עד הסוף ומכל הלב

רוקפור הכריזו על הופעה סודית בפטיפון. מזל שנרשמתי לרשימת התפוצה. החדר של הפטיפון היה דחוס ומיוזע, עשרות אומללים שאיחרו אופנתית נאלצו לחכות בחוץ. לפני שרוקפור טרפו את הקהל באותו הלילה עלה לבמה בחור קצת חצוף וקצת ביישן. חמוש בתספורת קסדה וגיטרה אקוסטית, הוא ניגן כמה שירים עם ביטחון והומור, מכפר על זה שאין להקה מאחוריו. לא אהבתי אמני סולו אבל רציתי לראות אותו בהופעה.

הבחור היה שי נובלמן, ההופעה לפני כ-12 שנה. הפעם הראשונה ששמעתי עליו היתה במהדורת השבט האלטרנטיבית של תחילת שנות ה-2000 - "הקצה" בגלגלצ. לא הבנתי למה קוואמי הביא את האמן האנונימי הזה לאולפן, אך התהפנטתי לספיישל שלו. פתאום הוא היה בכל מקום - קליפים בערוץ 9 בין לבין הפקות מקור חובבניות, אזכורים אצל גיא פינס (גילטי פלז'ר להציץ מדי פעם כשאימי ואחותי נדבקו למסך), ופוסטרים להופעות.

חזרתי לפטיפון אולי חודש לאחר מכן להופעה של שי. למרות הקהל הקטן היה מוי כיף, עד כדי כך שבשירים האחרונים עמדתי ליד הבמה וקפצתי כמו קנגרו. אקסטטי, יצאתי מהמועדון וקניתי את "How To Be Shy". מאז הוא התנהגן אצלי ברדיודיסק בדרך לעבודה ובמערכת המיני בריפיט. מרוב שמיעות זכרתי את הליריקה בעל פה וידעתי מתי להוציא את האייר גיטאר מהקייס השקוף.

"How To Be Shy" הפיל את הקיר ביני לבין המוזיקה הישראלית. כפי שקוואמי כתב, האלבום הציב רף חדש ומאוד גבוה של איכות מוזיקלית ופרפורמנס. שי ידע לשיר באנגלית של המלכה, לעשות שואו מרגש, וכתב שירים גדולים שיועדו לבמות פסטיבלי אירופה. מבחינתי רק ככה היה צריך לעשות מוזיקה - עד הסוף ומכל הלב. נפתחתי בזכותו למהפכת האינדי המקומי ששודרה בקצה והתגבשה בתל אביב סביב הפטיפון והג'ה פאן, להקות כמו Plastic Peacocks, Mad Bliss, ו-The Johnsons. איכשהו שי היה תמיד צעד אחד קדימה. אני זוכר את הסנסציה הגדולה, והמוצדקת, כש-HTBS נבחר לאחד מאלבומי השנה של מבקר ממגזין הרולינג סטון.

עקבתי אחרי המוזיקה של שי במשך השנים. את משבר האלבום השני הוא פתר עם "Beautiful Life", רוקנרול אופטימי ב-3 קולות עם גבע אלון ויותם בן חורין. האלבום השלישי, "יומי הוא חלום", הציג מוסיקה בוגרת בעברית מלאה בהשראת יפו. "אני כל יום משתנה", שי שר, ובטח שהוא כל אלבום משתנה, ואפשר למצוא חיים יפים בכל אחד מהם. עדיין, התפוצצות הפאוור פופ הראשונית של "How To Be Shy" מזכירה לי תקופה מיוחדת במוזיקה הישראלית והאלבום נשמע מעולה גם אחרי 12 שנה. אני מרגיש את זה בהופעות. כששי חוזר לשירי האלבום אני והסובבים אותי קופצים ורוקדים חזק יותר.