קין והבל 90210 הרימו מופע מחווה לכבוד 40 שנה ל-"פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס. מצד אחד זה הפתיע אותי. לא תפסתי את האולטרה פאוור טריו הזה בתור להקת קאברים - שני האלבומים שהם שחררו עד כה שרפו את ספר החוקים של המוזיקה הישראלית עם שירים כבדים, מטורללים ומאוד מתוחכמים. מצד שני, זה לא הפתיע אותי. פורטיס הוא לגמרי אב רוחני של קין והבל ושרף בעצמו כמה מהדורות של ספרי חוקים לאורך השנים. שאול לוריא, סולן/בסיסט קין והבל, אף אישר את ההשפעה בסטטוס שהוא כתב בפייסבוק: "עם השיר הראשון באלבום, "דבש", התפרץ בי רגש שעד אותו רגע לא עלה מעולם באותו קנה עם מוסיקה וזה זעם, כעס. תאמינו או לא עד אז הייתי בן אדם נטול קריזות (או מניירות בכלל, אם תרצו) והשירים באלבום טלטלו אותי באופן כל כך ישיר ועמוק שאני באמת לא יכול לחשוב על אלבום ישראלי אחר שנגע בי כך עד היום, או יותר מזה - "הכעיס" אותי".
הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו
הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".
שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו
בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.
יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו
סגור לתגובות על 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול / כללי / עידו שחם
שנת 2017 היתה שנה חלשה ללהקות גיטרות באינדי: השוגייז שיעמם, הפוסט-פאנק לא פירק, האינדי-רוק לא הדהד. היו מעט מאוד אלבומים שרציתי לחזור ולשמוע שוב, המוזיקה היתה מאוד נדיפה - והמנוי לאפל מיוזיק בהחלט לא עזר בנושא. אבל הוא כן עזר לי להרחיב את היריעה המוזיקלית וליפול עמוק לתוך חור התולעת של הטכנו מה שפתח לי עולמות מוזיקליים חדשים. אז למה בכלל לעשות סיכום אלבומים ב-2017 כשהפורמט כמעט כבר לא רלוונטי? שאלה טובה. חשבתי אולי לוותר על הרעיון ולעשות סיכום כללי יותר של השנה במוזיקה, או אולי להפוך את זה פשוט ל-"אומני השנה". אולי זה יהיה סיכום האלבומים האחרון שאעשה אי פעם, אבל בינתיים זה פורמט סביר שאפשר להתייחס דרכו למוזיקאים ששחררו השנה כמה דברים מרתקים שראויים ליותר תשומת לב - לפי הדיעה הסובייקטיבית שלי. כרגיל, הסיכום זמין בלחיצת פליי או קריאה סלקטיבית.
* הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי ה'תשע"ז
** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואות לאומנים יותר מוכרים
20. Julie Byrne - Not Even Happiness
ג'ולי בירן היא סינגרית/סונגרייטרית בת 27 מבפאלו ניו יורק. כביכול אין שום דבר פורץ דרך במוזיקה שלה, היא שרה ומנגנת על גיטרה שירים שקטים ויפים כפי שעשו כבר שנים. אז למה דווקא היא תפסה השנה ולא מיליוני סינגרים/סונגרייטרים אחרים? אולי זה מזל, ואולי זה משהו פשטות ובכנות ובקול הקטיפתי שלה ופריטת הגיטרה העשירה בקטעים כמו "Natural Blue", מה שמזכיר קצת את ג'ף באקלי, רק עם הרבה פחות וירטואוזיה והרבה יותר נעם.
לחובבי: Jeff Buckley, Nick Drake, Joni Mitchell
19. Eyre Llew - Atelo
הפוסט-רוק גוסס. הז'אנר שהביא בזמנו את אותו המקרר בגישה כל כך שונה נכנס לקיפאון בעצמו כמו פיתה בפריזר. השלישייה אייר לו מנוטינגהם אולי לא חידשה שום דבר בסגנון, אבל הם הזריקו לו דם חם עם לב שפועם בעוצמה. האנגלית שלהם נשמעת כמו איסלנדית והם יצרו קטעים סינמטיים כמו שיר הנושא "Atelo" שלוו בקליפים גרנדיוזיים.
לחובבי: Mogwai, Sigur Ros, Radiohead
18. Together Pangea - Bulls and Roosters
ההופעה של הבלאק ליפס בבארבי היא ההופעה המאכזבת של השנה, ובכלל ההרכב לא הצליח לגדול מעבר לצל המושתן של עצמו. Together Pangea הקליפורניים תוקעים להם אצבע משולשת עם חיוך באלבום "Bulls and Roosters" שמלא בשירים קליטים ומחוספסים כמו "Money On It" או "Friend of Nothing" שנעים בין גאראז' רוקנרול לפאנק לפאוור-פופ עם ליריקה מכמה ילדים שאשכרה אכפת להם.
לחובבי: Black Lips, White Stripes, Big Star
17. Kedr Livanskiy - Ariadna
השנה היו כמה ניסיונות יפים לחבר בין אינדי לטכנו, ולדעתי נראה עוד כאלה בזמן הקרוב. זה בדיוק מה שעשתה היוצרת ממוסקבה Yana Kedrina תחת השם קדר ליבנסקי, אלבום שמחבר מכונות תופים וסינתים מרחפים עם קולות מתוקים בהפקת לואו-פיי עצמית, כפי שמשתמע משיר הנושא "Ariadna". כיף גם לשמוע איך המונופול האנגלוסקסי על עולם המוזיקה הולך נסדק, מה שמאפשר לליבנסקי להישמע סופר רלוונטית ברוסית.
לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Zola Jesus
16. Thurston Moore - Rock N Roll Consciousness
לפי פיצ'פורק, גם גיבור הגיטרה מסוניק יות' ת'רסטון מור עובר לטכנו. אני ממש סקרן לגלות איך זה ישמע, ובינתיים הוא ממשיך לטחון גיטרות דק דק בדיוק כמו שאנחנו אוהבים בקטעים כמו "Cusp" באלבום "Rock N Roll Consciousness" שאולי רומז להשתתפותו ב-BDS, אולי לא.
לחובבי: Sonic Youth, Television, Dinosaur Jr
15. Froth - Outside
פרות' הקליפורניים התחילו בתור בדיחה של כמה חבר'ה שהמציאו להקה פיקטיבית דרך נוכחות אונליינית ורצו לשחרר אלבום עם 20 דקות של שקט. אבל הבדיחה חזרה אליהם כמו בומרנג כשהזמינו אותם להופיע בפסטיבל, והם נאלצו להפוך ללהקה על אמת. השנה הם שחררו את אלבום הבכורה "Outside" שנמצא בין קראוט-רוק ("Contact") לשוגייז ("Passing Thing"), בין השגרתי לניסיוני. נשמע שבסופו של דבר הם לקחו את העסק ברצינות.
לחובבי: Ride, Neu, Beak
14. Priests - Nothing Feels Natural
להקת הפוסט-פאנק הנשית מוושינגטון קפצה מדרגה עם "Nothing Feels Natural", אלבום שנע בין קטעים רוקנרוליים ("JJ") לספוקן וורד ("No Big Bang") וכולל אפילו כלי נשיפה ("Suck"). הסולנית Katie Alice Greer היא קרן או הדור הבא, וזה עניין של זמן עד שזה יתפוצץ.
לחובבי: Yeah Yeah Yeahs, Sleater-Kinney, Fugazi
13. St. Vincent - Masseduction
קראש השנה שלי ושל חצי מהעולם החופשי היה על Annie Clark, הלא היא סיינט וינסנט. קלארק מיצבה את עצמה מחדש בתור כוכבת פופ עליונה עם תספורת שיקית ולבוש פטישיסטי וסינת'פופ בוהק למאה ה-21 עם השפעות מפרינס ("Los Ageless") ובואי ("New York") ותחת אחד ורוד. אגב, זה בכלל לא התחת שלה על עטיפת האלבום, וזה שתחת אחד עורר סערה כל כך גדולה בעולם המוזיקה מראה שלגמרי הגזמנו עם משטרת ה-PC השנה וכדאי לנו להוציא את המקל מה...תחת.
לחובבי: Madonna, Prince, David Bowie
12. DiCaprio - I Went To The Mall Yesterday And I Got Sick
הלהקה על שם השחקן המפורסם מגיעה מאטלנטה ג'ורג'יה, ואולי לא עושה פוסט-פאנק מהפכני, אבל עושה אותו בנזונה. יש לה סולן/משורר שיורה ליריקה מתפתלת וביקורתית ("The grass isn't always greener / There is no other side") מעל מצע של רוקנרול עקום בשירים כמו "Ectoslavia" ו-"Blank Plague". מגיע להם פרס בינלאומי על שם האלבום הגאוני של השנה ואפילו לא צריך ללכת ולחטוף בחילה בקניון כדי להשיג אותו - אפשר להוריד בחינם בבנדקמפ.
לחובבי: Preoccupations, Parquet Courts, Fugazi
11. Ulrika Spacek - Modern English Decoration
אולריקה ספייסק היא חבורה לונדונית שחוגגת את האנדרסטייטמנט ונשמעת תמיד כאילו השעה אצלם היא ארבע בבוקר. הם עושים אינדי-רוק ניינטיזי עצל עם שלוש גיטרות בהשפעת להקות כמו דאוס וסוניק יות', והאלבום השני שלהם "Modern English Decoration" אולי לא חידש כלום, אך העמיק לתוך ההוויה המסתורית שלהם בשירים כמו "Mimi Pretend" ו-"Victoria Acid".
לחובבי: Sonic Youth, Deus, Pavement
10. The Horrors - V
ההורורז הוציאו אלבום חמישי. והפעם בתפריט: סינת'פופ אה לה דפש מוד ("Machine") עם מנה של סווייד בצד ("Gathering") ולקינוח ניו אורדר ("Something to Remember Me By"). אך ההורורז לא נשמעים כמו חיקוי אלא מצליחים כהרגלם להטמיע את ההשפעות לתוך ההוויה שלהם, לעשות פופ עם אדג' ולהישמע בוהקים מתמיד.
לחובבי: Depeche Mode, Suede, New Order
9. Kelly Lee Owens - Kelly Lee Owens
גם קלי לי אוונס ניסתה לחבר השנה בין אינדי לטכנו רק עם הרבה אינטליגנציה רגשית. לפני כמה שנים היוצרת הוולשית עשתה קולות באלבום המופת "Drone Logic" של מפיק הטכנו Daniel Avery, והשנה היא עמדה בזכות עצמה בקטעים כמו "Lucid" או "Throwing Lines" שאשכרה נעים בין אינדי פופ חלומי לריקודים על הרחבה בעיניים עצומות.
לחובבי: Bjork, Cocteau Twins, Susanne Sundfør
8. Sparks - Hippopotamus
ליאם גלאגר התברר השנה כמבקר המוזיקה הטוב בעולם. ליהקו אותו לסדרת קטעי וידאו של המגזין Vice בו משמיעים לכל מיני מוזיקאים מפורסמים קטעים חדשים ושואלים מה דעתם. כשהשמיעו לגלאגר שיר חדש של ספארקס, הוא נעץ בהם את התגובה המדוייקת "A bit kooky, innit?". אכן, אלבום הקאמבק של הצמד מלוס אנג'לס מלא בפופ שייקספירי שמערבב בקלות בין הומור ורוח שטות ("Missionary Position") לאינטליגנציה ("What The Hell Is It This Time"). ראיתי אותם בפסטיבל Flow בהלסינקי בקיץ האחרון והתאהבתי - ומסתבר שהם גם מאוד השפיעו על מוריסי.
לחובבי: Queen, Morrissey, ABBA
7. Alvvays - Antisocialites
הזמרת/יוצרת הקנדית מולי רנקן ושות' חזרו עם אלבום שני. הם קפצו מדרגה מבחינת ההפקה וכתיבת השירים, ובכל זאת, בדיוק כמו באלבום הבכורה, שני הקטעים הראשונים ("In Undertow" ו-"Dreams Tonite" הפעם) הם המונני אינדי ענקיים, וכל מה שבא אחריהם הם בעיקר פילרים חמודים. התוצאה ממש סבבה, אך בשנה אחרת לא הייתי מדרג אלבום כזה כל כך גבוה.
לחובבי: The Cranberries, The Sundays, The Smiths
6. Ancient Methods - The First Siren
בשבילי 2017 היתה כולה טכנו, השנה שבה התחלתי להאזין לסגנון באופן יסודי בבית ולטחון את הרחבה - מה שגם הז'אנר היה השנה בפריחה מטורפת. את היוצר איינצ'נט מת'ודס (Michael Wolkenhaupt) גיליתי דרך סט שהוא עשה בבוילר רום שהגדיר לי מחדש מה טכנו יכול להיות: תעשייתי, עמוק ואפל. בדקתי מהר את היצירות שלו ונחשפתי לאי פי האחרון "First Siren", טריפ לפלנטה חשוכה של רובוטים מקולקלים שמנגנים קטעים כמו "Born of Ashes" ו-"Now Come Closer".
לחובבי: Nine Inch Nails, Tool, Marilyn Manson
5. Broken English Club - The English Beach
בשביל למצוא השראה, המפיק Oliver Ho בילה תקופה בדאנג'נס, אזור הזוי על חופי דרום אנגליה בין שני כורים גרעיניים ומלא שיממון. הוא הטמיר את החוויות שלו לתוך האלבום "The English Beach", טכנו דיסטופי עם השפעות פוסט-פאנק כבדות. רוב הטכנו סובב סביב סינגלים, אך הו הצליח ליצור אלבום שמלא בלהיטים קודרים כמו "Pylon" ו-"Breaking The Flesh" שנועדו לצד האפל של הרחבה.
לחובבי: Public Image Ltd, Aphex Twin, Bauhaus
4. Tzusing - 東方不敗
השנה המפיק המלזי צוזינג הסיט את כוח הכבידה של הטכנו מברלין לשנגחאי עם האלבום המפתיע "Dongfang Bubai" (למקרה שתהיתם מה רשום שם בסינית). צוזינג זנח פה את המכונות הרגילות ואימץ צלילים אקזוטיים עם תופים ענקיים ("Post-Soviet Models") וכלי מיתר אטונליים ("日出東方 唯我不敗") לכדי פסקול לסרט סמוראים עתידני. למעשה האלבום קרוי על שם דמות מסיפור בשם "Xiao Ao Jiang Hu" שכדי להפוך לאומן החרבות הגדול בסין מגלה שהוא צריך לסרס את עצמו, ואכן, הסירוס העצמי של צוזינג רק הגביר עוצמותיו.
לחובבי: Nine Inch Nails, Aphex Twin, Squarepusher
3. The Homesick - Youth Hunt
הולנד מוכרת יותר כפס ייצור של די ג'יים מאשר להקות, אבל שלישיית ילדים הולנדיים מדוקום הזכירה לכולם איך אמור להישמע אלבום גיטרות בימינו: רעב לאללה, קצת מוזר ומתפוצץ מרוב תשוקה. וכך דה הומסיק חיברו באלבום הבכורה "Youth Hunt" בין פוסט-פאנק לקראוט-רוק, וחגגו מחזוריות ונויז באווירה קרקסית עם קטעים כמו "St. Boniface" ו-"Mattheus". זה הרכב הפוסט-פאנק הכי מרענן ואותנטי ששמעתי מאז ש-Preoccupations הגיחו לסצנה, ומי יודע יקרה איתם הלאה.
לחובבי: Wire, Preoccupations, Can
2. Slowdive - Slowdive
סנדקי השוגייז The Jesus & Mary Chain ו-Ride הוציאו השנה אלבומי קאמבק, אבל מי שלקחו אותם בפיצוץ בין כוכבי הם בוהי הנעליים מרדינג סלואודייב. האלבום הרביעי שנקרא פשוט על שם ההרכב מסכם את ההתנסויות שלהם לאורך השנים מבלי להישמע ארכאי או משעמם או מתאמץ, אלא מאוד טבעי ("Slomo") ורגיש ("Sugar for the Pill"), כשמתחת לכל שמיכות הסאונד יש מיזרון מוצק של כתיבת שירים חכמה. החזרה של סלואודייב הראתה לכל הילדים ששוגייז זה לא ערימת קלישאות ומיליון פדאלים, אלא כוונה ואווירה והעמקה אדירה פנימה. מקווה שהם הפנימו את השיעור.
לחובבי: My Bloody Valentine, Ride, Cocteau Twins
1. Bicep - Bicep
מוזיקה אלקטרונית כבר לא כל כך במיינסטרים. יש אולי אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית במיינסטרים, אבל איפה ה-Chemical Brothers או ה-Prodigy של היום? אולי זה עניין של תקופה, אבל מזמן לא היו אומנים אלקטרוניים שפרצו את קירות מועדון הריקודים, וכמעט אף יוצר לא מנסה לשבור את הקירות האלה - אולי חוץ מבייספ. מדובר בצמד מצפון אירלנד שהתחיל בתור בלוגרים ואספנים של מוזיקה אלקטרונית, אך הם עברו לצד של היוצרים ופרצו בענק עם אלבום בכורה מאוד לא אופנתי. יש פה רפרנסים כבדים לאלקטרוניקה מהניינטיז, לקלישאות של ברייקביט ("Glue"), שירה הודית ("Rain"), וחס ושלום, צלילים מטראנס ("Aura"). אבל, וזה חתיכת אבל, הם הצליחו להפוך את כל הקלישאות האלה על הראש ולהגיש אותן מחדש בצורה טרייה, מרעננת ומאוד רגשית. אלבום הבכורה שלהם מאוד מלודי וקליט, מסוג האלקטרוניקה שגם ההורים שלי וגם הקלאברים הכי כבדים יכולים לשמוע ולאהוב, כל זאת תוך כדי שמירה על אותנטיות מוחלטת ובלי לטבוע בנוסטלגיה. זה הישג עצום שלא רואים בימינו.
לחובבי: The Chemical Brothers, The Prodigy, 2 Unlimited
בשנת 2017 התחברתי חזק לטכנו. אז לכבוד עונת הסיכומים החלטתי להקדיש לז'אנר תוכנית שלמה והזמנתי לאולפן את הדי ג'יים בן בן-שיה (TAAS) וסער מטלון (boi wonder) להשמיע את הטראקים שהם הכי אהבו ב-2017 - וגם אני הצטרפתי במיני סט משלי.
שעה ראשונה - בן בן-שיה
NSDOS - Orientation
Lanark Artefax - Touch Absence
Lakker - Song for Rathlin
Neel - Sciara
Volte-Face - Lethologica
Patricia - You never listen
Rrose - Nest of Queens
PTU - A broken clock is right twice a day
Kangding Ray - Onde Mantis
Lucy - The High Priestess - Blawan Remix
Objekt - Theme From Q
שעה שניה - סער מטלון (boi wonder)
Chafik Chennouf - Ferroequinologie
Perc - Chatter
Blawan - 993
Regal - Lesstroboscopic
BLEIM01 - 80
Perc & Randomer - Flooring
ALX - Tossing
Ansome - British Steel
Tripped - Control
Manni Dee - London Isn't England
מיני סט - עידו שחם
Alessandro Adriana - The Man With The Deadly Dreams
Limp Wrist - Dead Artist
Blush Response - Serpentine
המלצות נוספות מבן בן-שיה
Benjamin Damage - Montreal - מתוך איפי חדש מוצלח האומן הבריטי בלייבל האגדי R&S Pfirter - Double existence - מפיק מארגנטינה, קטע מאיפי חדש ומעולה Tommy For Seven - S77 - קטע מאיפי שיצא השנה בלייבל שלו Sawlin - Motion Keeper - טרק מעולה שיצא בלייבל דלסין רקורדס Roma Zuckerman - So What - קטע מעניין מאוד שיצא בלייבל "טריפ" של נינה קרביץ של אומן רוסי לא מאוד מוכר אבל מאוד מעניין, שווה מספר שמיעות Broken English Club - Breaking the flesh - אלבום קשוח ומצוין של המפיק הבריטי
הפרוצדורה מוכרת היטב: אומן מודיע על הופעה בארץ, אומן מודיע על ביטול ההופעה בארץ. היינו שם עם הפיקסיז, עם ת'רסטון מור, עם טיון יארדס - ועכשיו עם לורד. אנשים מתרגזים כאילו שזו הפעם הראשונה שזה קורה שאומן מבטל הופעה בארץ בגלל ה-BDS, כאילו שרק עכשיו נשבר ונמאס ולעולם לא נשמע את האנטישמית הזו יותר. ובכן, הגיע הזמן לשחרר.
אחד מהטיעונים שעולים כנגד אומנים כמו לורד, היא איך היא יכולה להופיע ב-X (רוסיה, אמריקה, סין, ליכטנשטיין - יו ניים איט) אם היא מבטלת את הופעתה בארץ. זה למעשה טיעון מוסרי די כושל. זה כאילו שתשאלו טבעוני איך זה יכול להיות שהוא משתמש באייפון שיוצר בבתי יזע בסין. אבל בעולם האמיתי מוסר זה לא עניין של הכל או כלום. בעולם האמיתי כל אחד מאיתנו בוחר את המלחמות שלו, ומאוד קשה עד כדי בלתי אפשר לחיות בעולם מבלי לעבור על כלל מוסרי כזה או אחר. אני לא מנסה להצדיק את זה, אני פשוט אומר שככה זה, ואם אתם לא מסכימים איתי אז לכו למראה הקרובה ותסתכלו בה טוב טוב. אז אם לורד, למען העניין, מזדהה עם מאבק הפלסטינים בכיבוש אך לא עם קהילת הלהט"בקים ברוסיה, זה אולי נשמע לא טוב, אבל זה המצב שלה - מה שגם הלהט"בקים ברוסיה לא הרימו תנועת חרם תרבותי על רוסיה והפלסטינים כן, וקשה לי להאמין שלורד תעשה את זה בשבילם או תתחיל לצאת עכשיו נגד כל עוול שנעשה בכל מקום בעולם כי אז פשוט לא ישאר לה איפה להופיע.
טיעון אחר הוא איך לורד יכלה לקבוע את ההופעה הזו מלכתחילה. כאילו, מה, היא לא יודעת שיש פה כיבוש? יכול להיות שאני טועה, אבל הניחוש שלי הוא שהיא פשוט לא מתעסקת בזה. יש לה מנהלים, יש לה בוקינג, קובעים לה הופעות והיא מהנהנת כי אומן סה"כ רוצה להופיע מול כמה שיותר מעריצים ולקבל כמה שיותר כסף. אממה, ברגע שאומן כזה מפרסם שהוא בא לארץ, רק אז בעצם יוצרים איתו קשר לגבי זה ומסבירים לו מה המצב פה ויוצרים לחץ רשתי-חברתי-תקשורתי כדי שהוא יבטל. ואז כנראה לורד נהייתה מודעת, שלא לדבר על זה שהמנהלים שלה בטח רוצים אותה נקייה מפוליטיקה, וזה משנה את כל התמונה. המקרה של רדיוהד אגב הוא אחר לגמרי בהתחשב בזה שהם כבר הופיעו כמה פעמים בארץ וג'וני גרינווד נשוי לישראלית וגר בצפון. אבל רוב האומנים בעולם לא מתעסקים במדינה שלנו, וזו ראייה מאוד ישראלוצנטרית תקועה בתחת של עצמנו לחשוב שהם כן. אנחנו סך הכל שוק מוזיקלי פצפון של 7 מיליון איש שתקוע בפינה של העולם שפחות נגישה לטור בס. בסין 7 מיליון איש זו אולי אוכלוסיה של עיר אחת ממוצעת, ואפשר לנסוע בקלות להופיע בעיר השכנה.
אבל כל הטיעונים הכביכול מוסריים האלה שאנו מטיחים בכל המבטלים למיניהם באים להסתיר את הדבר האמיתי שאנחנו רוצים להגיד: נפגענו. כן, כן, קיבלנו מכה לאגו הקטן השברירי שלנו ולעולם לא נסלח לך על זה - עד שתבוא להופיע פה, כפי שקרה למשל עם הפיקסיז. וזה מראה עד כמה אנחנו בעצם אוהבים את לורד, שזה לא הרבה. אם באמת היינו אוהבים את לורד היינו מכבדים את הדעות שלה ומבינים את הסיטואציה שלה, בין אם אנחנו מסכימים עם ה-BDS או לא. אבל להתחיל לעשות לה שיימינג בפייסבוק ולכתוב כתבות עד כמה היא מפגרת או לא מוסרית זה מאוד ילדותי ולמעשה אתם משחקים לידי תנועת החרם כשאתם עושים זאת. אולי הגיע הזמן שנתבגר, שנכבד את הדעות של האומנים שאנחנו אוהבים, שנבין באיזה סיטואציה הם נמצאים ונתרכז באומנים שכן מגיעים לארץ, ומגיעים די הרבה.
נושא ההדועה שקיבלתי מרועי גליק היה "מייל מאדם זר עם לינקים בתוכו". זה לא בדיוק נושא טיפוסי למייל ממוזיקאי לא מוכר - רובם משום מה משחקים אותה גדולים וכבר מכריזים על השקות והזמנות לסיקורים לפני שבכלל יצא לנו להכיר. גליק שלח לי שלושה קטעים, לדבריו "במתכונת כרונולוגית של שקט-רעש-שקט". אבל זה לא מדויק. זה לא שלגליק יש דיסטורשנים ואז קטעי פריטה נוגים, אלא הוא נע על הציר בין סדר לכאוס, בין פופ לאוונגרד, עם הפקה לא שגרתית שיכולה לכלול קולות אופראיים ושירה ילדותית, פסיכדליה אותנטית שכזו שקולטים גם לפי שמות השירים כמו "גופי הוא אחי הבכור". המוזיקה של גליק היא אוצר קטן שצריך לצלול לתחתית האוקיינוס כדי למצוא אותו, אי שם בין ספינות טרופות ודגים רעילים. הוא מזכיר לי קצת את ארמון, רק הרבה יותר מרתק וקוהרנטי באי הקוהרנטיות שלו, אולי מה שהיה קורה אם אביתר בנאי היה משתף פעולה עם יאפים עם ג'יפים.
1. מי אתה?
רועי גליק, בן 26, מסוג האנשים שיסתכלו בעיני עגל לשאלה "מי אתה?". ואז בפרק זמן ארוך מדי, יכתבו, ימחקו, ישכתבו, ימחקו שוב, כשבסוף יענו תשובת-מטא לשאלה באופן קצת מרגיז.
2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
כרגע מירושלים, במקור מרעננה. התחלתי לנגן על גיטרה מגיל עשר. אל המוזיקה נמשכתי בעיקר כמאזין, אף פעם לא הרגשתי את הצורך להיות נגן טוב במיוחד. אבל הייתי מאזין די אובססיבי. לאורך השנים התעניינתי בעיקר בנופים מוזיקליים ככללותם. לאו דווקא ליכולת להפיק נגינה וירטואוזית מכלי ספציפי או מזריזות אצבעות. תמיד הייתה לי את פנטזיית האולפן הביתי, החובבני, הלא מחייב. כדי שאוכל ליצור בעצמי ולהשתכשך בצלילים וליצור את הנופים המוזיקליים שמעניינים אותי. לאחרונה זה קרה, וזה הכי כיף בעולם.
3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?
מפוזרת. נראה לי שזה היתרונות והחסרונות של השיטה הלפטופית-עצמאית. אני משתדל לא למנוע מעצמי לעשות מה שבא לי באותו הרגע. יש לי בבית קיובייס עם באגים, גיטרה, תוף פלור, צ'לו, חלילים, משיכה לרעש, אבל בעיקר חוסר בושה מעצמי לגבי הקולות המוזרים שאני פולט למיקרופון בלילות.
4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?
אין כזה!
5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?
החלום זה לעשות מוזיקה שתשלב בין הפקה מנצנצת ומרתקת לבין מוזיקליות מורכבת ויפה. אני עוד לא שם. אני כן מאוד מנסה לברוח מכל מה ש-"אופנתי", קשה לי קצת עם אופנה מוזיקלית. אני מאוד מנסה להיצמד למוזיקה שאני באופן כן חושב שהיא פשוט יפה. יש מעטה מכפר של מגניבות לדברים שהם לפעמים ריקים מיופי מוזיקלי אמיתי. וקל ליפול לשם.
6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?
אני סטודנט לפיזיקה וביולוגיה בעברית. זה תכלס מכלה את רוב הזמן שלי. את המוזיקה אני עושה בעיקר בקיצים, עונת הזמן.
7. ממה אתה מושפע?
אני חושב שאמרתי לעצמי (ולאחרים) יותר מידי את המשפט "אני רוצה להתחתן עם...", כשסוף המשפט משתנה בין סופיאן סטיבנס, טיון יארדז, יונסי, ג'ואנה ניוסום, טריש קינן. כשאני מתרגש מאמנים אחרים זה מהר מאוד הופך לדבר רומנטי וחד צדדי עד כאב.
8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
איזה אוסף של אריק סאטי. מושלם למאדים.
9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?
את כל עיבודי הבוסה-נובה לנירוונה שקיימים בעולם. מושלם למחיקה מדפי ההיסטוריה.
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
כל אחד שהוזכר (ושעוד חי) משאלה 7.
11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
בעצם, כל אינטראקציה אנושית מבוססת על קלישאות וקידום עצמי. חוץ ממתמטיקה. ארצה להוסיף - מתמטיקה.
סגור לתגובות על אינטרו 78: רועי גליק - קולות מוזרים למיקרופון בלילות / כללי / עידו שחם
