פוסטים מאת עידו שחם

  • המאזין ברדיו 214: סיכום הפאנק של 2017

    מלא הארדקור, ערוצי המלצות מיוטיוב, וסולן מוסלמי פרובוקטיבי - כל זאת ועוד בסיכום הפאנק של 2017 עם איתי אלזרדל (Orions, Sweatshop Boys, Warp, חרדה) ובן טברסקי (Zaga Zaga, אלמונים מתים, חרדה) - להאזנה רציפה או קריאה סלקטיבית.

    Dame - Dame

    אלזרדל: היישר מבוסטון, פוסט-פאנק/דת'-רוק מלנכולי, מלודי ומלוכלך, רק שלושה שירים אבל כל אחד מהם עולם ומלואו.

    Kitchen People - Trenoid

    אלזרדל: מכונה משומנת מאוסטרליה שמייצרת את הלהקות שלה ככה לאחרונה. זה נשמע כאילו דיבו, בלר והראמונז עשו אורגיה וייצא ילד פרוע לאללה. הפקה מעולה, שירים קליטים.

    The Muff Divers - Dreams Of The Gentlest Texture

    אלזרדל: מבית היוצר של Nancy (מומלץ ביותר!) מגיע הצמד הזה שכותב שירי פופאנק רוקנרוליים מנצחים ומקליט את זה על גאראג' בנד. לא הרבה יכולים לגרום לזה לעבוד. הם כן.

    Institute - Subordination

    אלזרדל: זה פאנק? זה פוסט? זה הארדקור? זה בעיקר שלא אכפת להם. ימבה אטיטוד, ימבה אופי, שירים שמשנים רצף זמן/חלל/קצב, לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, שצוברת תאוצה ונתמכת על ידי הלייבל הידוע Sacred Bones.

    Sievehead - Worthless Soul

    אלזרדל: אלבום שני למלכי הפוסט-פאנק משפילד, אנגליה. האלבום הראשון הוכרז על ידי לפני שנתיים בדיוק כאלבום השנה. לצערי, אני לא יכול להגיד את אותו דבר על האלבום העוקב, אבל זה רק בגלל שהרמה השנה באמת היתה כל כך גבוהה. עדיין אלבום אדיר.

    Warm Bodies - Eat Snot & Rot

    אלזרדל: להקה מקנזס, האי פי הזה יצא באופן עצמאי על קסטה (!) ומלא זעקות שבר על מצע של שרדים רוקנרוליים א-לה ג'יימס וויליאמסון, זה בעיקר כיף אדיר.

    כמה מילים על יו טיוב

    טברסקי: יוטיוב מזמן הפך להיות ספק מוזיקה לגיטימי לכל דבר. עם האלגוריתם הנכון הוא יכול לפתוח לנו צוהר חדש למלא להקות שלא שמענו עדיין וסביר להניח שיעיפו לנו את המוח. הנה כמה ערוצי יוטיוב מומלצים להתעדכן דרכם על ריליסים חדשים בפאנק והארדקור: Atomvinter, No Punks In K- Town, No Deal, Harakiri Diat, Ugly Existence.

    Marbeled Eye - Dirt

    אלזרדל: פוסט-פאנק מקליפורניה, שזה קצת אוקסימורון, להביא מוזיקה של יום מעונן מהמקום הכי מזוהה עם השמש, אבל זה לא מפריע להם לעשות את זה נכון ומעניין.

    Rixe - Baptême Du Feu

    אלזרדל: אי פי מספר שלוש למבשרי האוי הצרפתי של השנים האחרונות, בפשטות ובחתירה קדימה, כמו אגרוף ישר לבטן, לא מפסיקים לרגע, כמה פשוט ככה טוב.

    שווה גם לשמוע את הדיסקוגרפיה שלהם שמאחדת את שלושת האי פיים עד כה ויצאה גם כן השנה:

    Syndrome 81 - Une Vie Pour Rien

    טברסקי: אוי פאנק צרפתי בצרפתית! מעמד הפועלים מעולם לא נשמע אלגנטי יותר.

    Limp Wrist - Facad es

    אלזרדל: הוצאה ראשונה אחרי כמעט עשור למלכי הקוויר-קור, והם לא איבדו אינץ' של עוצמה, מהירות ותכליתיות. התקליט מחולק להארדקור בשיא המהירות בצד א' וטכנו לא רע בכלל בצד ב'.

    Glue - Glue

    אלזרדל: להקה שהיא בערך ההיפך מהאסטתיקה של הטייטל של השיר הזה. זה מוקלט גרוע, זה מלוכלך, זה מפוזר וזה מטריד. הארדקור טקסני במיטבו!

    Impalers - Cellar Dweller

    אלזרדל: השנה, מעל כולם, עומדים האימפיילרז (גם כן מטקסס!) עם האלבום השני שמציג כל מה שאדיר בהארדקור פאנק, עם מהירות ואינטנסיביות בנקודת המקסימום, עם שְרֶדים (!!!) של סולו גיטרה, עם סולן על גבול העל-אנושי מבחינת מה שיוצא לו מהגרון, החתיכת רעש המהירה הזאת היא מבחינתי אלבום השנה.

    Exit Order - Seed Of Hysteria

    אלזרדל: עוד תקליט מצטיין מהשנה, אקזיט אורדר מבוסטון מחזירים את העיר הזאת לימים היפים שלה כשהלהקות ניגנו ממש מהר ונתנו בראש, עם גיטרה מלאה בפלנג'ר שמנגנת ריפים מנצחים וסולנית אדירה וזועמת. אלבום נצחונות.

    Krimwatch - Demo

    טברסקי: הארדקור פאנק מניו יורק עם רוב נשי. גם כאן הסולנית היא ממוצא יפני ששרה חלק מהשירים בשפת אימה. כנראה שביפנית הפאנק האמריקאי נשמע טוב יותר.

    Bib - Moshpit

    אלזרדל: איכשהו פישלנו והכנסנו את ביב לרצף הנשים-על-המיקרופון שלנו בסיכום, אבל זה רק מספר לכם כמה מעט יודעים היום על הלהקות האלה. מתוך האי פי השני שיצא השנה (כן, יצאו שניים!), וכן, ניחשתם נכון, זה הארדקור פאנק רוצח!

    ולאי פי (יותר נכון סינגל, מדובר בשני שירים) שיצא בתחילת השנה:

    Lux - Lux

    אלזרדל: הפסקה רגעית מהטירוף שהאמריקאים הביאו עלינו השנה, לאלבום הבכורה של לאקס מברצלונה. סולנית אדירה, אווירה של פוסט-פאנק, אבל המוזיקה מהירה ומעולה.

    Fox Face - (You're Gonna) Wish You Were Dead

    אלזרדל: פוקס פייס לוקחות אותנו קצת אחורה ללהקות הריוט גירל הטובות באמת של הניינטיז (Red Aunts למשל), משלבות קצת רבדים של הורור-פאנק ודת'-רוק.

    Blank Spell - Miasma

    טברסקי: פאנק מעורבב בהמון דת’ רוק עם אווירה גותית של כשפים ורוחות רפאים בפוגו.

    Petite - 2

    טברסקי: פאנק-רוק כמעט מלודי! איך גורמים לשירים עצבניים להידבק לתת מודע של המאזין? כותבים מוזיקה נגישה ומלודית ונותנים לזמרת עצבנית לשיר אותה. צועקים ומתרגשים.

    Open City - Open City

    טברסקי: הנציגות היחידה של ההארדקור המלודי, הלהקה החדשה של דן ימין מתהילת Lifetime, Kid Dynamite ,Paint It Black והרשימה ממשיכה. אלבום שעושה את מה שדן ימין עושה הכי טוב, מערבב בין האגרסיבי למלודי, בין הכעס לקיטש ובעיקר אלבום מלא אנרגיות.

    Rut - Attraction

    אלזרדל: אי פי ללהקת ההארדקור פאנק מקליפורניה שסוגר את הרצף בנות-על-המיקרופון שלנו לשנה. זה אי פי ראשון אחרי שהם דמו בשנה שעברה ומבטיח המון לגבי העתיד שלהם.

    Flowers Of Evil - City of Fear

    אלזרדל: קנדים יודעים איך עושים הארדקור. הם אוהבים את זה מהיר, מנוזל, עם זעם אבל של חננות, בצורה הכי טובה שאפשר לתאר. תקליט שני, עוד יותר טוב מהקודם.

    Impulso - Impulso

    אלזרדל: אז החור שהם באים ממנו נקרא טרנטו. איטלקית באופן כללי היא שפה מעולה לכעוס בה, ואימפולסו עושים את זה מצוין, בין אם מהר או לאט, זה לא משנה, המילים מהדהדות עד קצה המוח והריפים לא מרפים לרגע.

    Abriss - Abriss

    טברסקי: היישר מהעיר המחורבנת של דורטמונד קמה לה להקת הארדקור פאנק גרמנית שלא רק שהיא לא גרועה, היא נשמעת כמו הפסקול לעיר גרועה כמו דורטמונד עם שירים קצרים וכועסים בגרמנית אני רק יכול לדמיין על מה הם שרים, אם כי יש כמה טייטלים שדי מדברים בעד עצמם.

    Shitty Life - Shitty Life

    טברסקי: הארדקור פאנק מאיטליה, מהיר, רזה ועצבני. שירים שיגרמו לכם לזרוק את הפסטה לכל הרוחות.

    Tarantula - Tarantula

    אלזרדל: דת'-פאנק מהיר כאוטי ורוקנרולי לאללה, ייצוג מכבד מאוד לשיקגו, עיר שתמיד נתנה ייצוא מעולה לפאנק רוק.

    Rashomon - Demo

    טברסקי: ראשומון מוושינגטון די סי מנגנים הארדקור פאנק מהיר וחסר עקבות עם סולן ממוצא יפני ששר בשפת האם שלו, עצבניים כמו אחרוני החיילים של הצבא היפני שלא שמעו על כניעת האימפריה.

    Haram - When You Have Won, You Have Lost

    אלזרדל: אחת מהלהקות המדוברות השנה, הרבה בגלל הליריקה שברובה בשפה הערבית וסולן ממוצא לבנוני. חראם מנגנים הארדקור אולדסקול פשוט וכועס, ובניו יורק כנראה לא צריך יותר מכעס עם קצת שטיק (ע"ע G.L.O.S.S).

    Wiccans - Sailing A Crazy Ship

    טברסקי: השילוב הזה של ריפים רוקנרוליים בפנטטוני להארדקור מגעיל עובד טוב אצל הוויקאנס, עכשיו תוסיפו לזה שירים במהירות הבזק וקיבלתם אלבום הארדקור שלא עוצר.

    Lumpy And The Dumpers - Those Pickled Fuckers

    אלזרדל: אלבום שני, משולח כל רסן ממש כמו קודמו של עוד אחד מהשמות הכי בולטים ומדוברים בהארדקור פאנק האמריקאי. לאמפי עושים את זה כבד, ללא גבולות של שירה/נגינה, משלבים אלמנטים שונים בתוך כל הביצה הזאת שהם מטביעים אותנו בתוכה.

    הוצאה נוספת של שירים שטרם שוחררו:

    Zaga Zaga - Zaga Zaga

    אלזרדל: אלבום בכורה להרכב הפוסט-הארדקור המצטיין של הסצנה המקומית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב), שירים דינאמיים, חלוקת קולות וריפים, מדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו כאן בזמן האחרון.

    מתרוממות - מתרוממות

    אלזרדל: חבורה של ילדים/ות שהגיעו משום מקום והחזירו את הפוליטיקה לפאנק המקומי, אחרי שנים של היעדרות. מודעות פוליטית, מודעות ג'נדרית (כפי שמשתמע משם הלהקה), והרבה מאוד חוצפה חיובית.

    Los Kikes - Los Kikes

    אלזרדל: השנה הבלתי יאומן קרה והיהודונים הוציאו אי פי עם מוזיקה לגמרי חדשה על 7'', רגע לפני שהאלבום האדיר שלהם מ-2006 מקבל את הכבוד הראוי לו ויוצא לראשונה על ויניל. האי פי הזה מתחרה בלי שום רגשי נחיתות מול כל אריות ההארדקור שהושמעו בחלק הראשון של התוכנית.

    Delfin - Long Aquatic Vacation Alone

    אלזרדל: הרכב צד של חברי סווטשופ בויז, אוריונז ועוד מליון להקות אחרות, גאראג' פאנק פרוע ותת מימי, בין רוקנרול לנונסנס מוחלט.

    Mondo Gecko - Sick, Twisted, Psycho, Deranged

    אלזרדל: אחרי עשור של פעילות שכלל גם הופעה בפסטיבלים הכי גדולים למוזיקה כבדה ומהירה באירופה, זוהי שירת הברבור של מונדו גקו. האלבום האחרון, ואם לסיים, אז לסיים ככה. יצירת מופת.

    Kids Insane - Cluster

    אלזרדל: אחת מהלהקות המובילות בסצנה המקומית בשנים האחרונות, עם עבודה בלתי פוסקת גם מבחינה חברתית/קהילתית, וטורים בלתי פוסקים בחו"ל. זה האלבום המלא השני שלהם והוא מכסח, כפי שרק ניתן לצפות מהלהקה הזאת.

    Dust - My World

    טברסקי: ההרכב הישראלי שמכניס להארדקור מנה הגונה של רוקנרול, סטונר ומרכיב מאוד חשוב במוזיקה באשר היא: גרוב. המון גרוב עם דאסט ואחת מלהקות הלייב שיותר כיף לראות.

    Diekvar - EP

    טברסקי: אחד מהריליסים היותר מפציצים השנה. דיכבר החיפאים מנגנים במהירות שיא שירים על ייאוש, שנאה ולחיות בעולם בינוני במקרה הטוב. זה אגרסיבי, זה בעברית וזו דוגמה לשימוש נכון בשני סולנים.

    אקסקלוסיבי למאזין! שירים חדשים של Ghost Spell ואלמונים מתים מאלבומים שיצאו ב-2018

    Ghost Spell - Tzz - פאנק רוקנרולי של רוחות רפאים.

    אלמונים מתים - אמא רוסיה - הארדקור פאנק נבזי ולא יציב בעברית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב).

    לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

    AxeRash - Head VS Wall

    טברסקי: מה כבר אפשר לעשות בשוודיה? הארדקור פאנק עצבני שמרגיש כמו לדפוק את הראש בקיר. להקה עם סולנית שנשמעת כמו נחש מרושע

    Big Heet - On A Wire

    טברסקי: אלבום השנה מבחינתי. השילוב הכי נכון של הארדקור פאנק ופוסט-הארדקור יצירתי ומתוחכם מבלי לאבד טיפה מהכעס והאותנטיות.

  • אינטרו 77: לילה מועלם - כנות וגרוב

    קרדיט צילום: דניאל ראב

    הלייבל Ape Records של תמיר מוסקט מסתמן בתור חוד המחט של הגרוב המקומי עם אומנים כמו לא כוחות (מוסקט + גלעד כהנא), תומר יוסף וויקטוריה חנה. כעת מצטרפת לליינאפ לילה מועלם שמערבבת בין היפ הופ, רגאטון ופופ. סינגל הבכורה שלה "Sonnet 130" נוצר בסשן לילי עם מוסקט, אלתור ווקאלי שמבוסס על סונטה מס' 130 של שייקספיר שהיא נזכרה בה פתאום. הזמנו אותה להוסיף כמה מילים.

    1. מי את?

    לילה מועלם - מוזיקאית ואדריכלית, לאו דווקא בסדר הזה.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    גדלתי ביפו אבל טילנו הרבה עם ההורים שלי וגרנו בכל מני מקומות בעולם. אבא שלי מוזיקאי ותמיד שמעו בבית מוזיקה מהבוקר עד הערב - מאום כלתום ועד מוצרט עם מלא ג'אז ורוקנרול באמצע. שנים האולפן שלו היה בבית או באזור אז מגיל צעיר היינו משחקים עם המכשירים, מקליטים את עצמנו ומנסים לנגן על כל מה שיש.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    אני עדיין מנסה להבין בעצמי מהי המוזיקה שלי. אני חושבת שמה שמשותף לכל המוזיקה שאני אוהבת הוא שיש בה כנות מסוימת. מילים חשובות לי מאוד וגם הגרוב.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    ככה קראו לי כשנולדתי.

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לעשות עוד מוזיקה ולהכיר דרכה אנשים מתוקים.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    אני עובדת במשרד אדריכלים ולומדת איך מתכננים בניינים - זה כיף חיים. בשאר הזמן אני מנסה לאכול ולישון טוב וגם לצייר, לכתוב, ליצור קליפים לשירים שלי ולהשתפר בעניין הזה של להיות בן אדם בעולם.

    7. ממה את מושפעת?

    מהאנשים הקרובים אלי, מהיומיום, מהעיר, מהדברים הקטנים ומיצירות של אנשים גדולים שסוללים דרך לאנשים קטנים.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    "Journey in Satchidananda" של אליס קולטריין ופארו סאנדרס או "Histoire de Melody Nelson" של סרז’ גינסבורג, שני אלבומים מושלמים למסע שכזה.

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אף פעם לא קלטתי את הקטע של טראנס ומטאל - תמיד הייתי יותר טיפוס של טכנו ופאנק, אבל אני משתדלת לא לשפוט.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    את ספי ציזלינג בן זוגי - כי אז יהיה לנו חם ונעים ביחד.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    תאכלו ביצי חופש - זה טעים.

  • סנוב מוזיקה: מלכות עידן הדוש

    "בוא ואומר לך מה הציבור אוהב", מספר טוני ווילסון למפיק השידורים שלו בסרט "אנשי המסיבות", "הוצאות להורג פומביות". אולי הגיליוטינה כבר יצאה מכלל שימוש, אבל הציבור עדיין רוצה הוצאות להורג - של אופי. המועמד החדש על דוכן הנאשמים הוא ג'וש הומי, עד לאתמול אחד מהג'ינג'ים האהובים בעולם ומנהיג להקת קווינס אוב דה סטון אייג'. אבל במוצאי שבת הומי בעט במצלמה של צלמת בשם צ'לסי לורן במהלך הופעה בלוס אנג'לס. הומי גם חתך את עצמו, קרא לקהל "מפגרים" וירד על להקת מיוז שהופיעה באותו אירוע.

    הכותרות הדהדו והסטטוסים התנפנפו: הומי זה הדוש החדש. בבת אחת אנשים ביטלו לגמרי את הבן אדם שהם העריצו בגלל מעשה אחד ויחיד שכאילו הוכיח לנו מי זה ג'וש הומי "האמיתי". זה מזכיר לי קצת פתגם שתלוי במשרד של אבא שלי: "מרבית שונאיו של האדם הם אלו שנעזרו על ידו מיליון פעם ובפעם האחת והיחידה נבצר ממנו לעזור להם בטובה אחת ויחידה". זה לא משנה מה הומי עשה בעבר, לא אכפת לנו עד כמה אהבנו את האלבום "Songs for the Deaf" או שהומי הפריד קטטה במהלך הופעה - מהיום והלאה הומי הוא דוש.

    אני לא מצדיק את המעשים של הומי, הוא בעצמו התנצל על כך כבר כמה פעמים. מה שמרגיז אותי זה הקלות שבה אנחנו מבטלים בן אדם שלם בגלל מעשה אחד - וכך גם את האומנות שלו. יש למשל אנשים שלא מוכנים לשמוע יותר את ת'רסטון מור או סוניק יות' בגלל שמור תומך ב-BDS. לזמן מה היה חרם על הפיקסיז בגלל שהם ביטלו את ההופעה שלהם בארץ, חרם שהוסר כשהם בכל זאת הגיעו להופיע פה והצביע אולי על גודל האגו של הקהל הישראלי.

    אבל התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מזה. אף אחד מאיתנו לא טהור. כולנו, בלי יוצאים מן הכלל - חוץ מאולי אמא תרזה ואני בספק גם לגבי זה - עשינו מעשים שפגעו במישהו, בין אם בכוונה או לא, בין אם התחרטנו על כך או לא. לדעתי אגב זו הסיבה למה אנחנו ממהרים לערוך משפטי שדה וירטואליים, כדי להסיט את תשומת הלב למישהו אחר ולהמשיך לחשוב על עצמינו בתור אנשים טובים מאשר כאלה שגם עושים מעשים דושיים לפעמים. אם הומי היה עקבי במעשיו, סבבה, היה פייר לקרוא לו דוש, אבל לשפוט אותו בתור דוש לנצח נצחים לפי המעשה האחד הזה, שהוא למעשה כבר התנצל עליו, זה חוסר מודעות במקרה הטוב, ובאופן אירוני, דושיות במקרה הרע.

    מעבר לזה, בואו נדבר לרגע על רוקנרול. רוקנרול לא אמור להיות משהו נקי ופוליטיקלי קורקט ומוסרי, הוא אמור להיות מלוכלך וכאוטי ולגרום לכם לפקפק במוסר, להציב חלל בטוח שמטיל בספק את הנורמות החברתיות. הדוגמה הקיצונית לכך היא אולי ג'י ג'י אלין שהיה מתפשט ומחרבן על הבמה וזורק את החרא שלו על הקהל. הוא היה דמות מאוד פרובוקטיבית ולקח את הדברים לקצה, והיי, אנשים הלכו להופעות שלו בדיוק בגלל זה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בהופעה של ניק קייב בהיכל מנורה לפני כמה שבועות, קייב התעצבן על מישהו שתקע לו סמארטפון בפרצוף והעיף כאפה ליד של הבחור ההוא. איפה קריאות הגינוי נגד קייב? אין? מעניין. אני בטוח שאותו גבר התעצבן עליו לאללה, אבל אני ואחרים שמחנו על ההתנגדות של קייב לשימוש המוגזם בסמארטפונים בהופעות. רגע, אני דוש? מי פה הדוש לכל הרוחות!?

    אז לפני שאתם ממהרים לערוף את הראש של האומן הבא, תעצרו רגע לנשום ותחשבו על זה. האם זה באמת שווה לבטל אומן או אדם שלם בגלל מעשה אחד שלא אהבנו? למה יש לנו צורך כל כך עז לעשות את זה? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות של הגיבורים שלנו? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו? כנראה שלא.

  • המאזין ברדיו 213: אחד מהשניים

    צילום: מיכאל טופיול

    שעה של מוזיקה אקלקטית מהאינדי-דיסקו המנצנץ של רועי פרייליך, דרך רימיקס אפי של Acute ל-Dane Joe ועד לשוגייז האלפיני של MOLLY.

    1. Roy Freilich - Ehad Mehashnaim
    2. Half Japanese - Why Not
    3. Old table - Commercials Make Me Sad
    4. Juiceboxxx - Freaking Out
    5. AGE - Our Religion Is Truth
    6. Gel Set - Don't You Miss Me
    7. Dane Joe - Down and out in Jerusalem and Berlin
    8. Dane Joe - Down and out in Jerusalem and Berlin - ACUTE REMIX
    9. Irakli - Forgotten Melodies
    10. The Veldt - The Color of Love is Blue
    11. MOLLY - Glimpse

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 76: Me-Pgarim - פולחן שבטי תעשייתי

    קרם בורלסק הזמינו אותי לדג'ה בערב להקות בצימר. לא הכרתי את אף אחד מהשמות בליינאפ, מה שהבטיח לצאת עם תגליות חדשות - זה אחד מהקטעים החזקים בצימר. אחד מההרכבים שעלו היה רביעיה של גברים שנראו כאילו שזרקו אותם מהמידברן על התנהגות פרועה, גברים שעשו מוזיקה ניסיונית ושבטית שמעלה את השדים, נותנת להם לפצוח במחול אפל ומגרשת אותם לאבדון. קוראים לרביעייה הזו Me-Pgarim וזה הסיפור שלהם.

    1. מי חברי הלהקה?

    איליה מאידניק המשמיע רעש מהגרון ומנגן על מקדחה, מיקרופוני מגע ו-no input; דניס אחנוב האחראי על הביטים ורעשים נוספים; אייל גרינגרס שר(?) ומנגן על גיטרה + באס ותופים; ואדי לכטוס שמתופף על בובין שזה סוג של טמבורין שאמאני.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אייל ואיליה הכירו בטכניון שם ביצעו את הופעתם הראשונה בשימוש במיקסר סובייטי על צלחות במסגרת תחרות לכישרונות צעירים. את דניס הם פגשו בהופעה של אייל בסירופ חיפה אשר אז הופיע תחת השם Palagran, מיד אחרי שהכרנו יצאנו למסע מפגשי אימפרוביזציה שבועיים שלאחר שנה הובילו להופעתנו הראשונה כ-Me-Pgarim. לאחרונה נתקלנו באדי במדבר של הרי אילת, עשינו מדורה והוא הוציא את התוף השמאנאי שלו, שבוע אחרי הוא כבר הופיע איתנו בלבונטין 7.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    בקיצור: פולחן המשלב בין מוזיקה שבטית לרעש תעשייתי. באירוך: המוזיקה שלנו נוצרת במקום - זה התחיל מההופעה הראשונה שלנו ששכחנו (דניס הגאון) את המחשב עם השלד להופעה ונאלצנו לאלתר לחלוטין, אהבנו את הרעיון וזה מה שאנחנו עושים מאז. לפני שאנו עולים על הבמה אנו צובעים את עצמנו בצבעי שחור לבן עם דגש על שבטיות. כל הופעה הופכת לטקס ולעיתים אנו מזמינים גם את הקהל להיצבע ולהפוך לשבט לערב אחד ולהצטרף אלינו באנטי-תפילה אל הכלום.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    חיפשנו שם מפגר ועכשיו שוקלים לשנות אותו ל-Vagina Vedanta. מה דעתכם?

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לעורר כמה שיותר נשמות על מנת להילחם באדישות השולטת בעולמנו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    איליה חוקר אוכלוסיות וירוסים בים האדום בדרך ל-PHD בביולוגיה ימית; דניס עובד כמתכנת ויוצר מוזיקה עצמאית תחת השם PSVSV; אייל מצייר מצלם ומנגן את עצמו למלחמה אינסופית בכלא הקיומי; אדי מתכנת ועורך טקסים שאמאניים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מצד אחד ממוזיקה שבטית, טקסי פולחן וחניכה, מצד שני מנויז תעשייתי על שלל סוגיו ומוזיקה אלקטרונית.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    The Residents - Duck Stab! / Buster & Glen

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    "OK Computer" וכל אלבום שמכיל יוקללה..

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    Litterschpich. אין סיבה מיוחדת.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    הייתי רוצה להוסיף את מילות השיר "Peger" של ברברה.