עידו שחם • 13 ביוני 2010
רקוויאם לדיסק
החדשות הטובות הן שהמלווינס נכנסו לראשונה למצעד הבילבורד עם אלבומם החדש The Bride Screamed Murder. החדשות הרעות הן שמזה מספר שבועות מכירות האלבומים באמריקה נמצאות בשפל הכי נמוך מזה שנים (ראה כתבה בוואלה). כבר אמרו מיליון ואחד דברים בעניין מכירות הדיסקים, ואף בעניין מכירות האלבומים. אני לא מתכוון להלאות אתכם ביותר מדי תיאוריה בנושא. אני כן רוצה לומר משהו אישי. נכנעתי. אני מרים דגל לבן.
עד לאחרונה הייתי ממגונני הדיסקים. הייתי בין המוהיקאנים האחרונים שיוצאים לקרב נרגש עבור פורמט הפלסטיק והמתכת הזה שגדלנו עליו אי שם בניינטיז ושמו הדיסק. אהבתי את האמנות, אהבתי את המילים בחוברת, את רשימת התודות, ואת זה שאני יכול לשים את הפלסטיקים על המדף. אהבתי להשוויץ מול חברים ולראות מול עיני את ההיסטוריה המוזיקלית שלי, להרים מדי פעם איזה אלבום נשכח הישר למערכת הסטיראו ולחוות מחדש זכרונות אבודים.
אני מאוד שמח על אוסף הדיסקים המופלא שיש לי על המדפים. עבדתי לא מעט שעות מחיי ונברתי בין לא מעט מדפים בלא מעט חנויות בשביל להביא את המוזיקה המופלאה הזו אלי הביתה. הם נתנו לי המון שעות יפות. גם בעידן החדש של המוזיקה קניתי דיסקים - אם הורדתי ואהבתי את זה, קניתי את הדיסק. גם מתוך כבוד לאמן, וגם כדי שאצרף את זה לארכיון המופלא שלי. ואז קניתי אייפוד.
בזכות האייפוד ובזכות הזמינות הלא נורמלית של מוזיקה חדשה ואף ישנה, הגעתי לשמוע המון דברים טובים שאחרת לא ברור איך הייתי מגיע אליהם, בטח שלא בכזאת מהירות. ואם פעם היה בי את הצורך להשיג את הפורמט הפיזי, הצורך הזה מת, למעט אולי כמה יוצאים מן הכלל. למה בעצם שאטרח להוציא כסף על דיסקים? יש לי את כל המוזיקה שאני רוצה בהישג קליק, ובעצם מכירה של דיסק היא עוגה שהולכת לכל מיני עלוקות בדרך, ולאמן נשאר רק פרוסה דקיקה ללא ציפוי.
אם האמן יגיע לארץ אלך לראות אותו בהופעה, אפילו השקעתי ונסעתי לחו"ל לראות אמנים שאני אוהב. כמובן שאני רוצה שלאמנים האהובים עלי יהיו חיים כלכליים טובים, שהם יקבלו את הכבוד הראוי ליצירות המופלאות שלהם ותקציבים לעשות יצירות חדשות. אבל דיסקים זו כבר לא הדרך. אולי אפילו מכירות דיגטליות נדונות לאותו הכישלון.
למרות שהשלמתי עם חוסר הצורך בקניית דיסקים, עדיין יש לי חששות ובעיות. מה עם ארכיון המוזיקה שלי? האם אוכל לראות בעוד 10 או אפילו 20 או 30 שנה מה שמעתי היום ולהקפיץ את זה להאזנה? סקרובלר הוא סוג של פיתרון לסיפור שאף נותן סטטיסטיקות מוזיקליות מעבר לכל דימיון, ויום אחד תהיה ספריה אינסופית בענן עם כל המוזיקה המוקלטת שנעשתה אי פעם. אוטופיה.
אבל last.fm, וכל אתר שהוא, לא היה שם תמיד ולא יהיה שם תמיד. היה פעם איזה מאמר שיש לספריות בעיות בעידן האינפורמציה הדיגיטלית, שהן בעצם נאלצות להחזיק כוננים נכחדים לכל מיני פורמטים פיזיים אנכרוניסטים. וגם אם נעביר הכל אי שם לענן המסתורי, האם הוא והמידע שלו ימשיכו לשרוד כמו שספר ישן יכול לשרוד זמן רב? מה קורה בין לבין השדרוגים, האם המידע ישמר?
ויש בעיות בהווה. כמו שאמרתי בזמנו, אנחנו עדיין שומעים יותר מוזיקה ממה שאנחנו מסוגלים, לא משקיעים בה את הזמן הראוי, ומדלגים לדבר הבא בלי לחשוב פעמיים. בגלל האינפלציה המוזיקלית העולמית הערך של כל שיר ואלבום נהיה פחות, הדפיסו פשוט יותר מדי שטרות. והחוויתיות של המזיקה מתחילה ונגמרת בקובץ ה-MP3, לכו חפשו את המילים והעטיפה בגוגל. אפליקציות לניידים מתימרות לפתור את הבעייה הזו, אבל כרגע רובן אם לא כולן הן סתם גימיק שיווקי לא אחיד ולא מביאות איזשהו ערך מוסף אמיתי.
גם ללא דיסקים, אני עדיין מוהיקאן בכל מה שקשור לפורמט האלבום. אמנם רואי חשבון המציאו את האלבום כדי לאגד כמה שירים ביחידה אחת שאפשר למכור, אבל המוזיקאים הפכו את זה כבר מזמן ליצירת אמנות. למכור שירים בודדים מבלי להתחייב לאלבום מתאים אולי לליידי גאגא, אבל מה עם אמנים שמנסים ליצור אמירה מעבר ליצירה אחת של 3-4 דקות? לסטריטס התאים לשחרר שיר אחרי שיר בטוויטר שלו, אבל זה יחרפן אותי לאללה אם רדיוהד יחליטו לעבוד ככה.
אז נכנעתי למותו של הדיסק. אבל עם הקבורה שלו נותרו לא מעט בעיות לא פתורות, וחייו של האלבום בסכנת התנקשות. אז יש הופעות חיות, ויש בהן כסף, אבל מה יהיה עם המוזיקה המוקלטת?
גם אני גיליתי שלאט לאט ביקורים בחנות הדיסקים המקומית – מה שפעם היה טקס מלא יראה עד כדי שבחרותיי בעבר/אשתי בהווה ידוע לעזוב אותי בשקט עד שאני רואה כל דיסק בחנות – הפכו לסתם מקום שבו אני חושב על מה להוריד.
הפגיעה הקשה מבחינתי הייתה אי היכולת לשמוע אלבום שלם. או יותר נכון, אי היכולת להיות חייב לשמוע אלבום שלם (באוטו למשל). לפעמים להיות תקוע עם משהו אומר שאתה מכיר אותו טוב יותר.
מצד שני, יכול להיות שחזרנו לגרסה מוטנטית ומוזרה של עידן המיקס-טייפ, שהכל הלך כל עוד היה מגניב.
לא יודע. אולי יום אחד בעתיד רצועות יהפכו לאלבומים. מי שירצה לעשות אמירה יעשה אותה בצורה שלא תוכל להיות מחולקת לרצועות.
אגב, על החדש של המלווינס כתבתי כדי שמישהו יפרסם, אבל זה לא ממש קרה. אז הנה, בנתיים אני אפרסם כטוקבק. מי יודע, אולי נתחיל טרנד חדש וסוחף של בלוג-בק.
ארוחה משפחתית עם: המלווינס
אלבום חדש ומפחיד של הענקית מסיאטל הוא סיבה מצוינת למסיבה אצל המשפחה הכי מטונפת בשכונה. תכינו את הדיסטורשן.
האירוע
אלבומם החדש והמפחיד של המלווינס הוא לא רק עוד יצירה בשרשרת של אלבומים מפחידים לא פחות מענקית הסלאדג'/גראנג'/וכל מילה אחרת שנגמרת ב ג', מסיאטל, אלא הזדמנות לקבץ את המשפחה האיטית והרועמת ביותר בעולם המוזיקה למפגש משפחתי.
לא. פה לא יהיו לטקעס, לא מפרום ולא יין פטישים. פטישי אוויר תוצרת בית, לעומת זאת, יהיו, יחד עם מנה עיקרית של דיסטורשן מלוכלך שלא יורד במדיח, וטורד את השינה יותר מהשעועית של סבתא פאטי.
הסבא במפגש הצפוף והמיוזע הזה יהיה אולי שונה מכל סבא אחר שאתם מכירים: אלבום המופת של בלאק סאבאת', Master of Reality, שיותר משני האלבומים הראשונים ופורצי הדרך של הלהקה, הפגיז את הסאונד הבסיסי ביותר ברפרטואר של המלווינס – טינופת בהילוך איטי.
טוני איומי, ספק גיטריסט ספק אל, שאצבעותיו נפצעו בתאונת עבודה שנים קודם לכן (עובדה ספק אוטוביוגראפית שהפכה מיתולוגית) החליט שקל לו יותר לנגן על גיטרה מכוונת בערך, בהערכה מקצועית, 30 טון נמוך יותר מהסטנדרט, ובלא יודעין יצר את הבסיס לכל להקת סלאדג' וסטונר מטאל שתבוא אח"כ, שבראשן, גם כרונולוגית וגם מבחינת הדבקות הדתית בסלואו מושן המפלצתי שנוצר, המלווינס.
עם שירים כמו "After Forever", "Sweet Leaf", ו"Children of the Grave", שהוא אולי השיר הטוב ביותר של הסאבאת' מאז ומתמיד, הרביעייה המוזרה, שהייתי זקנה עוד שהייתה צעירה, מצאה את הסאונד שישלח נערים בכל העולם לנגן על מיתרים רפויים כמו העיניים של אוזי.
אבל ארוחה משפחתית שכזו לא שלמה בלי גם האבא הרזה והכחוש הלא הוא להקות ההארדקור האמריקאיות שצצו עם התפרקותו של הפאנק (שכבר מזמן לא מגיע לארוחות כאלו, ורק פעם בכמה זמן מתאחד עושה המון כסף ונעלם שוב – ע"ע ההופעה של Public Image Limited באוגוסט).
מעל כל אלו אבל, עומדת גאה Black Flag, שהיא לא רק ממובילות התחום העצבני של התקופה ההיא, אלא גם המלכה הבלתי מעורערת של הסניף המערבי של הזרם, ובעלת ההשפעה הכי ברורה מסאבאת'. כן, אולי הוא יותר רזה, לבוש בפשטות, והרבה, אבל הרבה יותר כועס ומהיר מהיצור עטוי השחורים שיושב בראש השולחן עם עטלף מרחף מעל הראש, אבל הוא חלק הכרחי בגנים שבסוף יצרו את האנרגיה המטורללת של המלווינס.
מקום קל להתחיל בו יהיה Damaged, מופת של כעס לא ברור וישירות כמעט דוקרת, אבל אין ספק שגם האלבום המאוחר יותר והאחרון של BF, הוא גם המקום הכי קל לחבר למלווינס. In My Head אולי ייחשב איטי, אבל הוא עדיין מהיר וכועס יותר משאר האנושות, ובו, יותר משאר האלבומים, מורגשת ההשפעה המטונפת של סאבאת'.
לפני שניגש לאורח הכבוד, והסיבה שהתכנסנו כולנו כאן, אנחנו חייבים לדבר לפחות על שני בני דודים. בן דוד קרוב מאוד ודי ברור יהיה מאדהאני האלמותיים, שאולי יש בהם קצת יותר מהכעס של אבא מאשר הטינופת של סבא, אבל עדיין מרגישים כמו טון איטונג שנופל על הגב.
השני יהיה, כמובן, הלהקות שפנו יותר ללכלוך, וההתבוססות בו, שהן להקות הסטונר שבראשן, ללא עוררין, עומדת Kyuss של שנות התשעים.
הגרסה המוקדמת והאלימה פי כמה של Queens of the Stone Age, עשו מוזיקה, אותה כינוDesert Rock, שנעה במיומנות כמעט מפתיעה בין גוונים של שחור, שחור כועס, ירוק שמעשנים ושטחים עצומים של אפור אומנותי ומתפתל.
וזה מביא אותנו לאיש המוזר שיושב שם בפינה, אוכל לכולם את האוכל, ומנמיך את המיתרים שלו כל כמה דקות.
אורח הכבוד
The Bride Screamed Murder הוא לא רק עוד שם מפחיד/מצחיק מבאז אוסבורן ושות', שכבר חשבו על שם טוב אחד או שניים (Bootlicker, Electroretard, ו-Nude with Boots הם רק כמה דוגמאות), אלא עוד הפנת יכולות ותותחים מהלהקה שפשוט מסרבת להעלם או לוותר.
אלו שיחפשו חידוש מדהים, מקהלת בנות אירית בגשר בין הבית האחרון לפזמון, נבל סקוטי ופניה לאגף הפריק-פולק של היקום לא ימצאו את מה שהם רוצים פה. אבל, אלו שרוצים טירוף מערכות שכולל קריאות "here we go" ו " "we are readyספק צבאיות ספק רטרו-טראשיות ממוסגרות בתופי פילים וגיטרות שצורחות שיחזירו אותן לחנות, כמו שיש כבר ב"Water Glass" שפותח את האלבום – ברוך הבא לגן עדן.
"Pig House" המקוטע (עד כמעט כאב ראש, אבל מי אמר שזה דבר רע), "Electric Power" המטורלל עם הקצב המשתנה שהקריאות האופייניות, מראים שכן, זה עוד אלבום של המלווינס. וכן, לפעמים פסקה הייתה יכולה להיות נחמדה.
אבל כשפה ושם מבליחות יצירות כמו ""I'll Finish You Off, האלים בצורה כמעט רגישה ו"Hospital Up" המהפנט, הכול נסלח. לרגע רואים גם איך המלווינס המוזרים הצליחו להשפיע על עשרות הלהקות שלקחו להם את הריפים ומכרו מיליונים. לא נקרא לשירים הזויים כאלו קליטים, או מתונים, אבל נרמוז.
אז לא, גם בארוחה הזו לא יהיו חידושים אדירים, ועיקר המתח יהיה מי ינתק למי את המגבר ובאיזה שלב גרג ג'ין (הלא הוא Black Flag בכבודו ובעצמו) יבעט במיקרו, אבל שמוזמנים לכאוס כזה, באים. אפילו בשביל ההזדמנות שאיזה רסיס לכלוך ידביק גם אותנו בחיוך טיפשי של אושר ואוזניים מצלצלות.
מזדהה מאוד עם מה שכתבת. לפני חודש החלטתי לסדר מחדש את הבית. זה התחיל לא רע, אבל כשהגעתי לסלון, הכל נעצר. בסלון יש מדפי דיסקים. יש שם כמה מאות דיסקים, מכוסים בכמה מאות גרמים של אבק. אני לא זוכר מתי שלפתי משם דיסק בשנה-שנתיים האחרונות. אני גם לא זוכר מתי קניתי דיסק – אני רק יודע שבפעם האחרונה שעשיתי את זה (שוב, כי צריך לתמוך, וכי צריך את הקניין הפיזי וכו'), הדיסק נשאר בקופסה. למה להוציא אותו בכלל, הרי יש לי כבר את המוזיקה על המחשב.
אז מה עושים עם הדיסקים? אין לי לב להיפטר מהם. אני לא מסוגל למכור או למסור אותם. אפילו לא לאפסן אותם בקופסת קרטון אצל ההורים.
חבר הציע רעיון יצירתי – להשתמש בהם כאלמנט עיצובי, ולא בהכרח פרקטי. כנראה שזה יהיה שלב הביניים בדרך להוצאתם הסופית מחיי.
היו שלום, חברים.
למה לא לקנות דיסקים:
1. הסיבה הכי מהותית בעיתי היא גם הכי פשוטה – דיסקים מייצרים זבל. זה עוד פלסטיק, עוד תהליכי ייצור ועוד עומס אקולוגי מיותר.
2. בעידן הדיגיטלי עדיף באמת לשמור הכל על דיסק קשיח בבית (במקרה שלי, אני מתחזק גם קובץ טקסט פשוט שמכיל את כל האלבומים שיש לי. הקובץ הזה מגובה בהמון מקומות כך שגם עם יקרוס לי הכונן – שמגובה בעצמו כמה וכמה פעמים – לפחות תהיה לי רשימה של מה יש לי).
3. בשביל לתמוך באומן אפשר לקנות באופן דיגיטלי וללכת להופעות. יותר מזה לא צריך.
4. אם היתה חנות iTunes נורמלית בארץ, אפשר היה להוריד שירים עם המילים, עטיפת אלבום ומה לא. לאחרונה גם התחילו שם למכור אלבומים עם כל מיני תוספות דיגיטליות מגניבות.
5. לגבי יותר מדי מוסיקה – גם בעידן שבו בכל שבוע אפשר להוריד 100 אלבומים חדשים, אפשר להשתמש בטכנולוגיה בשביל לעשות קצת סדר בשמיעה, למשל, לייצר רשימות השמעה חכמות וכו'
לא שאני חלילה לא מסכים לעניין השמירה על הסביבה, אבל לא שכחנו שדורות של מחשבים/דיסקים קשיחים ניידים/ מסכים, דורות שמתחלפים בקצב יותר ויותר מהיר, הם גם כמות לא מבוטלת של זבל? אולי מחשב אחד זה פחות זבל מעשרות דיסקים, אבל עדיין.
לפני כשנה וחצי אורגן סיור של בלוגרים לארכיון הצליל הלאומי, שנמצא בתהליכי דיגיטציה, ושם אכן הרחיבו באופן מעניין על עניין השימור הדיגיטלי. אם פעם החלופה בין פורמט לפורמט היתה עורכת עשורים, ואחר כך שנים, היום אתה לא מספיק למצוא תקציב לדיגיטציה ולסיים את הטיפול בקצה-קצהו של הארכיון ומיד כבר הומצא פורמט טוב יותר בעוד הישן יוצא מכלל שימוש.
באותו סיור גם סיפרו על הולדת האלבום, שלמעשה היה תוצר של הפורמט באותם ימים – תקליטי ויניל שבהם מקום לשלוש דקות מוזיקה מכל צד. יצירות ארוכות חולקו לכמה תקליטים נפרדים ונכרכו יחד בעטיפה קשיחה לאלבום, ממש כמו אלבום תמונות. אחר כך נוצל הפורמט לכריכת כמה שירים נפרדים, ועם התפתחות הטכנולוגיה לדחיסת יותר שירים על גבי תקליט אחד, האלבום נכנס כולו בויניל בודד.
הבעיה הגדולה עם השפע העצום של mp3 וזמינותו היא שנדמה לפעמים שאנחנו מקדישים יותר לחיפוש, לאיסוף ולהורדה מאשר להאזנה אמיתית ומעמיקה לכל ערימות הקבצים שאספנו. קלה היד על כפתור ההורדה וקלה על המחיקה, כי לא השקענו כסף, זה לא מוצר פיזי, רק וירטואלי. שורת נתונים.
אני חייב להודות שגם אני, שתמיד הייתי מהמיסיונרים הגדולים המדיה הפיזית, מתקשה יותר ויותר לשלוף את כרטיס האשראי ולהזמין אלבומים שכבר שמעתי שוב ושוב על גבי המחשב. בכל מקרה, כדאי לשים לב שבמעבר הזה אנחנו מאבדים לא רק את החוברת ואת רשימת התודות, אלא גם לא מעט מהאיכות (הבדלי האיכות בין mp3 בתצורה המקובלת לדיסק בהחלט מורגשים), ואפילו את ערך ה Re-sale של האלבום הפיזי (גם אם זניח, אם לא מדובר באלבום נדיר). חבל שאנחנו עוברים למדיה נחותה בשם הנוחות.
לירון – נראה לי שטיעון הזבל הוא די זניח, את כמות הפלסטיק והנייר באוסף גדול למדי כמו שלי אני בוודאי מיצר בשבועיים של צריכת מזון והדפסות משרדיות. אין מה להתלונן על "זבל" שהוא למעשה אומנות רב-שימושית ורבת ערך תרבותי. למישהו יש ספק שהערך התרבותי של "נוורמינד" למשל נובע, בין השאר, מהמוצר הפיזי שהכיל את המוזיקה?
למוצר הפיזי, אגב, יש שרידות שאין תמיד למידע דיגיטלי. עם כל הגיבויים והעותקים, אני משוכנע שהרבה אלבומים נידחים בני תקופתנו לא ישרדו עוד 30-40 שנה אלא אם כן יעלו, אפילו בכמה עשרות או מאות עותקים, על גבי מדיה פיזית (כפי שהרבה אלבומים נידחים משנות ה-60 שרדו כך).
אם עברת את עידן הדיסקים – הגיע הזמן שתעבור לעידן התקליטים.
קבצים דיגיטלים פשוט לא מכבדים את המוסיקה.
בתקליטים לעומת זאת, פרט לגודל הנורמלי של האומנות המצורפת והטקסט, אתה חייב להקדיש זמן להוציא את התקליט בטקסיות מהעטיפה, להניח אותו על הפטיפון, ועליו את המחט.
התקליט לא יעבור רנדומלית מרצועה לרצועה, ויכריח אותך להאזין לאלבום כפי שהאומן רצה.
התקליט לא יהפוך את עצמו, וכדי שלא יהרס מחריטת המחט בסיומו של הצד, אתה חייב להאזין לא ולהיות קשוב אליו.
תקליטים נראים טוב, מרגישים טוב, ונשמעים טוב. והציידי מוסיקה שבכם יעריכו את החפירות בחיפוש אחר תקליטים – בין אם בחנויות המעטות בארץ או באיביי
אגב -רון
המלווינס שכתבת עליהם עם אלבומם החדש כבר הוציאו בתחילת שנות ה90 אלבום של 4 שירים על רצועה אחת בדיוק מאותה סיבה שציינת
melvins – Lysol
לאורן:
אני חושב שברמה מסויימת הטרנד היחסית אחרון של להקות כמו explosions in the sky, בצד הקל יותר, וIsis או Pelica, הוא תגובה, אולי לא מודעת, לתהליך הדיגיטציה, וברור שלמלווינס, גם פיזית וגם אסתטית יש חלק לא קטן בזה.
שירים ארוכים, יצירות שבהן כל שיר נוזל אחד לתוך השני, זה הופך, לדעתי, להיות האלטרנטיבה האמיתית בימינו, בניגוד לשירי אינדי של 3 דקות, יפים ככל שיהיו, שהם פשוט המשך השבלונהץ
כשכתבת על האוסף המוסיקלי שנגלה מול עינייך ומהווה מעין סקירה של חיים שלמים, נזכרתי שבאמת עשיתי את זה פעם ובתוך מסגרת על הקיר הנחתי דיסקים שורות שורות, ככה ממש נפרשה מולי תמונה צבעונית, חלקם פורטרטים של האמנים שליוו אותי במהלך השנים כמו Beck על העטיפה הורודה, אביב גפן והתעויות (יש דיסק אחד שלו שהוא מיתי מבחינתי אגב) התינוק של נירוונה וכו' וכו'.יש משהו מרגש בעטיפה של הדיסק ואני מסכימה איתך שלקרוא את המילים והתודות עושה משהו, אבל הפורמט עצמו של הדיסק הכסוף זה לא משהו שאני מתגעגעת אליו, גם כי זה היה נשרט בקלות וגם בגלל האבק שהדיסקים היו צוברים. הקובץ דיגיטלי הרבה יותר פשוט מהבחינה הזאת, לא כך?
('_')
מאיה