תנו לעשות רעש בשקט

ניצחנו בקרב. אחרי שקראתי את פוסט הקריאה לדגל של נדב לזר, התחלתי לכתוב פוסט זועם ביותר, ועמדתי לקרוא לצבא הבלוגרים הישראלי לכתוב פוסטים זועמים אף הם, מסתבר שניצחנו. יוזם תקנות הרעש החדשות שעשו לא מעט רעש בעצמן, גלעד ארדן, תיקן את הסעיף שעוסק בהשמעת מוזיקה. אפשר לנשום לרווחה ולחבר את הגיטרה למגבר, לפחות עד 9 בערב.

זה לא קרה במקרה. שילוב של לחץ ציבורטואלי (=ציבורי + וירטואלי) בפייסבוק, מחאה ציבורית של מיטב אמני הצמרת כמו ברי סחרוף, יהלי סובול, שלומי שבן, הדג נחש, ועוד, ואולי אפילו קול קטן של הגיון, הביאו לשינוי המיוחל. תודות לתקשורת מעולה, חוכמה, והתארגנות זריזה עצרנו את העשב השוטה הזה לפני שהצמיח עלים ועקרנו אותו מהשורש.

כל הכבוד ליוזמי הקבוצה בפייסבוק וכל המצטרפים, לנדב לזר וחברת ההפקות המון ווליום שיזמו ודחפו את עצומת האמנים, וכמובן לאמנים שהרימו את קולם נגד הרעיון הלא ברור הזה מלכתחילה שנותן את כל הכוח לשכנים ושום כוח ליוצרים.

אז במקום פוסט מחאה הנה פוסט תמיכה בשפיות, ביכולת להשפיע ולשנות, וכמובן שהמוזיקה תמשיך להתנגן אצלי בבית ובעוד אלפי בתים. אני רציני לגמרי לגבי המילים הללו, אבל בכל זאת מרגיש צורך לסגור את הפוסט עם המילים הבאות בהשפעת חברינו מעבר לאוקינוס: גוד בלס אמריקה.