שעה של מוזיקה אקלקטית שהיא לא מ-2017, ניקוי אוזניים לאחר חג הסיכומים בדצמבר.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00
מסיבות טכנו בדרך כלל לא מתחילות לפני חצות, אך הליין הירושלמי פאקוטק החליט לשבור את המגמה. לא רק שהם התחילו את הערב רייב שלהם בחמישי האחרון (11.1) ב-20:00, אלא כחלק מאירועי תל אביב ווליום הם גם הוציאו אותו מחוץ לקלאב לבר-מסעדה היאפי היפואי קן הקוקיה.
עמדת הדי ג'יי אולתרה משולחן על במה צידית עם מיקסר ושני פטיפונים. כשהגעתי לשם בסביבות 21:30 אנה הלטה סובבה בהנאה תקליטי האוס מול קהל סועד. הכרנו דרך הראיון שקיימנו בשבוע שעבר, אז היא הזמינה אותי לשבת עם חבר פאקוטק צחי סוזנה ו-Richard Zepezauer, הדי ג'יי הברלינאי שהם הביאו לארץ במסגרת הפסטיבל. בכנס שהתקיים בשבוע שעבר מפיק שהשתתף באחד מהפנלים טען שדי ג'יים הם דיוות. הוא קיבל אי הסכמה גורפת משאר חברי הפנל, ולפי שיחה קלה עם צפצאוור ממש בצדק - הוא היה נינוח וידידותי, ומדובר בדי ג'יי שמנגן באופן קבוע במקומות נחשבים כמו הטרזור והברגהיין. יש לו סוכנות בוקינג והוא עובד עם אומנים מפינלנד כך שהוא בכלל קיבל נקודות.
בינתיים הרחבה מול הלטה התחילה להתמלא. החלוצים היו זוג חמוד שישב איתנו בשולחן ורקד כבר בישיבה. אחרי שהם קמו הצטרפו עוד אנשים, חלקן חבורה של אימהות בערב חופשי שהשאירו את הילד עם הבעל בבית. כשהלטה ירדה מהעמדה כבר לא היה מקום לזוז על הרחבה, סימן לסט מוצלח, ובטח שבמקום כמו קן הקוקיה. המלצריות של המקום נדחקו בין הרוקדים, נזהרות לא לשפוך עלינו כל מיני מנות בדרך החוצה מהמטבח. הטכנו שולט כרגע בעיר, מה שמשמח אותי, ובכל זאת היה מרענן לשמוע ולרקוד קצת לצלילי אולד סקול האוס מלא בנשמה, היאנג ליין של הטכנו. צפצאוור השתלט על העמדה והמשיך את הקו של האוס איכותי עם הרבה גרוב, חומר מתוך מאה התקליטים שהוא הביא מברלין, והקהל המשיך לזוז. קצת מוזר שהטיסו אותו כל הדרך לפה רק בשביל לנגן בקן הקוקיה - אם הוא הרים ככה אימהות במסעדה הוא היה יכול להרים בקלות את הקלאברים בבלוק.
בסביבות חצות עברתי מהצד המואר לצד האפל של הרחבה והלכתי למועדון הגגרין. הגגרין מוכר יותר בתור מקום קשוח להופעות מטאל ומסיבות דארק טראנס, במיוחד בסצנה הרוסית. אך בחודשים האחרונים המקום מריץ ליין טרי בשם Sin Ethics שמביא לפה טכנו אפל שמושפע מאינדסטריאל ו-EBM , גוון קשוח יותר של טכנו שזכה עד עכשיו להתעלמות בעיר. הביאו בינתיים אומנים מהלייבל הגרמני aufnahme + wiedergabe: הדי ג'יי הפרסי-גרמני Sarin ולייב אינטנסיבי של הצמד הגרמני גם הוא Schwefelgelbe (שוופלגלב). הפעם הביאו במסגרת הפסטיבל את האומן האמריקאי-קובני במקור Blush Response וגם אותו לסשן חי - נגינה ממכשירים, מסמפלרים וסינתיסייזרים ומכונות תופים ומחשבים, הכלאה בין הופעה למסיבה שהתחזקה מאוד בשנים האחרונות. הקהל שבא לאירועים של סין את'יקס הוא תופעה מסקרנת - מעין שילוב בין הטכנואידים היותר קשוחים לסצנת הגות'. הלבוש נע בהתאם בין אוונגארד-אלגנט לבגדי ויניל כשכולם מסכימים על דבר אחד: שחור הוא השחור החדש.
בלאש ריספונס עלה מול רחבה מלאה וניגן שעה של בי פי אמים גבוהים בקצב מתגבר עם נויז ודיסטורשן ובייס דראם מעניש. זה התחיל בטורים גבוהים, אך באיזשהו שלב הרגשתי שהמוזיקה נהייתה קצת מונוטונית, שהטריק חזר על עצמו יותר מדי בלי מספיק וריאציות או ברייקים. הקטעים המעניינים יותר קרו כאשר בלאש שבר את מקצבי הבום-טראח עם בייס דראמים פ'אנקיים יותר, וכשהיו פחות שכבות של רעש ויותר חלל מה שנתן לצלילים להתבטא בתוך האבדון.
סיכמנו בחוץ את ההופעה על סיגריה: נהננו, אבל לא איבדנו את הדעת. כשמסיבת טכנו באמת משתלטת על התודעה לא צריך סמים - הגוף זז בחוסר שליטה ואי אפשר להפסיק לרקוד. אנשים שואלים אותי לפעמים איך רוקדים טכנו, ובדרך כלל התשובה שלי היא "כמו שרוצים". אבל כשסט או סשן אלקטרוני חי באמת תופס אותך התשובה היא "כמו שלא רוצים" - תחושת השליטה נעלמת וכל מה שיש זה איחוד טוטאלי של התודעה עם התזוזה והמוזיקה, במיוחד בעצימת עיניים. לפרקים חוויתי את זה אצל בלאש, ושאר הזמן רקדתי בשלושת רבע כוח, שזה לא רע, אבל בהחלט ציפיתי ממנו ליותר, אולי בגלל הרף המשוגע ששוופלגלב הציבו לפני כחודש. ככה זה, עליות וירידות זה לא רק בטראקים.
צ'ארלי מגירה כבר לא עמנו, אבל נשמע שיש מי שמוכן לשאת את מקל הדינמיט שלו: לס דינמיטס. הדואו הירושלמי מביא השפעות כבדות של סרף, גלים של ריוורב ומזג ים תיכוני שישתלב בכיף ליד להקות כמו ה-Orions וגולשי האבן נייר והמספריים.
1. מי חברי הלהקה?
דינמיט ג'ו (רועי בר טור), לואיג'י (עצמון אברהמי).
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
אנחנו מירושלים, מכירים כבר לפחות 15 שנה מסצנת המוזיקה התרבות והלילה של ירושלים. תמיד דיברנו על מוזיקה ואהבות משותפות, הכתובת הייתה על הקיר. לפני שנתיים עשינו את הצעד נכנסנו לחדר חזרות לנגן ועפו ניצוצות באוויר.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
אנחנו מנגנים סרף ים תיכוני שמושפע מסצנת הסרף רוקנרול האמריקאית של תחילת הסיקסטיז: דיק דייל, לינק ריי, באדי הולי, אלביס והסרף גיטר הירו המזרח תיכוני אריס סאן.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
אנחנו אנשים שמסתובבים עם אנרגיות עצורות שמתפרצות חסרות רסן על הבמה, מהרגע הראשון קלטנו שיש לנו דינמיט בבטן ופתיל קצר שקל להדליק.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
אנחנו שואפים לנענע כל אגן באגן הים התיכון, ולשחזר את הספיריט והסאונד של סצנת הסרף הישראלית האבודה והבלתי מתועדת של תחילת הסיקסטיז לתת את הטוויסט תרתי משמע בעברית של הז'אנר.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
רועי: אני הבעלים של הפאבים התקליט, קסטה, ווידאו - איים של תרבות ווילה בג'ונגל - ואבא מבסוט.
עצמון: בעלים של חדר החזרות אורבן קאט, מורה לתופים, מנטור להרכבים, לשעבר מנהל אומנותי ומבקר מוזיקה ועורך תרבות בבית מעריב.
7. ממה אתם מושפעים?
רועי: מושפע מגיבורי הגיטרה של תחילת הסיקסטיז, אנשים עם סטייל סאונד וביצים כמו דיק דייל, לינק ריי, ג'ים מסינה, המתופף ג'ין קרופה וכמובן צ'רלי מגירה ז"ל מחייה סצנת הסרף הישראלית.
עצמון: צרה היריעה כל מוזיקה עם אמירה ביצים ועוקץ.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
רועי: האלבום של להקת הסרף מקוויבק Les Jaguars, להקה מפחלצצת.
עצמון: "Rome" של Danger Mouse ו-Danielle Luppi
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
רועי: האלבום הראשון של מתי כספי.
עצמון: לא מוכן למחוק שום אלבום.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
רועי :דיק דייל, בצלאל יונגרייז או אלביס שתהיה לי עילה לפרוש אחרי משהו.
עצמון: ברי סחרוף הגבר היחידי שאני חולם עליו בלילות.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
צאו מהמסכים ולכו לראות הופעות ,רוקנרול עדיין מניע את העולם.
הופעות קרובות
20.3 - השקת האלבום בפסטיבל סרף בתדר, תל אביב
וונדפפלייר: מאזין ל-100 דמואים ביום
תל אביב אולי הוקמה על חולות, אבל היא רצה על מוזיקה אלקטרונית. אלפי קלאברים מבלים בעיר כל סופש במסיבות. יש שלושה מועדוני טכנו פעילים (אלפבית, ברקפסט, הבלוק) שמביאים לפה די ג'יים מוכרים מחו"ל באופן שוטף, וזה רק קצה חוד המחט של הסצנה. לכן, זה הכי הגיוני שיתקיים אירוע כמו Tel Aviv Volume (בקצרה TAV) שכולל כנס על תעשיית המוזיקה האלקטרונית ומסיבות ברחבי העיר - חלקם בחינם, חלקם בתשלום או בכניסה עם צמיד הפסטיבל היקר משהו (771 ש"ח ומעלה).
זה הסיבוב השלישי של TAV והוא החל ביום רביעי 10.1 במרכז אדמונד דה רוטשילד. ציפיתי לראות שם הרבה אנשים: די ג'יים, יוצרים, מפיקים מוזיקליים, מפיקי מסיבות, יחצ"נים, בעלי מועדונים, ואולי אפילו קלאברים שרוצים לקבל הצצה מה קורה מאחורי עמדת הדי ג'יי. אך עם פתיחת הכנס היו בקהל אולי 20 איש, חלקם הגדול הפנליסטים עצמם. חבל, כי לפחות לפי הפתיחה הגיעו אורחים מכובדים לפנלים רלוונטיים שהתנהלו בצורה מקצועית פלוס סדנאות שנערכו במרתף. אני לא יודע כמה אנשים הוזמנו, אבל אלה שלא כנראה נרתעו ממחיר הרף הגבוה (990 ש"ח לכניסה לכנס ולמסיבות), מה שגם לא היתה אופציה לקנות כרטיס לכנס בלבד, וחבל שכך.
הכנס נפתח בפנל בשם "Women Power" בהנחיית עדי לב, די ג'יית הדראם אנד בייס האיקונית. הדעות היו מגוונות: מהדי ג'יית מיכל סר שטענה שיש מועדון גברי אקסקלוסיבי שמונע מנשים לנגן ועד הדי ג'יית עדי נוי שטענה שנשים יכולות ליצור לייבלים ולהרים קולקטיבים באותה מידה כמו הגברים. היתה הסכמה די גורפת שזה כבר לא קטע להיות די ג'יית לעומת די ג'יי, אלא שמודדים כל אומן לפי הכישרון שלו או שלה, ושמלכתחילה יש פחות מדי די ג'ייות בסצנה אם כי יש שיפור במגמה. בפנל הבא הדי ג'יי Christian Smith ומקים הלייבל Tronic הוסיף כי אחת מהסיבות שאין הרבה די ג'ייות זה בגלל שאין מספיק מודלים לחיקוי, אך גם זה משתנה עם די ג'יית העל Nina Kraviz והעלייה המטאורית של Amelie Lens.
פנל "Women Power": אין מספיק נשים בסצנה
לפי הפתיחה ומעבר על התוכניה של היום השני, חסרים בכנס כמה דברים. קודם כל, כפי שציינו כהערת אגב בחלק מהפנלים, הטכנו לגמרי שולט כרגע בתל אביב, אך לא היה אף פנל שהתמקד בנושא. היה אפשר לסקור את ההיסטוריה של הטכנו בעיר ובכלל, איך הגענו למצב הזה, איזה פעילות נעשית היום, והאם הגענו לשיא או שאנחנו עוד רחוקים ממנו. אבל יש עוד סגנונות אלקטרוניים. ביום השני הוקדשו גם שעה וחצי לטראנס, אבל מה עם האוס, הדראם אנד בייס שמתקמבק לאיטו, ובני הדודים המושמצים אך הפופולריים דאבסטפ ו-EDM? הייתי גם שמח לראות פנל של די ג'יים שמדברים על אומנות התקלוט: איפה הם מוצאים מוזיקה, איך הם בונים סטים, על הצלחות אדירות וכישלונות נוראיים שהיו להם - ולא היה מזיק גם פנל של יוצרים אלקטרוניים. ברור שאי אפשר לכסות את כל הנושאים האפשריים ביומיים, אבל כן אפשר ליצור איזון יותר נכון בין הצד העסקי של התעשייה לצד האומנותי. יש הרבה כישרון מקומי ומגיעים בסופש כמה וכמה אורחים מחו"ל ואני בטוח שהם היו שמחים לדבר ואולי זה היה אפילו מביא עוד קצת קהל לכנס.
מישהו אחד שכן הגיע וגנב את ההצגה הוא Renaat Vandepapeliere. הבלגי כסוף השיער הוא המקים של R&S Records, לייבל אלקטרוני אגדי שגילה אומנים כמו Aphex Twin, James Blake ו-Blawan. היו למעשה שני פנלים בהשתתפותו של וונדפפלייר בן ה-60, אך הוא ישב בקהל לאורך כל הכנס בקשב רב ודאג לזרוק הערות מדי פעם - למשל בפנל של סימת' בו הוא טען בתוקף כי מפיק יכול לעשות כסף בלי להופיע והכריז "באתי לא להסכים, שום דבר לא השתנה".
בפנל האחד על אחד עם וונדפפלייר הוא סיפר שהוא "לא רוצה הצלחה מסחרית - מהרגע שיש לך הצלחה מסחרית אתה נהיה לפרה" ושהוא לא מתעסק בכלל בצד העסקי של הלייבל, אלא מבלה 10-12 שעות ביום בחיפוש אחר מוזיקה חדשה. לדבריו, השגרה היומית שלו כוללת שיטוט בבנדקמפ איפה שהוא מוציא כ-50-60 יורו ביממה, והקשבה לכ-100 דמואים ששולחים לו (חוץ מאלה שמתחילים באומצה) - הוא אפילו מגיב לכל אחד מהאומנים באופן אישי. וונדפפלייר פשוט מרגיש את מי הוא רוצה להחתים ("זה כמו לראות אישה יפה - פאו!"), משועמם מהדי ג'יים שמנגנים בפסטיבלים ("כולם מנגנים את אותו החרא!") וחושב שסט של די ג'יי צריך להיות באורך של שש שעות לפחות ("תן להם להתנשק, תן להם לעשות אהבה על הרחבה").
בכלל, לדעתו "די ג'יי זה מישהו שחי ונושם מוזיקה … זה מישהו שמבין מוזיקה יותר טוב מהקהל, זה פריק, זה חנון". זה תיאור טוב לוונדפפלייר עצמו שמדג'ה סטים אקלקטיים (שישי הזה בבלוק) למשל עם מיילס דייוויס והביטלס ("אנשים מנשקים לי את הידיים אחרי הסטים"). הוא עלול להישמע כאליטיסט משוגע, וזה כנראה חלק מהחבילה, אך הכל לווה באנרגיה מתפרצת של מתבגר והרבה צחוק, עם גישה בלתי מתפשרת ותשוקה מדבקת למוזיקה. אפילו אישתו שואלת אותו מתי הוא יתחיל להתנהג בגילו, אך לפי וונדפפלייר של אתמול לא נראה שהוא יתחיל לשחק גולף בקרוב.
וונדפפלייר וסמית' חזרו שוב לפנל על לייבלים יחד עם Roland Leskar הגרמני מ-Get Physical Records והייצוג המקומי של DJ Zombie מ-Beat Boutique Records. המסר היה ברור: אין דרך אחת לנהל לייבל. וונדפפלייר מנהל את הלייבל שלו בכאוס מוחלט, מחפש מוזיקה חדשה באופן אקטיבי וטורח לשמוע דמואים; סמית' שומע דמואים בקצרה ונוטה לשלוח בחזרה ביקורת בונה; ולסקאר לא שומע דמואים בכלל, אלא מקבל המלצות מחברי הלייבל בלבד. הצטמררתי קצת מדבריו של לסקאר. הוא סיפר שהבינו בלייבל שלו שהמוזיקה שאופנתית היום היא זו שהיתה לפני 20 שנה, אז הוא מנסה להקדים את הטרנד ולהכווין מפיקים ליצור בדיוק מוזיקה כזו. אני מבין שלייבל צריך לשרוד ולהכניס כסף לקופה, אבל גישה כל כך שיטתית למוזיקה מוציאה את כל הכיף ולא מאפשרת חדשנות לעומת הגישה החמה של וונדפפלייר שמתבטאת בכל ההווייה שלו. אחרי הפנל אחד מחברי ניגש אליו ואמר שהוא אוהב את הלייבל שלו. וונדפפלייר חיבק אותו בהתלהבות ואמר "זה אתה!" וביקש שאצלם אותם ביחד כי הוא העדיף את זה מאשר סלפי. משם הוא המשיך הלאה לכיוון היציאה בקריאת "וודקה! וודקה! וודקה!".
"אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל מוזר של חריקה ברחוב היפואי מחוץ לבית הקפה. הלטה שחזרה את הצליל בצורה מרשימה, את הטכנו של העיר.
השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.
"יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"
גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.
"לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".
נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.
איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?
"שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"
אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?
"גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".
כן, הם ממש הצליחו.
"כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".
בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?
"אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".
זה אייטיז.
"כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".
ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?
"אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".
היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.
"אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".
זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.
"לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".
אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?
"אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".
באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?
"לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".
וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.
"זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".
את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?
"לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".
נגיד בטיסה?
"כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".
זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.
"כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"
אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.
"כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".
לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".
אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.
"אני אוהבת את זה".
למה את אוהבת את זה?
"לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".
לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.
"אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".
אבל אין לך CDJ בבית.
"האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".
איזה דברים קנית לאחרונה?
"וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".
יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?
"כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".
יותר אסיד?
"כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".
נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.
"עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".
איך את מגדירה בעצם טכנו?
"טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".
מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?
"אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"
זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.
"זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".
יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?
"לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"
כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.
"כן, בסדר, הבנו".
את אומרת שזה לא הכרחי?
"זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".
