עידו שחם • 15 בינואר 2011
האקסטזה ומה שבא אחריה
שנה חדשה, וכבר מלא זמן שלא ראיתי רוקומנטרי. לכן כשקראתי במוסף הסופש של הארץ ביקורת על אלבום האוסף של שון ריידר שהזכירה סרט דוקומנטרי עליו, מיד רצתי ליוטיוב לראות את Shaun Ryder The Ecstasy & The Agony של ה-BBC, ישתבח שמם.
למי שלא מכיר, שון ריידר הוא סולן להקת ההאפי מאנדייז. למי שלא מכיר, זו להקה אגדית מסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים מעיר הקודש המוזיקלית מנצ'סטר, שחיברה בין רוק למוזיקת הדאנס החדשה דאז שפלשה לאנגליה מדטרויט הרחוקה. המאנדייז היו בעין הסערה התרבותית שקיבלה את השם הפאנקי מאדצ'סטר, ושון ריידר היה הנביא הגדול שלה שהטיף נהנתנות קיצונית וזלילה של אקסטות כמו פאקמן.
זה היה לפני עשרים שנה, וכמו שכל צופה רוקמנטרי יודע, להצלחה בד"כ יש מחיר. שון ריידר מודל שנות האלפיים אולי חזר לתודעה בעזרת הגורילאז והסרט הגאוני אנשי המסיבות, אבל הוא אדם מרושש, במשקל עודף, עם זיכרון שבור, ובמאבק משפטי ארוך ומיגע מול המנהלים שלו לשעבר. עצוב לחשוב שאנחנו, המעריצים, והתקשורת, דופקים וזורקים ככה את כוכבי הפופ שלנו, הופכים אותם לדמויות קומיקס שכאילו חדלות מלהתקיים ברגע שהם כבר לא במצעדים. אלה שלא מתו בגיל 27 ממשיכים לחיות גם אחרי ימי התהילה, ובהרבה מקרים לסבול מהמחיר שהיא גבתה. איפה למשל נמצא את MGMT בעוד עשר שנים?
אבל יש גם צד שמח יותר למוקמנטרי. שון בכל זאת חי בניגוד לכל התחזיות שצפו לו, מטפח משפחה, וגר בשכנות לחברו הטוב Bez שגם שרד איכשהו את ימי האקסטות ההוללים. נראה שהוא עדיין מלא ברוח חיים משעשעת וישירה, מודע למה שעובר עליו גם אם הוא קצת מחוק. מעניין במיוחד לראות איך הוא מדבר בגובה העיניים עם כולם, ואפילו מציע לצלם הרוקומנטרי לטעום מהשייק שבדיוק הכין.
אתם מוזמנים לצפות בעצמכם, באזהרה מראש שהמבטאים והמלמולים שם לא תמיד מובנים, אבל את הרגשות תבינו.
אני מעריצה גדולה של ריידר – יותר מהכל בזכות העובדה שהוא כריזמטי בטירוף. את המאנדייז אוהבת מאד, בעיקר בזכותו.
אני תוהה עם הוא יישאר has been או שיברא עצמו באיזשהו אופן.
אצפה בסרט – אולי אקבל שם תשובות.
אני לא בטוח שיש להאשים את המעריצים והתקשורת במצב של האומן, לפחות לא בפעם הזו.
התדרדרות של אמנים בשל התמכרות לסמים/אלכוהול כזו או אחרת אינה אשמת איש פרט למשתמש.
אכן – ריידר היה אגדה, אבל החצי מוח שהוא מתקשר איתו היום, לצערי, הוא אך ורק אשמתו.
בנוגע לגניבת הכספים ע"י האמרגנים, זה סיפור עתיק מתחילת ימי תעשיית המוסיקה. אני מקווה שיצליח להשיג את שמגיע לו.
נקודה אופטימית היא שבשנים האחרונות מקום "תעשיית המוסיקה" הולך וקטןף ורוב הכח/ההחלטות חוזר/ות אל האמנים.
יבוא היום ואנשים יבינו שאם הם רוצים לעשות כסף ממוסיקה זה לא יהיה עניין של זבנג וגמרנו אלא עבודה קשה של עשרות שנים והתבססות על קהל מעריצים שנבנה בעמל ויזע ומפרנס אותם בנאמנות במשך שנים. במקרה של שון ריידר, הפי מאנדייז גמרו את הסוס המסחרי שלהם ב-1991 ולא הצליחו להשתקם מהנפילה לבור שהם חפרו לעצמם. אם שון ריידר חשב שהוא יחיה על הכסף שהוא עשה בתקופה הקצרה שבה הם הצליחו, הוא פתי.