פעם היתה לה ויברציה מזה

לפני הכל, ביום שבת ה-28.5 אחזור לעמדת הדי ג'יי עם אורי זר אביב ונמרוד ספיר לסט ההמשך שנתנו בשסק - בלוגרול 2. אתם מוזמנים לבוא להגיד יו ולשמוע מוזיקה שווה כמו שרק מכורי מוזיקה כמונו יכולים להשמיע. אני מתכוון להביא מוזיקה שתלווה אתכם אל תוך הלילה מתוך מה שאני שומע בזמן האחרון. לפחות זאת התוכנית.

הקליק. כמו רוב הדברים הטובים, גיליתי אותם במקרה. השנה היא 2004, וסצינת האינדי הישראלית נמצאית בפריחה מבטיחה. אחד מחברי הטובים שקצת יותר מבוגר ממני וזכה לחוות את האופל של שנות השמונים בזמן אמיתי, מזמין אותי להופעה של הקליק בג'ה פן ז"ל. אני לא יודע בדיוק מי הם, רק שהם להקת פוסט-Pאנק ישראלית ודי אגדית מהאייטיז שהחליטה להתאחד.

לא זכור לי יותר מדי מההופעה. לא הכרתי מספיק את החומר ולא הבנתי את החשיבות וההקשר של מה שאני רואה מול עיני. למרות זאת, הקליק נטעו בי זרע קטן של פורענות שהלך ותפס שורשים לאורך השנים. קניתי את שני האלבומים שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל" ו-"עולם צפוף" באריזה מיוחדת ומהודרת, אריזה בצבע שחור כהה עם לוגו האין כניסה של הלהקה. קראתי עליהם, ראיתי את הקליפים, ועם כל האזנה התחלתי להבין יותר ויותר מה אני שומע ועד כמה זה גאוני.

אם בנוטיז נזכרו במדינות דוברות האנגלית שג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן היו להקות מעולות, בגזרה הארצית נזכרנו בפורטיס ובקליק. קשה להגיד מתי מתחילה סצינת השוליים או האינדי בישראל, כי אחרי הכל בזמנו אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו לילדים הרעים והלא מקובלים של השכונה, אבל אין ספק שהקליק היוו תפנית חשובה בעלילה. מוזיקלית הם התכתבו עם הפוסט Pאנק הבריטי והניו יורקי שהיה פעם הרבה, הרבה יותר רחוק מהנוף הארץ ישראלי בניכור ובאינדיווידואליזם האמנותי שלו. הקליק הציתו סצינה שלמה עם הלוק ההזוי שלהם, המסרים החתרניים, והמוזיקה הפשוטה והמחוספסת. הדי הקליק המשיכו להכות והשפיעו על להקות מנושאי המגבעת ועד אנטיביוטיקה בימינו.

ועכשיו הקליק חוגגים 30 שנה לשחרור אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל", אלבום קונספט שמתאר את חייו האפלים של אדם מתחייתו ועד מותו, עם ציצי ענק על הכריכה, ולהיט מיינסטרימי מפתיע בשם "אינקובטור". ראיתי אותם מחממים את הבאזקוקס בבמרץ, ולא היה משהו יותר ראוי מהחימום הזה. מהפכת ה-Pאנק נמצאת כבר בשנות השלושים לחייה. מהפכנים כמו ג'ון ליידון שהיו בני 20 בזמן אמת נמצאים כבר בשנות ה-50 לחייהם, ואולי במבחן הכי גדול של חייהם. איך כבר חבורה של סבאים זקנים עם מהפכה נושנה יכולים להיות רלוונטיים היום?

בשנתיים האחרונות קיבלנו סדרה של הופעות שהיינו אמורים לקבל כבר לפני איזה 30 שנה. הכל התחיל עם ההופעה של Public Image Ltd שהיתה חוויה טרנסצנדנטלית. זה המשיך עם ההופעה של The Fall, רצופה בגיטרות, פואמות, ואנרגיה מחאתית בלתי נדלית. בינתיים הפרק האחרון הוא ההופעה של The Buzzcocks שהיתה יותר שואו רוקנרולי של רואי חשבון בדימוס, אבל כאלה שהלב שלהם עדיין כואב. הקלישאה נכונה. זה לא הגיל, זה התרגיל, וגם אם אינספור עיתונאים הכריזו על מותו של הפאנק, הפאנקיסטים לא מתו ואפילו לא התחלפו. רובם עדיין פה ועדיין בוערת בהם אותה אש שגרמה להם להעיף את הבולשיט מהשילטון.

איך יסתיים הפרק הבא בספר הזה, הפרק של הקליק? כשהם עלו לבמה לחמם את הבאזקוקס, הייתי סקפטי למדי. הם נראו מבוגרים, קרחים, ועייפים, רחוקים שנות אור מהמרדנים הרעננים שהם היו בזמנו. המתופף האגדי של הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהתיפוף שלו היה אלמנט מאוד מהותי בסאונד של הקליק, נפטר לפני כחמש שנים ובמקומו הביאו את עודד פרח, לשעבר מלהקת רעש. אבל עם כל שיר שהם ניגנו ירדה ממני עוד שכבה של סקפטיות. הנגינה שלהם היתה מאוד הדוקה ועוצמתית, וכמו הקולגות שלהם מהממלכה הבריטית נראה שהלהט עדיין בוער בהם.

בתשובה לשאלה ששאלתי לפני כמה פסקאות. לא פעם התלוננתי שהמוזיקה בימינו סובבת יותר סביב אסתטיקה נונשאלנטית ופחות סביב מסר ורגש, ולא רק במיינסטרים ובחו"ל. אפילו אם תבחנו את סצינת השוליים הישראלית המשובחת והאהובה עלינו כל כך, לא תמצאו יותר מדי להקות שבאמת יש להן משהו להגיד, שמשתמשות במוזיקה שלהן כדי להעביר מסר חשוב לאומה שהיא ממש לא רוצה לשמוע. החזרה של הקליק וההופעה של הפאנקיסטים הותיקים על במותינו מהווה תזכורת שפעם זה לא היה ככה.

לא ברור אם המהפיכה שלהם הצליחה ומשהו באמת השתנה, או שצריכים להמשיך להלחם ועל מה, אם בכלל עוד יש מאבק. בינתיים כל מה שאפשר לעשות זה ללכת לאחת מההופעות החגיגיות של הקליק, ולקוות לספוג אולי שבריר קטן מהאנרגיה שתזרום בתקווה מהבמה אל הקהל. אולי כמה ילדים יקימו להקה. אולי הלהקה הזו תבעט לכולנו בתחת.

נ.ב. להלן ארבעה שירים שהקליק הספיקו להקליט עם ז'אן ז'אק גולדברג בשנת 2005 וישוחררו כאי פי במהדורה מוגבלת. אתם חייבים לשמוע את השיר השלישי, "בין הקברים לפרברים".