2010 - השנה שבה המוזיקה מתה
נובמבר. חודש אחד לפני הסוף. כמו כל שנה, מחכה לנו אורגיה של סיכומים ורשימות המיטב ממש בקרוב, זה די כיף בעירבון מוגבל. אני יודע, נשארו עוד חודשיים, שישית או 16.666667% מכלל השנה, אז למה למהר ולשפוט. אבל יש לי איזה גירוד בעורף שלא מרפה, תחושה סמויה של מועקה לגבי השנה שהיתה. והתחושה היא ששנת 2010 היתה מחורבנת במוזיקה.
כמו שאמרו כל שנה בעשר השנים האחרונות, עושים היום יותר מוזיקה יותר מגוונת מאי פעם. אני אומר אז מה. אז יש לנו כל מיני סוכריות קופצות בכל מיני טעמים שנגמרות תוך שתי דקות ומשאירות טעם לוואי בפה. אני רוצה איכות. אני רוצה משהו גדול, משהו שווה שיחזיק מעמד, שיטיל פצצת אטום בראש ובלב שלי, שיהיה מטורף, שיתקע בריפיט. אבל אני מלקק את האצבע, מרים אותה לאוויר, ולא מרגיש שום רוח שנושבת לשום כיוון.
מה למשל עם משמעות? האם נתקלתם ביצירות מוזיקליות משמעותיות בשנה האחרונה? בעודי חוזר לשמוע את החומרים המוקדמים של המניק סטריט פריצ'רז (שהוציאו לצערי אלבום מאוד בינוני השנה) ורואה כמה התלהבות, מסירות, ומסר היו להם, אני לא מסוגל לחשוב על אף אחד שמדמם ככה היום. ואז המניקס היו סתם להקה אחת בין רבים.
ומה לגבי יצירתיות? שמעתם מוזיקה יצירתית שיצאה בשנה האחרונה? איזשהו צליל חדש בשכונה שטרם בקע מהרמקולים שלנו? למעט קומץ מקרים יוצאים מן הכלל, וגם זה אחרי שנהייתי לארג', קשה לי לחשוב אם יצא בכלל משהו יצירתי השנה. המשכנו לקבל עוד הדהודים של פוסט אייטיז, אינדי שמינדי, אפילו הפוסט רוק המשיך למחזר. בעצם קיבלנו המשך ישיר של כל העשור הקודם רק עם פחות שירים טובים. יש שאומרים שחידושים מוזיקליים באים בדרך כלל יד ביד עם חידושים טכנולוגיים במוזיקה (הקלטה בערוצים, הגיטרה החשמלית, הסינתיסייזר, הסמפלר, וכו'). אם כך מקווה שאיזה סטארטאפ עובד על זה. ולא, טוויטר הוא לא טכנולוגיה מוזיקלית.
עזבו יצירתיות. מה עם מוזיקה מרגשת? אולי נהייתי בן 30 ואיבדתי את היכולת להתרגש? לא נראה לי, כי יש מוזיקה משנים קודמות שבכל זאת מרגשת אותי. אז אפילו מוזיקה מרגשת בקושי יצאה השנה. גם אם נהיה סובייקטיבים, כמה אלבומים או אפילו שירים ריגשו אתכם השנה? אצלי מעט מאוד.
יש נקודת אור אחת בשנה הזאת, והיא המוזיקה הישראלית. מן הסתם לא הזבל ששומעים בגלגלצ וערוץ 24, אלא מה שקורה בשוליים. בשוליים השנה לא מעט להקות מקומיות הוציאו אלבומים מעולים ברמה מאוד גבוהה והתעלו על עמיתיהם מעבר לים. אני מדבר על אמנים כמו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר, קיצו, ירונה כספי, אלקטרה, בום פם, קין והבל 90210, תעני אסתר, ועוד. עם מעט מאוד עזרה, בלי תמיכה של הרדיו והעיתונות המיינסטרימית, ועם קומץ של קהל בהופעות, משהו טוב קורה פה.
חבל שזה לא המצב בעולם, יותר נכון, בבריטניה ואמריקה משם מגיעה רוב התוצרת שאנחנו שומעים. השנה התוצרת הגיעה באיכות נמוכה. התחלתי לקבל את ההרגשה המצמררת שאולי המוזיקה, או לפחות המוזיקה הקלה כפי שאנו מכירים אותה, מתה. שאשכרה עשו, שרו, ונגנו את הכל. שאין מה לרגש ומה לחדש. שהאלבום היחיד שאנשים חופרים עליו בלי סוף, הוא החדש של ארקייד פייר. אני לא אוהב אותם, אבל הם בהחלט הזיזו משהו אצל מאזיני העולם. אבל זה הכל? רק הם?
כשמסתכלים על מדד חיצוני כמו האלבומים הכי מהוללים לשנת 2010 על פי מטהקריטיק, שבעצם מודד ציונים על פי ביקורות ברשת, המצב נראה עוד יותר עגום. במקום הראשון עם 100 עגול וחנוני, שחרור מחודש ל-Exile On Main Street של האבנים המתגלגלות, אלבום שיצא במקור בשנת 72. שאקירה, להפתעתי, במקום השני, ובמקום השלישי עוד שחרור מחודש, הפעם ל-Raw Power של איגי פופ והסטוג'ס מ-73. על פי המבקרים, שניים משלושת האלבומים הטובים של השנה לא באמת יצאו השנה, ואני בספק אם השלישי יזכר כמאסטרפיס בחלוף השנים.
אני מקווה שהתחושה שלי כוזבת. או שתגיע סוף השנה ותבעבע המון מוזיקה אדירה בין החרכים שפשוט פספסתי. או שברגע זה מתבשל משהו שובב באיזה מרתף באיזה פרבר נשכח, שכמה נועזים הולכים לשבור את הכלים ולהפוך את הפרמידה. אבל בזמנים מתירנים, מלאי אפשרויות, וחסרי כל גבול כמו היום, במה כבר אפשר למרוד? מה אפשר לחדש? איך אפשר לרגש? לליידי גאגא התשובה.
לדעתי זו בהחלט תחושה כוזבת.
ראשית, יש אלבומים מ-2003 שרק עכשיו אני מגלה את הגאונות שלהם, כך שסביר להניח שאתה, אני וקוואמי ביחד לא שמענו 30% מהדברים הטובים שיצאו השנה.
שנית, אני פשוט לא מסכים איתך. לתחושתי, יצאו השנה כמה וכמה אלבומים יפהפיים. ארקייד פייר החדש (שלוקח לא מעט זמן להבין את היופי שבו), הרוטס האחרון (וגם האלבום עם ג'ון לג'נד), July Flame של לורה וירס, ג'ואנה ניוסם, The Walkmen, ניל יאנג החדש, סקאוט ניבלט, אפילו כמיקל בראדרז האחרון מעולה.
אני כן מסכים איתך שלא יצא השנה אלבום אחד שהרעיש את הקירות, שעשה מהפכה או גרם לכולם להתרכז בו כמו שקרה למשל עם האחרון של רדיוהד. וזה בסדר.
אבל צריך להבדיל בין "מה הזיז משהו אצל מאזיני העולם", שזה קריטריון שתלוי בהרבה דברים כמו השפעת האוטוריטות בתקשורת המקוונת והמודפסת והמשודרת, ובין איכות נטו (שהיא סובייקטיבית, אבל בכל זאת).
ולגבי חידושים מוזיקליים – תן האזנה לחדשים של Flying lotus או Baths. החידוש הוא לא בכלי הנגינה אלא בטכניקה ובדרך בה הם רואים מבנה של שיר.
עידו, מסכימה איתך לגמרי. הכל מרגיש כמו ליד, למעט האחרון של ארקייד פייר, שברור לי שכמה שאני אוהבת אותו היום,עוד חמש שנים אדע להעריך אותו אפילו יותר. שנת 2010 כל כך שחונה מבחינתי, שאני לא חושבת אפילו שאני אנסה לסכם אותה.
או שפשוט הגענו למצב של הצפה מוסיקלית, בגלל שהיום כל אחד יוצר או חושב שהוא יוצר מוסיקה טובה, שלגלות את הדברים הטובים קשה, או אולי הרמה הכללית פשוט ירדה.
אתה יודע מה? אולי אנחנו פשוט הפכנו להיות מצאים הרבה יותר לריגושים מוסיקלים, מהסוג שאף אחד לא מייצר בשנת 2010…
בשתי מילים:
ג'יימס בלייק
Lovegrenade
להקה תל אביבית , שרים באנגלית, מרגשים אותי
אני חושב שיש פה שני נושאים שונים.
הראשון הוא שיש שנים שיוצאים בהם פחות "אלבומים שמשנים את עולמינו". זה בלתי נמנע וחיובי בסך הכל. מבחינתי 2008 הייתה השנה האחרונה שממש התפוצצתי ממוזיקה מצויינת (כולל שאריות מ 2007).
הדבר השני הוא, הריבוי מוזיקה שקיים בשטח יצר איזשהי מן "עיוות בתפיסה" שלנו לגבי זמן ומוזיקה טובה. האם זה הגיוני לצפות שבכל שנה באמת ייצא יותר מאלבום אחד שבאמת באמת מזיז אותנו בכל רמה אפשרית? זה שפתאום אנחנו חשופים לפי 100 יותר להקות, לא אומר שיש יותר מוזיקה טובה בעולם ממה שהייתה כשנחשפנו רק למחצית מהן.
אני לוקח איתי מהשנה הזאת את האלבום המדהים של Arcade Fire, רגעים קסומים מהאלבום של The national , לורה וירס, הרוטס וג'ואנה ניוסום. אני בטוח שיש כאלו שגם שכחתי כרגע.
בהצלחה לנו ב – 2011!
מה שעידו אומר מתחבר מהצד השני גם לתובנות שיש לאנשים שאמורים להשקיע בטכנולוגיות מוזיקה, מתחילים לזהות אצל הקהל פחות התעניינות בהאזנה למוזיקה נטו ויותר לחוויות שקשורות או מלוות במוזיקה (הופעות, פסטיבלים, ריאליטי…). לצורך העניין גם ליידי גאגא היא חוויה יותר ממוזיקה.
http://www.kaseta.net/2010/10/blog-post_29.html
(גילוי נאות: הפניה לטור שכתבתי על השפעת המשבר הכלכלי על מוזיקה)
יקירי, איחרת קצת. בערך 30-33 שנה. ב 1977 הסקס פיסטולז עלו על הבמה, והרסו את כל מה שהיה עד אז מבאך ועד שלהי הרוק המתקדם. ג'ון לנון עוד פרפר 3 שנים, וענקי הדור ההוא התחילו את הגלישה שלהם לחשכת ימי הביניים של התרבות – האייטיז.
ומאז? כלום. הרבה הרבה הרבה כלום. אוקי, הפופ הבליח בכמה נקודות שהתעלו מעל ערימות הזבל – נירוונה, פרל ג'ם וזהו בערך, וכמה משוררי רוק שהיו יכולים להיות מעולים אם הם היו גדלים בסביבה פחות מסחרית. אבל זה היה אבוד מראש לאלניס מוריסט ודומותיה.
על השנה הזו אתה מתבכיין? למה, היה פה יותר טוב קודם? תעשה לי טובה. אנחנו צורכים נייר טואלט ממוחזר כבר יותר משלושה עשורים, ועוד קוראים לזה מוזיקה. נו באמת.
אני מסכים עם גיאחה שכנראה עוד לא שמעת את רוב הדברים הטובים שיצאו השנה. אני דווקא מאוד נהניתי השנה מכמה דברים חדשים – החדש של סאן קיל מון מעולה, גריינדרמן 2, Barren Earth, ג'ואנה ניוסום ואני מצטרף גם לתשבוחות על החדש של ארקייד פייר, שעשה לי הרבה טוב בלב.
נשאלת השאלה – גם אם יוצא אלבום קלאסי בסדר גודל כמו שאמרת, האם היינו יודעים את זה עכשיו, או אולי רק במבט לאחר, בראיה הכוללת?
בתחילת שנות ה-90 היה וייב שונה, זה נכון, כשיצא נוורמיינד של נירוונה למשל, היה ברור שזה משהו ענק, אבל זה לא תמיד ככה. אולי מה שהשתנה זה הקונצנזוס – הדעות רבות מדי, ממש כמו ההיצע.
מסכים לגבי המוזיקה הישראלית
לצערי, כל מה שאני שומע מעבר לזה מסתכם בשעתיים של קוואמי בגלגל"צ, ולכן סילו גרין מבחינתי הוא האומן שטילטל את עולמי השנה. אהבתי גם את אמינם האחרון. להגיד שהעולם שלי השתנה, נו…
ואגב אינדי ישראלי – אינגה דינגו נתנו עכשיו הופעה יחד עם איתן רדוקינקי בצימר – האוזניים שלי מצפצפות צפצוף כייפי בלתי ניתן לוויסות. יא ווראדי
גם עבורי הייתה זאת שנה חלשה יחסית, אבל עוד מוקדם בעיני להצביע על מגמה של ממש. בכל זאת אני יכול להוסיף עוד שני שמות לניים דרופינג כאן – גונג'הסופי (יופי של אלבום, זבל של הופעה) ו-Menomena (שמבחינת הסאונד הם בעיני אחת הלהקות החדשניות ביותר בעולם). בכל מקרה, את שניים מהאלבומים הכי טובים של 2009 (בילד טו ספיל ופליימינג ליפס) עיכלתי רק ב-2010, אז אני עוד יש לי שמץ של אופטימיות.
מההכרות שלי איתך נדמה לי שאתה טיפוס של רוקנרול מסוג הקרביים על הבמה, שהיה קצת יותר בשיאו בשנות ה-90. יכול להיות שגם אני קרוב לשלב שבו אאבד את יכולת הקשב שלי למוזיקה חדשה. ממש כמו שלבוגר שנות ה-70 בוודאי היתה בעיה להתחבר למוזיקה שעשו בשנות ה-80, גם אם היו בה פנינים לא מועטות.
אני מסכים איתך לחלוטין.
אני חושב שמה שעובר על מוסיקה קלה/פופולרית (כלומר, לא מוסיקה קלאסית) זה בערך מה שעבר על עולם האומנות לפני כמה עשורים.
פתאום הכל מותר, הכל הולך.
זה כבר לא ענין של איכות (טכנית או רעיונית) אלא של ענין של חידוש.
האלבומים הכי טובים ששמעתי השנה היו של Baby Huey ו J.K. and Co – עד כדי כך השנה הזאת היתה דלוחה.
אני חושב שבזמן הקרוב אני אשקיע את האנרגיות שלי בלחפור בעבר – יש שם הרבה יותר אוצרות מאשר במה שיוצא בימים אלו.
וכן, אני כן מצפה לאלבומים שירעידו את עולמי – אפילו פעם בשנה.
הנרגן – קרא בבקשה את זה:
http://tarbutless.blogspot.com/2010/11/blog-post_09.html
ידידי אתה טועה.
כל העשור האחרון , או יותר מזה, היה גרוע.
אני מדבר בכללי הגורף.
אין טעם למצוא פה ושם.
לכל אחד יש את הפה ושם שלו.
תראה תגובה ראשונה, יש לו לבחור גיאחה, אובססיה על אובדן הכח של האוטוריטה, ודאי על אין האונות של בלוגר לדחוף משהו, ואפילו מתחום האינדי הזניח.
אבל לחשוב על מוזיקה במושגים של "מבנה של שיר"
ואחר כך להפגיש 12 מוזיקאים לאילתור, ולקבל שערוריה שם we are ghosts ולחשוב שעושים פה משהו טוב ?
עצוב.
כולם רוצים להמציא משהו חדש, כולם רוצים להפתיע, ובדרך כולם שוכחים לעשות משהו צנוע, ככה, בלי משים, שיתגלה עם הזמן והמאזינים כמשהו טוב.
מכיר את הצליל החד הזה, באתרי מבחן שמיעה, משהו באיזה טריליארד הרץ או משו כזה, שצעירים שומעים ו'מבוגרים' – מעל גיל 25 בערך – לא שומעים?
אני חושב שזה בערך ככה. בהתחלה קראתי את הבלוג והסכמתי איתך נורא, ואז קראתי את התגובות ואיכשהוא (זאת בעיה נפוצה אצלי) הצלחתי להבין ולראות את האמת של כל אחד, גם בהן.
גם אני עשיתי את השיפט לקידומת '3' לאחרונה, ואני באמת לא יודע כמה טעם יש לחכות ל'דרק סייד' הבא, או אפילו לאיזה יצירונת מופת שתגרום לי לרפט אותה שוב ושוב עד שהיא תהיה באמת – זהירות, משחק מילים צפוי להחריד לפניך – מרופטת.
ואגב, אם האינטרנט ומליארד בלוגי מוזיקה היו קיימים בשנות השבעים, כנראה שאחרון האלבומים הנצחיים היו יוצאים כבר בשנות בחמישים וגם דרק סייד היה הולך לאיבוד בשלל המידע. תודה שזה אפשרות… אין טוב בלי קצת חסרונות, ולא טוב היות האדם מנורגן בגלל זה.
אנחנו (גם אני!) צריכים פשוט לחיות עם זה, ולהודות לאל שהספקנו עוד להתרגש עד כלות כמו שאף דיסק של ליידי גאגא לא ירגש בחורה בת 16 לעולם, כי כשהיא תהיה בת 17 תהיה לה ליידי גאגא אחרת. ולנו לא יהיה דרק סייד אחר לעולם :).
כל שנה אותו סיפור… כמי שאחראי לתוכן במוסיקה נטו, אני יכול להעיד שבכל חודש פרסמנו את רשימת 10 הדיסקים של החודש והיה קשה מאוד לבחור רק 10, אז בדרך כלל היו 30. אפשר למצוא את הרשימות באתר ולהבין מה קרה כאן השנה…
ביץ' האוס, ג'אנל מונה, בלאק קיז, ג'ון גרנט, גורילאז, נשיונל, ארקייד פייר, אמילדה מיי, ג'וניפ, ברוקן רקורדס, דירהאנטר, בן פולדס, ברוקן בלז, LCD Soundsystem, מידלייק, הרוטס, לוקאל נייטיבס – וזה ממש על קצה המזלג.
מישהו כאן באמת שמע את כל אלה? אנחנו כן, וזו היתה אחת השנים הכי עמוסות, רק שיכול להיות שבימינו, אנשים נוטים להתעייף במהירות ולא באמת מקשיבים למה שטוב.
סליחה על הפרסומת המאוד לא סמויה, אבל בדיוק שביל זה יש את מוסיקה נטו ואת הפרויקטים שאנו משקיעים בהם בכל חודש… צריך רק לדעת איפה לחפש.
הרגשתי בדיוק כמוך עד שהגעתי לשמיעה השישית-שביעית של האלבום של ארקייד פייר. בדיוק ברגע שנפל לי האסימון שמדובר במאסטר פיס ולא פחות.
אבל חוץ מהאלבום הזה אני מסכים ש2010 היתה שנה מאוד חלשה.
נותר רק לקוות שרשימות הסיכום השנתיות יחספו אותי למשהו מרגש וחדש שפיספסתי.
הכל פה נשמע כמו אינסטנט-נוסטלגיה, "פעם היתה מוזיקה נהדרת, היום הכל חרא".
למרות שרק בעוד זמן נוכל לומר אם אכן הם יישארו איתנו לתמיד, אבל יצאו המון אלבומים מעולים ב-2010 – ארז ממוזיקה נטו הזכיר את רובם, ויש עוד המון טובים.
כדאי להפסיק לחפש את הפינק פלויד הבאים, הם לעולם לא יגיעו.
זה נהדר שהפרשנות של אחד מהמגיבים לטקסט של עידו הייתה כל כך שונה.
ניימדרופינג?! באמת? ברור שיצאו דיסקים השנה, אבל כמעט כל מה שציינו הם יצירות חדשות של אמנים מוכרים כבר. לא שזה רע, אבל זה לא מה שעידו טען. היו גם כמה שטענו שיש יצירות חדשות משמעותיות, וניתן לדבר על כמה שהחדש של גונג'סופי הוא מרגש והאם הוא הדבר הגדול הבא. אבל ברור שיצאו דיסקים טובים השנה, כמו שהבחור אמר, כמו בכל שנה (ואולי גם הנוכחית הייתה מהעמוסות ביותר..) אבל לא היה משהו *חדש*.
אוקי, אחרי משנתי המשעממת משהו על התגובות, אוסיף קצת את דעתי ואנסה לגעת בנקודה אחת שאנו מתעסקים בה הרבה אך לא אומרים כלום.
העושר שבו אנו שוחים. אז נכון, יש את האינטרנט\בלוגים\טורנטים\מייספיס\וכ'ו ויש יותר מידי מה לשמוע. אז מה? זה שיש הרבה, זה לא אומר שהפינק פלויד\ביטלס\רדיוהד הבאים נמצאים שם ופשוט "עדיין לא הגענו לזה.."
אם אנסה להשוות בצורה מאוד לא מהימנה (אז לא לקטול אותי על זה, *לצורך הדגמה*) את הביטלס הכירו ברוב המדינות שניתן היה לשמוע מוזיקה. גם את אלוויס. אז כן, היה פרסום ואולי זה משפיע על תפיסה של אנשים, אבל זה ריגש אנשים בכל העולם.
יצא לא מובן, נכון? במילים פשוטות: להקה טובה שמרגשת, מגיעה בסוף לקהל המאזינים. דוגמא טובה כיום היא ארקייד פייר. רק בתגובות כאן יש סוג של הסכמה שהאלבום האחרון הוא באמת מרגש בצורה יוצאת דופן. אני אהיה ראשון התומכים בטענה.
אז הייתה להקה לא מוכרת שהפתיעה עם אלבום טוב אי שם ב2004, צפה לה והתרוממה על אוזנינו במבעד לאלפי ה"דברים המשובחים" שיש באינטרנט וכיום כולם מסכימים שהיא מרגשת בצורה יוצאת דופן (גם אז, אבל לא זו הנקודה).
זה שיש הרבה דברים טובים, לא צריך לעוור אותנו כלפי היצירות הגדולות. בידיוק להפך. המאזינים הם לא טיפשים ויודעים לתת ביקורות או מחמאות בכל העולם. שיש משהו טוב, אנחנו שומעים עליו. במיוחד אנחנו ,רודפי הבצע אחרי כל אלבום שאולי יהיה טוב ואולי ירגש אותנו. אולי עידן שיתופיות המידע רק יעודד עלייה מהירה יותר בפופולריות להקה עם פוטנציאל להיות הדבר המרגש הבא.
זהו לגבי הנקודה הזאת, אבל בינינו עידו, את תקופות "היובש" האלו, אנחנו עוברים כמעט כל שנה (או פרק זמן משמעותי אחר) וניהלנו את שיחת ה"אני צריך דם חדש" כנראה לפני שנה בידיוק, וגם בזאת שלפניה. הדבר המנחם הוא, שתמיד אחרי התקופה הזאת, יש לנו את שיחת ה "וואי, כמה דברים חדשים טובים אני שומע כרגע".
קשה לי לומר אמירה גורפת על השנה שהייתה, כי לא שמעתי כל מה שיצא, וכנראה שגם אף פעם לא אשמע.
אבל ממה ששמעתי אני מסכים ולא מסכים.
מסכים שלא יצאה איזושהי בשורה חדשה השנה, כמו שאני יכול לומר על גריזלי בר משנה שעברה (זו דעתי לפחות)
אבל מה שכן אפיין את השנה החולפת ולטובה הוא שהרבה מאוד אמנים ותיקים יחסית (3 אלבומים ומעלה), חלקם די בינוניים עד כה, הוציאו את האלבום הטוב ביותר בקריירה שלהם. את רובם כבר הזכירו פה, אני יכול רק להוסיף את demian jurado.
אני ממש לא מתלונן על השנה האחרונה. לא תמיד חייב לחדש, לפעמים מספיק לעשות מוסיקה מצוינת.
אני מודה שעמוק עמוק בקרביים כשאני קורא כותרת כמו זו של הדיון הנ"ל משהו בוער בי מבפנים, שורף ומכלה את חלקי הפנימיים העדינים מכל ונוצרת בי תחושה קרירה של עצב…זה בדיוק העצב שעליו יש מספיק מוזיקה טובה שתוכל לפרוט בעדינות ולהמשיך להזין את יחסי הקרבה שלי עם המוזיקה. כמה חבל שבשנתיים האחרונות לפחות האינטימיות הקרובה שלי עם מוזיקה מעט התערערה כי אני מקדיש לה פחות זמן ממה שהייתי רוצה.
אני לא מספיק להתוודע למאית ממה שקיים בו פוטנציאל לרגש אותי. יותר מזה, אני אפילו לא עוקב מספיק כדי לדעת איזה דיסקים טובים יצאו במהלך השנה…אני רק יודע שהמצב הנתון המשמח מבחינתי הוא שיש מספיק מוזיקה טובה (גם מהעבר כמובן, אבל גם חדשה) כדי שבהנתן שאני אשקיע את המאמץ, אני אגיע אליה ואהנה ממנה. השנה זה קרה לי בענק עם דה נשיונל.
יש אמירות שלעתים משעשע אותי שהן בכלל נאמרות. "
אני חושב שבזמן הקרוב אני אשקיע את האנרגיות שלי בלחפור בעבר – יש שם הרבה יותר אוצרות מאשר במה שיוצא בימים אלו."
האם יש למישהו ספק שההיסטוריה כולה מכילה הרבה יותר מוזיקה משנה נתונה אחת? (ומכאן גם המסקנה שהיא מכילה הרבה יותר חומרים לחפור בהם…ולא בהכרח בגלל שאותה שנה נתונה לא היתה טובה…)
יש כאלה שמגדילים לעשות וטוענים שכל המוזיקה החל מ-6 שנים לפני לידתי היא "מחורבנת"
כמה אני מרחם על אותם אנשים שמתבוננים על העולם ומאשימים אותו במחסור שקיים בעיקר בהם עצמם…
אם אתה חושב שאין מספיק יצירתיות בעולם, התשובה היחידה שכנראה תהיה נכונה היא שאתה מסתכל במקומות הלא נכונים.
הבעיה הגדולה היא, ותמיד תהיה, העובדה שאנשים יצירתיים באמת, רעבים באמת, ועם תשוקה אמיתית לשנות דברים לא הולכים לצאת מתעשיית המוזיקה שנקרא לה לרגע "מיינסטרים".
תקח את זה, ותוסיף את העובדה שהמיינסטרים בלע סגנונות מויזקליים שחשבנו פעם שהם לא חלק מהמיינסטרים, וקיבלת תשובה לשאלה שלך.
אנחנו עוד גוהרים מעל אלבומים חדשים של ארקייד פייר, ומתלהבים שיוצא אינטפול חדש או בסט קוסט (מה שזה לא אומר) ולחלוטין מתעלמים מהעובדה שהמכניזם שמפיץ ומפיק את האלבומים האלו זהה כמעט לחלוטין למכניזם שהוציא אלבומי ענק רק לפני כמה שנים.
אז אם אין מספיק יצירתיות, לך הצידה, לך שמאלה. קל לך לעשות את זה עם מוזיקה ישראלית כי היא סביבך, ויחסית פשוט למצוא הופעה של להקה ישראלית שאולי מאות או אלפים בודדים מכירים. כמה להקות שלא ישראליות אתה מכיר שמכירים רק אלפים בודדים? אני מניח שהרבה פחות.
ואם לסיים בגוון חיובי:
Extra Life – Made Flesh
Mouth's Cradle – Next Big Thing
Black Milk – Album of the Year
Woods – At Echo Lake
Dillinger Escape Plan – Option Paralysis
Antony and the Johnsons – Swanlights
Menomena – Mines
Tame Impala – Innerspeaker
Swans – My Father Will Guide me Up
Toundra – Toundra II
Joanna Newsom – Have one on Me
School of Seven Bells – Disconnect from Desire
אני רואה שהרבה אנשים כתבו פה המלצות טובות, אז רק אזמין אותך להופעה של סנאגאנאבין ב24 כחלק מפסטיבל אולטרסאונד, מוסיקה חריגה וטובה בתיאטרון תמונה:
http://www.tmu-na.org.il/Index.asp?ArticleID=1972&CategoryID=102&Page=
http://www.facebook.com/#!/event.php?eid=141534995897582
מקווה שהכל טוב עידו!! לא רואים אותך הרבה זמן!
אולי בכל זאת אוסיף את מרני סטרן, שגם הוציאה אלבום משובח השנה (שמופיע במטה קריטיק) וגם אוהבת את סנאגאנאבין :)
אני שומע ה-מ-ו-ן מוסיקה, ומחפש משהו שירגש אותי, לא שיחדש לי. מה כבר יש לחדש (לי)…אם ניל יאנג עם גיטרה אחת שנשמעת כמו עשרים זה חידוש, אז אולי יש כאן חידוש בטכניקת הפקה, אבל לא במוסיקה. האלבום מדהים בעיניי, גם בראייה לאחור מבחינת הקריירה הענפה של הענק הזה, וגם בגלל שהוא משאיר אבק לכל להקות האינדי מאמריקה הדרומית שצצות כקקטוסים בכל מקום…מבחינת ניל יאנג יש כאן חידוש, מבחינתי עוד אלבום מדהים של 2010 שלא עוזב לי את הנגן. היו עוד המון אלבומים מצויינים השנה שכבר רשמו כאן מעליי, ולשלי רק אוסיף את Dark Dark Dark – Bright Bright Bright, Fawn Fables – Light Of A Vaster Dark, Olof Arnalds – Innundir Skinni, Wyatt Atzmon Stephen – For The Ghosts Within, Danger Mouse and Sparklehorse – Dark Night Of The Soul וקבוצת השירים הכי טובה שיצאה השנה (לדעתי) – The Church – Deadman's Hand. אי.פי. של חמישה שירים מתוך אלבומם האחרון – כל שיר בונבון!
מאוד לא מסכימה איתך, היו לא מעט תקליטים מצויינים השנה: הגורליאז החדש, הרוטס החדש, כמו גם Latin המעולה של Holy Fuck המטריפים, Homeland המהפנט של לורי אנדרסון,Sister Kinderhook של Rasputina וגם החדש של Faun Fables כמו שאמר איתן. וזה באמת לפני שמדברים על הארקייד פייר החדש שבכלל עדיין לא האזנתי לו לעומק והוא כבר נשמע בנזונה. אותו דבר לגבי החדש של Shearwater, שבהאזנה ראשונה נשמע מפתה ומעורר תיאבון.
אם ברוקנרול טהור עסקנינו, אני אומנם לא בקטע אבל הרבה אהבו את הDead Weather והגריינדרמן החדשים.
בעיקר- כמו תמיד- יש פשוט *המון* מוסיקה מסתובבת. ובשבילי, אני לא קולטת אם תקליט משנה לי את החיים רק לאיזה תקופה שאני שומעת אותו (חוץ מבמקרה של קליפורניה של מיסטר באנגל, שברגע ששמעתי אותו לראשונה רציתי לזרוק אותו מחלון המכונית.)
כמו כן, לגבי עניין הרוק- אני לא מאמינה שהבשורה באה כבר מרוק מלוכלך כוחני, אלא (כרגע לפחות) מז'אנרים אחרים, כי המוסיקה והאנושות משתנים וממקמים בכל פעם את הגאוניות שלהם בפינה אחרת.
אני אוהב שממליצים לי על מוזיקה מעולה שאני לא מכיר ולכן זו פעם ראשונה ואחרונה שאני באתר הזה.
אם המוזיקה מתה, תבחר את האלבומים הגדולים של 1969.
אני בוחר באבי רוד.
טראקבאק לפוסט