ניו יורק - וויליאמסבורג

כמה ימים אחרי היציאה לאיסט ווילג' החלטתי לעלות מדרגה ולפלוש לבירת ההיפסטרים העולמית, כן כן כן, וויליאמסבורג בברוקלין. חציתי את גשר ברוקלין הידוע, הסתובבתי קצת באיזור DUMBO הטרנדי גם הוא, ושמתי פעמי לוויליאמסבורג.

האזור התוסס בוויליאמסבורג הוא בסביבת Bedford Avenue באיזור התחנה הנושאת את אותו שם על קו ה-L. הרחוב מלא חנויות וינטג', מסעדות אורגניות, ו...היפסטרים. לפחות השפם פסה והוחלף בטרנד הזקן. תתחילו לגדל שיער פנים ילדים.

יש שם המון מוזיקה. המון פאקינג מוזיקה. תקפצו לסקשן ההופעות באתר Free Williamsburg ותיווכחו לראות שכל יום מופיעות שם עשרות להקות. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כל אחת יותר מגניבה מהשניה זה מפחיד. את העין שלי צדה הופעה של School Of Seven Bells, להקת דרים פופ מוכרת יחסית שחיבבתי, וכך החלטתי ללכת לראות אותם בלייב.

לא היה קל למצוא את ההופעה. מסתבר שהיא מתרחשת במקום בשם Cameo Gallery, רק שלא היה כלום איפה שהאייפון אמר שאמור להיות משהו. אחרי תשאול של כמה מקומיים הסתבר שזה נמצא בירכתי הבר מעבר לכביש, מקום ליודעי דבר ככל הנראה.

אולם ההופעות קושט במשהו שעיר ומוזר מהתקרה ומתחתיו Starfawn החלו לעשות את האקט שלהם. כשאני אומר אקט, אני מתכוון לזמרת מסתורית עם לבוש מד"בי על הקולות והתנוחות על רצפת הבמה, וילדון על לפטופ ותנודות ראש קוליות לצלילי האלקטרוניקה השבורה שהוא הכין בבית, תוצר של שמיעה מופרזת של אמני Warp Records. טיפה רפטטיבי וקריר, אבל מאוד מסקרן ומרענן.

הפעם צילמתי תמונות באייפון

שני בחורים החלו לארגן את הסינטיסייזרים שלהם על הבמה, הצמד שהוא Warm Ghost. אחד מהרכבי ההייפ כרגע, לא? כשהסינטים נדלקו הם פרסו תחת רגלינו שטיחי צלילים מנוכרים ווקאלז אפלים, גשר בחלל-זמן הישר לסינת' פופ הבריטי של סוף שנות השיבעים/תחילת השמונים. גארי ניומן ודאי יתגאה בהם. בינתיים התגלה צלם הופעות שיכלתי להישבע שהוא הדופלגנגר של יעל מאירי, צלמת ההופעות המעולה למי שלא מכיר. משעשע.

קפצתי לבר לשתות בירה עם מישל, בחורה מדליקה שבדיוק הכרתי, וכשחזרנו קדימה למקומינו הקודם לקראת ההופעה של School Of Seven Bells שמתי לב שאנשים מעקמים מולינו את האף. שאלתי אותה אם לא נהוג פה ללכת קדימה בהופעה כי בארץ וגם באירופה זה קורה כל הזמן, והיא אמרה שלא, שהיא פשוט זרמה איתי אחרת היא לא היתה עושה את זה. בלעתי את הרוק ורשמתי לעצמי לא לחזור על זה פה.

School Of Seven Bells עלו לבמה. קודם לכן התפלאיתי איך הרכב ידוע יחסית, שחימם למשל את Interpol בעבר, מופיע במקום כזה קטן. הלהקה מונהגת על ידי גיטריסט Secret Machines מר Benjamin Curtis ושתי תאומות מיסטיות/סקסיות זהות, Alejandra & Claudia Deheza. מישהו זרק שאחת מהתאומות עזבה את הלהקה וזו ההופעה הראשונה שלהם מאז. ואכן רק תאומה מיסטית/סקסית אחת, אלחנדרה (מסתבר שקלאודיה עזבה לפני שנה בגלל בעיות אישיות), עלתה לבמה בליווי גיטריסט הלהקה עם שאר הנגנים ופצחה מיד בלהיט "Windstorm".

כשההופעה של SVIIB עבדה, היא עבדה טוב. הגיטרות היו רועשות, הלהקה נתנה גיבוי מדויק ברקע, ואלחנדרה שרה לנו סולו ותפסה את תשומת לב הקהל עם הנוכחות הכריזמטית שלה. למרות זאת היו לא מעט רגעים מתים בהופעה, שירים דומים מדי או ביצועים סבירים מדי ששיחררו אותי מהקסם של המוזיקה. בקטע האחרון הגיטריסט נזכר להעיר את הקהל, לחץ על פדאל, וסיים את ההופעה עם רעש של גיטרת מטוס סילון כיאה ללהקת שוגייז. סתמתי את האוזניים כדי לא להעלות את אחוזי החירשות שלי יותר מדי והתענגתי.

הקהל התפזר ואני עברתי הלאה עם מישל לבר גולשים מודע לעצמו כמובן, מלא בחול על הריצפה וקוקטיילים עם מטריות מיניאטוריות וקשיות מקושטות בזיקוקי כרום צבעוניים. היה לי ערב מהנה ב-Cameo Gallery, גם אם הוא לא הגיע לשיאים המוזיקליים שנכחתי מולם כמה לילות לפני כן ב-Pianos. מי יודע מה הלך בשאר עשרות ההופעות שהתרחשו באותו הערב, איך אפשר בכלל לעכל את העושר הזה ולהחליט לאן ללכת כל יום. ועוד רק בוויליאמסבורג.

לצערי הוריקאן איירין ירדה על העיר לכבוד יום הולדתי וקלקלה תוכניות לכבוש את חיי הלילה הניו יורקיים בסופש. מילא לי, כל העיר שותקה. התחבורה הציבורית הופסקה בפעם הראשונה מאז 9/11, עסקים נסגרו וחלקם הדביקו מסקינטייפ על חלונותיהם בצורת איקס מסורתית או שסגרו אותם עם יריעות עץ, אנשים שגרים קרוב לחוף אף פונו מבתיהם למרכזי חירום מאולתרים בבתי ספר בעיר.

לשמחתינו ובניגוד לפאניקה של ראש העיר בלומברג והתקשורת, נייו יורק יצאה בזול מהסופה. כל מה שראיתי במנהטן היה הרבה גשם וקצת רוח, אפילו יצאתי לטייל במהלך הסופה ברחובות העיר הרטובים והשוממים. כמה עצים במנהטן לעומת זאת מצאו את מותם הטראגי. תחרות גלישה שהיתה אמורה להתקיים בשבוע שלאחר מכן בוטלה, יחד עם הופעות חינמיות של Interpol ו-Flaming Lips. כך או כך, אני הייתי אמור להיות בוגאס באותו הזמן.

זו היתה ניו יורק. אבן שואבת למוזיקאים מרחבי העולם, לכל הפחות מאוסטרליה, שרוצים להצליח. יש שם המון מועדוני הופעות שבקושי התחלתי לגרד, יש קהל מגניב מדי לעצמו אך תומך, ויש הרבה פאקינג תחרות. הכל ברמה גבוהה וכל הרכב משקיע ועושה את הקטע שלו במקצוענות. שיהיה להם בהצלחה, וגם לכם אם החלטתם לנסות את מזלכם בניו יורק. מה שבטוח שהרווח כולו של המאזין.

תחנה מוזיקלית הבאה - לוס אנג'לס!

נ.ב. כמה מילים על תרבות ההופעות בניו יורק, וכנראה בכלל בארצות הברית. כמובן שחל איסור מוחלט לעשן במקומות ציבוריים בניו יורק. מכבדים שם את החוק ובמיוחד את השוטרים הקשוחים ואף אחד לא מעשן שם בהופעות. אף אחד גם לא מעשן בברים. המעשנים יוצאים החוצה לכמה דקות כדי לקבל את מנת הניקוטין שלהם, וחוזרים צ'יק צ'ק פנימה כשהם מסיימים. זה תענוג. אין דחיפות, ואין אנשים שפתאום ממקמים את עצמם במרחק אינטימי מלפניך באמצע ההופעה, זה נחשב לממש חצוף. אפילו לא ראיתי יותר מדי אנשים שמרימים אל על את הסמארטפונים שלהם כדי לצלם כל פיפס על הבמה. אוטופיה של חובבי הופעות?