זמן מה ואפילו הופעתי איתם יחד עם הלהקה שלי לשעבר, כך שדי ציפיתי לאלבום הזה, בטח אחרי הסינגלים המרעננים "Decay" ו-"Bliss", ואני שמח לומר שהוא ממלא את כל הציפיות. כראוי לז'אנר, השירים מובלים על ידי הגיטרות של יאיר טרגנו. באינטרו שעשינו פה בבלוג טרגנו סיפר שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ובאלבום הוא מממש את הפנטזיה שלו בלי שוויצים ובלי לדרוס את שאר חברי ההרכב, אלא עם מקסימום צבע ורגש - מהצלילים האמביינטים שפותחים את האלבום ב-"Where We Were" ועד לטיסה במהירות האור ב-"Insomnia". השירה בקולות הגבוהים של נמרוד דביר מהורהרת בהתאם עם שורות כמו "As the night falls it seems I am lost / Failing to catch insights off the rusty assembly line" והרית'ם סקשן של מיכל לשנסקי ומתן לוי מצטרפים לדינמיקה בטבעיות - נדיר אגב שלהקה ישראלית יודעת ליצור וייב להקתי כזה, שבו שמים את האגו בצד ומתאחדים להיות כלי מוזיקלי אחד. אפילו ברמה הבינלאומית יש לדאבל ג'אקל מה להציע. הקולגות מהגולה נתקעו בזמן האחרון על קלישאות הז'אנר שנשמעות כמו חיקוי של My Bloody Valentine או Jesus & Mary Chain. דאבל ג'אקל אולי מתכתבים קצת עם הצליל הנוצץ של ועדת חריגים והוירטואוזיות של Ride, אבל הם לא מנסים לשחזר אותם כמו איזה חיקוי סיני זול אלא מקשטים את הנעליים לבהייה בכל מיני ציורים קסומים משלהם שמחברים אותי לתחושה של ה-Smashing Pumpkins המוקדמים. יש באלבום רק תשעה קטעים והייתי רוצה לשמוע עוד ולראות לאן זה יתפתח, אבל כבר עכשיו דאבל ג'אקל שחררו את אחד מהאלבומים החזקים של השנה העברית החדשה והם ראויים להכנס הישר לפנתאון השוגייז הישראלי.

    סגור לתגובות על בכורה: Double Jackal - Where We Were / Where We Are - ראויים לפנתאון השוגייז הישראלי / כללי /

  • 8 באוקטובר 2017

    אינטרו 70: טיסר - קו ישיר מהבדידות המוחלטת לעולם הגדול

    צילום: רוי סיגל

    הכרתי את עופר טיסר דרך חברים לפני שנים. הוא נראה לי מאוד יצירתי ומסתורי כך שידעתי עליו מעט מאוד, רק שהוא לומד אומנות ועושה וידאו ארט - וגם לגבי זה לא הייתי לגמרי בטוח. לאחרונה גיליתי שהוא יוצר מוזיקה מגוונת ולא שגרתית בחופן של הרכבים, ושהוא עומד להוציא אי פי של היפ הופ ניסיוני על שמו, אז החלטתי להפיג קצת את המיסתורין.

    1. מי אתה?

    עופר טיסר, עושה ביטים ומתקלט תחת השם "טיסר", מנגן על בהרכבים דרך 12, מינסטרונה, מסילת ישרים ופרא-סטרויקה סאונד סיסטם.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    ירושלים נכון לעכשיו. לפני זה תל אביב וגדלתי בצפון היחסי, עד עכשיו תמיד גרתי לחוף הים התיכון. התחלתי לעשות מוזיקה בשלב די מאוחר. הייתי מאזין אובססיבי שנים, ניגנתי קצת בס וכשהגיע המחשב ותוכנת ההפקה לחיי לפני כשבע שנים אני חושב, התחלתי להתנסות בצורה יותר רצינית ביצירה עצמאית.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    היפ הופ ניסיוני. פורמט העבודה לחלוטין לקוח מהעולם של הביטים במובן של עבודה עם דגימות ולופים, אבל התוצאה מכילה בתוכה ערב רב של השפעות ומחשבות מכל הספקטרום האמנותי/מוזיקלי/אידאולוגי שאני שרוי בתוכו.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    למזלי נולדתי עם משפחה שהוא קליט מצד אחד ונדיר מצד שני, אז לא ממש הייתי צריך לבחור, רק לקבל.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    דברים שהייתי רוצה להקשיב להם. מוזיקה שמי שמקשיב לה מבין אותה אבל היא חדשה עבורו. לתקשר, בעצם. החוויה הבסיסית שלי בתור נער הייתה להתבודד מהעולם ולחפש מוזיקה חדשה באינטרנט, בד"כ כמה שיותר מאתגרת/מיוחדת/יפה. אני עדיין עושה את זה כל הזמן וגם יוצר/מופיע מהמקום הזה, ניסיון למתוח קו ישיר מהבדידות המוחלטת אל העולם הגדול ואולי גם לדלג על כמה שיותר תחנות באמצע.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    עיצוב גרפי לאירועים שאני משתתף בהם (או לא), מתקלט מלא, אמנות סאונד, ניהול אמנותי במזקקה בירושלים - בר ההופעות/מסיבות הכי טוב בעולם.

    7. ממה אתה מושפע?

    החומרים באי פי החדש שלי שיצא בלייבל הירושלמי טאב נוצרו לפני כמה שנים בתקופה שהייתי מאוד מושפע ממאדליב, מפיק היפ הופ אמריקאי שההכרות עם החומרים שלו הבהירה לי שבעצם אפשר לעשות הכל: להיות פרוע לחלוטין אבל מלא ברק באופן חסר תקדים, לבנות מבנים מוזיקליים מושלמים על יסודות אנטי מוזיקליים ופגומים במופגן. לתוך התבנית הזאת יצקתי המון דברים שאני אוהב: ממוזיקה שבטית דרך בלוז, ג'אז חופשי, מוזיקה מזרחית שורשית, רוק מתקדם, ראגיי (כל הדברים האלה נדגמו לביטים שמרכיבים את האלבום) ושיטות עבודה לאו דווקא הגיוניות של מי שאף פעם לא למד הפקה באופן מסודר. אני מקבל המון השראה מהמוזיקאים והחברים שנמצאים סביבי, גם מאיך שהמוזיקה שלהם נשמעת וגם משיחות על שיטות עבודה וגישה לחיים.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Sandwichs - Cracker Against a Void

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אלבום הניצחון של מלחמת ששת הימים.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אני קודם כל מאזין, אז הייתי רוצה לחמם את מי שהכי הייתי רוצה לראות, אם יש אפשרויות של פנטזיה אז כנראה CAN.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    "מסר בגרמנית זה סכין" -שלמה טיסר.

    הופעות קרובות
    12.10 - ערב צמדים כבדים, הצימר, תל אביב

    סגור לתגובות על אינטרו 70: טיסר - קו ישיר מהבדידות המוחלטת לעולם הגדול / כללי /

  • 5 באוקטובר 2017

    בכורה: The Lonely Peters - Start Over - הרהור של תקופת החגים

    להקת Canons כתבה לפני כמה שנים שיר אינדי-פופ בשם "The Summer Is Here For Good". לפעמים זה באמת מרגיש ככה, כאילו שיש בארץ קיץ תמידי של שמש נצחית בראש לא צלול. אבל הקיץ עובר והחגים נכנסים ומביאים איתם זמנים אחרים של הרהור, ונשמע שזו בדיוק האווירה ש-The Lonely Peters לוכדים בקטע "Start Over". השיר מביא תחושת הקלה מהחום ומההמון, מצנן את האוזניים עם גלי ריוורב של גיטרות בוייב של ריל אסטייט. יואב קורן שר בקול דקיק ושברירי, קצת כמו סולן מרקורי רב ג'ונת'ן דונאהיו, ומפציר "Start over, again" אך טוען מיד לאחר מכן דווקא כי "The urge to be different, is waste", ואווירת הים ממשיכה בפזמון "You never looked so good" בזמן שקולות רקע שרים "או-וו-וו" מלודי אה-לה ביץ' בויז. הקליפ מציג תמונות סטילס בתנועה על גבי רקעים ססגוניים, למשל של חברי ההרכב ופרה שבועטת בכדורגל. הכל צבעוני אם כי מגורען ומרצד משהו, אך ממשיכים הלאה, עד ההתפרקות שתגיע בסוף, כשתקופת החגים תסתיים ונחזור לשגרה.

    ההרכב ישיק את אלבום הבכורה "Sentences By My Love" ב-14.10 באוזןבר

    סגור לתגובות על בכורה: The Lonely Peters - Start Over - הרהור של תקופת החגים / כללי /

  • 4 באוקטובר 2017

    המאזין ברדיו 207: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי, חלק ב'

    בשבוע שעבר סיכמתי את שנת ה'תשע"ז יחד עם כתבי המאזין, אבל יש עוד דברים שאהבתי מהשנה החולפת שלא הספקתי לשדר. התוכנית הזו מוקדשת להם: מהאינדי רוק הפוסט-פאנקי של Document (בתמונה), דרך הטכנו האנלוגי של The Models ועד לפופ החלומי של Mary Ocher.

    1. Document - Intermission
    2. Lili Franko - Ruach
    3. Kus - Pampers
    4. Zaga Zaga - Black Tee
    5. vAv - Goat Moon
    6. Laila - Lokita
    7. DEAF CHONKY - Kosta Kaplan
    8. Red Axes - Piper Work
    9. The Models - Bound 2 Forget
    10. Van Der Blüte - Getting Through The Night
    11. Sefi Zisling - Dream Walk
    12. Bucharest - Vehicle
    13. Mary Ocher - The Endlessness (Song For Young Xenophobes)

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובה אחת / כללי /

  • 3 באוקטובר 2017

    סנוב מוזיקה: מוות לפולחן המוות

    טום פטי מת. כצפוי, המוות שלו עורר גל של סטטוסים נרגשים, כאילו שכל אחד יכול להיות הדובר הרשמי של האומן. ואני שואל: איפה הייתם קודם? מעולם לא ראיתי אף אחד מדביק שיר של טום פטי על הוול, לא שמעתי אף אחד אומר שהמוזיקאי שהוא עף עליו עכשיו הוא טום פטי, ולא ראיתי שום התלהבות מהאלבומים החדשים שלו למשל זה שיצא ב-2014.

    לכאורה זה סתם סטטוסים בפייסבוק ושטויות של חרא מחייך בלבן וירטואלי, אבל זה מעצבן אותי. טקס הפטירה של סלב, וספציפית מוזיקאי, נהיה אקט ממלכתי מלאכותי משעמם וצפוי מראש, כמו טקסים רובוטיים של ימי הזיכרון. יצאה הודעה על פטירה? קבלו סטטוסים משתפכים באוטומט! אנשים מסוימים מרגישים משום מה את הצורך לנכס לעצמם מוות במרחב הפומבי, והרבה פעמים הם נופלים אגב בפח של פייק-ניוז על אומנים שלא נפטרו בכלל.

    מה שעוד יותר מצער זה שבין כל הסטטוסים האלה יש אנשים שאשכרה באמת אהבו את האומן ובאמת שמעו אותו וכותבים מהלב, והם טובעים בים הדיסאינפורמציה. אני בטוח גם שיש דרכים הרבה יותר אותנטיות ופרטיות להתמודד עם מוות של אומן או בכלל אדם אהוב מאשר סטטוס פומבי. ואם כבר, מה עם קצת כנות? להגיד כן, לא הייתי מעריץ גדול של טום פטי, אבל המוות שלו עכשיו עורר אותי למוזיקה שלו. את זה אני יכול לכבד יותר. אבל כאלה לא ראיתי - תמיד נהפכים למעריצים גדולים בדיעבד כי אי השיוויון הפסיכולוגי הטיפשי עוד מחזיק: אומן מת > אומן חי.

    אז מה לגבי אומנים שעדיין בחיים? אה, אלה. אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו. למעשה, גם את מי שמת זוכרים לאיזה רגע ואז עוברים למוות האופנתי הבא. אני ממש לא בעניין של זה. זה לא שאין לי כבוד למשל לטום פטי בתור בן אדם או מוזיקאי, אלא אין לי כבוד לחגיגת המוות השקרית שבסופו של דבר כנראה קשורה לפחד מהמוות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. ובכן, כולנו הולכים למות, זה בערך הדבר הוודאי היחיד, ואולי הגיע הזמן שנתקדם הלאה ונחגוג את החיים - אם אנחנו מוכנים לזה.

    תגובה אחת / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←